יותר רגישות פחות דיבורים

 

s14dickerman 04

יותר רגישות, פחות דיבורים


ללא מילים ובשימוש בתפאורה מינימליסטית אך גאונית, מאירים שחקני 'משו משו' את הגיל השלישי באור שטרם ראינו. והשלכות לשכבות הגיל הצעירות יותר יש ועוד איך


נעמה דקל


"בית האבות ע"ש מר דיקרמן ורעייתו" / תיאטרון 'משו משו'


ללכת להצגה שנקראת "בית האבות ע"ש מר דיקרמן ורעייתו" עלול להישמע משעמם, מה כבר יכול לקרות לשני זקנים (השחקנים ניר לנדא וערן פלר) שהולכים יחד לבית אבות?


אבל כבר מההתחלה מתגלה שמשעמם לא יהיה פה. הם לא הולכים ממש יחד, זאת אומרת הם לא מכירים זה את זה, כל אחד מהם הגיע לבד, והם אפילו הספיקו להסתכסך באוטובוס בדרך לכאן. והסיפור בהמשך מתעופף רחוק עוד יותר, הם נשאבים לפנטזיה שלמה, שמתחילה בצורה מאוד ריאליסטית, בחדר המשותף שהם מקבלים, וממשיכה אל העולם הסוריאליסטי. הם עוד ימצאו את עצמם בלב אוקיינוס שורץ כרישים. ובעולם שלנו, מתברר שגם בית אבות הוא מקום לפתוח בחברויות חדשות. רק תחילת החיים!


ההצגה היא ללא מילים, השחקנים לא מדברים בכלל. אבל לא מדובר כאן במופע פנטומימה היתולי, אלא במרחב שאין בו צורך בדיבור. השקט מלא בהתרחשות, כך שאין צורך לדבר עליה, הוא מלא גם בתאורה ובמוזיקה שעובדים בתיאום מופלא. ובכל זאת יש כמה קולות של דוברים מסביב, והם באנגלית, כאילו מדובר בסיפור רחוק מכאן, ומצד שני נוצר סיפור אוניברסלי, שיכול להיות שייך לכל מקום ולכל זמן.


אז מהו הסיפור? סיפור על זקנה. על התבגרות, פרדה, השלמה. באחת הסצנות מלאך המוות שואל את הקשיש "האם יש משהו שאתה מצטער עליו? מישהו עוד מחכה לך? משהו שעוד לא סיימת?" שאלות שעדיף שנעצור מדי פעם לשאול את עצמנו, לא רק בגיל מבוגר.


עולם הזקנים שאליו נכנסים מיד כשעולה המסך עלול להיות מרוחק, אבל מצד שני הוא קרוב מאוד, כי זקנים הם חלק מהמשפחה של כל אחד מאתנו, ויותר מזה - הם אנחנו. כלומר כל אחד מאתנו הוא כבר עכשיו זקן בפורמט צעיר. הדמויות בהצגה פשוטות ואמתיות. כל אחד מהקשישים הוא דמות מאובחנת, עם עולם פנימי שלם וחפצים מיוחדים שהוא נושא אתו, ודווקא בגלל זה היצירה כל כך שלמה ועמוקה, ומצליחה לגעת בלב, וגם קצת להכאיב בבטן.


השימוש באביזרים בהצגה נעשה בתחכום. הכול מקופל בתוך שתי מזוודות, בכיסי הבגדים, בפינות נסתרות. אין צורך בשום תפאורה מיותרת או כבדה. רק לשלוף נעלי בית בצורת ברווז, וכבר הכול מובן... מחוות קטנות כמו המטפחת שמסמלת את האהובה שכבר איננה, או השריקה הנלווית ללגימת התה הקולנית, צנים-הלחם המרוח בריבה - כשהצנים נשלף מכיס אחד במקטורן, והסכין והריבה מכיס אחר.


את ההצגה מעלה קבוצת התיאטרון 'משו משו' שמגדיר את עצמו "תיאטרון לשינוי חברתי". הקבוצה פועלת בקריית יובל בירושלים כבר שבע שנים והיא בעלת אופי מאוד חילוני. דווקא בשכונה הכי מסוכסכת בירושלים, עם מלחמות דתיים-חילונים, הם פועלים בשיתוף פעולה עם אנשים מכל המגזרים. לא מדובר ב'תיאטרון קהילתי' מהסוג הידוע שמשתף את הקהילה, ויוצר מתוך הקהילה את הסיפור שלה, אלא בקבוצת תיאטרון ראשונה מסוגה בארץ - ניסיון להצמיח את ההצגות מתוך עניינים חברתיים מהשטח, במטרה ליצור שינוי חברתי שבא מלמטה. כך שיצירות התיאטרון נוצרות באופן בלתי נפרד מתהליכים חברתיים המתרחשים בסביבה. אבל כל היוצרים בה מגיעים מתחום המשחק המקצועי.


ברפרטואר ההצגות של תיאטרון 'משו משו' יש הרבה הצגות רחוב, שמנסות להביא את הקהל לתזוזה, לשינוי. ההצגה הזו נוצרה לאחר עבודה של חמש שנים עם הגיל השלישי, ובעקבות זאת רצון של השחקנים להיכנס אל תוך העולם הזה, ולבחון אותו - הפעם מבפנים - ומתוך כך להציף את הנושא על הבמה. "כשהתחלנו לעבוד על ההצגה", מספרת יעל גדעוני הבימאית, "לא ידענו מה יהיה הסיפור. זה תהליך, כמו לחצוב פסל. תוך כדי עבודה התגלה לנו מה אנחנו רוצים להגיד".


אחת הצופות המבוגרות בהצגה אמרה "התחושה שזוג השחקנים לא מוציא מילה על הבמה, בעוד הכול כל כך מדבר סביבם, אפילו מזג האוויר, והם נותרים חסרי אמירה, גרמה לי לחשוב על מצב הקשישים בארץ, כמה הוא לא מדובר".


משחקי התאורה (של שי סקיבה) והסאונד (מיכל לוטן וניר צרפתי) מדהימים על גבול הגאוניים. הכול רץ בביטים מדויקים מאוד של אור עם קול. לרגע אחד השחקן פותח את החלון שהוא עצמו הוציא לפני שנייה מהמזוודה, ופתאום חלל הבמה מתמלא ברוח סערה, עד שקשה לסגור את החלון בחזרה. הגשם המטפטף, השלב שבו רק אור גפרורים מאיר את הבמה בכל פעם רק לכמה שניות בודדות. הכול הופך את ההצגה להרבה יותר ויזואלית. מה שמזמין את הצופה להיכנס אל התחושה, אל הסיפור.


בקיצור, התענגתי מכל רגע. יצירת מופת מיוחדת במינה, סיפור נוגע ללב, נקי ומתוק. סיפור של מסע וחברות שנרקמת. סיפור של הגשמה עצמית והשלמה עם מה שהיה וכבר לא יחזור עוד.
ההצגה "בית האבות ע"ש דיקרמן" תעלה במוצ"ש הזה, 13.2, בשעה 20:30 בבית מזי"א, רח' מסילת ישרים 18, ירושלים. להזמנת כרטיסים: 02-6230002.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם