הילדים של אורי

10uri
בישיבת בנ"ע נחלים, שאורי אורבך ז"ל היה מבוגריה, החליטו להנציחו ביזמה שאין מתאימה ממנה בכל הקשור למה שאפשר לכנות 'מורשת אורבך'. בשיתוף עם מיכל אלמנתו של אורי יזמה הישיבה תחרות כתיבת סיפורים קצרים - "לכל זמן ועט", על שמו של אורי. יוזם התחרות נעם ורד לא ציפה להיענות רחבה כל כך אך לשלב המיון הגיעו יותר ממאה סיפורים * את הנבחרים על פי חבר השופטים המרשים - שי צ'רקה, המשורר פרופ' מירון איזקסון, אמילי עמרוסי, אריאל שנבל ומפמ"רית ספרות ד"ר טלי יניב – אנחנו מפרסמים כאן לראשונה

מקום ראשון למקצה נוער בכיתות ז'-ט': ישראל עמנואל

פורח

אילן לחץ על כפתור הכיבוי של המחשב ונאנח בהקלה. יום עבודה נוסף הסתיים. "מה קורה אילן?" שאל רמי. הוא נשא ערמה גדולה של מסמכים, ונשען בנינוחות על השולחן. "תקשיב אילן, אני ממש צריך למהר הביתה, תוכל בבקשה לעבור על המסמכים כאן?" ביקש רמי בעוד חיוך מתחנחן מרוח על פניו. אילן הביט בעייפות בערמה האדירה.

"טוב נו, כן, אשמח לעזור," ענה בקול שקט. "אין כמוך!" אמר רמי וטפח על שכמו של אילן בידידות. "מה עושים בלי חברים", אמר, וטרק את דלת המשרד מאחוריו. ואילן נשאר. לבד.
אילן קרס על הכיסא, ראשו כואב, נערך למשימה המשעממת להחריד. הוא העיף מבט מבעד לחלון, לעבר הרחוב. הוא ראה את רמי שם, יושב עם כמה עמיתים מהעבודה באיזו מסעדה. בלעדיו. השמש השוקעת הבהיקה על פניו של אילן. לפעמים הוא כועס. חושב בזעם למה הוא לא מצליח, ולא מבין. זה לא שאנשים לא היו נחמדים אליו. הם כן. זה פשוט - לא מה שזה אמור להיות. הוא נאנח. כזה הוא.


לאחר כעשר דקות הצלצול הבנלי של המכשיר גאל אותו מייסוריו. הוא בחן את המסך. אבא. "היי אבא. כן. אתה צריך לנסוע? שאבוא לשמור על אמא? ללילה שלם? טוב טוב, אני מגיע". הוא הכניס את המכשיר לכיסו, ונאנח בשלישית. מגיעה לו איזו גלידה.


הנסיעה לבית הוריו לוקחת חצי שעה בדרך כלל. הוא נתקע שעה בפקקי הערב. הוא נכנס פנימה. הביתה.


אמא ישנה. שרועה על המיטה הזוגית, נוחרת קלות. קצות פיו התרוממו קלות לחיוך דק. הוא נזכר בשעות הרבות שהעביר במיטה בבוקרי שבת, מספר על חלומותיו וסיוטיו. אמא תמיד צחקה בקטעים המצחיקים, וגם במפחידים, ואבא תמיד הקשיב קשב רב. דגדוגים וצחוק חרישי ליוו את הבקרים הללו, עם שלושת האחים, וחיוכו של אילן התרחב.


בהעדר סוללה ומטען, נאלץ אילן לחפש תעסוקה למשך הלילה. הוא בדק את המחשב, לא פעל. הוא לא מצא ספר מעניין בספרייה הישנה, אף שגילה כמה ספרי ילדות ישנים. הוא הסתובב בחוסר מעש בבית במשך שעה ארוכה, כשלפתע דבר בוהק וקטן משך את תשומת לבו. הוא לא האמין. זה המפתח.


הוא ניגש בהתרגשות לשידה, ובחן את המפתח מקרוב. היה כתוב עליו בכתב ידו הצפוף והנקי של אבא: "המחסן - אין כניסה!" אילן מעולם לא נגע במפתח. אבא שמר עליו מכל משמר. לכן אילן לא ידע דבר על מה שנמצא בתוך המחסן שבגינה. לא היה לו אפילו שמץ מושג. אף על פי שהמחסן היה כה קרוב, אילן מעולם לא היה בו. אז הוא לקח את המפתח.
הוא זכר תמיד איך אביו אסר להיכנס לשם, ואפילו להתקרב. "המחסן מחוץ לתחום!" אבא צעק עליהם בכל פעם ששיחקו בחוץ. פעם תפס את אילן מנסה להיכנס. גערות שכאלו הוא לא שמע מעולם. הסקרנות גאתה בו, והוא יצא החוצה, לגינה הקטנה שנראתה כמו תמיד. עצים דקיקים שתולעים עשו שמות בעליהם עמדו בכל פינה, וסבך של שיחים נמוכים הקשה על המעבר. ושם, בקצה הגינה הקטנה, עמד המחסן.


ידיו של אילן הזיעו כשניסה להשחיל את המפתח לחור המנעול. סיבוב קל. אילן פתח ברעד את הדלת. נרגש ומסוקרן.

אביו אסר להיכנס לשם, ואפילו להתקרב. "המחסן מחוץ לתחום!" אבא צעק עליהם בכל פעם ששיחקו בחוץ.
פעם תפס את אילן מנסה להיכנס. גערות שכאלו הוא לא שמע מעולם.
הסקרנות גאתה בו, והוא יצא החוצה, לגינה הקטנה שנראתה כמו תמיד


ואז מגדל הציפיות שלו קרס באחת כמגדל קלפים. ארגזים שונים ומשונים נחו באי-סדר אופייני ברחבי המחסן. הוא נאנח באכזבה קשה. הוא חשב תמיד שבאביו יש משהו מיוחד, שהוא לא סתם איזה גנן כושל שהזניח אפילו את גינתו שלו. הוא תמיד חלם שיש לאביו במחסן איזו עבודה מיוחדת, מעבדה סודית או משהו. מתברר שאפילו כאן אין שוב דבר מיוחד. הוא פנה לצאת, מדוכדך, כששם לב שעל אחד הארגזים שעל יד הדלת נכתב באדום: "של אילן - לא לפתוח!" תקווה קטנה הבזיקה בו, והוא ניגש לארגז והחל לפתוח אותו. הוא פעל לאט, כאילו הוא מדחיק את האכזבה שתבוא.


עיניו של אילן סונוורו קלות. פריטים זוהרים שכנו בארגז. ספרים, תמונות וצעצועים. "מה זה?" לחש לעצמו. הוא הגביה את אחד הספרים שם. על הכריכה היה כתוב באותיות בלון "להיות סופר." הוא הרים גבה, ועוד אחת, ופתח את הספר.


הוא דפדף בספר במהירות. בכתב ידו הם היו שם. רבים מספור. הסיפורים, הסיפורים שלו. הוא קרא אותם בשקיקה, עיניו מתמלאות דמעות של נוסטלגיה. אלו היו הסיפורים שלו, ילדותיים ואופטימיים. הוא זכר את עצמו כותב אותם, מדמיין ומספר אותם. הם היו כאן. כולם. כל הסיפורים האלו. כיצד כל זה הגיוני? את רובם הוא מעולם לא העלה על הכתב! הוא רק חלם עליהם בלילות, דמיין, וקיווה שיכתוב אותם, ושיום אחד יהיה סופר מוצלח. עיניו התמלאו דמעות של אכזבה ושל פספוס.


הוא סקר את שאר הפריטים שבארגז, אחוז תזזית, הדמעות מסמאות את עיניו. הנה תמונה שלו מסיים מסלול בצנחנים, שאותו אפילו לא התחיל. הנה עוד אחת, בטיול מסביב לעולם שמעולם לא יצא לפועל. הנה הוא, משחק בנבחרת הכדורסל התיכונית. דמעות של כאב זלגו על התמונות, מעמעמות את זוהרן.


הוא הרים בכאב את מיניאטורת הכדור הפורח, שעליו חלם לעוף למרחקים, ידיו ממששות את המרקם, עיניו קולטות את הזוהר, ולבו בוכה.


הוא פספס את כל זה. פספס לחלוטין. איך היה כזה טיפש? למה ויתר, התפשר, נכנע למציאות בכל פעם? היכן החלומות הללו? אנה ברחו? הוא קרס על אחד הארגזים, וקצב הדמעות הלך והתגבר. איך בזבז בצורה כה משוועת את חייו? איך הסכים לכך?


"למה?" בכה לשמים. "עזור לי!" קרא. הוא נרדם בבכי.


אביו עמד מעליו. "ממשבר אפשר לצמוח", אמר, מביט בו בעיניו הטובות. "ניתנה לך הזדמנות, הזדמנות לחזור, לשוב ולתקן. עוד לא מאוחר מדי". ניחם.


"אבל, אבא!" קרא אילן, ספק אם אל אביו. "את ההסברים נשמור לפעם אחרת", אמר. "עליך לפעול. עליך לחיות, עליך להגשים. או, כמו שאומרים בימינו", אבא קרץ, "עוף על זה".


אילן התעורר על הספה בסלון. כששאל את אביו, אבא חייך ומשך בכתפיו. המחסן שבגינה - נעול היה.


אילן ישב במשרד ולחץ על כפתור הכיבוי של המחשב. עוד יום עבודה נגמר.


"הי, אילן!" קרא אליו רמי, נושא ערמה של מסמכים. "תרצה לעזור לי לסיים עם המסמכים האלו?" ספק שאל - ספק הכריז, בטוח בתשובה.


ולכן היה מופתע כל כך כששמע את התשובה. "לא," ענה אילן באומץ, התיק על גבו. "יש לי משהו לעשות".


"בבקשה אילן, היום זה יום ההולדת של אשתי!" שינה רמי טקטיקה, עדיין בוטח בהצלחתו.


"סליחה, אבל לא הפעם", השיב אילן, וטרק את הדלת אל מול פיו הפעור של רמי.


"אוח, איזה עצבונים", רטן רמי. "מה כבר יש לאילן הזה לעשות", מלמל. "הוא איש משעמם. הלוואי שייתקע בפקקים". בעודו מקטר לו החל רמי לעבוד, אך בערך במסמך השני הוא השתעמם, ובחן את הנוף מבעד לחלון. הוא פער את פיו כשראה את אילן, מעופף לו בכדור פורח ענקי, ממעל לפקקים.


ואילן עמד על הכדור הפורח הצבעוני שלו, הרוח סותרת את שׂערו, והוא עף אל חייו החדשים.

מקום ראשון במקצה לכיתות י'-י"ב: ישי מאיר
ההר הכי גדול בעולם

זה היה ההר הכי גדול בעולם. רבים ניסו לטפס עליו, אבל אף אחד לא הצליח. היו כאלה שנפלו בדרך, היו כאלו שהתחילו אבל החליטו לוותר ולחזור, אך למען האמת, הרוב פשוט לא חשבו שזה אפשרי. הייתה אגדה שהזקנים היו מספרים, על אחד בשם קרל, קרל הגדול, שאחרי ניסיונות רבים הצליח לעלות, אבל רוב אנשי המושבה אמרו שאף אחד לא הצליח, ושאלו סתם סיפורי אגדות. ברבות השנים, פחות ופחות ניסו "לכבוש את ההר", עד שהחלום הזה הפך לנחלתם של "מטורפים" בלבד.


יום אחד, כשלזוג מטפסים זקנים ומטורפים נולד תינוק, הם החליטו שהגיע הזמן ושצריך לתת לסיפור הזה סוף. הם נתנו לבנם את השם קרל, במטרה ברורה: בנם יהיה קרל הגדול הבא, שיצליח להעפיל אל ראש ההר ולהשלים סוף-סוף את המשימה.


השנים חלפו, וקרל גדל. עד שיום אחד, קראו לו הוריו לשיחה. קרל ידע שהם לא קוראים לו סתם, הם היו קרובים לסוף ימיהם, והוא הבין שאם הם רוצים לדבר אתו, כנראה זה משהו חשוב באמת. "קרל", אמר לו אביו ללא שהיות, "כשנולדת, החלטנו לקרוא לך על שם קרל הגדול, היחיד שהצליח לעלות על ההר. אנחנו, כשהיינו צעירים, ניסינו פעמים רבות לעלות אל ראש ההר, אך נכשלנו. הורינו ניסו, סבינו וסבתותינו ניסו, אך אף אחד לא הצליח. אתה, קרל, אתה תהיה זה שיעפיל אל ראש ההר, ויביא כבוד למשפחה".


קרל היה המום. הוא הכיר את האגדות על קרל הגדול, ושמע את הסיפורים על ההר, אך הוא לא העלה על דעתו שממנו מצפים לעשות את מה שרק אחד בכל ההיסטוריה הצליח לעשות. הוא אמנם לא היה חלש במיוחד או אטי, אבל הוא גם לא היה מהחזקים והמהירים ביותר, והוא לא הבין למה הוריו מצפים ממנו לעשות את מה שהחזקים והמהירים ביותר לא הצליחו - לעלות אל ראש ההר.


אחרי שלושה ימים נפטרו הוריו של קרל, והוא החליט שהוא הולך על הצוואה שהם השאירו לו, בכל הכוח.


הוא התחיל לתחקר את זקני המושבה על אודות קרל הגדול, וניסה לגלות מה גרם לו להיות זה שהצליח לעלות על ההר. הזקן שגר בבית לידו אמר לו שקרל היה מהיר יותר מהאור, הזקנה מהרחוב הסמוך סיפרה שהוא היה חזק יותר מאריה, ושלושה זקנים שהוא פגש במקרה לחשו לו בסוד שקרל ידע לעוף. אף אחד מהסיפורים לא עזר לו, עד שהוא פגש את פרנק. פרנק היה הזקן הכי מוזר בכל המושבה, אבל קרל החליט שאין לו מה להפסיד, ושאל אותו. התשובה של פרנק השאירה לקרל פתח של תקווה. הוא סיפר לו שלפני היציאה למסע האחרון שלו, שהוביל אותו אל ראש ההר, הוא הלך ליער השחור, הסמוך למושבה, ופגש שם את "הזקן". יצור שאף אחד לא ידע מהו אך כולם פחדו מפניו. קרל החליט שאין לו מה להפסיד, ויצא אל היער במטרה לפגוש את הזקן. כשהגיע אל היער, ניסה לחפש איזשהו רמז על מקום הימצאו של הזקן, אך ללא הועיל. הוא חיפש שעות על גבי שעות, ואז, כשכבר היה על סף ייאוש, הוא שמע קול.


"קרל". קרל ניסה לזהות מאיפה הקול מגיע, אך ללא הצלחה. "אתה מאמין?" שאל הקול, "מאמין במה?" שאל קרל. "שאתה יכול?" "יכול מה?" קרל חשב שהוא משתגע. "לעלות על ההר?" "כן", אמר קרל, וניסה להבין איך הקול הזה יודע עליו כל כך הרבה דברים. "אתה באמת מאמין?" "כן." "ואתה חולם?" "חולם?" קרל לא הבין לאן הקול הזה מנסה להוביל אותו. "כן, חולם", אמר הקול, ולפתע נימתו נשמעה רצינית יותר. "דע לך, שכשהקודם, ששמו כשמך הגיע, הרגשתי אצלו כוחות גדולים. הוא האמין במטרתו עד כדי כך, שהיא הפכה לחלום שלו, ולייעודו בחיים. בכל רגע, הוא רק ניסה למצוא דרכים טובות יותר להגשים את חלומו. עליך לדעת שאם אתה רוצה להצליח באמת לעלות אל ראש ההר, עליך להפוך את זה לחלום שלך, ולייעודך בחיים". "אבל איך אני עושה את זה?" שאל קרל, אך הקול נעלם לבלי שוב. קרל שם לב שהחושך כבר ירד, והחליט לחזור במהרה לביתו.


במהלך הלילה לא הצליח קרל להירדם. הוא חשב על דבריו של הקול, על מטרות ועל חלומות, עד שברגע אחד, חמש דקות לפני זריחתה של השמש, הוא הבין.


הוא ראה את ההר במיטה שעליה שכב. הוא ראה את ההר בכוס הקפה ששתה בבוקר, בנעלי הטיפוס שנעל לרגליו. הוא ראה את ההר בעצים שהיו פזורים במושבה, ובפרחים שהיו שתולים בגינתה של השכנה. הוא הבין שאם הוא רוצה לעלות על ההר, הוא צריך להפוך את זה לכל ישותו, וזה מה שהוא עשה.


הוא יצא בשעת בוקר מוקדמת מביתו, והתחיל ללכת לכיוון ההר. לא עברה שעה קלה והוא הגיע אליו, אל ההר שהיה מפחד להביט בו כל בוקר, אך כעת הוא נדמה בפניו כדבר היחיד שקיים בעולם. הוא התחיל לטפס, כשרק דבר אחד נמצא במוחו - ההר. הוא לא שם לב לאבנים ששרטו את רגליו, או למכשולים שכמעט הפילו אותו, ותוך שעות אחדות הוא היה בראש ההר.
בפסגה, למרבה הפתעתו של קרל, שכנה מושבה. היא נראתה שוקקת חיים והייתה דומה מאוד למושבה שממנה הגיע.

איך שנכנס קרל בשערי המושבה שאל אותו מישהו: "מי אתה? מהיכן הגעת לפה?" "מלמטה", השיב.

"מלמטה?! כולם יודעים שאין שום דבר למטה. אלו סתם אגדות של קרל, הזקן המשוגע של הכפר. אל תגיד לי שגם אתה מאמין לזה".


קרל ההמום החל לצאת מהמושבה לכיוון מורדות ההר. ואז הוא הבין.


קרל הביט למטה, ואמר לעצמו שאם הוא, קרל הנמלה, עלה את הר החול העצום הזה, שגובהו היה לא פחות משבעים ושלושה סנטימטרים, אין דבר בעולם שיכול לעצור אותו, והוא יוכל לעשות הכול.

אחרי שלושה ימים נפטרו הוריו של קרל, והוא החליט שהוא הולך על הצוואה שהם השאירו לו, בכל הכוח.


הוא התחיל לתחקר את זקני המושבה על אודות קרל הגדול, וניסה לגלות מה גרם לו להיות זה שהצליח לעלות על ההר. הזקן שגר בבית לידו אמר לו שקרל היה מהיר יותר מהאור, הזקנה מהרחוב הסמוך סיפרה שהוא היה חזק יותר מאריה, ושלושה זקנים שהוא פגש במקרה לחשו לו בסוד שקרל ידע לעוף. אף אחד מהסיפורים לא עזר לו, עד שהוא פגש את פרנק. פרנק היה הזקן הכי מוזר בכל המושבה, אבל קרל החליט שאין לו מה להפסיד, ושאל אותו. התשובה של פרנק השאירה לקרל פתח של תקווה. הוא סיפר לו שלפני היציאה למסע האחרון שלו, שהוביל אותו אל ראש ההר, הוא הלך ליער השחור, הסמוך למושבה, ופגש שם את "הזקן". יצור שאף אחד לא ידע מהו אך כולם פחדו מפניו. קרל החליט שאין לו מה להפסיד, ויצא אל היער במטרה לפגוש את הזקן. כשהגיע אל היער, ניסה לחפש איזשהו רמז על מקום הימצאו של הזקן, אך ללא הועיל. הוא חיפש שעות על גבי שעות, ואז, כשכבר היה על סף ייאוש, הוא שמע קול.


"קרל". קרל ניסה לזהות מאיפה הקול מגיע, אך ללא הצלחה. "אתה מאמין?" שאל הקול, "מאמין במה?" שאל קרל. "שאתה יכול?" "יכול מה?" קרל חשב שהוא משתגע. "לעלות על ההר?" "כן", אמר קרל, וניסה להבין איך הקול הזה יודע עליו כל כך הרבה דברים. "אתה באמת מאמין?" "כן." "ואתה חולם?" "חולם?" קרל לא הבין לאן הקול הזה מנסה להוביל אותו. "כן, חולם", אמר הקול, ולפתע נימתו נשמעה רצינית יותר. "דע לך, שכשהקודם, ששמו כשמך הגיע, הרגשתי אצלו כוחות גדולים. הוא האמין במטרתו עד כדי כך, שהיא הפכה לחלום שלו, ולייעודו בחיים. בכל רגע, הוא רק ניסה למצוא דרכים טובות יותר להגשים את חלומו. עליך לדעת שאם אתה רוצה להצליח באמת לעלות אל ראש ההר, עליך להפוך את זה לחלום שלך, ולייעודך בחיים". "אבל איך אני עושה את זה?" שאל קרל, אך הקול נעלם לבלי שוב. קרל שם לב שהחושך כבר ירד, והחליט לחזור במהרה לביתו.


במהלך הלילה לא הצליח קרל להירדם. הוא חשב על דבריו של הקול, על מטרות ועל חלומות, עד שברגע אחד, חמש דקות לפני זריחתה של השמש, הוא הבין.


הוא ראה את ההר במיטה שעליה שכב. הוא ראה את ההר בכוס הקפה ששתה בבוקר, בנעלי הטיפוס שנעל לרגליו. הוא ראה את ההר בעצים שהיו פזורים במושבה, ובפרחים שהיו שתולים בגינתה של השכנה. הוא הבין שאם הוא רוצה לעלות על ההר, הוא צריך להפוך את זה לכל ישותו, וזה מה שהוא עשה.


הוא יצא בשעת בוקר מוקדמת מביתו, והתחיל ללכת לכיוון ההר. לא עברה שעה קלה והוא הגיע אליו, אל ההר שהיה מפחד להביט בו כל בוקר, אך כעת הוא נדמה בפניו כדבר היחיד שקיים בעולם. הוא התחיל לטפס, כשרק דבר אחד נמצא במוחו - ההר. הוא לא שם לב לאבנים ששרטו את רגליו, או למכשולים שכמעט הפילו אותו, ותוך שעות אחדות הוא היה בראש ההר.
בפסגה, למרבה הפתעתו של קרל, שכנה מושבה. היא נראתה שוקקת חיים והייתה דומה מאוד למושבה שממנה הגיע.


איך שנכנס קרל בשערי המושבה שאל אותו מישהו: "מי אתה? מהיכן הגעת לפה?" "מלמטה", השיב.


"מלמטה?! כולם יודעים שאין שום דבר למטה. אלו סתם אגדות של קרל, הזקן המשוגע של הכפר. אל תגיד לי שגם אתה מאמין לזה".


קרל ההמום החל לצאת מהמושבה לכיוון מורדות ההר. ואז הוא הבין.


קרל הביט למטה, ואמר לעצמו שאם הוא, קרל הנמלה, עלה את הר החול העצום הזה, שגובהו היה לא פחות משבעים ושלושה סנטימטרים, אין דבר בעולם שיכול לעצור אותו, והוא יוכל לעשות הכול.

 

איור שי צ'רקה

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם