מי שמזרחי לא מפחד

10roi
 כשהמשורר רועי חסן היה ילד הוא רצה להפסיק להיות מרוקאי. אחרי מאמצים רבים זה גם הצליח לו לא רע, אבל אז קרה הדבר ההפוך. הוא רצה הביתה, לתרבות מרוקו. דחוף. עכשיו. נמאס לו להשתכנז, כל כך נמאס עד שהוא החליט לעשות מהמיאוס שירה בניחוח שיכול להתפרש 'אנטי אשכנזי' * חכו שתשמעו למי הוא היה רוצה שתייחסו את הזקן שלו
נדב גדליה

שירה לא מפרשים, אז נניח את הדברים כפי שהם נשמעו מפי המשורר בשנת 2013, עת התפרסם שירו המפורסם ביותר במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ'.

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ
בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ
לֹא לְשֻׁתָּף
רוֹחֲצִים יָדַיִם בַּסַּבּוֹן וְגַם אָז
נוֹגְעִים מֵרָחוֹק
לֹא תּוֹקְעִים כַּף
בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אֹכֶל
חָרִיף וּבַיִת חָם
בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה
אֲנִי חַפְלָה
אֲנִי כָּבוֹד
אֲנִי עַצְלָן
אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם
כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן
אֲנִי הַהֶרֶס
הַחֻרְבָּן
[....]
הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה
בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט
אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים
וּקְמֵעוֹת
אֲנִי עַרְס
אֲנִי יָאלְלָה
כַּפַּיִם
וּמוּסִיקָה זוֹלָה
תַּת תַּרְבּוּת
תַּת רָמָה
אֲנִי שֹׁרֶשׁ עִקֵּשׁ
[....]
אֲנִי שַׁקְרָן
הָרֵי הַגִּזְעָנוּת הִיא נַחֲלַת הֶעָבָר
וּמֵתָה מִזְּמַן
אֲנִי לָקְחוּ לִי שָׁתוּ לִי
אֲנִי סְתָם בַּכְיָן
אֲנִי עֶצֶם
בִּלְתִּי מְזֹהֶה
תָּקוּעַ לְךָ כָּאן

לֹא רָאִית אוֹתִי כְּשֶׁהָלַכְתִּי עַל הַמַּיִם כְּמוֹ יֵשוּ
וְלֹא כְּשֶׁסָּפַרְתִּי אֲגוֹרוֹת כְּמוֹ שֶׁסָּפַרְתְּ כּוֹכָבִים
וְלֹא כְּשֶׁהִנְבַּטְתִּי שְׁעוּעִית בְּצֶמֶר גֶּפֶן כְּדֵי לִלְמֹד מִמֶּנָּה
אֵיךְ צוֹמְחִים
וְלֹא כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי לִפְנוֹת בֹּקֶר לִצְפּוֹת ב-NBA
כְּדֵי לִרְאוֹת שְׁחֹרִים מְרַחֲפִים בְּקִרְקָס שֶׁל לְבָנִים
וְלֹא כְּשֶׁלָּמַדְתִּי אַנְגְּלִית מ-Jay z
כִּי הָיִיתִי חַיָּב לָדַעַת מָה שֶׁיֵּשׁ לַיֶּלֶד מֵהַגֶּטוֹ לְהַגִּיד
וְלֹא כְּשֶׁהִתְאַהַבְתִּי בְּרוֹמִי אָבּוּלְעַפֽיָה
כִּי הִיא סִמְּלָה בִּשְׁבִילִי אֶת כֹּל מָה שֶׁהִפְנַמְתִּי כְּיֶלֶד
שֶׁאָבּוּלְעַפֽיָה לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל לִהְיוֹת
וְלֹא כְּשֶׁהִשְׁתַּכַּרְתִּי כָּל לַיְלָה
לַמְרוֹת שֶׁאַף פַּעַם לֹא אָהַבְתִּי לִשְׁתּוֹת
וְלֹא כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי עֲרָבִים
כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי בְּשִׁעוּרֵי הִיסְטוֹרְיָה לִשְׂנֹא
וְלֹא כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי עַל אִמָּא שֶׁלִּי בְּטִקְסֵי יוֹם הַשּׁוֹאָה
כְּדֵי לְהַצְלִיחַ לִבְכּוֹת
וְלֹא כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי שִׁירָה וּמְשׁוֹרְרִים
כִּי לֹא סִפְּרוּ לִי שֶׁשִׁטְרִית וּבִּיטוֹן וְדָדוֹן וְחָתוּכָּה
גַּם כּוֹתְבִים שִׁירִים
וּבְכָל זֹאת בָּנִיתִי לְעַצְמִי סִפְרִיָּה
שֶׁל שִׁירָה וְסִפְרוּת אַשְׁכְּנַזִּית
וּכְמוֹ אָתֵאִיסְט הַקּוֹרֵא בִּכְתָבִים קְדוֹשִׁים
כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לַחֲשֹב
כָּךְ קָרָאתִי אֵת כֻּלָּם
כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לִכְתֹּב

לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק
וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ
וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת
עֵד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה

אִם תְּגָרְשִׁי אוֹתִי אֵלֵךְ

רַק אַל תִּקְרְאִי לִי בְּשֵׁמוֹת
הֵבַנְת?

זו תמצית סיפורו של רועי חסן (33), נשוי ואב לילדה, המתגורר בעיר חדרה מילדותו ועד עתה. הוא משורר ישראלי מקבוצת 'ערס פואטיקה', שאיגדה בתוכה משוררים מזרחיים שארגנו ערבי שירה חתרניים. בהמשך הוא זכה להכרה מהממסד וזכה בפרס ברנשטיין לשנת 2015 על ספר השירה הראשון שלו "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה".


שיריו של חסן מביעים זעם נגד ה'הגמוניה האשכנזית', בעלי ההון, תושבי צפון תל אביב. טוריו האישיים מתפרסמים מדי שבוע בשבוע ברשת מקומוני 'ידיעות אחרונות', ואת פיו הוא פותח במטעמי פובליציסטיקה ב'שיחת היום' בערוץ 2 ובמדור הדעות של 'הארץ'. כשאנו שואלים אותו ממה הוא מתפרנס 'ראסמי', הוא משיב ללא משוא פנים: "מתפרנס מחלטורות. קצת כותב בעיתון, הרצאות, קצת מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב, יוצר, עורך ספרים, ואם אין איזה פרויקט מיוחד שמכניס כסף – אני הולך לעבוד בשיפוצים. זה קרה למשל לפני כשלושה חודשים, כשהייתי צריך להשלים הכנסה. אין מה לעשות, יש משכנתא וצריך להביא אוכל למשפחה, לשלם לגן של הילדה".


בין משפט אחד למשנהו, כלבו הוותיק של חסן, יוקו, מותיר חותם על שיחתנו בקול נביחותיו. חסן משתיק אותו בקלות, הוא יודע איך עושים זאת היטב. שנים ניסו למחוק לו את הגוון המזרחי, אך נדמה שהניסיון עולה כעת ביוקר רב למי שמכונה על ידי מזרחים מקופחים 'הגזע הלבן' במדינה. חסן מקפיד לכתוב בכל דף רענן שלידו מונח קולמוס חד נגד ה'הגמוניה האשכנזית'. הוא לא מתרשם עדיין מהצלחת 'המזרחיים', ולדידו יש עוד הרבה מה לתקן. הצלחת ספרה של חברתו לקבוצת המשוררים 'ערס פואטיקה', שהצליח לגייס בהדסטארט 20 אלף שקלים בתוך 24 שעות בלבד, לא מספקת אותו. "יש משוררים מזרחיים שפחות הצליחו, ויש כאלה שהצליחו מהר מאוד", הוא אומר בנונשלנטיות. "ההצלחה בהדסטארט מעידה על עדי קודם כל שהשירה שלה טובה ואהובה, ורק אחר כך על דברים כמו 'השירה המזרחית'.


"אי אפשר להתעלם מהפריחה של השירה המזרחית בשלוש השנים האחרונות", הוא מודה, "יש איזשהו מפץ גדול והשירה הזו מקבלת במה רחבה יותר מפעם, סוף סוף. זה הרבה בזכות הרשתות החברתיות, שמחברות בין היוצר לקהל. היוצרים בונים קהילת קוראים בלי מתווכים, וזה חלק מתהליך ארוך שבעבע מתחת לפני השטח והתפוצץ פתאום".


כתבו עליך שאנשים כמוך וכמו מירי רגב עושים קריירה מהנושא 'העדתי' ו'הקיפוח', שלמעשה כבר לא קיים היום.


"שמעתי את הטענה הזו. בפשטות, יש כאן איזושהי 'בכיית הקוזק הנגזל'. הם בוכים על שלקחו להם, אחרי שהם לקחו בעצמם למזרחיים. קראתי שמישהו כתב שהוא מפחד מכך שהילדים של היום ישמעו מזרחית... נו, באמת. שים לב לכותבי הטורים, למשל. ביום שבו כותב אשכנזי בינוני לא יכתוב שני טורים אלא אולי טור אחד באתר נידח – אדע שהמהפכה קרתה. כותב מזרחי, בשביל לקבל טור אחד, צריך להיות ממש מצוין".


אילו כותבי טורים אתה אוהב?


"מאור זגורי כותב מצוין", אומר חסן, "וגם סייד קשוע", הוא מוסיף. הוא לא מצליח להיזכר בכותב טור אשכנזי אהוב אחד לרפואה, אבל מצהיר באותה נשימה שזה לא אישי-אנטי-אשכנזי, ושהסופרת האהובה עליו היא אורלי קסטל-בלום.

 

איש משפחה לא מפחד


רועי חסן נולד לפני 33 שנים בחדרה. כנער הוא כתב שירי ראפ והיה מוזיקאי בלהקות שונות, ביניהן בהרכב 'קאשה באשה' שהתפרק, לצערו. "אחד מהחברים בהרכב חזר בתשובה ואחר נסע לאמריקה.


"בכל הרכב שבו הייתי גם שרתי וגם כתבתי את המילים, ובחלק מההרכבים גם ניגנתי על סקסופון", הוא מספר. "מגיל 25 בערך התחלתי לכתוב יותר שירה, על הכול: על אהבה, על מחאה, לאו דווקא מחאה מזרחית... אני מבין שמכירים אותי בגלל הקטע המזרחי, זו ברכה שיש לאמן שיר כמו 'במדינת אשכנז' שהוא מזוהה אִתו היטב, אבל אני מניח שמי שנתקל בספר השירים שלי פוגש עולמות נוספים, ומבין שהשיר ההוא הוא חלק ממכלול שלם של אדם".

לא מפריע לך, כאמן, שאתה נתפס כמזרחי מוחה ופחות כמשורר שכותב, למשל, על האהבה ועל החיים?


"בכלל לא מפריע לי", אומר חסן בהחלטיות. "כל אחד עושה את החיבורים שלו וכל אחד רואה אותי איך שהוא רואה. יש דברים שאני יודע שאין לי שליטה עליהם, אז אני מראש מרפה וזה לא מעסיק אותי. זה נכון לגבי איך שאני נראה וגם לגבי היצירה שלי. כשאני מוציא לאור שיר – זה יותר שיר שלך, הקורא, מאשר שלי. אני מתכוון בשיר לאשתי, ומישהו יקח את זה לאמא שלו. הכוונה שלי פחות חשובה, חשוב יותר איך זה מתקבל בקהל. המהות של היצירה היא ליצור ולהיות כן עם עצמי, ולא להתייחס לרעש מסביב".

איך אפשר להיות נאמנים לעצמנו כשדעתנו מושפעת מהרבה דברים מסביב?

"אני, אישית, מאוד חסין מבחינה פסיכולוגית. אני לא מתעלף מאהבה שמרעיפים עליי וגם לא מרוסק מביקורת שלילית. אני מתרגש רק מאלה שקרובים ללִבי, ואלה אנשים שאני סופר על יד אחת. בעיקר המשפחה שלי ששומרת שהרגליים שלי יישארו על הקרקע. הרי בסופו של דבר אני מקלח, מחתל, מאכיל... עושה גם את עבודות הבית הפשוטות".
"חלום חיי היה להקים משפחה, ועכשיו החלום הוא שתהיה כמה שיותר גדולה", הוא אומר.
ובמספרים?

"באוטופיה שלנו זו משפחה של חמישה ילדים ביולוגיים ועוד שניים מאומצים. משפחה גדולה, חמה ושמחה. גם אם יהיו ארבעה או שניים נגיד תודה וברוך ה'. המשפחה זה ההישג הכי גדול ולגמרי המנוע שלי. כל דבר שאני עושה הוא בשבילה. אני מודה לאלוקים בכל יום ומתפלל שזה יחזיק מעמד ושנתפתח יחד. לא אכפת לי ממסיבות או מבוהמה. אני גר בחדרה, גדלתי שם, ועכשיו אני ממשיך לגור שם. תשאל אותי מה מצאתי בחדרה? נכון, זה לא נשמע מושך, אבל זה המקום שלי, אין לי דרך להסביר את זה. זו עיר די 'פרווה', אבל אני אוהב את ההוויה והאנשים פה".


מה דעתך על אנשים שלא מביאים ילדים לעולם מבחירה?


"אין לי דעה כללית על אנשים. אני מאוד מכבד אנשים שלא בקטע של להקים משפחה או להביא ילדים, כל אחד והסרט שלו. אני יודע רק מה הרצונות שלי ולאילו מקומות אני רוצה להגיע. אין לי ביקורת על אחרים".


למה אתה חולם לאמץ ילדים?


"אין פה עניין מיוחד. אשתי כבר לא בת 24 כדי ללדת שבעה או עשרה ילדים. גם מבחינה הומנית אני חושב שכדאי לתת מעצמך, מעבר לדעות ולהשקפות. אם יש טעם של עשיית חסד, החסד הכי גדול זה אימוץ".

הייתה פה גזענות


איפה פגשה אותך העדתיות בפעם הראשונה?


"דווקא את הסיפורים ה'עדתיים' המוקדמים לא פירשתי כעדתיים באותו רגע. אבל בגיל 10 הבנתי שהמוזיקה המזרחית עושה אותי נחות בחברה. זה היה בתחרות שירה של מחוז הצפון, שאמא שלי לקחה אותי לשיר בה. הלכנו לאודישן, והקלידן ושלושת השופטים ביקשו ממני לשיר שיר. בחרתי שיר של עופר לוי בשם 'מעיין הנעורים' והקלידן לא הכיר את השיר. הייתה מבוכה והוא אמר לי: 'אולי תשיר שיר ישראלי?' הייתי ילד ולא הבנתי על מה הוא מדבר ומה זה 'ישראלי', אבל בנסיעה הביתה חשבתי על כך שעופר לוי הוא הכי ישראלי, ועובדה שכל השכונה מזמזמת את כל האלבום שלו. לא הבנתי למה זה נחשב כאילו 'חוץ לארץ' ולא ישראלי, אבל החלטתי להיות ישראלי ולשמוע שירים מגניבים, כמו בוב מארלי וכל מיני כאלה, ברוח התקופה. עם הזמן הלכתי והדחקתי את האהבה לעופר לוי ולשירים שלו, עד שזה הפך לשנאה.


"התהליך של המפץ הגדול שלי לקח כמה שנים, שבסופן הגעתי למצב שהתביישתי בהורים שלי ובסבתא שלי. התפללתי שאהיה שונה מהם לחלוטין, גם פוליטית. בית הוריי היה ליכודניק, אז אימצתי את הצד השמאלי במפה הפוליטית.


"אחרי כמה שנים של הדחקת המזרחיות קראתי ספרים על היסטוריית ההסתדרות, על תקופת המעברות, על בן גוריון, ופה התרחש המהפך. גיליתי שדווקא השמאל, שמתהדר בחתירה לשוויון, התעמר בהורים שלי, הרס את התרבות שלי וחיסל אותה. מהמקום הזה, של גילוי השמאל האמִתי בגיל עשרים, שאלתי את עצמי מה אני מנסה להיות – זה שהתעמר בהוריי והשפיל אותם, זה שדיכא אותם כל השנים?!"


איך בדיוק השמאל השפיל את המזרחיים?


"אתה תימני, נכון? האם למדת בבית הספר על רבי שלום שבזי? לא. אז על זה אני מדבר. מלמדים נתן זך, יונה וולך, אלתרמן וביאליק. כתימני, אם אתה לא שומע בבית הספר שירה, ספרות ותרבות כמו זו של הדוד שלך ושל השכן שלך, למה שתהיה לך זיקה לשורשים שלך? למה שתגיד שאתה קשור לתרבות של התימנים? אתה רואה את האנשים בשכונה, נהג משאית, רתך ומסגר, ואתה מבין שאליהם אתה שייך, ולא לאנשי ה'רוח'. כל הרחובות זה כצנלסון... אתה שואל את עצמך איפה אתה במרחב הציבורי. מה למדת על העלייה התימנית? ידעת שקיבוץ כנרת זרקו את התימנים מהמרחב שלהם? בירושלים, בתקופה מסוימת, אסרו על אנשים 'מסוימים' להיכנס. את המזרחיים שמו בפריפריה, מה שנקרא, בעיירות פיתוח, מה שגרם להם להתפרנס פחות. עשו להם הסללה – כיוונו אוכלוסייה מסוימת למקצועות מסוימים. שמו קבוצה מסוימת עם רקע אתני זהה בדימונה, למשל. הדרך היחידה להתפרנס שם זה או במפעל אחד בעיר או בפרדסים אצל הקיבוצים, וזה מה שיצא. דור שלם שלא פיתחו אותו כמו ברעננה ובתל אביב".


מי קבע, חוץ מהחברה, שבעל מקצוע כמו רתך פחות חשוב ממהנדס?


"אין עניין של פחיתות באף מקצוע", אומר חסן, "אבל יש עניין של בחירה. תן לילד לבחור להיות מהנדס או מסגר. מה שירצה – שיהיה. כל פרנסה מכבדת את בעליה, אבל תן לו הזדמנות ומסגרת זמן שמתאימה למקצוע שבחר. בשביל להיות רתך, מאז ועד היום, לא צריך 12 שנות לימוד. מספיק קורס של חצי שנה".


אתה טוען שלאנשי השלטון בקום המדינה הייתה כוונה ברורה שהמזרחיים יתפתחו פחות. אולי זו פשוט התאמה של תעסוקה לתרבות שממנה הגיעו העולים של אז?


"זו עובדה בשטח. הפרוטוקולים מראים שהפיזור היה על רקע אתני, ולכן הפריפריה מלאה במזרחיים, והיום גם ברוסים ובאתיופים. יש אשכנזים בפריפריה, אבל באחוזים מאוד נמוכים. אין שום ספק לגבי מה שהיה פה, אי אפשר להיות תמים לגבי זה. בן גוריון אמר שאפשר לשים את התימנים במעברות, כי אלה תנאי החיים שהם רגילים להם, אבל פולנים רגילים לגג, אז הם יקבלו שיכונים. זו גזענות! בן גוריון אמר שהעלייה התימנית חשובה לארץ כי צריכים עובדי אדמה. בתימן אסור היה להם לגעת באדמה על פי החוק המוסלמי. זה החוק, לא יודע למה, אבל המציאות הייתה שביזו אותם ואמרו עליהם 'הם עובדי אדמה טובים', למרות שהם בכלל לא היו כאלה בתימן. לא נתנו להם את האפשרות להיות דברים אחרים. היו להם מנהלים אשכנזים, והם היו הולכים ועובדים קשה בפרדסים. בסופו של דבר הם בנו את הארץ, אבל אין להם עמוד בספר ההיסטוריה הישראלי".


אתה הגדרת את עצמך "אנטי ציוני", למה?


"ההגדרה הזו שטחית. אם מדברים על הציונות של הרצל ובן גוריון – אני כופר לגמרי בכל מה שהם מייצגים, בגזענות שלהם וברצון שלהם למחוק את היהדות ולהתאים אותה לצרכים שלהם. אני ציוני בדרך של 'חיבת ציון': לבוא ארצה, לא לרמוס אף אחד, לחיות בארץ הקודש מתוך התורה. זו הציונות המקורית בעיניי. הציונות לא הוקמה בבאזל, אלא הרבה לפני כן, בדברי התורה. אני יכול להזדהות עם רבי שמעון בר יוחאי שבא לפני 2000 שנה כדי לתת דריסת רגל בארץ, וזה מה שהופך את המקום הזה למשהו שאני קשור אליו וחש במרחב הטבעי שלי. היום עושים לרשב"י רומנטיזציה, שהוא כתב את הזוהר במערה, כי זה מגניב. אבל הסיבה הייתה שאיימו לכלות אותו, ובכל זאת הוא היה כאן, בארץ. הוא לא התלבט אם כדאי אוגנדה".
אתה מדבר על התורה, אבל אתה לא מגדיר את עצמך יהודי שומר מצוות.


"אני מסורתי. אני הולך לבית כנסת, עושה קידוש, חוגג את החגים, אבל לא שומר שבת. אני מאוד מחובר לענייני הדת. אני יכול להעריץ את הצדיקים ולראות בהם אייקונים, אבל זה לא מחייב אותי להיכנס למערה. על אותו משקל, להבדיל, אני מעריך ומוקיר הרבה מאוד יוצרים נוצריים, אבל זה לא אומר שאני צריך להתנצר".


איך אפשר להיות מסורתי מאמין אבל לא לשמור לגמרי את מה שאתה מאמין בו?


"אני חי בתחושה שאני מאמין בתורה ושהכול בה קודש קודשים. כל מה שאני עושה אחרת – אני מאמין שאני לא בסדר, ואני חי עם זה בשלום. לעומת זאת, אני פלורליסט שמאמין בשוויון ובזכויות מלאות לכולם, זה מסתדר בקלות, ככה זה אצל מזרחיים. כל מי שלא שומר שבת הוא לא מאמין בתורה?! אני לא בסדר, ויש לי הבחירות שלי וסדרי עדיפויות משלי. אני לא רוצה להגיע לפשטנות, אבל הרבה יותר חשוב לי להיות אדם ולעשות חסד מאשר לקיים ציוויים מסוימים. אולי יום אחד זה יבער בי ואקיים מצוות. מי אני שאומר שאין מצב שאחזור בתשובה. בינתיים אני לא שומר שבת. אז מה, אני לא אלך לבית הכנסת בגלל זה?!"

כנות ופשטות


לעִתים אפשר לתפוס את חסן בשפה שנחשבת זולה, בעיקר כשהוא מתווכח בפייסבוק עם מאן דהוא או משיב מנה אחת אפיים למישהו ששחרר טינה גזענית שלא מצאה חן בעיניו.
"אני מקלל, יש לי פה מסריח", מודה חסן, "מה עשית ממשוררים, רובוטים? כל אחד והאופי שלו. אני, במקרה שלי, אדם שאין מה לעשות, הקללות הן חלק ממני, אני מקלל. עכשיו, בשיחה, החזקתי את עצמי עשר פעמים שלא לומר מילים גסות כי אתה כותב בעיתון דתי. גם באוניברסיטה, כשאני מלמד, אמרתי להם שאני אשתדל לא לקלל אבל שלא יתרגשו אם אפלוט משהו. אין לי איזה ארסנל של מילים גסות שאני משכלל אותו. יש לי שתיים-שלוש מילים שמככבות, פחות או יותר, וחוזרות על עצמן".


זה עלול להוזיל אותך בעיני הקהל ולתת הצדקה לקריאות 'ערסים ברברים' על המזרחיים.


"אני עושה את שלי, ולא אכפת לי מה מייקר או מוזיל אותי", אומר חסן.


יש בו משהו כובש, בחסן. הכֵּנות עוטפת כל תג היוצא מפיו והאמת הפנימית שלו בוחלת בכל מה שמריח פוליטיקלי קורקט. הוא רחוק כמטחווי קשת מהבוהמייניות המאפיינת אנשי תרבות ורוח, וטבול בכנות ופשטות הוא החץ וקשת הרשמי שלו.


אולי אתה תמים מדי, ובעצם התקשורת מנצלת אותך כי אתה אחלה אייטם ומעורר את השד העדתי כפי שהתקשורת אוהבת?


"אם הייתי מתעסק בזה לא הייתי יוצא מזה", משיב חסן כלאחר יד. "אני לא חושב שמחתימים מישהו על חוזה ב'ידיעות' אם הוא קוריוז. המציאות דווקא די בעדי. אני לא מוּנע משיקולים של רווח והפסד. דוגרי, הייתי קפוא אם הייתי חושב על זה. אין סוף ל'אולי זה ככה ואולי זה ככה', אני משוחרר".


עד היום זכית בכמה פרסים רשמיים. זהו, אתה משורר רשמי ב"הגמוניה האשכנזית", התרגשת?


"התרגשתי רק מהכסף. זה היה סכום רציני שעזר לי בקטע שפתאום יש לי איזה 30-20 אלף שקלים. פתאום אני יכול לקנות לבת שלי משהו שחשבתי לחכות אִתו, או לסדר איזה שיפוץ קטן בבית, בשביל המשפחה".


לסיום, מה הסיפור של הזקן שלך?

"אני עם זקן 15 שנה", מחייך חסן בשלווה פתאומית. "כשהייתי בן 18 והייתי בלי זקן חשבו שאני בן 14, אז גידלתי אותו כדי שידעו שאני בוגר. היום זו יכולה להיות מחמאה אם יגידו לי שאני צעיר יותר בלעדיו, אבל זהו, הוא כבר חלק ממני.


"מצחיק אותי שתמיד מייחסים את הזקן לאסלאם. אומרים לי שאני כמו מחבל, דאעש. אבל דווקא זקן זה סמל מאוד יהודי. הייתי מצפה שיגידו לי שאני מזכיר את רבי שמעון בר יוחאי".

צילום יח"צ

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם