הילדים הללו

m 8 panel

יוסף ארנפלד

מתחים בין ההורים לבית הספר, קשר בין ריטלין לבעיות משמעת, בנים ובנות, יהדות ומסורת וכמובן חידושי הטכנולוגיה טורפי הקלפים * עזבו אתכם ממגזרים ומסימני קריאה של פאנלי החינוך של פעם, נראה שהזמן והמציאות הצליחו בעיקר לחנך את כולנו שבסוף גם חרדים, גם חילונים ואפילו – לא ייאמן – דתיים–לאומיים, מתמודדים כולם עם אותה מציאות ועם אותו נוער ישראלי חכם, חד ויצרי * הרב יונה גודמן – המנהל החינוכי של ישיבות בני עקיבא, חיים ולדר – הסופר והמחנך המיתולוגי החרדי, ורון כִּתרי – שניהל במשך 17 שנים את בית הספר הריאלי בחיפה, מדברים על הנוער של היום ובעצם קצת על כולנו

האם נמצאה הנוסחה המושלמת לחינוך ילדי ישראל בדרך הטוב והישר? פתרונות קסם עדיין לא מצאנו בשיחה הזו, אבל נראה שכל משתתפי המפגש שלפניכם מודים שכדי למצוא את האמת השלמה יש לא מעט ללמוד איש מרעהו.

משתתפי הפאנל הם הרב יונה גודמן – לשעבר מזכ"ל 'בני עקיבא' וכיום מנהל חינוכי של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומרצה במכללת אורות ישראל; חיים ולדר – יועץ חינוכי, מנהל 'המרכז לילד ולמשפחה' בבני ברק וסופר ידוע; רון כתרי – בילה 25 שנים מחייו בעיקר בחיל המודיעין, היה דובר צה"ל ובמשך 17 שנה ניהל את תיכון הריאלי העברי בחיפה, והיום עומד בראש מכון לחקר מודיעין ומדיניות בגלילות. אמנם כל אחד משתייך למגזר אחר, אבל במפתיע התגלה תוך כדי הפאנל כי שלושתם העבירו את שנות ילדותם בעיר חיפה. גאווה חיפאית הייתה מכנה משותף אחד לפחות שלא היו עליו עוררין לפני שהעניינים התחילו להתחמם.

m 8 valder

האם משהו באמת שונה בנוער של היום מהנוער של לפני 20 או 30 שנה?

"השוני המהותי נעוץ בהתפתחות הטכנולוגית", מאבחן רון כתרי. "אפשר לתלות על הקולב הזה הרבה מהשינויים החלים במבנה החברה וביחסי הגומלין שבה, כי הרבה מאוד גבולות הוסרו. הטכנולוגיה התקשורתית לגווניה חודרת לכל פינה. הזמינות של מקורות המידע, של היכולת לתקשר, שינו באופן דרמטי את קצב החיים שלנו, והשינוי נוגע כמובן גם לבתי הספר. הטכנולוגיה הזאת הביאה גם שטחיות רבה מאוד. להבנתי מה שמתחייב מזה הוא חינוך מגיל צעיר מאוד להיות צרכנים נבונים מאוד לטכנולוגיה הזו. לא השתנה הרבה מאז ועד היום, רק התעצם הצורך ללמד את הילדים שחשוב הרבה יותר לשאול את השאלות הנכונות מלספק תשובות".

התרעה על הקילקולים הופכת אותך לאויב ההתיישבות, יפה נפש, נודניק ומשועמם שאינו מבין בעשייה ו"איך הדברים מתנהלים

הרב יונה גודמן מסכים עם כתרי שהתקשורת משפיעה מאוד כי היום הכול חשוף. "אבדן הילדות כבר איננו כותר של ספר אלא מציאות חיים", הוא מחייך, "אבל מה שמשמעותי יותר הוא שאומרים ש'היה פה יפה לפני שנולדתי'; פעם הערכים היו ברורים יותר. פעם היו אידאליסטים, ציונים, דתיים, המנהיגות חשבה אותו דבר וכדומה. כך לפחות הצטייר לנו הדור הקודם, שלא נחשף למגוון העצום של דעות, מחלוקות וגוונים. פתאום הנוער, בעיקר בציבור הדתי, חשוף בעצמות גדולות מאוד למחלוקות נוקבות מאוד. חלק גדול מהנוער היום בעיקר נחשף למשברים ולקשיים ואינו מודע לזכות שיש לנו לחיות במדינה ולהיוולד בה כיהודים. בני הנוער מודעים בעיקר למאבק סביב עמונה או לגירוש מגוש קטיף".

עוד מעגל של שוני בין הדורות, מדגיש הרב גודמן, הוא שגם אנחנו מושפעים מהפוסט-מודרנה ועסוקים קצת פחות במבט כללי–ערכי, ושמים דגש בעצמנו ובהנאותינו. "גם לתורה ניגשים כך לפעמים", הוא מוסיף בצער. "מחפשים איפה זה פוגש אותי ואיפה זה מדבר אליי, שזה עשוי להיות משהו נפלא אם קודם כול מקבלים עלינו עול מלכות שמים ותורה ומצוות, ועל גבי זה מחפשים את המשמעות. אבל אם המשמעות נעשית תנאי יסוד לעולמי הדתי–היהודי אנחנו בבעיה גדולה". וזה מוביל למעגל השלישי: הזהות. "פעם או שהיית דתי או שהיית חילוני. הדברים היו פשוטים. רבים היום מסרבים להגדיר את עצמם, להשתייך לזהות מסוימת".

חיים ולדר מתחבר לדברי הרב גודמן בעניין ההתרפקות על העבר. "אני זוכר את עצמי בילדותי לומד בכיתה עם דתיים–לאומיים. ככל שגדלנו הציבורים התפלגו גם בתוך הציבור החרדי עצמו". גם עם דברי כתרי בעניין הטכנולוגיה ששינתה את הדור הוא נוטה להסכים: "מצד אחד הציבור החרדי הכי פחות מושפע, עד גיל 15 לילדים אין טלפון כלל ומגיל זה הם מקבלים מכשיר כשר שאין בו מסרונים או אינטרנט. עדיין יש חומה חרדית שמונעת מהקִדמה להיכנס לתוך הציבור. החלק הטוב פחות הוא שהציבור החרדי הוא המושפע ביותר מכל הציבורים כולם מהכנסת האינטרנט והטכנולוגיה. הוא צריך להיערך מחדש כי הוא הכי נפגע. החומה שהתקיימה אלפי דורות נפרצה. אנחנו מפסידים הרבה ילדים שנחשפים לאינטרנט ולתכניו; הם אולי משתייכים לציבור החרדי, אבל מתקשים לקיים את החיים החרדים".

"האתגר הגדול ביותר של מערכת החינוך היום, כפי שאני נחשף אליה, הוא לשמור על רלוונטיות של הצורך להיות אדם ערכי", נפתח כתרי לגלות גם הוא את חולשת המקום שאליו הגיעה גישת החינוך שהוא מכיר – "אדם שרואה את הזולת מעבר למה שהוא רואה במראה, מישהו שמוכן לתת מעצמו למען החברה; מישהו שיודע שעברו–מורשתו הם חלק בלתי נפרד מהכיוון העלום שאליו הוא הולך. דווקא במודרנה ודווקא בציבור חילוני, שהמורשת והמסורת אינם חלק אינטגרלי ממנו, זה נעשה מרכיב אתגרי מובהק".

"כאדם חרדי איננו מסתפקים בערכיות, שהיא כמובן חשובה", מבקש ולדר לדייק. "הדת, קיום המצוות, האמונה באלוקים וקיום החיים הדתיים חשובים בעינינו לא פחות. החרדים מקדשים מאוד את ההמשכיות, מה שמכונה 'פך השמן הטהור', ונמנעים מלאפשר כל הכנסת רפורמה או שינוי, שכן השינוי במהלך השנים יוביל לאבדן. לכן המערכת החרדית שומרת מאוד על הגבולות שלה".

"מצד אחד אני לא רואה בטכנולוגיה אויב", מחדד הרב גודמן. "אני מבין שזהו אחד מהכלים שיעזרו לבנות את העולם, ומתפקידי להיעזר בו. מצד אחר אני בהחלט בעד מערכת חינוך אינטימית, במובן הזה שפוגשים את העיניים של המורה ולא עוד מסך. לכן אנחנו משתדלים במוסדותינו שהמכשירים יהיו מכובים לחלוטין, לא רק בשיעורים אלא גם בהפסקות. אנחנו רוצים להשתמש בטכנולוגיה ולא שהיא תשתמש בנו".

m 8 kitri

בין מעורבות להתערבות

עוד סוגיה משותפת הנבחנת מחדש בכל שלושת המגזרים היא מידת העירוב וההפרדה בין בית הספר והמורים ובין הבית וההורים.

"המציאות כיום היא שההורים מקדישים לילדיהם פחות זמן ותשומת לב משהוקדשו בעבר בשל אילוצים ונורמות משתנות של המודרנה. מצד אחד הם נעשים צרכנים של מערכת שצריכה לספק את החינוך לילדיהם, ומצד אחר הפכו להיות קליינטים תובעניים מאוד", מתאר כתרי. "חינוך הוא המקצוע שבו כולם בקיאים כמו המורה לפחות, אם לא יותר. לא יעזו לעשות את זה לרופא או לעורך דין. לעולם מה שהמורים עושים אינו מספיק טוב בעיניהם, ודאי כשהם נמצאים בעמדת צרכנים ולא בעמדה של שותפים. הפתרון צריך להיות בהידברות ובהצבת קו ברור ומובהק בין מעורבות להתערבות. כך ההורים ידעו לתמוך בילדיהם, להקנות להם את החינוך בבית ולתת למורים קרדיט".

ולדר מספר כי בניגוד לחינוך החילוני החינוך החרדי איננו דמוקרטי במודע ובמוצהר, לכן ההורים אמנם מעורבים אבל אין להם השפעה רבה כל כך. "בעקבות כך יש משמעת ויש שיתוף פעולה עם ההורים. נכון, יש גם עוולות", הוא מודה, "אבל לכן 'המרכז לילד ולמשפחה' קיים; הוא מרשה לעצמו להתערב במקרי עוולות, אבל לרוב יש פחות בעיות משמעת; ההורים צריכים את בית הספר ואילו בית הספר אפילו לא מנסה למצוא חן בעיני הילדים. זה נשמע לא טוב, אבל כך זה עובד כי מערכת החינוך צריכה להיות חזקה ואיתנה, והיא לא יכולה להיות דמוקרטית. אין שוויון בין הורים למורים וזה נותן הרבה שקט לילדים, כי כשיש להם גבולות ברורים הם רגועים הרבה יותר", הוא מעיד.

הרב גודמן מנסה להגן על ההורים, אבל ניכר שגם הוא מכיר היטב את ההתמודדות. "לפעמים התערבות יתר נובעת מכוונות טובות, אבל פעמים רבות אני פוגש גם חולשה גדולה, חוסר יכולת להציב גבולות, הורים שאומרים 'תעשו את זה אתם, אנחנו לא יכולים'". הוא מביא דוגמה לדבריו בעניין הסלולרי והצורך בסינון. "באו הורים ואמרו לנו 'תעשו את זה, זה מצוין, אנחנו לא מסוגלים', או חלק מהאולפנות שהחליטו ללכת כמה שנים אחורה – או קדימה – ופשוט להחיל נוהל לבוש קשיח ובמקביל להסברה פשוט לעמוד בשער ולהתעקש עליו. למרבה הפלא ההורים הם שבאו ואמרו לנו תודה רבה".

"אין בעיה שאדם יגיד את מה שעל לבו", אומר ולדר, "אבל אין מצב שהורים יוצאים נגד בין הספר או נגד מורה מסוים. כל הצדקה של הילדים מול בית הספר פועלת כבומרנג כלפי ההורים. אם הילדים ידעו שההורים עם ההנהלה זה ירגיע אותם", הוא אומר נחרצות.

הרב גודמן סובר שחלק מהבעיה נובעת מהפרזה בעודף המידע שמועבר להורים און-ליין. "זה מגיע למצב שבכל שיעור המורים יושבים עם אמצעי טכנולוגי כזה או אחר. המורים רשאים לבוא לתלמידים בדרישות ובתביעות בלי שההורים יתקשרו אליהם בתוך חמש דקות".

לדעת ולדר מדובר בשיטה של המערכת שנועדה לכסות את עצמה, כמו בצבא. "במציאות מסוימת בין מורה לתלמיד המורה כבר חושב על התלונה, ולכן הוא חייב להביא אותה בחשבון. כשהייתי ילד נתנו מכות והיום כבר אין ברוך ה'; אבל היום יש ריטלין. מה שפעם היו נותנים מכה קטנה, היום מבחינתי נותנים להם כאפות, רוצחים אותם, לא נותנים להם להמשיך רגיל. רוב הילדים לא צריכים את זה", הוא מפנה אצבע מאשימה אל שיטות החינוך המקובלות כיום.

אם כן, מה הפתרון?

"בחינוך החרדי עדיין יש יראה ממורה, זה נותן כוח למורה וזה מה שמציל את הילדים". הרב גודמן מסתייג מההכללות של ולדר ומציין כי הוא מכיר באופן אישי כמה ילדים שריטלין הציל אותם. ולדר מחדד שהוא לא אנטי-ריטלין, אך שואל: "למה בזמננו כמעט לא היה ריטלין, אולי אחוז אחד, והיום 20%–30%? בגלל המשמעת".

מורים כגננים

בניגוד לתפיסה שבית הספר הוא חזות הכול, יש תפיסה הפוכה שבית הספר לא אמור לחנך כלל אלא שתפקידו לתת ידע וכלים לתלמיד. האם יש דברים בגו?

כתרי סבור שתפיסה זו פסולה מעיקרה. "כלים לחיים ולחיפוש אחר ידע הם חשובים, וככל שהילדים יתבגרו כך יכבד משקלם. חשוב ללמוד כיצד לחיות בחברה פלורליסטית מרובת פנים וגוונים, חשוב ללמוד יסודות משמעת וסדר, הרגלי עבודה, עמידה בלוח זמנים, יושר ויושרה, אולם יש לחזק את הנפש והרוח לפני שניגשים אל החומר, קרי אל הידע ואל הכלים לחיפוש אחריו".

"לב העניין הוא החינוך", אומר הרב גודמן. "אם ידע הוא רק טכני, גם המחשב יכול לספק אותו. עיקר תפקידנו הוא לסייע לתלמידים לבנות אישיות. אני לא בונה את האישיות שלהם, הם אינם עשויים מלגו או מפלסטלינה. מחנך הוא כמו גנן שקצת משקה או עודר, והכוחות קיימים מבפנים. בעיניי הורים טועים אם הם רק בודקים את המעבדות. באספות ההורים אפשר לראות תור ארוך מאוד ליד המורים למתמטיקה ולאנגלית, ותור קצר מאוד – אם בכלל – ליד מורים העוסקים בנפש הילדים. זה ממשיך בלחץ של ההורים שהילדים יעשו את מרב הבגרויות במקצועות ראליים או מוגברים, והלחץ הזה מביא לפגיעה טכנית ומעשית במקצועות הקודש. לב החינוך הוא השיחה והמפגש בבניין התורה והאישיות".

"נדירים ההורים שיכולים להיות גוף מחנך", טוען ולדר. "יכול להיות שמההורים אנחנו מקבלים את האהבה, הכבוד וההערכה, אבל את הדעות, את מי שאנחנו – קיבלנו בעולם הישיבות, בצבא או בתנועות הנוער. אפשר לראות שבישיבות מסוימות יוצאים כך ובישיבות מסוימות יוצאים אחרת. גם בבית הספר הריאלי אפשר לראות שמוסדות החינוך הם שמעצבים את נפש הילדים. לצערי היום ההורים לוקחים את המקום הזה, ובמקום לעזור לילדים הם נלחמים במורים. תנו להם לעשות את העבודה שאתם אינכם מסוגלים לעשות!" הוא זועק.

כתרי: "מאז חורבן בית המקדש אנו יודעים למי ניתנה הנבואה... קצב השינויים בסביבתנו מהיר ודרמטי כל כך, שיהיה קושי אמתי לנסות לצפות את פני העתיד"

איך מתמודדים עם תופעות כמו חוצפה ואבדן ההיררכיה בין המורים לתלמידים?

"אם בשולחן השבת מנתחים לא רק את העוף ואת החמין אלא גם את המנהלים ואת המורים, בל נתפלא שהילדים יתייחסו למוריהם בהתאם", קובע הרב גודמן. לעומתו סובר ולדר כי העיתונות אחראית לתופעה. "בדוק כמה ביקורת יש בה וכמה שבח. השיח בכל כלי התקשורת הוא שיח של אנטי, של התנגחות עם המערכת. אם כל אחד בשולחן השבת ייתן על כל עשרה שבחים דבר ביקורת אחד, זה יעזור מאוד לאמון של הילדים במערכת".

הרב גודמן מסכים ומרחיב שהדבר נכון גם כלפי ילדינו. "אנחנו קצת מפונקים. פשיטא לנו שהם צריכים להתנהג כיאות וללמוד כראוי. רק כשיש חריגה אנחנו קוראים להם לשיחה. מאז הגן הפסקנו לקבל פתקים של 'נעים להודיע', וחבל".

רון מסביר כי כדי להתמודד עם החוצפה ועם אבדן ההיררכיה פשוט צריך להגדיר בבהירות את הכללים ואת הגבולות הנוהגים בחברה שאנו חיים בה. "צריך להבהיר כי נעמוד בנחישות על מימוש הכללים כבר מגיל צעיר מאד – לרבות הבהרת הסנקציות שננקוט למראה הפרתם; שיתוף הבית בהנחלת 'המותר' ו'האסור'; נחישות רבה בהתמודדות עם מקרי חריגה מכללים אלו; הסכמה גורפת על הענקת גיבוי למנהלים ולמורים מצד המערכת הממסדית".

"עלינו להמשיך לפתח דרכי הדרכה והתמודדות"

האם בחינוך החרדי עדיין חושבים שאין שום צורך לתת כל כלים שהם למתבגרים בתחום האינטימי? הטרדות מיניות, התמודדות עם היצר, הכנה לקראת חיי משפחה ועוד?

"בשנים האחרונות יש מגמה לשוחח על העניין בפתיחות הן מצד הורים הן מצד מחנכים", מעדכן ולדר, "אך עדיין יש מקום לשיפור. החרדים לא אוהבים לדבר על נושאים אלו, אך המציאות מכה וכולם מבינים שאי-אפשר להתעלם מהם, בפרט בדור שלנו, שנחשף לגירויים".

האם מגמת הפתיחות הגוברת והעיסוק הגדל בתחום האינטרנט והיצרים אינם מעצימים את מרכזיות העניין ומעודדים אובססיביות אליו?

"פתיחות ועיסוק חינוכי בעניינים אלו – מבורכים", אומר הרב גודמן, "האובססיביות פסולה. למיטב הבנתי, חרף החשיפה התקשורתית ברוב בתי הספר עדיין אין עיסוק שיטתי מספק בסוגיות חשובות אלו; העיסוק החינוכי השיטתי בעניין הוא אפסי.

"לא מזמן קיימנו יום עיון ארצי ברשת בני עקיבא כדי לראות לאן הגענו בתחום ההתמודדות החינוכית עם העולם המקוון ואיך ממשיכים קדימה. הכול מתוך גישה בריאה שאינה רואה במרשתת אויב אלא אמצעי שחשוב לנהל אותו, ולא חלילה שהוא ינהל אותנו. עלינו להמשיך לפתח דרכי הדרכה והתמודדות חינוכיות, גם בכיתה ולא פחות מכך בבית".

בחינוך החילוני לא חושבים מחדש בעניין הזה – הרי יש משהו שלפעמים נראה אפילו מוזר בלחנך בנים ובנות יחד, הרי כולם יודעים שיש אינטראקציה רוויית מתח בין המינים, והיא לכאורה מאפילה על יתר התחומים שמחנכים רוצים להגיע אליהם, שלא לדבר על המתירנות המינית המוקדמת המתפתחת בשל העירוב.

כיתרי: "בחברה החילונית אין שאלה כזאת. מערכת החינוך מנסה לתת לכולם מקום על בסיס משותף של כבוד הדדי, ואני יכול לכבד את עמדתם של שומרי המצוות ולהעריכה. החינוך המעורב טבוע עמוק בתוך הדי-אן-איי של החברה החילונית".

תלמיד שלכם, לו 'חצה את הקווים' ונעשה חרדי, חילוני או דתי – האם זה היה נחשב כישלון?

"בשום פנים ואופן לא!" מפתיע כתרי, "רצונו של אדם – כבודו, וכל עוד הוא נוהג כך ביחס לעצמו יש לכבד זאת. יש בעיה עם ניסיון, אם יהיה כזה, להשפיע על הסביבה שהפרט המדובר חי ופועל בה".

הרב גודמן: "אם אדם מאמין בדרכו, אחד הדברים שהוא רוצה עוד לפני הידע הוא שילדיו יאמצו בדרכם את דרכו. מותר שיהיה לזה הגוון שלהם, שיימשכו ללימוד כזה או אחר בתוך התורה. זאת השאיפה, ולכן יש תסכול, צער וכאב כשילדים אינם הולכים בדרך אבות, לא כי אני רציתי אלא כי אני מאמין שזה מה שקב"ה רוצה ושזאת הדרך הנכונה. עם זאת לא אשב עליהם שבעה ולא אחרים אותם; לא כדי שיחזרו, אבל אולי בזכות זאת הם יחזרו".

ולדר: "יש הרגשה קשה מאוד של כישלון, חרדה נוראה מה יהיה. לא ראיתי שרבנים אמרו להורים לזרוק את הילד מהבית חוץ מבאירועי אלימות נדירים, שכמובן כבר אינם קשורים לדת, או כשיש לילדים רצון לקלקל במודע ילדים אחרים. בכלל, יכולת התמרון של חרדים היא קטנה מאוד, אין גמישות".

אש השנאה כעצמת הקִרבה

אחד הדברים שהרב גודמן מצטער עליהם הוא תחושת הניכור שרבים בנוער הדתי-לאומי חשים כלפי הציבור החרדי. "התחושה איננה נכונה, ודאי לא כלפי אנשים יראי שמים שיש לי הרבה מה ללמוד מהם, אם כי אנו גם חלוקים עליהם בסוגיות רבות, בעיקר בסוגיית היחס למדינה. אנחנו מפסידים מזה".

ולדר מפתיע ומספר כי יש לו תורה שלמה בעניין. "כשחרדים קובלים באוזניי על היחס הזה, 'הם שונאים אותנו יותר משהחילונים שונאים אותנו', אני אומר להם שזה לא נכון, אבל אם כן, הרווחנו את זה ביושר. היחס של החרדים לדתיים–לאומיים אינו מכובד כל כך. 'אתם לא יכולים לבקש ממישהו שאתם מזלזלים בו שיאהב אתכם', אני עונה להם. אבל למרבה הפלא זה קורה מסיבה טובה: הרי איפה קיימת השנאה הגדולה ביותר? בין האנשים הקרובים ביותר".

m 8 gutman

"התכלית הוא הבחירה"

איך אתם רואים את מערכת החינוך בישראל בעוד 30 שנה?

"מאז חורבן בית המקדש אנו יודעים למי ניתנה הנבואה..." כתרי מפגין בקיאות במקורות ומסתייג, "קצב השינויים בסביבתנו מהיר ודרמטי כל כך, שיהיה קושי אמתי לנסות לצפות את פני העתיד".

גם ולדר מסכים כי הנבואה ניתנה לשוטים וכי אין כל טעם לנבא את העתיד. "אני רק יכול לומר שעל פי ראייה פשוטה של המתחולל בתוכנו וסביבנו השאלה הזו תהיה לא רלוונטית. אני יודע שזה נשמע הזוי ומפחיד, אבל לא בטוח שבכלל נהיה כאן. משיחות אישיות שלי עם גדולי תורה מהשורה הראשונה אני יכול להעיד כי הם די פסימיים בקשר ליכולתו של העם היהודי לשבת בשלווה יותר ממאה שנה ברצף, והפוגרומים והשואה יוכיחו. עצם הימצאותנו כאן היא נס יום-יומי, הרבה בזכות לומדי התורה ועולם הישיבות והכוללים. לדעתם אנו עדיין בגלות, בניגוד גמור לתפיסה של אתחלתא דגאולה, ולכן הם משקיעים כל כך בלימוד התורה ובקיום המצוות, השקעה שנראה לכולם חוסר בתפיסת העתיד; בעיניהם זה העתיד היחיד. עתיד כל השאר נמצא בסימן שאלה אחד גדול".

הרב גודמן: "אני לא מפחד משלב בחיים של בלבול או חיפוש; השאלה היא מה הצעירים עושים עם תחושות אלו. צריך לעורר אנשים שלא יקדשו את הספקות אלא יחפשו כיצד לצמוח מתוכם. עלינו לטפח תודעה זו אצל תלמידנו וילדינו; שירצו לבחור בדרך התורה, שירצו לגדול ולצמוח, שירצו להשתלב בעצמם בהמשך תהליך תקומת ישראל בארצו"

בניגוד אליהם הרב גודמן דווקא מעז להעלות מחשבות לעתיד: "העידן הנוכחי, שבו יש הרואים בתקשוב ובמחשוב את חזות הכול, יפוג. פעם חשבו שטלוויזיה ווידאו הם חזות הכול ושהכנת התלמידים לעתיד תיקבע לפי יכולת המורים להשתמש בהם בכיתות. להערכתי בתוך כמה עשרות שנים נתרגל לעולם הממוחשב ולא נסתנוור לחשוב ששימוש בו הוא הסמל לחינוך איכותי. נשוב לראות את העיקר בבניין האדם, ערכיו ומידותיו, תורתו ושליחותו".

"דווקא מאחר שאין לנו יכולת לחזות התפתחויות טכנולוגיות, עיקר תפקידנו הוא להכין את האדם לדברים שיישארו רלוונטיים תמיד להיות נאמן לעצמו ולעמו, נאמן לארצו ולתורתו, להיות בעל כישורים ועצמה פנימית, אמונה וישרות, בעל אישיות, כדי שידע בעוד 30 שנה להתמודד עם שפע האתגרים שיתגלו בפניו התמודדות בונה היוצרת קידוש ה'".

יש בבתי ספר החילוניים בורות גדולה ומביכה ביהדות, ניתוק מן המסורת – איך מתמודדים עם זה?

כתרי אינו מכחיש. "בורות ושטחיות הן נחלת כל הזרמים החינוכיים. גם המוסדות החרדיים אינם חפים מכך – ראו סוגיית לימודי הליבה. הדרך להתמודד עם זאת היא פתיחות לחשיבה אחרת, למטעני ידע ועושר רוחני המצויים ברשות הזרמים האחרים. היא מחייבת אומץ לב אזרחי ומוסרי, אך אין דרך אחרת".

ולדר: "לא בטוח שבכלל נהיה כאן. אני יכול להעיד כי גדולי תורה מהשורה הראשונה די פסימיים בקשר ליכולתו של העם היהודי לשבת בשלווה יותר ממאה שנה ברצף.

מנגד, גם הנוער הדתי נראה מבולבל – הוא קולט מסרים 'דתיים' מהמוסד החינוכי ומסרים 'חילוניים' מהתרבות שסביבו.

"אני לא חושב שהנוער הוא מקור הבלבול", מדייק הרב גודמן, "העולם עצמו מבולבל ומבלבל, וכן סולם הערכים שהמבוגרים מקרינים לעתים. על כן עיקר השאלה היא האם הבלבול הזה מוליד חיפוש אמתי; האם הוא מוליד רצון לחיות חיי תורה משמעותיים, מתוך תודעת שליחות ומחויבות, בד בבד עם ענווה, הקשבה ורגישות. במילים אחרות, אני לא מפחד משלב בחיים של בלבול או חיפוש; השאלה היא מה הצעירים עושים עם תחושות אלו. צריך לעורר אנשים שלא יקדשו את הספקות אלא יחפשו כיצד לצמוח מתוכם. עלינו לטפח תודעה זו אצל תלמידנו וילדינו; שירצו לבחור בדרך התורה, שירצו לגדול ולצמוח, שירצו להשתלב בעצמם בהמשך תהליך תקומת ישראל בארצו".

מה עם הכנסת כל התלמידים אל מסלול אחיד בחברה החרדית – זה לא ההפך מ'חנוך לנער'? 

"אולי", תוהה ולדר, "ועדיין זוהי הדרך הטובה ביותר לחנך דור. אי-אפשר לבנות מערכת חינוך פרטית לכל אחד ואחד, וגם אם כן לא מומלץ, כי בסוף חייבים לחיות עם כולם – וזה אומר להסתגל".

אם כן, למה לא מכינים את התלמידים החרדים ליציאה אל העולם 'החילוני' של השכלה ועבודה?

"האסכולה החרדית אינה מאמינה בהקדמת פורענות. יש לעצב את הילדים ככל האפשר כדי שיהיו חסינים. ההכנה המוקדמת מתבררת כדחיפה אל הרע ולא כהימנעות ממנו".

ובכל זאת, האם יכול להיות שהחמצנו כמה סופרים פוטנציאליים, כמו חיים ולדר למשל, כי הם לא לומדים ספרות?

"לא למדתי ספרות, וגם אם אלמד ציור לא אהיה צייר. עם כל חשיבות שיש בלימודי הספרות אין בהם שום משמעות להיותם של אנשים סופרים או לא; זוהי מתנת שמים, והעיקר הוא לוודא שהיא הולכת למגמה נכונה".

את הדקות האחרונות למפגש הזה ייחדו החברים לנקודות שהיו רוצים לאמץ ממערכות החינוך המקבילות.

"אני מת שלא תהיה גזענות", מייחל ולדר, "שתימצא הדרך שהציבור החרדי ילמד להיות כמו הציבור הדתי–לאומי, שמתחתנים זה עם זה. לצערנו לא הצלחנו בזה".

"להשיב לבסיס המערכת החינוך החילונית יסודות מוצקים," מפתיע כתרי, "נכסי צאן ברזל של התרבות היהודית, בלא כפייה, מתוך פתיחות לזרמים למיניהם ובלא להיכנס לתביעות חריגות מצד פרנסי הדת, הפועלים כבעלי מונופול וחזקה על הדת ועל האמונה".

"יש מקומות שילדים גדלים בהם עם אהבת ה' ויראת שמים בריאה המושתתות עמוק, שהתפילה בהם היא תפילה. אם נצליח אגב הרצון לבנות מדינה ולהתגייס לצבא להשכיל לחנך שהקב"ה הוא הציר המרכזי של חיינו ומה הוא מצפה מאתנו, ולא רק מה שבא לי – זה יסוד גדול מאוד", מקווה הרב גודמן, וולדר ממהר לעודד: "אתם כבר הצלחתם, הציבור החרד"לי ירא שמים עם כיפות גדולות ופאות. אני מגיע לכל היישובים, רואה את זה ומשתאה".

עוד נקודה שהרב גודמן היה שמח לאמץ ממערכת חינוך אחרת, הפעם החילונית, היא דווקא קוד הלבוש בבתי הספר החילוני. "אנחנו מגמגמים אם ישניא או ירחיק, בעוד בבתי ספר חילוניים יש הרבה פחות בעיות משמעת בעניין. הם לא מתביישים, אלו הכללים, זה התקנון. מעבר לכך מהנהגת המערכת, בכל מקום אני רואה שהם לוקחים את החינוך ברצינות".

b7underdos5

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
פוליטיקה בהיכל הצדק

   עו"ד זאב לב במאמר...

חי באמת

  רן שריד נזכר ברב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם