הכול מתחיל מהשורש

7 avinoam

אבינועם הרש

 
 
 

שוב אני מגיע למרפאת השיניים בקופת החולים, ביקור שבועי חמישי במסגרת טיפול שורש. בכל פעם בשעה היעודה אני מתיישב על הכורסה, מניח את הידיים על הרגליים, פותח פה גדול ומאפשר לד"ר חג'מי לטפל בי. הדוקטור לוקח את המכשירים המפחידים האלו, ומתחיל להכניס לי אותם לתוך הפה. לסובב. לדקור. להוציא.

 

בין הוצאה והכנסה הדוקטור מדבר בערבית ומבקש מהסייעת שלו להביא לו סכין או כל מיני מכשירים שאין לי מושג איך קוראים להם, אבל אני בטוח שאם הם יימצאו בידי הדוקטור שלא במסגרת המרפאה הם יסכנו את חייו באופן מוחשי לו ייתקל בשוטר או באזרח ערני במיוחד.

 

בכל אותו זמן שהדוקטור עושה בתוך פי מה ואיך שבא לו, הראש שלי מתמלא בכל מיני מחשבות סוררות:

 

ואם עכשיו הוא יחטוף סיבוב ויתהפך עליך עם איזה מכשיר חד, מישהו באמת ייפול מהכיסא?

 

הדוקטור תופס בשן שלי בידיו המכוסות כפפות, מורה לי לשטוף את הפה וממשיך בטיפול.

בפעם הראשונה שגיליתי ששובצתי לד"ר חג'מי שקלתי החלפה. בכל זאת שיניים, חפצים חדים, היסטוריה אלימה. נראה לי שזה קצת גדול עליי
 

ואם הסייעת שלו תתהפך עליך? הא? מה תעשה אז?

 

"תרפה את הלשון", מבקש ממני הדוקטור. "קשה לי לעבוד ככה".

 

הדוקטור והסייעת מחליפים מילים בערבית. אני לא מבין כלום למעט העובדה שכרגע אני נמצא במלחמת עולם פנימית בין שתי תנועות נפשיות שונות: שחרור ודריכות.

 

בפעם הראשונה שגיליתי ששובצתי לד"ר חג'מי שקלתי החלפה. בכל זאת שיניים, חפצים חדים, היסטוריה אלימה. נראה לי שזה קצת גדול עליי.

 

בפעם השנייה ואחרי שעברתי 'טיפול' אצל רופאה אחרת בעלת ידיים עדינות כשל קיפוד - רגע לפני שהוא תוקף התחלתי להעריך את המקצועיות והרגישות, האנושיות והמודעות שניכרת מעבודתו של ד"ר חג'מי.

 

בפעם השלישית כשבירך אותי ב'בוקר טוב, מה שלומך?' תפסתי את עצמי אחרי חצי שעה של מחשבות במקומות אחרים, בעוד הדוקטור והסייעת שלו עובדים לי על הפה, מחפש את הדריכות שלי ומגלה שהיא דפקה נפקדות.

 

ברביעית התחלנו לדבר על מזג האוויר והתאים במוח שממונים על פיתוח השיחה שלי עם הספר היהודי התחילו לפעול.

 

הפעם החמישית שהגעתי למרפאה הייתה היום. בסוף הטיפול חשבתי כמה עצוב המצב המופרע שהגענו אליו, שנגזר על הדו-קיום הפרטי שלנו לתחום עצמו לדעת בד' האמות של המרפאה.

 

ואז הגיע פיגוע הדריסה עם המשאית, וחשבתי - מעניין מה ד"ר חג'מי היה חושב על כל העניין.

 

ופתאום הרגשתי עצב נוזלי כזה, שבעצם המחיש לי שלמרות הכוונות היפות והכנות של שנינו, למרות הרצון האמתי - א-לוהים יודע עד כמה - לחיות בשלום ולראות קודם כול את ה'בצלם א-לוהים עשה את האדם', עדיין מדובר כאן על שני אנשים שבסופו של דבר וברגע פקודה רואים את עצמם דרך זהותם הלאומית שתילחם עד טיפת הדם האחרונה על קרקע אחת.

 

"תגיד", שאלה אותי אשתי גיתית הבוקר, בהמשך לרצונו של אבו מאזן לזכות ולראות את השלום ביחד עם אורי אבנרי, "מילא הוא כבר לא יזכה מן הסתם לראות אותו. אבל אנחנו, נראה לך שאנחנו כן נזכה?"

 

"לא", עניתי. "גם אנחנו לא נזכה".

 

ואז עברה לי לרגע אחד צמרמורת בשן.

 
 

b7underdos5

 

 

 

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
בג"ץ מנסה לחנך אותנו

  מאמר מאת ברלה קרומבי

חמש שנים חלפו

  הרב ליאור אנגלמן נזכר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם