תורת המשחקים

10 datner

נדב גדליה

הפערים המדוברים כל כך בחברה הישראלית הופכים דמויות כמו נתן דטנר לנדירות * עשרות אלפי מאזיני תכנית הרדיו שלו ביום שישי מוצאים בה תמונה אותנטית לישראליות קצת פחות מתנצלת, עם הרבה כבוד למסורת ולאומיות שמדלגת על דרמות והצהרות * נדב גדליה שוחח אתו על הסדרה החדשה בערוץ הראשון סביב התפתחות התרבות היהודית בעשור האחרון, ושמע תובנות מעניינות על התאווה למשחק, על קיפוח ואפילו טיפטיפה פוליטיקה

רגעים אחרונים לפני שסוגרים את האורות בערוץ הראשון, מוציאים שם את התותחים הכבדים.יורים ודומעים, ונאחזים בתקווה שאולי בכל זאת יחליט ראש הממשלה על רפורמה נוספת ברשות השידור במקום פתיחת תאגיד השידור החדש 'כאן'. מי נהנה מהספק באשר להקמת התאגיד החדש,הם ללא ספק הצופים שזוכים תקופה האחרונה למגוון סדרות איכות תיעודיות שמציגות היטב - מעצם הפקתן - את ההבדל בין השידור המסחרי לזה הציבורי, שאינו מחויב לנקודות רייטינג ויכול לעסוק באין מפריע בסוגיות חשובות ולא מדוברות שעל סדר היום הישראלי-יהודי. אחת מההפקות הללו היא 'צולם ביום חול' – סדרה בת ארבעהפרקים הסוקרת את התפתחות התרבות היהודית בעשור האחרון.

הסדרה שיצר הבמאי הדתי מורדי קרשנר נעה בין מגוון נשים וגברים שהצליחו לחולל שינוי בחיי הרוח ובחיי התרבות היהודית בחברה הישראלית – מאמנות דרך שירה ומחול ועד קולינריה כשרה.

הסדרה מציגה תמונת מצב עכשווית של התרבות והאמנות היהודית המתחדשת: יהדות יוצרת, בועטת, המתמודדת עם גבולות ההלכה היהודית ומציבה יעדים לעתיד תוך כדי שילוב של ישן וחדש. במרכז הסדרה עומד המנחה המפתיע המוביל את סיפור הדברים - נתן דטנר (60), אייקון תל אביבי חילוני ושחקן תיאטרון וטלוויזיה ותיק.

10 datner 2

הבחירה בדטנר להנחיית סדרה על תרבות יהודית המחברת בין ישן לחדש אינה מקרית. הוא גדל בבית דתי ופרש מענייני דת באופן רשמי כשהיה בן 14, מה שמתכתב היטב עם 'התרבות היהודית', זו שניסתה להתגדר כל השנים תחת ערמת ספרי קודש וגמגמה משהו על תרבות ויצירה שתשלבקודש בכפכפי חול - עד שעמדה על דעתה וקראה לילד בשמו: 'תרבות יהודית'. מזלטוב.

איך התרחש תהליך לידתה של התרבות היהודית העכשווית?מדוע לא הייתה פה תרבות יהודית רווחת בשנות התשעים או לפחות בתחילת שנות האלפיים? לדטנר הפתרונים.

"אני חושב שהרבה מאורי דור, אורות גדולים של רבנים, הלכו לעולמםולא בהכרח הותירו יורשים גדולים בתורה אחריהם", מסביר דטנר איך נולדה מוטציית התרבות-יהודית. "בזמנו, ה'גדולים' ההם נתנו את הטון ואנשים לא קמו מולם ליצור תרבות יהודית של חולין, בגלל הכבוד. רק התורה והמסתעף ממנה נחשבו יצירת תרבות יהודית.אבל בשנים האחרונות, מכיוון שאין יורשים ל'גדולים', נפער הסדק הקטן; אנשים פשוטים התחילו לפתח את העולם התרבותי היהודי דהיום באמצעות יצירה של תרבות יהודית, הצגות, מוזיקה והשקעה בקולינריה, עניינים שהם לא תורניים באופן ישיר".

הבחירה בך, כדמות וכשחקן שהתפרסם רבות בזכות הקלילות והקומיות, נועדה להנגיש את היהדות הנחשבת עדיין נושא "כבד"?

"נהפוך הוא", אומר דטנר. "באופן עקרוני ברגע שבוחרים בי ההומור והרצינות מתחברים יחד, וזו הדרך הטובה ביותר לדוקומנטריה שמציגה את החיים עצמם. במקרה הזה, חיי התרבות היהודית השוקקים. כשחקן, חשוב לתת תמיד את המנעד המדויק של קלילות ורצינות. התרבות היהודית היא נושא רציני ללא ספק, אבל החיים מצחיקים. גם ביהדות היה הומור ויהיה הומור. תמיד".

"אני חושב שהרבה מאורי דור, אורות גדולים של רבנים, הלכו לעולמם ולא בהכרח הותירו יורשים אחריהם ואנשים לא קמו מולם ליצור תרבות יהודית של חולין, בגלל הכבוד. אבל בשנים האחרונות, מכיוון שאין יורשים ל'גדולים', אנשים פשוטים התחילו לפתח את העולם התרבותי היהודי דהיום באמצעות יצירה של תרבות יהודית, הצגות, מוזיקה והשקעה בקולינריה, עניינים שהם לא תורניים באופן ישיר"
"הייתי חזן טוב"

"הקשר שלי עם היהדות הוא מאוד אמביוולנטי", מספר דטנר. "אני אדם לא דתי כמעט ומוכרח לומר שאני אפילו לא מסורתי.חוץ מהכבוד שיש לי לדת, והעובדה שאני הולך לקידוש וארוחת שישי אצל חמי וחמותי - אין אצלנו בבית מנהגי מסורת כלל. אני לא בעד הדתיים 'האחרונים' - אלו שלוקחים להם בפינצטה את מה שבא להםועוטפים את עצמם בזה וקוראים לזה מסורת. לא, זה לא עובד ככה.'עול מצוות' זה לא סתם. זה לא קל, זו דרך חיים. ברור שזה עול מסוים ומי שהולך אתו צריך לעמוד בו בגבורה כי זה הדיאלוג שלך עם בורא עולם. אז או שאתה הולך על זה או שלא".

חז"ל אומרים שכל מעשה טוב וקטן הוא חשוב.

"ברור, אבל מפריעה לי השיטה הזאת של 'היהדות הקלה', היא הפכה לעיקר ואנשים מתחילים להתהדר בה כמו איזו דת אלטרנטיבית.בעיניי אגב יש שתי רעות חולות היום: האחת, שהדת הפכה לביזנס רוחני. כמו 'קבלה'.נו, באמת. כשגדלתי כילד דתי אמרו לי שלוקח הרבה זמן עד שאתה מורשה לגעת בקבלה,ופתאום זה מטבע עובר לסוחר. קמים 'בתי קבלה', יש מורים לקבלה ועם ישראל כולו לומד קבלה. עשו מזה תעשייה שלמה. רעה חולה מספר שתיים היא הפוליטיקה של הדת. עצם החיבור של פוליטיקה ודת - הוא רע.אני בעד הפרדת דת ומדינה. אם הדת הייתה רק אופציה של שמירת מצוות זה היה נפלא, אבל כשמקשרים כל פעם ענייני דת ואת הכוח הרע של הפוליטיקה זה רע ביותר,זה לא עושה טוב ליהדות".

בסוף היום, הפוליטיקה עוזרת לשמר את ענייני הדת במדינה.

"עזוב אותך. קח את יום כיפור. יום שנוצרה הכרה והבנה שסוגרים בו הכול. אין חוק על זה, זו תקנה. נוצרה הבנה עקרונית שזה יום קדוש.זה אולי הדבר המשומר האחרון שלא מערבים בו פוליטיקה והוא עובד.שבת היא כבר מזמן פוליטיקה. פוליטיקאים רבים אם לפתוח חנויות בתל אביב בשבת או לא,כאילו זה מפריע להם. כאילו הם גרים שם".

דטנר לא מקבל את מה שנחשב דאגה לצביונה היהודי של המדינה. "כל המלחמות המיותרות האלה הן בסך הכול כוח פוליטי שמנסה לממש את עצמוכדי להוכיח את עצמו בשטח ואז להגדיל את כוחו בבחירות הבאות", הוא טוען."נוצר מצב שאף אחד כמעט לא יכול לדמיין דיאלוג בין דתיים לחילונים בלי פוליטיקהבאמצע. בסדרה גילינו שאפשר. היינו בבית ספר חילוני שאליו באים דתיים ונוצר דיאלוג וזה היה נפלא ביותר. מה שקורה הוא שענייני דת מפעילים אמוציות אצל אנשים, מה שמביא כוח פוליטילפוליטיקאים בכל פעם שהם מתעסקים בענייני דת לטוב או לרע".

נניח שמבטלים את כל המפלגות הדתיות ושוכן שלום בין חלקי העם,מי בפועל ידאג לתקציבי הדת החשובים לדתיים?

"נכון, היום כבר אי אפשר לדמיין את המפה הפוליטית אחרת. אתה רואה מישהו שיוותר על כוח פוליטי תמורת שלום בינינו לעצמנו? אני לא טוען דבר נגד הדת כהתנהלות חיים, הדת נולדה לתת היגיון ולענות על שאלות בלתי פתורות בחיינו וזה בסדר גמור. יש דתות שנשארו מאחורה, אבל שלנו הולכת קדימה ובודקת את עצמה מול המציאות. וזה מה שעשינו בסדרה - בדקנו את תשובות הדת לענייני התרבות המודרניים".

מה הגבולות היהודיים שלך כיהודי חילוני?

"אני לא מציב לעצמי גבולות, עצם ההוויה שלי היא יהודית. אני נימול. יש לי שייכות לעם ולמדינת היהודים הזאת,ואני חי עם עצמי בשלום. משמח אנשים בהצגות, נותן להם לברוח למקום שָלומתוך הכאוס הקיים בעולם".

כנער החלטת לעזוב את הדת. למה בעצם?

דטנר מתרווח. "נטו מסיבות חברתיות. האדם הוא נוף שכונתו וחבריו. כשהוריי החליטו שאלך לבית ספר דתי - הם החליטו בשבילי.הוריי היו מסורתיים ומצאתי את עצמי רוצה להשתלב בחברה החילונית שבה גדלתי וזו הייתה אחת הדרכים - להוריד את הכיפה ולהיות כמו כולם.הוריי ניסו לשכנע אותי לא להוריד את הכיפה. הם שלחו אותי ל'נתיב מאיר' כדי שאתחזק שם אבל היה לי קשה.ככה שמה שהיה אמור לחזק אותי, דווקא הרחיק אותי.אחרי סוף השבוע ב'נתיב מאיר' חזרתי הביתה והחלטתי לעזוב את הדרך הדתית.דווקא הייתי חזן טוב, חבל. הרבה זמן לא יצא לי לחזן", הוא אומר לפתע בגילוי לב ותוגה עדינה חומקת לקולו.

אתה מרגיש שהחזנות בבית הכנסת חסרה לך?

דטנר הוורבלי נעצר לרגע. מגמגם משהו, מהרהר כאילו לבו היהודי מתרחב והוא אינו יכול לו. "חזן זה כמו שחקן", הוא אומר במהירות ומיטיב את מילותיו: "חזן הוא שחקן ראשי בהצגה. אני כביכול עדיין חזן, רק בפוזיציה אחרת".

בינינו, יש סיכוי שתחזור בתשובה בצורה קלאסית?

דטנר מהרהר שוב ארוכות. "על פניו אני לא רואה את עצמי כרגע עושה את זה, אבל בוא נאמר שאין ספק שאם פתאום יצוץ לי שיגעון מטורף על הדת, אני אהיה דתי אבל עד הסוף. לא לייט ולא בערך".

10 datner 3

"מנצלים את הצורך של שחקנים לשחק"

דטנר, נשוי ואב לשניים, מתגורר בתל אביב.הוא נולד וגדל ברמת גן להורים ניצולי שואה. ביסודי למד בבית הספר הממלכתי-דתי "יבנה" ברמת גן, ובתיכון למד בתיכון קלעי בגבעתיים והשתתף באופן פעיל כחניך מן המניין בתנועת הנוער בני עקיבא. את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד דרום, ואף מונה למפקד הלהקה. לאחר שחרורו מצה"ל השתתף כשחקן בהצגות בתיאטרון באר שבע, בבית לסין, ב'הבימה' ובתיאטרון הקאמרי. דטנר שימש מדובב ושחקן במגוון סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. היה שחקן קבוע ב'רחוב סומסום' המיתולוגית ולפני שנים אחדות שיחק בסרטו של יוסף סידר 'הערת שוליים'. הוא שידר תכניות לילה בגלי צה"ל וסגר מעגל כשמונה למנכ"ל ומנהל אמנותי של תיאטרון באר שבע שבו גדל כשחקן צעיר.

הוא ניסה לפתח את התיאטרון בעיר הדרומית ונחל הצלחה גדולה. דטנר הצליח להכפיל את מספר המנויים בתיאטרון, ולאחר שש שנים החליט לעזוב את ניהול התיאטרון ולשוב לשחק כהרגלו כשחקן מן המניין בהצגה 'כנר על הגג'.

"אף פעם לא נמאס להיות שחקן, והשחקן שבי ניצח את הניהול", מסביר דטנר. "כשחקן ותיק החששות רק הולכות וגוברים. בגלל שהציפיות מהקהל גבוהות יותר, ואני די לחוץ. קל מאוד להפתיע ולהגיע לצמרת התעשייה, אבל לשמור על מקומך בצמרת - זה הכי קשה, הרבה יותר מתחילת הדרך והפריצה".

"על פניו אני לא רואה את עצמי כרגע עושה את זה, אבל בוא נאמר שאין ספק שאם פתאום יצוץ לי שיגעון מטורף על הדת, אני אהיה דתי אבל עד הסוף. לא לייט ולא בערך"

הפריצה של דטנר עצמו, אגב, והפעם שבה גילה כי שחקן טמון בקרבו, הייתה כשהיה בן שלוש."אבא שלי היה נגר, אז הוא בנה לי גיטרה והייתי שר במרפסת בפוזה של זמר.בגיל ארבע התקדמתי גם לתחום המשחק. עשו חגיגת פורים בגן ושיחקתי את מרדכי היהודי. אמא תפרה לי את הכתונת הכחולה והכול היה מוכן להצגה, אבל ביום של ההצגה קיבלתי ארבעים מעלות חום. הגננת באה ומחתה בפני אמא. אמרה שבלי מרדכי היהודי לא תהיה הצגה לילדי הגן. בסוף באתי עם ארבעים מעלות לגלם את מרדכי היהודי. כל פעם צעקו לי שאשתה מים שלא אתעלף מהחום, אבל לסיכום - היה נפלא, ומאז אני שם, על הבמה", צוחק דטנר.

שחקנים צעירים רבים מסיימים את לימודי המשחק ולא מוצאים עבודה. מה עושים?

"אין קיצורי דרך בתעשייה. צריך לעבור דרך. לאט לאט, שעל אחר שעל. יש אינפלציה של שחקנים, נכון, אבל הבמה מנפנפת הרבה מהם אט אט. מי שלא טוב - הבמה לא סובלת אותו. בגיל שלי כבר אין הרבה שחקנים. עובדה.להיות שחקן זה לא רק להיות מוכשר, זו דרך חיים, כל ההוויה היא אחרת.קשה להסביר את זה למי שאינו שחקן. אני תמיד אומר שאפשר לשלוח סוס להיות עורך דין ויצא בסוף עורך דין.אבל אם נשלח סוס ללמוד משחק יצא סוס".

במה הוויית השחקן מתבטאת בחיי היומיום?

"התבוננות, התנהלות, ובעיקר הרבה הקרבה - לעשות דברים ללא פרוטה. רוב האנשים לא מוכנים לעשות משהו בלי לקבל כסף.אבל כשהשחקן הוא במהותך - אתה עושה את זה. בגיל 21 כשקיבלתי כסף על עבודה שעשיתי כשחקן - הייתי בכלל בשוק... מה לעשות, יש אנשים שמנסים לנצל את העובדה ששחקן - גם אם לא יקבל גרוש - ירצה להופיע. כי המשחק הוא צורך עז למי שהוא שחקן בנשמתו. על בסיס הצורך הזה נוצר ניצול של אנשים שהם ללא ספק אנשים רעים מאוד".

עשר שנים מגיש דטנר עם השחקנית אודיה קורן תכנית רדיו משותפת.הם התחילו עם 'ציפורי לילה' ב-2007 ולאחר שבע שנים עברו לשדרבמשבצת היוקרתית של צהרי יום שישי את 'בטלים בשישי'. "אודיה ואני חברים טובים ומדברים הרבה, ואז עלה לנו הרעיון להפוך את השיחות הזורמות שלנו לתכנית רדיו", מספר דטנר.

פיילוט מהיר הספיק כדי שהשניים יקבלו את התכנית שביקשו ומאז הם יחד על הסקאלה. "רדיו זה מדיום אחר ושונה לגמרי מהדברים שאני נוהג לעשות בתיאטרון. פה האווירה היא אינטימית. הדברים שלך מגיעים מהפה שלך ישירות לאוזן של המאזיןואין הסחות דעת חיצוניות של תפאורה ותאורה. הכול ספונטני לחלוטין".

כמי שאמון על תסריטים, לא מפחיד לדבר באופן שאינו מתוכנן מראש?

"אנחנו סומכים מאוד על היכולת שלנו, אז אנחנו מצליחים. אין הנחתום מעיד וכל זה, אז אדבר על אודיה - יש לה מבט חד על החיים,היא מהירת מחשבה ודיבורה קולח.הרבה פעמים אודיה רוצה לספר לי באמצע השבוע משהו ואני אומר לה - לא!תשמרי את זה לראשוניות של התכנית, כך שגם התגובה שלי על זה תגיע בצורה אותנטית".

כשדטנר מנסה לנתח את סוד ההצלחה של התכנית, הוא מתלבט. "פעם אודיה אמרה לי ככה:כל עוד נעניין אחד את השני - זה יעניין את האחרים. זה הסוד: תעניין קודם את עצמך ואת בן השיח שלך".

קיפוחים ז"ל

מדי כמה חודשים מתעורר מחדש השיח על הצגות ומופעי תיאטרון ביישובי יהודה ושומרון.ישנם שחקנים המסרבים בפומבי להופיע ביישובי יו"ש על בסיס ענייני מצפון וכיבוש,והתקשורת עושה את הרעש הקבוע. "הפוליטיקה לא רואה את המציאות בשטח", אומר דטנר. "עושים עלינו הון פוליטי כשבפועל התיאטרון מגיע ואני עצמי מגיע לכל מקום בארץ.כי תיאטרון שמקבל כסף מהמדינה - חייב להופיע בכל תחומי המדינה. נקודה.מצד שני, זכותו של כל שחקן להגיד שהוא לא רוצה להופיע במקומות הנוגדים את דרכי חייו,ובמקומו פשוט מביאים שחקן מחליף. כך כולם נהנים. היישובים - מהצגות התיאטרון, והשחקנים שנגד ההתנחלויות - לא מופיעים בהן בכוח. ובא לציון גואל".

אתה מצביע בבחירות?

"כן, כי זה הצ'אנס שלי ונותן לי את הזכות לקטר אחר כך", אומר דטנר. "אני לא מצביע מסורתי שמצביע למפלגה אחת באופן קבוע כל חייו.זו גם אחת מהרעות החולות שאנשים לא מצביעים לפי מה שהם עשויים לשקול שיעשה להםטוב, וממשיכים להצביע לאותם אנשים פעם אחר פעם, גם אם הם לא מביאים להם את השינוי שהבוחרים מייחלים לו".

שנים רבות אתה בתיאטרון, איך אתה מסביר את זה שחרף התקציבים התיאטרון לא מצליח להיות אלטרנטיבה תרבותית לצעירים?

"עצוב לי לשמוע את זה. חבל. כי תיאטרון הוא דבר נפלא, אבל זה כמו אופרה, אמנות של טעם נרכש.זו אמנות שמחייבת אותך להתמודד עם היצירה. לקולנוע אתה בא, לוקח פופקורן, מתחבא מאחורי כיסא גבוה ויושב.הסרט טוב או משעמם - אתה יושב ואוכל פופקורן ובוהה.הפופקורן שלך לא מפריע למהלך הסרט, אבל תיאטרון מחייב אותך להיות בשקט, להקשיב, לקלוט את האמנות והמסר, וצעירים היום לא מצליחים להתמודד עם זה".

ושאגדל, אבין?

"כשתגדל - אתה תבין ותכיר את התיאטרון", אומר דטנר."לדעתי זה יקרה לך באזור גיל 35-40".

עד שאגדל וארד לעומקו של תיאטרון אשאל את דטנר על מירי רגב, כפי שנהוג לשאול בראיונות תרבות מעין אלו המוחזק בידיכם. איך שנפלטת מפי צמד המילים הסוער ביותר בתרבות ישראל,דטנר סופק כפיו. "אני לא הולך להיכנס לזה", הוא אומר. שמץ הומור אין בקשיחות החדשהשמאכלסת את פניו. "פעם אחת ניסיתי לומר משהו וסובבו אותי סחור סחור ועשו ממני הון פוליטי. לא רוצה את זה".

אז מילה על הקיפוח המזרחי. בכל זאת, עיתון.

"מה יש לדבר על קיפוח? אני לא רואה שום קיפוח.במצבת השחקנים - אין שום קיפוח, אף אחד לא מתעסק בזה בכלל בעולם שלי. אנחנו כישרונות ותו לא. אם היה קיפוח בארץ הזאת - הוא עבר מזמן. זה כבר לא רלוונטי. תשמע לי טוב, אנשים עושים משכורות מהקיפוח הזה. משכורות! אז חייבים לשמר את הקיפוח".

טוב, בוא נדבר עליך. מה השאיפה שלך? ואל תגיד לי "שרק ימשיך ככה".

"אני אהיה אתך גלוי. פעם הייתה לי שאיפה להגיע לברודוויי.רציתי להיות בינלאומי. אבל אני כבר בן שישים, זהו, זה לא יקרה לצערי הרב.הרכבת הזו - איננה, אני חש שפספסתי אותה ולא אעלה עליה יותר לעולם, ואחיה כך את שארית חיי ואהנה מהקיים".

איך אפשר לחיות בתחושה החמצה שכזו?

"אנו חיים הרבה מזמננו על הכדורבמוד של 'טוב, איך מתגברים על זה עכשיו?'. כל אחד מציב את רף הציפיות של עצמו, חלק מצליחים לממש הכול ואז מעלים עוד ועוד את הרף, ולמעשה זה לא נגמר. חלק מפסיקים לשאוף, חלק עוזבים את המקצוע. והכי כואב זה שחלק משתגעים".

משתגעים?

"מחלות נפש הן לא רק גנטיקה, יש אנשים שהעמידו לעצמם רף גבוה מדי, נניח בגלל שהיו להם הורים מצליחנים מאוד,והם לא מצליחים להתמודד עם כישלון ואפילו עם הצלחה - שזה לא פחות קשה ונגמר רע".

אתה בטח מתעב ריאליטי.

"אני לא נגד", מפתיע דטנר."אני אפילו צופה בזה וזה משעשע אותי. אפשר לומר שזה ה'גילטי פלז'ר' שלי אחרי הצגות.אני מקליט את זה ורואה באישון לילה".

ככה, צופה להנאתך בניסויים בבני אדם?

"תעשה לי טובה", אומר דטנר, "הם ידעו למה הם הגיעו. זה לא כלא, אנשים באו במודע ושיתפו פעולה".

אילו השלכות יש לגיל על חיי המעשה?

"גיל שישים הוא קשה ללא ספק כי מתחילה הספירה לאחור", מספר דטנר,"אבל ההוויה היא שלמה יותר, נקייה יותר.אני כבר לא צריך להוכיח יותר כלום לעצמי, לא צריך שכולם יאהבו אותי, לא מתחנף לאף אחדכדי להתקדם לאנשהו. אני נמצא רק בחברת משפחתי ואנשים שאוהבים אותי.ומי שלא בא לי בטוב - שיהיה בריא. כשאתה צעיר אתה מוכרח לעשות מניפולציות כמו להתחנף כדי להצליח להשיג משהו.אתה מעגל פינות בנושא החנופה, ובגיל שישים אתה סוף סוף עצמך. הזהות האמתית שלך נגלית בפניך - וזה נהדר".

לתגובות: 'נדב גדליה' בפייסבוק.

תמונות: ג'ראר אלון, יצחקי

 

b7underdos5

 

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם