יצאת גבר

b 8 man1

ארנון סגל

את הסיפורים שתקראו כאן, על אף עצמתם, לא תמצאו בשום מקום אחר; לכן בעצם אנחנו נאלצים לפרסם אותם בעיתון בית כנסת * ארבעה סיפורים של גיבורים אלמונים שסבלו מנטיות הפוכות, חלקם באופן קיצוני, והצליחו לעבור תהליך של שינוי. כולם אגב דרך עמותת "עצת נפש" * וכן, כולם מתעקשים, חרף כל מה שהם מכנים סתימת פיות ועצימת עיניים חברתית, שלא רק שהחברה הישראלית צריכה לעודד טיפולים למתמודדים, אלא שכמעט כל נער או גבר המתמודד יכול לעשות שינוי אם רק ילך עם זה עד הסוף * כתבה ראשונה (מתוך שתיים) בסדרה

---

לצאת מזה, היה נראה כמו דמיון – סיפורו של נדב

נדב (30) גדל בעיר בצפון הארץ והתוודע לנטייה השונה שלו כבר בכיתה ג' או ד' בשל התנסות תועה. ההתנסות התרחשה שוב ושוב בכמה מקרים בשנים הבאות. אחר כך עבר נדב לחטיבת ביניים מחוץ לעיר, ותדירות המעשים שם רק גדלה. מכיתה ט' ועד י"ב, מאז שהחל ללמוד בפנימייה, התעצמה ההתנהלות הזו

בסביבתו ראה נדב לא מעט נערים נוספים שחיפשו את עצמם: "לא כולם היו בעלי נטיות הפוכות כמוני, אבל זה גיל כזה שבו נערים מחפשים את הזהות שלהם, ויש גם השפעה חברתית".

הטריד אותך באותו זמן שמבחינה הלכתית זה אסור?

"לא. אני במקורי ממשפחה מסורתית וזה לא אמר לי כלום".

"המטפל אמר לי שעדיין לא הגיע הזמן להיפגש עם בנות, ורק אחרי חצי שנה נתן לי אור ירוק. היו קשיים בפגישות. בהתחלה לא נמשכתי בכלל, אבל עם הבחורה השישית קרה משהו נפלא כבר מהפגישה הראשונה"
"רציתי להזיק לעצמי"

"בכיתה י"ב החלטתי לספר על כך לר"מ שלי. הוא קיבל את זה בסדר גמור ושלח אותי למטפל. אחרי עשר פגישות הבנתי שהמטפל הזה מבלבל לי במוח. הוא ניהל אתי שיחות חסרות משמעות על פילוסופיה דתית. הפסקתי להגיע אליו".

למה בכלל הלכת לטיפול?

"למרות הסיפוק היצרי הנטייה מלווה בהמון שנאה עצמית. התחושה הייתה שכולם טובים ואני לא טוב, שהקבצן ברחוב הרבה יותר טוב ממני. זה בכלל לא בא מהידיעה שאני עובר על איסור שעונשו כרת אלא מתוך הבנה שלא נכון לחיות ככה, שהמציאות התקינה לא מתנהלת בצורה כזו. לעולם אי אפשר לחיות טוב עם הנטייה הזו. מאז שאני בחטיבה ובתיכון אני זוכר את עצמי מתמודד עם חששות קיומיים על עצמי. שנאתי את עצמי. תמיד אמרתי לאמא שלי: 'את לא יודעת מה אני חווה, את הדברים הכי קשים'. היא שאלה: 'נדב, על מה אתה מדבר?' אבל לא סיפרתי.

"מעולם לא נמשכתי לבנות, ואילו המשיכה לבנים הייתה חזקה מאוד. לא יכולתי לעמוד בזה. זו הייתה תשוקה מטורפת וכמיהה שאין לתאר. בכיתה י"ב, בעקבות הקשר שהיה לי עם המחנך החלטתי להמשיך לישיבה גבוהה. זו הייתה ישיבה שקרובה לאזור המרכז. היה לי מחשב נייד ומתוך שיטוט באינטרנט הבנתי שכעת ביכולתי ליצור קשרים של ממש עם גברים ולממש את הנטייה שלי. התחלתי לנהל חיים כפולים. מצד אחד למדתי תורה בישיבה, ומצד אחר אחרי זה, בלילות, הייתי נמצא במקומות נוראים בתל אביב. פעילות אובססיבית שקשה לתאר, ה' ישמור. בבוקר הייתי חוזר לישיבה ומתנהג כרגיל. טוב, לא לגמרי רגיל כי אי אפשר להתנהל כרגיל במצב כזה. רציתי אז מאוד לצאת מהארון, אבל זה היה מורכב בגלל שחששתי מה יגידו במשפחה ובישיבה ומה יאמרו החברים.

"מבחינה חברתית הייתי אחלה. לא אחד שנמצא בצד. הייתי מהשפיצים, דיברתי אידאולוגיה. הימים היו ימי ההתנתקות מגוש קטיף וחסמתי כבישים, 'ילד בני עקיבא'. לא ראו עליי כלום. מצד שני, הנטייה הייתה ממש אובססיבית. אלו מחשבות שתופסות את כל כולך.

"בשיעור ב' התחלתי לנהל זוגיות עם גבר. כך חיינו במשך חצי שנה. כבר הייתי בקליקה הלהט"בית בתל-אביב, מוכר לכולם. ההתנהגות שם מינית מאוד וכוללת המון החצנה גופנית, והכול נחשב לגיטימי. שוק בשר של ממש. הקפדתי על מראה טוב ופיתחתי שרירים. פיתוח הגוף חשוב מאוד שם. צריך להיראות טוב, אחרת לא אשיג מה שאני רוצה. התשוקה הזו מילאה אותי במשך 24 שעות ביממה, ואז, בתחילת שיעור ג', חטפתי מכה. בן הזוג שלי בגד בי.

"זה היה סיפור קשה שפגע בי מאוד. זה הפיל אותי. עד אז חשבתי שכבר מצאתי אהבה. אם הידידות הזו הייתה נמשכת, המשך המסלול היה לעזוב את הכול ולצאת מהארון. כשאני מסתכל לאחור אני מגלה שה' עשה אתי חסד. פתאום פקחתי עיניים והתחלתי להסתכל סביבי, איפה אני נמצא ולאן אני הולך. הנה עוד שנייה אנחנו כבר גדלים. כל החבר'ה שלי מהמחזור שלי, שאני אוהב מאוד וקשור אליו מאוד, כבר מתחילים להתחתן – ואני לא. אני נמשך לבנים, אני פסול ודפוק ואשאר בודד כל החיים. תחושת הבדידות הייתה קשה מאוד. הכול היה שחור. הרגשתי ריק עצום.

"החלטתי אז לספר זאת לר"מ שלי בישיבה. לא סיפרתי לו על הפעילות הלילית והחיים הכפולים, אבל סיפרתי לו על הנטייה ושאלתי מה אפשר לעשות. הוא הפנה אותי לחבר שלו שעסק בכך, ודרכו הגעתי לארגון 'עצת נפש'. הר"מ שלי גם קישר ביני ובין תלמידים שלו מהעבר שהיו בסיפור הזה והצליחו לצאת ממנו. באותו הזמן הרעיון שאוכל לצאת מהנטייה נשמע לי דמיוני. הייתי משוכנע שאין מצב; שזה מולד וככה זה. הרי מאז שהייתי קטן מעולם לא נמשכתי לנשים. דיברתי עם שניים מהתלמידים שהרב הפנה אותי אליהם. אחד מהם עבר טיפול מלא וטען שיצא מזה לגמרי, ואחר אמר לי שהוא עשה טיפול והפסיק אותו באמצע, אבל היום הוא נשוי ומתפקד עם אשתו ברמה סבירה. הוא עדיין מתמודד, אבל בלי הטיפול גם זה לא היה לו".

בעקבות הגבריות האבודה

"התקשרתי ל'עצת נפש'. כל טלפון כזה דרש ממני תעצומות נפש שאין לתאר. רעדתי במשך יום שלם; הרי זה הסוד של החיים שלי. ב'עצת נפש' אמרו לי שהנוהל הוא שאני חייב להמתין שבועיים בטרם יעבירו לי את מספר הטלפון של המטפל, כדי לראות שאני באמת רציני ורוצה לצאת מזה. ההמתנה הייתה קשה מאוד. זה שורט את הנפש, אבל הר"מ שלי תמך בי. חיכיתי חודש והתקשרתי בשנית, ואז נתנו לי מספר של מטפל ובאותו יום התקשרתי אליו. הוא נשמע לי קר מאוד ונוקשה. למפרע אני מבין שהוא לא רצה שאפתח בו תלות. הוא רצה לגרום לי לקבל אחריות להחלטות שלי.

"אבל כשהוא אמר לי כמה כסף הטיפול הזה עלול לעלות לי, נשברתי. סיימתי את השיחה והתחלתי לבכות. אמרתי לעצמי שאין מנוס מלהתאבד. איך אממן טיפול יקר כל כך בכל חודש? החלטתי שאין בררה אלא לדבר עם ההורים. נסעתי להורים שלי. אמרתי להם: 'אני לא יכול לספר לכם בדיוק מהי הבעיה, אבל אני מבקש כסף לטיפולים'. וההורים שלי, שהם ענקים ואנשים גדולים מהחיים, הסכימו ושילמו בלי לדעת על מה הם משלמים.

"המטפל העביר אותי תהליך שבו הבנתי שמה שאני רואה על פני השטח הוא לא מה שבאמת מתרחש אצלי במעמקי הנפש. תמיד חלמתי לתקן את המידות שלי, אבל אף פעם לא חשבתי שהנטייה שלי קשורה לבעיה במידות. בטיפול פגשתי אדם שבאמת מסוגל לעזור לי לתקן את המידות שלי. הטיפול לא עסק כלל בנטייה אלא בנפש שלי. ההבנה בטיפול הייתה שהנטייה היא רק קצה הקרחון ושצריך לטפל בקרחון עצמו.

"בפגישה השישית הבנתי לפתע הכול. פתאום כל החיים שלי התנקזו למשוואה אחת, והבנתי שהנטייה נובעת מדפוס התנהגות שרכשתי בילדות. פתאום הבנתי למה אני נמשך לגברים, בגלל חוסר עצום באהבה שהיה לי וחוסר בקשר עם אבא שלי – שהוא הדמות הגברית. הרבה פעמים הייתי מושפל ממנו מאוד. כל זה גרם לי לחוסר ביטחון עצמי, לחוסר באהבה ובהערכה עצמית. את כל זה ביקשתי למלא באמצעות הנטייה. לפתע הבנתי שכאשר אני רוצה את המגע עם הגבר ואת האהבה שלו, אני מבקש בעצם שישיב לי את הגבריות שאין לי ואת החום והאהבה שאין לי ואני צריך.

"יצאתי מהפגישה בוכה משמחה. פתאום לא היה מדובר בתאוריות שנפלו עליי משמים אלא בדברים שחוויתי בעצמי. זה היה נכון כל כך. הבנתי שהנטייה איננה מולדת ופשוט יש דפקט באופן שבו גדלתי. הרי לכולם יש טראומות. העולם הזה הוא מקום קשה וכל אחד חווה את הקשיים באופן אחר. יש מי שמבטא זאת באלימות ובתוקפנות או לחלופין באדישות, ואצלי זה התבטא בנטייה.

"התחלתי אז תהליך של בירור. אני לא אוהב את הכינוי 'טיפולי המרה' כי זה בדיוק הפוך מטיפולי המרה. זה לא בא להפוך אותי למה שאני לא אלא לעורר את מי שאני באמת, את הרצונות שלי ואת הזהות שלי.

"הטיפול חייב אותי בהמון שיעורי בית והיה תובעני מאוד ונוקשה. הוא הצריך ממני המון מאמץ נפשי. התחלתי בטיפול בשיעור ד' ובמקביל המשכתי ללמוד בישיבה. לא התגייסתי כי לא רציתי לפגוע במהלך הטיפול. התקופה הזו חיברה אותי מאוד לישיבה. הייתה לי תקופה טובה מאוד. הפסקתי את החיים הכפולים, והעולם של תיקון המידות היה קסום כל כך.

"אחרי שנתיים של טיפול שאלתי את המטפל שלי מתי אוכל להתחיל לצאת עם בנות כמו שאר החברים שלי. הייתי אז בשלב בתהליך שבו הנטייה כבר נעלמה והפסיקו הפנטזיות שהיו תוקפות אותי לפתע באמצע היום. הגעתי למצב שבו לא חשתי כל משיכה, לא לגברים אבל גם לא לנשים. זה היה מלחיץ. לפעמים אפילו ניסיתי לבדוק את עצמי בכל מיני דרכים אם אני עדיין איכשהו נמשך לגברים. אחרי מאמץ גדול נמשכתי לזה, אבל זה כבר לא היה כמו פעם בכלל.

"המטפל אמר לי שעדיין לא הגיע הזמן להיפגש עם בנות, ורק אחרי חצי שנה נתן לי אור ירוק. היו קשיים בפגישות. בהתחלה לא נמשכתי בכלל, אבל עם הבחורה השישית קרה משהו נפלא כבר מהפגישה הראשונה. הייתה לי תחושה שזו היא, וזה היה פשוט טבעי. אמרתי לעצמי – הנה המתנה שרציתי כל החיים. אין לי נטיות הפוכות, זה לא מולד. כמובן, סיפרתי לה הכול ולא החבאתי ממנה שום דבר. אחרי שנה התחתנו. הטיפול נמשך עוד כשנה וחצי אחרי הנישואים. בסוף התהליך מינון הפגישות הלך ופחת – במקום פגישה אחת בשבוע נפגשתי עם המטפל פעם בשבועיים ואחר כך פעם בחודש עד שאמרתי לו שאני מרגיש שהגיע הזמן להפסיק. הוא אמר לי שזה מעולה ושהבקשה להפסיק בפגישות הייתה צריכה לבוא ממני. בסך הכול התהליך נמשך ארבע שנים".

"הורסים את החיים"

"היום אני בן שלושים ויש לי שני ילדים. אין לי משיכה לגברים וזה אפילו מגעיל אותי במידת מה. הניסיונות שלי עם היצר שלי היום הם שלא להסתכל על נשים אחרות".

לדעתך כולם יכולים להיפטר מהנטייה כפי שאתה נפטרת ממנה?

"השקר הכי גס שיכול להיות הוא לראות בזה נטייה מולדת. אני לא יודע מי מנהל את הקמפיין הזה, אבל אני רואה את אתר 'מאקו' וכל מיני ארגונים שעם המון פוליטיקה הורסים לאנשים את החיים ומספרים להם שזה מולד ואין מה לעשות עם זה. אני לא מדען אבל גיליתי שהנטייה שלי יושבת על בסיס נפשי, ואני מכיר לפחות עשרה חברים שלי שכולם יסכימו עם מה שאני אומר. חלקם סיימו את התהליך וחלקם עזבו באמצע והשיגו מה שהשיגו, ויש אפילו שניים שלא הצליחו לעבור את התהליך. וזה בסדר, כי יש המון אנשים עם בולימיה ואנורקסיה ודיכאון שמנסים טיפול נפשי ולא מצליחים. אין מראש ערבות של מאה אחוזים שזה יצליח".

מהי דעתך על מצעד הגאווה? הצטרפת אליו בימים ההם?

"לא הלכתי למצעד הגאווה כי ידעתי שמצלמים שם ופחדתי שיראו אותי. מי שצועדים שם מנסים להשיג לגיטימציה, אישור והבנה, ולכן הם מחצינים את עצמם כל כך. אני מבין את הצורך שלהם. הם מסכנים כי הם לא מאמינים שהם יכולים להשתנות. הציבו בפניהם מסך עשן. יכעסו עליי הרבה אנשים על המשפט הזה, אבל אני משוכנע שכל להט"ב שונא את עצמו על מה שהוא ועל מי שהוא. אחוז גבוה מאוד מהם גם חשב להתאבד. אני גם מכיר הרבה אנשים שהיו בטיפול וכשלא הצליחו זה שבר אותם ולכן לא המשיכו לנסות, אבל עדיין מעדיף לומר לכולם שזה אפשרי. גם אם אחוז מסוים לא יצליח ויישבר, זה עדיף מלחרוץ גורל של אוכלוסייה שלמה. האם בגלל שהיו כאלו שלא הצליחו לא ניתן לכולם הזדמנות לנסות? אני לא הייתי יוצא מזה ולא הייתי חי את החיים שלי אם לא היו נותנים לי את ההזדמנות הזו.

"אני גם יודע שקם מוקד של שידוכים בין בני הקהילה הלהט"בית. הייתה לי הזדמנות ללכת על זה, ואני שמח מאוד שלא עשיתי זאת. זו בחירה קלה מאוד אבל היא מונעת מהאדם לצאת מהסיפור באמת. אם אני יכול לקבל עשר, למה להסתפק בחמש?"

מה הציבור יכול לעשות למען הלהט"בים?

"ראשית, לתרום למימון הטיפולים היקרים. שנית, צריך שההורים יהיו מודעים ולא יפחדו לדבר על זה עם הילדים שלהם. ההורים שלי תפסו אותי פעם עם בן הדוד שלי. אמרתי להם שזו פעם ראשונה ואחרונה ובזה נגמרה ההתייחסות שלהם. זו הפקרות. הורים, שימו אצבע על הדופק. גם המחנכים צריכים להבין שזה קיים ולהזמין את התלמידים לשיחות כדי לגלות את זה בשלב מוקדם ככל האפשר ולעקוב".

בלילה ההוא – סיפורו של אוֹרי

השיחות עם המרואיינים מגיעות ממקומות שונים. כל שיחה היא עולם שלם; סיפור סבוך של תסכולים ומאבקים – וגם של הצלחות. הנה השיחה הבאה.

לאוֹרי (38) כיום חמישה ילדים: "אצלי כל העניין היה תמיד בהכחשה. ידעתי ולא ידעתי. מגיל צעיר חשתי משיכה רק לבנים. כבר בבית הספר היסודי זה היה נוכח מאוד. לרוב ראיתי את עצמי בגוף של אישה, אבל משום מה זה לא הטריד אותי כל כך. תירצתי לעצמי כל מיני תירוצים – שאני לא אוהב את המראה שלי וכדומה, אבל אף פעם לא חשבתי שזה יגרום לי בעיה. זה המשיך להתפתח לאורך שנות הלימודים וגם בתיכון. לא יכולתי להתלבש ליד אנשים ולא חשתי נוח כשאחרים התלבשו לידי. ללכת לטיולים שכללו ים או ברכה לא היה על מה לדבר בכלל, וכך זה נמשך שנים ארוכות. מעבר למחשבות ולנפילות בשמירת הברית זה לא הגיע למשהו פיזי. פעם אחת מישהו יזם אתי משהו; זה היה פיזי אבל לא קיצוני מדי. לא התנגדתי, קפאתי, אבל אחר כך ניתקתי קשר. היה לי ברור גם מבחינה דתית ואמונית שזה אסור והיה פחד גדול והרבה בושה סביב כל הסוגיה. המחשבות והעיסוק בזה מילאו אותי לגמרי. בדיעבד מדהים אותי שלמרות שזה העסיק אותי מאוד יכולתי לא לראות זאת כלל. כלומר, כאילו לא לראות.

"יאמרו לך שהרצון של הלהט"בים להשתנות הוא בגלל שלא מקבלים אותם בחברה הכללית כפי שהם, אבל זה לא נכון. יש היום חברות שלמות שבהן אנשים יכולים לחיות כלהט"בים ולעשות מה שהם רוצים, ובכל זאת הם רוצים לצאת מזה"

"כשהייתי בן 24 או 25 החלטתי שאני רוצה להתחתן. אחרים התחילו לחפש עוד הרבה לפניי. יצאתי עם בנות, היה נחמד, ותמיד הן סיכמו את זה בסוף – תשמע, אתה הדייט הכי טוב שהיה לנו אבל משהו חסר פה. מבחינתן הייתי כמו חברה נוספת. בשלב מסוים פגשתי את אשתי. יצאנו תקופה ארוכה ופעם אחת חוויתי לרגע התעוררות רגשית, לא מינית, אבל היה כיף מעבר לרגיל, ואז אמרתי לה שזה הזמן לסגור עניינים.

"התארסנו, ובמהלך כל הזמן הזה ההתנהגות שלי הייתה שונה מהנורמלי. רק למפרע הבנתי את זה. למשל, לא ראיתי עוד צורך להתקשר אליה, כי הרי כבר סיכמנו להתחתן אז לשם מה לדבר? החתונה התקיימה חודש וחצי אחרי כן, ואני כבר הייתי בן 27. זו הייתה חתונה שמחה, אבל אני כל הזמן הייתי עסוק בשיחות עם החברים שלי ולא מרוכז בכלה, באופן שאני מבין היום שהוא ממש מוזר. לא הצלחנו להגיע ליחסים לא בלילה ההוא ולא בימים הבאים, ונקלענו לתקופה קשה מאוד.

"פניתי לרב מסוים שהזיק לנו יותר משהועיל. הלכתי לבדיקות רפואיות ואמרו לי שהכול תקין. בפועל המצב בינינו בלילות נעשה קשה מאוד. נכנסתי לחרדות. זה הגיע למצב שבו כל מגע היה בשבילי קשה מנשוא ודחה אותי מאוד. אם בטעות היא הייתה נוגעת בי בלילה הייתי מזנק מהמיטה בבהלה. בוקר אחד מצאתי את עצמי ישן על הרצפה.

"אני זוכר לילות ארוכים שבהם ישבתי במיטה וחשבתי מה קורה כאן, ולילה אחד נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי, הרי אני יודע שאני מסוגל לתפקד מבחינה מינית, אז למה זה לא קורה? ואז הבנתי שבכל הזדמנות כזו אני תמיד חושב רק על בנים. לאורך כל ההיסטוריה שלי, לא רק שלא הייתה לי משיכה לבנות אלא גם רתיעה גדולה מאוד. אם הייתי עובר ליד תמונה לא צנועה של אישה לא שהייתי מזיז את העיניים כי זה לא צנוע או שהייתי אדיש לזה, אלא שממש הייתי נגעל. ברגע שצצה אצלי התובנה הזו הודיתי ביני לבין עצמי שזה פשוט העניין.

"הערתי את אשתי וקיימנו שיחה ארוכה. הערכתי מאוד את העובדה שהיא הגיבה ברוגע. בבוקר התחלתי לחקור את העניינים באינטרנט, פגשתי חבר מהישיבה שידעתי שמבין בזה. נכנסתי לפורום של 'עצת נפש' שבדיוק הוקם אז, ואחרי זמן קצר איתרתי מטפל. זה היה טיפול ארוך שארך שנים. הרבה פעמים נשברתי במהלך הטיפול. בקרב בעלי הנטיות ההפוכות החשיבה פסיבית מאוד, נשית מאוד. ממילא ציפיתי שיוליכו אותי ויעשו במקומי את העבודה. שיגידו לי לעשות משהו ואז הכול יהיה בסדר. זה ממש לא היה כך. הטיפול דורש המון התבוננות בנפש והבנה מאיפה הדברים הגיעו.

"היו גם משימות מעשיות. התבקשתי ללכת לים, שמבחינתי היה בגדר 'ייהרג ואל יעבור'. לא יכולתי לפשוט חולצה בפרהסיה. נדרשו לי חודשים להיות מסוגל לעשות זאת. שיתפתי חבר בקושי הזה בלי לספר לו את כל הרקע, והוא דחף אותי לעשות זאת. חשתי בושה ותחושת כישלון ומחשבות מה יגידו ואיך זה ייראה. בשלב הזה המצב בקשר הזוגי נעשה קשה מאוד. לא הייתי מסוגל לתפקד כלל. היינו בניתוק מבחינת מגע. גם אשתי הגיעה למטפל שלי ושאלה שאלות נוקבות. הוא ענה לה שבשנה הקרובה לא הולך להיות שום מגע בינינו, ושעליה להחליט אם היא נשארת לתמוך בי או מפרקת את העסק, כששתי הבחירות הן לגיטימיות לגמרי.

"אשתי בחרה לחכות לי. בסך הכול היינו נשואים במשך שלוש שנים בלי לקיים יחסי אישות. היה שלב בטיפול שהתחלנו לעבוד על המגע, לאט-לאט ובשלבים, עוד צעד ועוד צעד. הטיפול עצמו התמקד במה שבעצם כל אדם צריך לעבור – דימוי הגוף, הערכה עצמית, ללמוד לקבל את עצמי. הרי אם אני שונא את הגוף שלי ואני מקנא בגברים והייתי רוצה להיות כמותם ולהיראות כמותם ולהתנהג כמותם, מהר מאוד זה מגיע לדמיונות שאני אִתם. בסוף כל אדם שואף להיות מה שהוא. להיות גבר.

"הרי בכל מצעדי הגאווה אפשר לראות דמות די מסוימת, מישהו נאה, שרירי, חזק וצעיר. זו תכונה גברית אבל היא מפוחדת כל כך שהיא אומרת – אני לא מסוגל להיות כזה, אז אני אהיה אתו כי הוא כן מסוגל. כך אני נדבק בהילה שלו ונעשה קצת דומה לו. אבל ברגע שהפנטזיה נגמרת הכול נגמר.

"בסופו של דבר גמרנו את הטיפול, ברוך ה'. הזוגיות בינינו היום חזקה ומיוחדת, גלויה וכנה מאוד וכוללת הכול, גם את הצד הגופני במלואו. לא נשאר כלום מהחיים הקודמים, אבל אני מעריך שאם אתאמץ אוכל לחזור לשם, כלומר אם אחנוק את עצמי ולא אבטא את עצמי ואזניח את הגוף ואת הדברים שאני רוצה וצריך, אוכל להידרדר למקום של מחשבות כאלה. זה נראה לי הגיוני. בתקופות לחץ כבדות. פתאום יש הבזקים, רסיסי זיכרונות – ככה הגבתי בעבר למצבי לחץ וזה הגיוני".

נשמעים כיום קולות רמים שמתנגדים לעצם הלגיטימיות של הטיפול בלהט"בים. טוענים שהניסיונות הללו נובעים מתחושת עליונות על הקהילה הגאה ושאין כל צורך לתקן בעלי נטיות הפוכות כי הם בסדר גם כך. מה דעתך?

"יש בטענות הללו הרבה צביעות כי רוב בעלי הנטיות ההפוכות היו מוותרים בשמחה על הנטייה שלהם. נכון, יאמרו לך שהרצון של הלהט"בים להשתנות הוא בגלל שלא מקבלים אותם בחברה הכללית כפי שהם, אבל זה לא נכון. יש היום חברות שלמות שבהן אנשים יכולים לחיות כלהט"בים ולעשות מה שהם רוצים, ובכל זאת הם רוצים לצאת מזה.

"אדם שנכנס לטיפול הוא כמו אדם שעולה לרכבת – באיזו תחנה הוא ירד זו כבר בחירה שלו. אם ירדת בתחנה הסופית זה אומר מאה אחוזי הצלחה, אבל אם ירדת בתחנה לפני כן זה קצת פחות. אבל נגיד שמדובר רק בשינוי של שבעים אחוזים, זה לא טוב?"

"יצא לי לא מזמן לשמוע הרצאה של מישהו שיצא מהארון, דתי שחי כיום עם גבר, ובעבר היה נשוי אך התגרש אחרי שלושה חודשים. חשתי שהוא מספר את הסיפור שלי – עד לגירושין. כשהוא התגרש הוא החליט ללכת למועדון של הקהילה הגאה, פגש גבר והחליט לחיות אתו. בצומת המסוים הזה אני פניתי ימינה ואילו הוא פנה שמאלה. אני לא שופט אותו על הבחירה שלו, אבל אני מתנגד לכך שבשיח של היום הבחירה שלי ללכת לטיפול נחשבת לא לגיטימית. אני עוסק בחינוך ובעקבות ההצלחה שחוויתי בטיפול וטביעת העין שרכשתי בעניין הזה ליוויתי מאז לטיפול לפחות 15 איש. לא כולם הצליחו בטיפול כי לא לכולם יש כוח ויש מי שהתייאשו באמצע, אבל אני מכיר רבים שהצליחו. בכל אופן, כשאני שומע משפטים בסגנון 'עובדים עליך, משקרים לך שהטיפול הזה מצליח. אולי אפשר טכנית להיות עם אישה אבל בפועל חושבים על גברים ונמשכים לגברים', אני יודע שזה לא נכון. גם משיחות עם חברים וגם ממה שחוויתי על בשרי אני יודע שזה לא נכון.

"שתי שאלות הטרידו אותי במהלך הטיפול. השאלה הראשונה הייתה האם כולם יכולים להצליח. ניסיתי לקבל תשובה חד-משמעית והציק לי שלא קיבלתי אותה. היום אני מבין למה לא קיבלתי, כי התשובה האמתית היא שכל אחד יכול להצליח לטפל בזה כפי שכל אחד יכול להצליח לטפל בכל בעיה אחרת. אם יש אדם שסובל מדיכאון, יש מי שיצליח לטפל בזה ויש מי שלא יצליח כי זה תלוי במכלול האישיותי, הכולל יכולת התנגדות, התמדה, הבנה ועוד המון מרכיבים באישיות. באופן תאורטי, מאה אחוזים מהאנשים יכולים לטפל בנטיות הפוכות, בדיכאון או בהתמכרות לאלכוהול. באופן מעשי לעומת זאת ודאי שלא כולם יכולים. יש מי שיצטרכו לטפל קודם לכן בחרדות ובדיכאון ורק אז יוכלו לגשת לבעיה עצמה.

"השאלה השנייה שהטרידה אותי היא האם אצל המטופל עצמו מדובר במאה אחוזי שינוי. התשובה שלי היום, מהחוויה שעברתי בעצמי, היא שזה שינוי של מאה אחוזים, אבל אני לא אוהב לומר את התשובה הזו. אדם שנכנס לטיפול הוא כמו אדם שעולה לרכבת – באיזו תחנה הוא ירד זו כבר בחירה שלו. אם ירדת בתחנה הסופית זה אומר מאה אחוזי הצלחה, אבל אם ירדת בתחנה לפני כן זה קצת פחות. אבל נגיד שמדובר רק בשינוי של שבעים אחוזים, זה לא טוב? ומההיבט הדתי, אפילו אם מדובר רק בשינוי של עשרה אחוזים – כלומר שאדם מסוגל לאהוב את אשתו ולתפקד בצורה בסיסית, ועדיין יידרש להתמודד עם משיכה לגברים, זה לא שווה את זה? זה מאפשר לאדם לחיות חיים של עבודת ה'. נכון, עבודת ה' של אדם כזה תהיה שונה משל אדם אחר, אבל הרי בכל אופן עבודת ה' של כל אחד מאתנו שונה מזו של אחרים".

מה דעתך על מצעד הגאווה?

"לא היו לי מעולם מחשבות להצטרף למצעד כי הוא מוחצן מאוד ומיני מאוד וזה לא מצא חן בעיניי. המצעד הזה מצער אותי, כי הרי למה דרוש מצעד גאווה? כי מתביישים. ודאי שגאווה אין בזה, ובגלל שאדם מרגיש כל כך לא טוב עם עצמו הוא צועק 'טוב לי עם עצמי, טוב לי עם עצמי'. זה סוג של 'צומי' ולכן זה עצוב. מדובר בהמון אנשים שכואב להם. יש לי הרבה חמלה כלפיהם, גם כמי שעבר זאת וגם כאדם בכלל. יש כאן אנשים במצוקה קשה מאוד ואני מבין ללבם. אני רוצה לעזור, להכיל, לחבק ולתת מה שאני יכול ואני לא אשפוט. כל אדם רשאי לבחור בדרכו, אבל אני לא אוהב את הנפנוף בדגלים ואת הצעקות ואת ה'שורו, הביטו וראו' ".

 

 

okm shvat

 

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
חיזוק תשתיות עולמי

  הרב שמואל אליהו על...

ילד, אני כאן בשבילך

  הרב רפי  אוסטרוף על...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם