עמונה. היום שאחרי

b 6 amona

איילת כהנא

 

סיור לא פשוט בהריסות שעל ההר, שיחות הכאב בחדר האוכל שבמגורים הזמניים של המפונים במדרשה בעפרה והארגזים הנארזים בתשעת הבתים * דברים שרואים משם

שישה ימים חלפו מאז 'ניקו' כוחות הביטחון את ההר מתושביו, וקווי המנהל האזרחי החליפו כוח ועלו להרוס את המבנים, שמא יישאר זכר להתיישבות שהפריחה את הטרשים במשך 21 שנה. כבר ביום שלמחרת הפינוי נדרשו תושבי עמונה לחזור לבתיהם ולארוז את חפציהם כדי לפעול לפינוי מהיר ככל האפשר. בדרך הם קיבלו 'טיפים' ממפוני גוש קטיף, כדוגמת לא להשאיר את הרהיטים במכולות מאחר שהם יצהיבו בקיץ.

התושבים, עייפים ועוד לא מעכלים, נדרשו לחזור לבתיהם וארזו אותם בעזרת אנשים טובים. ביום שאחרי האריזות פגשתי את עפרה בוארון על יד ביתה שעל ההר. הם סיימו לארוז, וכעת היא צופה בבתים של שכניה נהרסים וממתינה להריסת ביתה שלה.

"זה נורא מצד אחד לראות את הבית שלך נהרס, אבל אני מרגישה כמו שהרגשתי כשנכנסתי לחדר הקירור עם אח שלי". כך מתארת עפרה, ששכלה את אחיה ארז רונד הי"ד, את הבחירה לראות בהרס הבתים. "אני חייבת את זה בשביל להשלים עם האבדן, אחרת אשאר עם חור".

את השבת האחרונה העבירו אנשי עמונה בבית מלון בירושלים. זו הייתה שבת "קשה והזויה", לדבריהם. במוצאי השבת הם חזרו למדרשה בעפרה, והם אמורים לפנותה בשבוע הבא.

חלק מהמשפחות עברו לבתים ולקרווילות בתוך עפרה, האחרים אינם יודעים לאן הם ממשיכים מכאן. "מעולם לא הבנתי איך תושבי גוש קטיף מרגישים", היא מתארת. "עכשיו אני מבינה מה זה בן אדם שנקרע ככה מהבית שלו. זה נורא, זה נורא..." היא חוזרת ואומרת. "אנחנו בין התעתועים לשיגעון, מצד אחד ההר הזה כאן וכביכול אפשר לבוא ולבנות כאן שוב, ויש כמה נערים שחשבו לעשות כאן את השבת ואני ממש מבינה אותם. מצד אחר אני שבורה כולי ואסור לי להשלות את עצמי או את הילדים יותר מדי, זה מצב לא פשוט שאני לא יודעת אפילו להגדיר".

בוארון מבקשת להעביר מסר: "אנו מצפים שכל הציבור יעמוד עכשיו וייתן גב לבקשה שלנו ולהבטחתו של ראש הממשלה ליישוב חדש. צעקנו כאן צעקה אחרת משאר ההתיישבות, אחרת מהגורמים הבכירים של ההתיישבות – נמאס לנו מקומבינות. אנחנו לא רוצים יישוב בשבות רחל. רוצים להרבות אור, לא לקמבן אור".

בני הנוער, כמו ההורים, מוכים ואבלים. בעיקר מדברים בינם לבין עצמם, לא כל כך עם ההורים. את נורית, חנה ותהילה, תלמידות כיתה ח'-ט', פגשתי בחדר האוכל של המדרשה כשהמפונים הגיעו לארוחת צהריים. "כולנו באותה סיטואציה. כואב לנו ואנחנו מלאים כעס ואכזבה". הבנות, כמו שאר 30 בני הנוער של עמונה, טרם חזרו ללימודים. "אין לנו ראש לזה עכשיו", הן אומרות. "ואין לנו כוח להתמודד עם זה. בסופו של דבר גם במאבק עצמו אנחנו חלשים לעומת הצבא, והצבא כפוף למדינה. מי שגרם לכול הוא בג"ץ, ומי שעתר לבג"ץ הוא אנחנו, עם ישראל, ומורכב להתמודד עם זה", מתארת נורית. "גם עדיין לא עיכלנו את זה שאין לנו בית. עכשיו הקהילה ביחד, אבל לאט-לאט כולם יתפזרו", מוסיפה תהילה.

עינת אמיתי, אמא של חנה ונורית, מצטרפת לשולחן ארוחת הצהריים. "הזוי", היא מתארת את התחושות המשותפות לכולם, "אנחנו קרבן של הרבה מערכות שהשתמשו בנו, כולל התקשורת. הלב כואב מאוד-מאוד. אחרי שכבר פינו אותנו אנחנו צריכים לחזור לארוז, ואחרי שאנחנו אורזים אנחנו צופים בבתים שלנו גם נהרסים. זו ממש התעללות, מה שעברנו בימים האחרונים". עינת עלתה בהתחלה לארוז, אך מספרת שירדה מהר מאוד. "זה עשה לי רע כל כך; איבדתי שליטה על האריזה. הפכו אותי מאדם נורמטיבי לאדם שלא יכול להשתלט על לארוז את הבית שלו".

 

מישהו מדבר אתכם הלאה?

"אף אחד. לא מהממשלה ולא מההנהגה. כשאמרתי לשוטרות: 'אתן יודעות לאן אתן לוקחות אותי?' הן אמרו לי: 'יש לך וילה!' ככה אמרו לשוטרים. אמרתי להן: 'מה פתאום?! שמים אותי במדרשה', והן הם הסתכלו זו על זו ולא הבינו. עבדו גם עליהן. הן אמרו לי: 'את תקבלי פיצויים', ואמרתי להן שיראו לי איש אחד מגוש קטיף ששמח בפיצויים שהוא קיבל. ששמח בחיים החדשים שלו".

 

החלטות מיטיבות

פינוי אחד הסתיים, והבא בתור בעיצומו. בשכונה העליונה של עפרה פגשתי את המשפחות של תשעת הבתים. אמנם בג"ץ דחה את הפינוי בחודש, אך מכיוון שהן התכוננו לפינוי בשבוע הנוכחי, שלוש משפחות כבר עזבו את הבתים ואת האחרות תפסנו באמצע האריזות.

תות אטון היא ילידת עפרה. ביתה החדש, שהיא עוברת אליו עם בעלה ועם הילדים בימים אלו, נמצא גם הוא בעפרה. ניכר שהמאבק של משפחות תשעת הבתים שונה מהמאבק בעמונה, ותות מסבירה מדוע: "מבחינה גאוגרפית אנחנו צמודים וגם ההריסות קורות באותו זמן, אך יש הבדל בין היישובים. עמונה היא קהילה שלמה שנעקרת מהמקום שלה, בעוד אני ב"ה נשארת בקהילה שלי. אנחנו עוברים שכונה, וזו מציאות אחרת לגמרי מבחינתי". תות מוסיפה שהמאבק בעמונה השפיע עליהם ללא ספק. "השבר שעברנו אתם בשבוע שעבר שם את ההחלטות שלנו במקום אחר".

איך?

"בקשת הדחייה והתייחסות בית המשפט אליה – אני תיארתי את זה כמו חתול שמשחק בטרף שלו לפני שהוא נותן בו ביס ואוכל אותו סופית. הרגשתי שככה מרים נאור ובג"ץ מתייחסים אלינו, והחלטנו שאת המשחק הזה מיצינו. אנחנו רוצים להחליט את ההחלטות שמיטיבות אתנו, לכן סידרנו לעצמנו מקום מגורים חלופי ואנחנו עוברים אליו לפני הפינוי".

תות מתארת שהמשפחות מנסות כעת לאחוז בשני קצות החבל: "צד אחד הוא להחזיק בחבל המציאותי – איך נתמודד עם זה כמשפחה? אנחנו חווים עכשיו פינוי כשיש לנו קרקע יציבה מתחת לרגליים. הצד האחר הוא הרצון לצעוק שנעשה פה עוול. הורסים פה לאנשים בית על בסיס שקר. ביום של עמונה אמרתי 'וואו – לשקר יש רגליים והן הולכות רחוק מאוד'. אנחנו סיכה קטנה בתהליך החזרה לארץ שעם ישראל עובר, ושאלת הזהות עומדת פה בבסיס כל המהלך הזה. בכל מקרה תהיה מחאה, ואין שום קשר בין אריזת הבית שלי למחאה".

מתברר שהיישוב עפרה נכנס למצוקה כלכלית לא פשוט בעקבות הסיפור של תשעת הבתים, משום שכדי לעזור למשפחות קיבל עליו היישוב בעזרת 'אמנה' להחזיר למשפחות את הכספים שהועברו ליישוב לטובת רכישת הבתים וכן את הכספים שהמשפחות השקיעו בהם. למרות זאת משפחת פרי, לדוגמה, עומדת בפתחו של תהליך משכנתה ברכישת הבית החדש.

"היו כמה אופציות לבתים, אבל אמרנו שיהיה כואב מדי לגור מול ההריסות", מתארת שירה פרי. "הייתה גם מחשבה שיכול להיות מצב שגם הבתים שמולנו ייאלצו לעבור מה שאנחנו עוברים, וזה כבר מפחיד. לכן בסוף החלטנו לרכוש בית למטה, היכן שיש תב"ע מוסדרת בעפרה". מכיוון ששטח הבית קטן יותר, שירה ונתי פרי צריכים לפתוח את הקומה השנייה בבית – שיפוץ הדורש לא מעט השקעה כלכלית לא מתוכננת.

לא חסר גם כעס על ההתנהלות של מועצת יש"ע בעניין. "באחת הפגישות הראשונות נאמר לנו מטעם אנשי מועצת יש"ע: 'עפרה תיאבק ואנחנו ניתן את הגב'", מספרת שירה. "איפה אתם כמובילי הסיפור הזה? יישוב שנמצא בחובות מטורפים בגלל הבתים האלה אינו יכול להוביל מאבק שלם; מבחינתי אין פה מנהיגות ואין פה הובלה. כל אחד לעצמו היום".

עלייה לצורך עלייה

משפחת בן שושן עלתה לארץ מצרפת לפני שבע שנים, ולפני שש שנים רכשה את אחד הבתים בעפרה הצפוי להיהרס בחודש הבא. גם הם באמצע אריזות והעברת הרהיטים לדירה שהם מתכוונים לשכור בחצי השנה הקרובה בקומה השנייה של אחד הבתים ביישוב. בתום חצי השנה הזו הם עתידים לעבור לבית חדש בחדרה. "אמא שלי רוצה לפתוח דף חדש", אומרת בתם קלרה.

עצוב לכם לעזוב?

"כן. כוכב יעקב ועפרה הן השנים הראשונות שלנו בישראל ויש לנו הרבה זיכרונות טובים מהם", אומר מישל, האב. "האנשים של יהודה ושומרון בשבילי הם האנשים הכי יפים של ישראל".

קלרה, בת אחת מתוך השש של משפחת בן שושן, תתגייס למשמר הגבול יום לאחר ההרס. "אני מרגישה אכזבה גדולה מהממשלה, כי זה להרוס לשם הרס. גם בשביל ההורים שלי אני עצובה – הם עזבו הכול בצרפת וראיתי הרבה הקרבות שהם עשו בשביל שנגור פה. יהיה לי קשה להתגייס, אני מצטרפת למי שמפנה אותי מהבית".

האם חוק ההסדרה שאושר השבוע יביא סוף-סוף להסדרת ההתיישבות? האם גם עליו יניף בג"ץ את חרב המדיניות המשפטית האקטיבית? ימים יגידו. מה שבטוח הוא שחמישים שנות תפיסה צבאית כבר לא מחזיקות מים והחוסן הנפשי של כולם במערכה הזאת

 

צילומים: מטה המאבק, עמונה

b7underdos5

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
פרשת הרב טל מאחורינו

  מאמר מאת הרב יניב...

סוד הנישואים המאושרים

  הטור של אבינועם הרש....

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם