ויפתח פי האתון

B m 10 aton

נדב גדליה

 

עיתוני סטודנטים היו כאן בערך מאז שהמציאו את הקמפוסים, גם אם מאז 'פי האתון' החלוץ והחתרני עוד לא הצליחו הסטודנטים של דור המסכים לשחזר את להט המקלדת * ובכל זאת גם היום אחת בכמה שנים עולה כוח עיתונאי תורן מקרב הצעירים ומצליח לשבות את לבבות שוכני הקמפוס * ויש אפילו כמה שערוריות עיתונאיות

 

בבית של סבא שלי ז"ל, עד שנפטר, היו תלויות הדיפלומות המקצועיות של כל ילדיו, ובמרכז הייתה תלויה התעודה של אמא שלי, שקיבלה את התואר שלה בזיעת אפה לפני עשרות שנים. משנות ה-70–80 התעודה תלויה שם. סבא לא ידע שכשהוא מתעסק עם "דיפלומות", כלשון דורו, החבר'ה הצעירים (חוץ מאמא שלי, כמובן, שהפגינה חנוניות יתרה) עסקו באוניברסיטאות בעיקר בחיי חבר'ה ועוד. הלימודים? נו, ודאי, הם גם למדו. בעיקר גם.

 

מעבר ללימודים 'על הדרך' שטפה את הארץ 'סצנת הסטודנטים', שכללה חיי חברה עשירים, אידאולוגיות, מסיבות וחתרנות, ובראש השיח ישב על כס המלך עיתון הסטודנטים 'פי האתון', הקיים עד עצם היום הזה, וממנו צמחו רבים מהעיתונאים המאיישים עמדות מפתח בכירות בעיתונות הישראלית, מנחום ברנע ב'ידיעות' ועד גונן גינת ב'ישראל היום'. ל'פי האתון' היסטוריה של כתבות מעוררות עניין ומחלוקת. באמצע שנות ה-60 הסתנן העיתונאי ועורך העיתון בזמנו נחום ברנע למסיבה בהשתתפות שרת החוץ גולדה מאיר. ברנע שאל משהו וגולדה התפרצה עליו בגין מאמר נוקב שכתב בעיתון נגד הנשיא דאז זלמן שזר וקראה לפיטוריו, ולמחרת אכן פוטר ברנע מעריכת העיתון.

 10 1

אבן דרך נוספת בעיתונות הסטודנטים הייתה ריאיון עם דוד בן-גוריון בצריף שלו בקיבוץ שדה בוקר, שנמשך יותר משלוש שעות אף על פי שמראש הוקצבו לו עשרים דקות בלבד, וכלל שיחה אינטימית על השואה, על אלוקים ועל אמונה. בריאיון ההוא צוטט בן גוריון אומר שהוא מעדיף שלום בלי ארץ ישראל השלמה על פני ארץ ישראל השלמה בלי שלום, ואותו ריאיון צוטט אף ב'ניו יורק טיימס'. עשרות שנים לאחר מכן, בשנת 2012, רשם העיתון פרובוקציה נוספת: העיתון קיים ריאיון עם חאלד מחאסן, אסיר משוחרר מעסקת שליט, והריאיון עורר סערה וטענות כנגד שמאלניותו הקיצונית של העיתון.

 

'פי האתון', הקיים משנת 1958, השתנה מזמן ממוביל דרך ונושא אמירה ייחודית לעיתון הכיתתי של האוניברסיטה העברית, ולא הרבה מעבר לכך. "חיינו בעולם שבו הלימודים באוניברסיטה היו הקטע המשני", מספר איתן זליגר, מבעלי משרד יחסי ציבור. "להיות באוניברסיטה העברית היה 'להיות', לא רק ללמוד. החיים אחרי הלימודים ולפניהם היו חשובים לא פחות. זה הגיל הנכון לחיי חברה, התאים הפוליטיים היו חזקים מאוד בתקופה ההיא והיה אקשן. רבים גם גרו במעונות או באזור הקמפוס, ככה שלא באו ללמוד וללכת כמו היום. 'פי האתון' שיקף את זה".

 10 eitan

"'הוא היה נחטף איך שחולק", נזכר זליגר, שערך את העיתון בשנות ה-90 – וכעורך דתי היה אבן דרך של ממש בתולדות העיתון, הנחשב שמאלני עד היום. "זה היה בתחילת עידן הרשת, YNET לא היה קיים ובדיוק נכנסו המקומונים ופרחו מאוד בשנות ה-90, ופריחתם גרמה להורדת קרנו של העיתון, שנחשב חזק מאוד בשנות ה-70 וה-80. אולי יש מי שיגיד אחרת, אבל היום, בעבודתי כיח"צן, מעולם לא חשבתי שצריך לפרסם שם, במקום שנחשב די שולי".

 

מדוע לדעתך הרסו המקומונים את העיתון הפופולרי שיועד בכלל לסטודנטים?

 

"דבר ראשון, המקומונים עסקו בעניינים מקומיים – ובעצם במה שעסק 'פי האתון', שנתן מענה להמון סטודנטים לא מקומיים שהיגרו לירושלים ורצו לחוות את העיקר ואת מה שקורה בה. 'פי האתון' נעשה קצת מיותר. דבר שני, ב'פי האתון' גדלו מיטב העיתונאים, והם עברו למקומונים כי שם שילמו טוב יותר וההד הציבורי שלהם היה חזק יותר בגלל התפוצה, שהייתה גדולה יותר משל כל עיתון סטודנטיאלי, יהיה אשר יהיה".

 373998 293264117445919 12686886 n

'פי האתון', שנחשב לעיתון הוותיק והמשמעותי ביותר בסצנת עיתוני הסטודנטים, שרד במלחמה נגד המקומונים. "לא הצלחנו להגיע לחשיפות כמו במקומונים הממוסדים", אומר זליגר, "אבל המשכנו לתת לסטודנטים חסרי ניסיון במה תקשורתית ראשונה, ומשם צמחו עיתונאים כמו דדי מרקוביץ, שערך את מוסף השבת של 'מעריב' אחרי ששימש כתב ב'פי האתון'. גם לי אישית נתנה עריכת 'פי האתון' דחיפה בהטלת העוגן בעולם התקשורת. הייתי בחור בן 25; התחלתי את חיי המקצועיים ולא ידעתי לאן אני הולך, והעריכה גרמה לי להבין שאני יודע לזהות סיפור וגם לא רע בעריכת טקסטים".

 

אתה רואה מצב שבו הנוסטלגיה חוזרת ועיתון סטודנטים נעשה שופר של ממש בשיח הישראלי?

"האוניברסיטה הצליחה בעבר להתאים את עצמה לחיים. היום – זה לא כך. רק אם הקמפוסים יעשו שינוי דרסטי משהו יזוז. האוניברסיטה נראית היום די מיושנת בעיני הדור הצעיר ומותאמת לשנות ה-80. האדם הוא יצור חברתי שמחפש עשייה וחיי חבר'ה פעילים ועדכניים. יש חיים כאלה, הבעיה היא שהקמפוס לא מותאם לזה ולא משתנה, וכל העשייה נמצאת מחוץ לקמפוס עצמו".

 

עיתון עם מודל כלכלי

ואם 'פי האתון' הונע מתשוקת העיתונות ומריחם המשכר של עמודי העיתון המחתרתיים, הרי שבשנות האלפיים אנו פוגשים מודלים אחרים לגמרי של עיתוני סטודנטים. הנפוץ והמוכר שבהם הוא 'ד'קמפוס', שקם עם מודל כלכלי מסודר ועם רצון להביא לקוראים עניין קליל כמו מצעד המשפיעים בקרב הסטודנטים הישראלים וסקירת תופעות וטרנדים – ופחות סיפורי שערוריות ואג'נדות מעוררות מדנים. את 'ד'קמפוס' הקים ידין כץ בן השלושים, בוגר גלי צה"ל שעבד בהמשך גם ב'מעריב' וב'קשת'. 'ד'קמפוס' מייצג אולי יותר מכול את השינויים הדרסטיים שעברו על עולם עיתונות הסטודנטים: כץ וכמה חברים צעירים החליטו להקים עיתון סטודנטים חזק ונושא אמירה שיופץ בכל המוסדות האקדמיים ויגדיר מחדש את הדור אשר לא ידע את שנות ה-70 וה-80 של 'פי האתון'. "רצינו לעשות משהו שיהיה כלי ביטוי לדור הנוכחי, משהו בנוסח 'פי האתון'", מסביר כץ. "רצינו לנסח קול של דור חדש כמו 'ארץ נהדרת' שנוגעת בנושאים שכולם מכירים – לכן פתחנו מגזין סטודנטים והפצנו אותו ביותר ממאה אלף עותקים בכל חודשיים".

אחרי שלוש שנים נסגר העיתון בגלל בעיות תקציב, וכץ עובד היום בעבודה של הדור החדש – מנהל דיגיטל בעיריית תל אביב. האירוניה במיטבה.

עיתוני סטודנטים אחרים עדין קיימים.

"העיתונים האחרים מוחזקים על ידי פורמט הרבה יותר צנוע ולחלקם יש מימון רשמי של אגודת הסטודנטים או המוסד האקדמי עצמו. אנחנו באנו עם כתבים מקצועיים מאוד, עשינו עסק עיתונאי לכל דבר, ממש כמו מערכת עיתון – וזה עבד פחות.

"אני עדיין חושב שיש היום מקום לפרינט. אני לא מאמין שמדיומים מתים. המגזינים עדיין רלוונטיים. נקודה. הייתי באירופה ורואים שם שזה עובד; ההיא קונה את המגזין לעיצוב שהיא אוהבת וההוא קונה את זה של המכוניות, רק שצריך גב כלכלי חזק והרבה זמן כדי לבנות את המותג, מה שלא ממש היה לנו".

אג'נדה ימנית בוערת

 

בין 'פי האתון' אפוף הילת הכוכבים דאז ובין עיתון סטודנטים מסחרי לחלוטין עמד עיתון הסטודנטים 'אור כתום', ששימש במאבק התקשורתי נגד פינוי גוש קטיף וצפון השומרון. 'אור כתום' לא היה קיים זמן רב ופעל בעיקר מרגע שהכריז אריק שרון על תכנית ההתנתקות ועד סיומה אי אז לפני יותר מעשור, אך עצם קיומו והפצתו בקרב סטודנטים מציג את החשיבות הרבה שיש שמייחסים עד היום להשפעה על דעת הקהל הצעיר והמשכיל בישראל, זה שאולי קל יותר לסחוף, לשנות ולשכנע לפני שהוא נבלע בשאון החיים ועמדות הפוליטיות מתקבעות.

 

יצחק שליסל (38), המלמד היום בחוג למדעי המחשב באוניברסיטת אריאל, הכיר את אשתו הודות לפעילות התקשורתית ב'אור כתום'; היא הייתה חברת צוות התקשורת בתחום הווידאו למען מאבק הימין והוא ערך את 'אור כתום'. העיתון הופץ ב-2,000 עותקים לערך במגוון קמפוסים אקדמיים ברחבי הארץ, ובעצם ניסה לגרור את האג'נדה הימנית הכללית לעומק בועת הקמפוסים האקדמיים.

"הבאנו בעיתון תחקירים וממצאים שהראו שתכנית הגירוש לא טובה", מספר שליסל. "הבאנו מאמרי דעה ופרסמתי שם גם כתבה מדוברת שבה יצאתי נגד התקשורת והוכחתי שכל כולה שטות אחת גדולה. זאת כתבה שנכתבה בלי קשר ישיר לגירוש", אומר שליסל, "היה למשל סיפור בתקשורת על שני חברים שרבו מי הבעלים של כרטיס הלוטו שאחד מהם קנה, והוכחתי בכתבה שלי שזאת הייתה סתם המצאה של מישהו שהצליח לעבוד על אמצעי התקשורת". אל תטעו, 'אור כתום' היה ממוקד וכיוון למטרה שלשמה נוצר: עצירת תכנית ההתנתקות. "בסוף הכתבה הוכחתי שהאמירה 'לכל מתיישב יש פתרון' היא שטות אחת גמורה וגם שכל ההמצאה שהמתיישבים יתחילו לירות בחיילים ובשוטרים אם יפנו אותם היא המצאה של התקשורת".

"היו אוניברסיטאות שביקשו את העיתון לארכיון התיעודי שלהן, כי הוא מסמך היסטורי לגמרי", מגלה שליסל, שמיד אחרי ההתנתקות לא מצא טעם להמשיך להחזיק בעיתון הסטודנטים שלו. אפשר לומר שאת האנרגיה המתפרצת של 'פי האתון' הוא הצליח לזקק לצד הנגדי של המפה הפוליטית למשך תקופת המאבק נגד פינוי גוש קטיף, אך כשכבר לא היה בעבור מה להיאבק לא נותר טעם בתרבות פנאי נטולת אידאלים.

כמה אנרגיה השקעת בעיתון שלך?

"זה ממש לא היה פשוט", אומר שליסל, "זה בא על חשבון הלימודים, ובשנים שלאחר מכן, כשהשלמתי את הלימודים, נשארתי לבד כדי לסיים את התואר. להגיד שאני מצטער על זה, כי כאילו עבדנו לחינם ובסוף היה גירוש? לא. קורה. לפעמים מנסים ולא מצליחים".

ומה דעתך על עיתון סטודנטים שיהיה כלי תקשורת בעבור סטודנטים דתיים בקמפוסים בכל ארץ?

"יש היום כמה עיתוני סטודנטים, אבל התכנים לא תמיד מתאימים. תכלס, הציבור הלא דתי מתעניין בעיקר במסיבות, וזה לא מה שמדבר לדתיים. כסטודנט דתי זה די חסר לי. היה לי בית מדרש אבל לא היה לי עיתון".

'ידיעות אחרונות' לסטודנטים

טרם נחקר באופן רשמי האם עיתוני סטודנטים משפיעים בכלל, ואם כן – עד כמה, אך רמז להשפעה כלשהי שייתכן שישנה אפשר למצוא בחסות המעניינת שנתנה קבוצת 'ידיעות' לעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת אריאל. מיטל הרץ (25) מהיישוב דולב היא בוגרת בית הספר לתקשורת באריאל ומספרת לנו על עיתון סטודנטים שטרם פגשנו; לא מחתרתי, לא עצמאי-מסחרי ולא נושא אג'נדה. קבלו את יצור הכלאיים: 'ידיעות אריאל'.

"כל העניין של בית הספר לתקשורת באריאל הוא שיתוף פעולה עם העיתונות הממסדית", מסבירה הרץ, ששימשה בעיתון בתפקידי כתיבה ועריכה. "ידיעות אמנם עוזרים להפיק את העיתון אבל הם לא מתערבים בתוכן בכלל. בישיבות המערכת שנעשו בכיתה כל אחד העלה רעיונות לכתבות והביא את עולם התוכן שלו".

על מה אתם כותבים ועד כמה זה משפיע על חיי הסטודנטים?

"דוגמה בולטת הייתה בדמות כתבה על מצוקת החנייה באוניברסיטה. זה נראה מינורי למי שקורא עיתון כללי, אבל לסטודנט זה משמעותי מאוד: האוניברסיטה סגרה את אחת החניות והפכה אותה לחניית סגל, וזה הוריד עוד יותר את מפלס החניות. יצאנו בעיתון ובדקנו את זה, שאלנו למה דופקים ככה את הסטודנטים, תקפנו את האוניברסיטה ודרשנו תשובות".

מה שמעניין הוא שמי שמממן את העיתון באריאל הוא האוניברסיטה עצמה, אף על פי שלא פעם כותבים בו דברים שאינם מחמיאים בעליל. סמל לעיתונות במיטבה. "החלטנו לבדוק את רמת הביטחון בקמפוס", מספרת הרץ. "בא בחור מצוות העיתון וניסה להיכנס לקמפוס עם סכין, ולמרבה ההפתעה גם הצליח. עשינו מזה הרבה רעש, וודאי שאחרי תחקיר כזה רמת הביטחון בקמפוס תעלה".

ברם יש גם חדשות טובות באריאל: "כתבנו גם על דברים טובים, כמו היכרויות בקמפוס; ערכנו ריאיון עם ד"ר גולן להט, שיש לו דעות שנויות במחלוקת. הוא סבור שאפשר לחזור לקווי 67', והיה מעניין לקרוא דעות של מישהו ששונות מהדעות שלנו. באריאל רוב הסטודנטים לא דתיים אבל האוריינטציה ימנית", מסבירה הרץ. אז אולי חתרנות של ממש אין כאן, אבל הרץ בטוחה שגם ככה לעיתוני הקמפוס למיניהם כמעט אין השפעה. "העיתונות הזו לא משפיעה כל כך חוץ מלעורר שיח. בתכלס מי שקובע הוא האגודה והרשתות החברתיות. הרבה השתנה מאז שנות ה-70 וה-80 ו'פי האתון'".

 

ועיתון סטודנטים דתי, חסר לך?

"ממש לא. אם עיתון הקמפוס מספיק מאוזן ומגוון זה מספק את כולם, דתיים וחילונים".

הייתה מחתרת בירושלים

נדמה שאין עיתון סטודנטים אחד דומה למשנהו. לכל עיתון מערכת שעובדת אחרת לגמרי, הן מאחורי הקלעים הן לפניהם. גלעד ישראלי (30) הירושלמי הוא היום סטארט-אפיסט, אך עד לפני כשלוש שנים ערך והוציא לאור את 'זקני ציון' – מגזין סטודנטים שהתקיים שש שנים ונוצר כדי לתת מענה חתרני לעיתון הוותיק 'פי האתון', בעל התדמית והמיתוג החתרניים. קצת מוזר לשמוע על מחתרת שנועדה לתת מענה למחתרת אחרת, וישראלי מסביר: "חשפנו את הפוליטיקה של אגודת הסטודנטים, שלא היה אפשר לקרוא עליה ב'פי האתון' בגלל שהוא קשור לאגודה", הוא אומר. "לא היינו נגד מישהו", טוען ישראלי, וכדי לחזק את דבריו מוסיף: "לא היה אכפת לנו ממה שקורה ב'פי האתון'". ואולם משום מה נשמע של'זקני ציון' דווקא היה די הרבה נגד הקו המערכתי של 'פי האתון'. "ימנים לא הצליחו להיכנס לכתוב ב'פי האתון' כי העורכים הראשים היו בדרך כלל שמאלנים", אומר ישראלי. "אצלנו היה תמהיל; גם ימנים וגם ממרצ ומהעבודה".

 ziney

 

מה חשפתם שהיה לכם חשוב כל כך לפתוח עיתון מתחרה לעיתון ותיק כל כך?

"לפני הבחירות באגודת הסטודנטים אמרו לנו סטודנטים שלראשונה, בזכות 'זקני ציון', הם יודעים סוף סוף מה קרה באוניברסיטה. בדרך כלל ניגשים לבחירות באגודה בלי המידע האמתי. לא ממש יודעים במי לבחור, מה קורה והאם באמת האגודה עושה את עבודתה למען הסטודנטים או לא. זה בגדול. עצם הכניסה שלנו לאוניברסיטה הייתה מרשימה. היו עיתונים אחרים שרצו להיכנס ולא הצליחו לקבל אישור הפצה בקמפוס, אבל ידענו לעבוד. באנו לאוניברסיטה, מצאנו את האנשים ההגונים, שכנענו אותם וזה הצליח, עד שסגרנו. הגענו למצב שהעיתון מכסה את ההוצאות אבל לא מניב הכנסות".

 

האם לדעתך עדיין יש מקום בתקשורת המודרנית לעיתונות כתובה?

"מי שנכנס לפרינט לא עושה את זה בשביל להרוויח, היה לי פה עניינים אידאולוגיים. רציתי לעשות בהמשך רשת מגזיני סטודנטים שיופצו גם בבר-אילן ובתל אביב, הכנו את השטח לקראת זה ובסופו של דבר זה נפל כי חיפשתי גוף גדול שיקבל עליו את כל נושא הפרסום ולא מצאתי גוף רציני כזה, לכן ירדתי מהרעיון".

 

היית מו"ל ויזם – כמה עולה לעשות דבר כזה?

"הוצאת גיליון של 32 עמודים עלתה לנו משהו כמו 12,000 שקל. כל גיליון הופץ בעשרת אלפים עותקים, כל הכתבים היו מתנדבים והעורכים קיבלו רק משכורת קטנה".

 

מה גורם לכתבים לעבוד בעיתון בחינם?

"בהמשך הלכו הכתבים שלנו לעבוד בעיתונות – מ'הארץ' ועד 'מקור ראשון' – ככה שההתנדבות אצלנו עזרה להם בקורות החיים, אבל מעבר לזה אנשים כתבו כי אכפת להם מעניין זה או אחר. הייתה רוח של אכפתיות. כל אחד כתב מעט, נניח פעם בכמה שבועות, אז זה שמר על טעם טוב גם אם לא הרוויחו מזה כסף".

 

רזולוציה סטודנטיאלית – אבל חשובה

עיתון הסטודנטים האחרון שפגשנו שייך לאוניברסיטה הפתוחה. יהורם גלילי (44), תושב מודיעין, גם הוא כאיתן זליגר מחזיק משרד יח"צ משלו, ערך בעבר במקומוני רשת שוקן. גלילי מסביר כי העיתונות הסטודנטיאלית חשובה ולו משום שהיא מתעסקת בדברים הנוגעים לחיי היום-יום של הסטודנטים; עניינים שאינם מקבלים נקודות רייטינג רבות בעיתונות הכללית אך נוגעים בחייהם של הסטודנטים. "באוניברסיטה הפתוחה", אומר גלילי, "שיש בה גם קמפוסים, אגב, ולא כפי שמקובל לחשוב, יש הרבה הורים שלומדים לתואר. הנושא של הדרכת הורים חשוב להם מאוד – ומדובר ב-50 אחוז מהסטודנטים. ככה שאם התעסקתי בזמנו בעניין שקשור להורים צעירים שהם גם מורים, שזה תפקיד קשה ומחייב, נתתי מענה להרבה אנשים שלא היו מקבלים את זה בעיתון אחר".

 

היו גם נושאים חתרניים ושנויים במחלוקת?

"לאזרח הממוצע שלא חי בתוך הקמפוס זה לא חתרני", מסכים גלילי, "אבל עניינים כמו נגישות לנכים בקמפוסים הם חשובים מאוד, או כתבה על המחירים בקפיטריות. הרי סטודנטים לא עשירים מרגישים את זה יום יום בכיס. הלכנו בזמנו ועשינו סקר מחירים; שלחתי כתבים לבדוק מחירים בקמפוסים בכל הארץ וגילינו משהו מעניין מאוד: דווקא במקומות שנחשבים עשירים פחות, כמו באר שבע וחיפה, היו המחירים בקפיטריות גבוהים יותר מהמחירים בקמפוסים השוכנים במיקומים הנחשבים למקומות ההשכלה של בני עשירים או בני מעמד הביניים.

"פרסמנו את הכתבה הזו והפרסום עזר מאוד בשטח וגרם שיתופי פעולה בין אגודת הסטודנטים לזכיינים של הקפיטריות, וסוכם שיהיו מחירים קבועים שקל יותר לעמוד בהם, ובתמורה יקבלו הקפיטריות פרסום חינם מהאגודה בכל מקום שיתאפשר – ברשתות החברתיות, במודעות בקמפוס ועוד. אלו שינויים ברזולוציה לכאורה לא משמעותית, אבל הם נותנים הרבה, כי לא קל להיות סטודנט".

 

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תלמיד חכם או (גם) פוסק

  הרב יעקב אריאל במאמר...

אז אור חדש

  שיר חדש לחג |...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם