חילונֵי העתיד

B 8 hiloni

דעה (גלעדי) אביחיל

פעילות קירוב הלבבות הראשונה שלנו ברמת-השרון הגיעה אלינו מכיוון לא צפוי – אנחנו היינו המקורבים. בבוקר פורים לפני שנתיים צעדנו, בעלי ואני, לבית משפחת שובל – אצלה, כך נודע לנו, מתקיימת קריאת מגילה מאוחרת. זוג מחופש בגיל העמידה קיבל את פנינו בעליזות. 'כנראה דתיים-של-פעם', מיקמנו לעצמנו לנוכח מכנסי האישה וספק-הכיפה של הבעל (התקשינו לאבחן שלמעשה היא איננה, כי הוא חבש כתר). שאלנו בהיסוס אם אמנם הגענו למקום הנכון, והוזמַנו בחיוב למרפסת המאובזרת לקהל הקדוש שיבוא. התיישבנו, עדיין לא בטוחים לאן נקלענו. בהדרגה החל להתקבץ הקהל הקדוש: גברים ונשים בסביבת הגיל של המארחים – לא דתיים-של-פעם, אלא חילונים של היום. או של העתיד.

בינתיים, גולל לנו בעל הבית אדוארדו שובל (64) את הרקע לתמונה: לפני כ-14 שנה, החליט אדוארדו שלא ייתכן שהוא ומכריו, הרחוקים מההלכה, בורים כל כך ביחס לשורשיהם. ההבנה התחדדה אצלו כשליווה את מסע הכיתה של בנו לפולין. "משום מה, אף על פי שזה לא הגיוני – לקחתי אִתי טלית וסידור. כשהמורים דנו במה שיעשו בקבר האחים, אמרתי שנגיד קדיש. התגובה הייתה 'מה פתאום? אנחנו לא דתיים. נעמוד דקת דומייה ונקריא שיר'. אמרתי שיעשו מה שהם רוצים; אני אגיד קדיש – הרי הנקברים נרצחו כי היו יהודים, לא? התעטפתי בטלית ביער, אמרתי קדיש, ופתאום – בום! הבנתי: הם פשוט לא יודעים להגיד קדיש. אין להם את זה מינקוּת. אנשים מנותקים לגמרי מהשורשים היהודיים שלהם".

אדוארדו, שעלה מארגנטינה בן 18, הגיע למסקנה ש"אם לא נדע מהי המשמעות של להיות יהודי בארץ ישראל – פשוט לא נשרוד". ההבנה שהמצב כה גורלי דִרבּנה אותו לפעול, ובתחושה שלא ייתכן שמהות חייו היא עבודתו, יצא יזם ההייטק המצליח לשנת שבתון, ובמהלכה השתלם בקורסים בפילוסופיה. בהשראתם הגיע למסקנה שמסע החיפוש צריך להיעשות במסגרת קהילה, ומִספֵרת הפילוסופיה ירד לרובד הפרקטיקה: אדוארדו הזמין את חבריו להיות שותפים בפיתוח דגם קהילתי לישראלי המודרני. כך נולדה קהילת 'חכמת הלב'.

על שלושה דברים עומדת הקהילה, המונה כ-50 חברים – תורה, מועדים שאינם ימי עבודה, וגמילות חסדים: החברים נפגשים ללימוד ארון הספרים היהודי, מתאספים להכנה-לחגים ש"חורגת מהתחום הקולינרי", ומתעסקים במציאת המאחד בין שבטי העם. הדובדבן שגירה סופית את התיאבון העיתונאי ושכדי לטעום ממנו התכנסנו, הוא מפגשים קבועים שנערכו אז עם קהילה חרדית מבני-ברק. וואלה.

8 1

כמיהה לסנהדרין מכיוון לא צפוי

המִפגש שאני מצטרפת אליו הוא הרביעי במספר; המשתתפים כבר מכירים אלה את אלה ושאריות החשש הראשוני פונו. הנוכחים מתחלקים לקבוצות, ומקבלים מדניאל קנדלר מארגון 'פלוגתא' דפי מקורות בנושא ברית גורל וברית ייעוד. ברוך ה', עצם ההזדמנות להיפגש מעוררת רצון לפתוח את הפה, האוזן והלב, והשיחה מתגלגלת ללא עזר.

בקבוצה שלנו איכשהו כל החילונים הפכו למראיינים. משה, מקהילת בני-ברק, מתבקש קודם כול לתרגם את המילה 'פלוגתא', שלכאורה נשמעת מנוגדת לסִסמת הארגון "באנו לחבּר". "חלק מהחכמה היהודית", הוא מאמין, "נובע משימת הדברים על השולחן. ידוע מראש שלא נחזיר אתכם בתשובה, ושאנחנו לא נפסיק לקיים מצוות – עכשיו אפשר לדבר אמת". ובכלל, הוא חולק על ההנחה שהשוני בין המגזרים חריף כל כך. "באמת יש בינינו רק עשרה אחוזים של מחלוקת, והמון משותף".

אם באשר לחברוֹת החרדיות שקניתי לי לאורך השנים אני נוהגת לטעון שהן מיוחדות ופתוחות ולא מייצגות – כאן הטענה כבר מחייבת סימן שאלה, גם למפרע; הרי בטוח שבין כל החרדים שכאן יש לפחות כמה חרדים אמִתיים.

"הדימוי של החרדים בתקשורת הוא שחור-לבן, אבל בעומק יש מגוון", מעיד משה. "אני, למשל, מהנדס. תמיד אמרו לי: 'אם כל החרדים היו כמוך – היה בסדר'".

"כי אתה לא חי על חשבוננו", משמיע אחד החילונים.

"אני נוסעת לתל-אביב", מפתיעה הינדה ("מבית חרדי מאוד") ברושם נגדי, "וחושבת: כל אנשי תל-אביב לא עובדים? כולם בבתי קפה! בואו לבני-ברק ותראו שכולם עובדים".

כשמשה פורשׂ את הנתונים המספריים – "רק כשמונה אחוזים מוגדרים 'תורתם אומנותם'" – מציעה נחמה החילונית לפרסם את המִספרים בעיתון הקרוב, ובהזדמנות זו משה מגלה לי כחושף סוד: "יש לי 'עולם קטן' ליד המיטה. לקחתי לי כתבה על אבולוציה".

סולי, מהצד החילוני, מנצלת את ההזדמנות לברר מה ההבדל בין סוגי הדתיים השונים; לפי הסטריאוטיפ משה היה אמור להיות הרבה יותר קיצוני, והוא מפתיע אותה בליברליות שהוא מפגין.

מהשאלה הזו – שאני נמנעת בגבורה מלהשמיע בה את הקול הדתי-לאומי הנעדר מהמפגש (מלבד מנחהו) – מתפתח דיון עמוק ומרתק בדבר זכותו של כל דור לפרש ולחדש על גבי המסורת שקיבל. החרדים מסתייגים. נחמה, רופאה במקצועה, מספרת מניסיונה על התקופה שבה החלו הפריות המבחנה: "הבנתי אז שעיגלו את המרובע. נכנסו לסוגיה בראש של 'מה עושים כדי לאשר', ומצאו איך לפרש את ההלכה".

"ההלכה אינה פלסטלינה, יש לה גבולות ברורים", מבהיר משה. "אבל כמו שרואה-חשבון יודע למצוא פתרון לפי החוק בלי לעבור עליו – איש מקצוע ימצא דרכים בתוך חוקי התורה".

בשלב הזה, באופן מפתיע-לא-מפתיע, דווקא שרה החילונית היא זו שמצביעה על חסרונה המשמעותי של סנהדרין בימינו, ומבטאת כמיהה לישות מרכזית בעלת סמכות שתתאים את הכתוב לקדמה ("אולי זו הייתה צריכה להיות הרבנות, אם היא לא הייתה בפורמט פוליטי"). מעניין, מאז הספקתי לשמוע את משאלת הלב הזו מעוד אישה חילונית. ייתכן שחידוש הסנהדרין עתיד לבוא עלינו מכיוון לא צפוי.

משה מפקפק בכוונות שמאחורי הרצון: "חלק גדול מהיהודים היום אינם שומרים תורה ומצוות (שרה: "אנחנו מרגישים שאנחנו כן...") ויש להם ציפייה שיעשו את ההלכה למשהו נוח – שיהיה אפשר לנסוע בשבת... לציפייה הזו אין על מה לסמוך".

8 2

חרדים, לא מפחדים

נחמה משתפת בנושא נוסף שמטריד אותה – תרומת איברים, אבל איכשהו מתברר שהוא מוביל לאותו גרעין סוגיה עצמו. "תרומות מן החי – יש מהחרדים אפילו יותר", היא פותחת בשבח, "השאלה היא מדוע יש איסור – אפילו למשפחות שרוצות – לתרום מן המת". היא יודעת שהמוות ההלכתי נקבע ברגע הפסקת פעולת הלב ולא המוח, ועם זאת מתקשה לקבל את המצב שנוצר: "חרדים מקבלים תרומה ממת. אחד אפילו אמר – בגלוי – 'אני מקבל, אבל לא מוכן לתת'".

"ודאי", מסכים משה. "לא כל מה שאסור לעשות אסור גם להשתמש בתוצאה שלו. זה מורכב".

סולי מתעכבת על העניין וכמעט מתחננת: "מה אני צריכה לעשות עם זה? אני אוהבת את היהדות, ורוצה לאהוב אותה יותר. בשבילי היא הרבה יותר מוסרית מחוק שמגמישים אותו ככה", היא מדגימה בידיה. היוצרות מתהפכות? "זה לא יכול לקרות".

"זה כבר מגיע לתחום המידות", מפריד משה. "ההלכה עונה לשאלה מאוד טכנית, מתמטית".

"הרגשתי שליהודה (חרדי) עקרוני מאוד להבין את האמונה שלנו כדי להגיע לשיח. אני חושב שלחילוני פחות חשוב להבין למה אדם דתי מאמין; זה לא משנה, הוא יכול לדבר אתו בלי קשר. השאלה היא – למה, אתה מרגיש שאנחנו תלושים ממשהו?"

סולי מזדעקת: "אבל המקור של ההלכה הוא דרך חיים! התורה ניתנה לנו כדי שנהיה טובים יותר, והיסוד המוסרי בדוגמה שלך – זה לא זה!" היא מכה כפיים. "וזה כואב לי כיהודייה. בשבילי התורה גדולה יותר".

"אני רוצֶה להבין: הציפייה שלך הייתה שפוסק שאוסר לתרום יאסור גם להשתמש?"

"להפך!" קוראת סולי, "אני רוצה את הפסיקה ההפוכה".

"הגענו לנקודה", משה צוחק בחביבות, "זה לא יקרה. אנחנו מאמינים שהתורה היא צו אלוקי, כולל מה שחז"ל למדו ממנה – "

סולי: "חז"לינו – הם אנשים! גם היום יכולים להיות אנשים גדולים. למה הרמב"ם גדול יותר מהרב עובדיה?"

"אפשר למלא את הקירות בספרים של רבנים שחלקו על הרמב"ם, בראשם הראב"ד. זכותו, הוא הראב"ד".

"למה זכותו?" סולי לא מוותרת, "אולי גם לך יש אותה זכות!"

סולי מתעכבת על העניין וכמעט מתחננת: "מה אני צריכה לעשות עם זה? אני אוהבת את היהדות, ורוצה לאהוב אותה יותר. בשבילי היא הרבה יותר מוסרית מחוק שמגמישים אותו ככה", היא מדגימה בידיה. היוצרות מתהפכות? "זה לא יכול לקרות".

"אני מאמין שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. לכן חיבור ה'שולחן ערוך', למשל, שממנו יצאה הלכה אחידה – בעיניי הוא מעשה אלוקי".

"גם אתה יכול לעשות מעשה אלוקי", היא עומדת על שלה.

"זה לא קומיקס. היכולת והלגיטימיות לגעת ביסודות הקיום של ההלכה באות ממקום מאוד מיוחד ואמִתי, וזה קורה רק פעם במאות שנים. בעבר הייתי מנוי כבוד של 'הארץ' (עולם קטן – מיד נמצאים מכרים משותפים בין החרדים והחילונים, והגילוי מעורר צחוק נעים של הפתעה), וקראתי שחקרו ומצאו שיש סתירות מהותיות בין התֵאוריות שעיצבו הוגי הדעות של המערב המודרני לחייהם האישיים. ראיתי את ההבדל: בעם ישראל, אם אדם לא גדַל בעולם של תורה והתחיל מתיקון המידות, אין סיכוי שדבריו יתפסו".

"בעיניי", היא מניחה יד על הלב, "מדובר בפחד לשנות, והוא רע".

"זו אינה שאלה של פחד", משה אינו נבהל, אך לפחות מבחינה מילולית סותר את דבריו מיד...: "אנחנו חרדים, ואין לנו שום הרגשה שחסר לנו משהו לתפקוד בחברה".

דבריו מזכירים לנחמה את שנותיה באמריקה: "נדמה לי ששם החברה החרדית הרבה יותר פתוחה, בשעה שכאן, בעיניי, אתה חריג; אנחנו יודעים, לכאורה, שחרדים אחרים בכלל לא ידברו אִתי".

"אני מוחָה", מודיעה הינדה, שלצד היותה אמנית משמשת כבר כחמש שנים גם שגרירה, כלשונה, כשהיא מארחת בביתה קבוצות חילוניות ומספרת להן על אורח חייה. "אולי בארצות-הברית דיברת עם יותר אנשים. אם היית באה לבני-ברק", היא מייתרת לה את הצורך בכרטיס טיסה, "תשעים ושמונה אחוז היו מקבלים אותך בביתם יפה מאוד. אתם פשוט לא מכירים".

"בעינינו אתם נורא סגורים", נחמה ישירה, ושומעת מהינדה על הסגירוּת שהיא נתקלת בה בתור החבֵרה החרדית היחידה בּאִרגון אמנים – בורות, חוסר אמון באמן שגם מאמין, דחיית הבחירה לא להופיע בתערוכות בשבת. "אתם אמנים – תיפתחו!" היא מצפה.

8 3

"טוב שלא הגענו להסכמה"

בשלב הזה מארגני המפגש קוראים לציבור להתאסף. דניאל מ'פלוגתא' מרוצה ממה שהתפתח בין הנוכחים: "לקח לנו ארבעה מפגשים להתחמם. אולי מרוב דיבורים על אחדות קיבלנו חירות להגיד 'בסדר, נישאר מאוחדים – עכשיו אפשר לריב קצת' ("אנחנו לא רבים!"). הקשר דווקא יכול להתחזק".

אני מוצאת את עצמי מזדהה אישית: לא קשה לי להתיידד ולפטפט עם חברות שממוקמות על כל מיני נקודות בקשת; אבל הקשר מקבל תוקף של יציבוּת ואמת דווקא כשאנחנו מעִזות לחרוג מהסטטוס-קוו הנימוסי ומִזהירוּת ה'לא לגעת', ודנות, באמת, על מה שאנחנו ממש לא מסכימות לגביו. ונשארות לא-מסכימות, ונשארות חברות.

דניאל מציע שהנוכחים ישתפו בתובנות, ואחד החרדים שוטח את מסקנתו: "יש בינינו גרעין משותף, גם אם כל אחד הגדיר אותו בשפה אחרת. אצלנו בקבוצה לא פחדנו להגיד מה כל אחד חושב, וכולם נשארו בחיים".

"אם היסודות חזקים – הכול חזק", מוסיף חרדי אחר. "היסוד שלנו הוא שיש עם אחד ויש הקדוש-ברוך-הוא – אני חושב שרוב האנשים מאמינים שיש ה' – ובדרך כזאת אפשר להמשיך הלאה".

8 4

האגף החילוני משחזר את הוויכוח ההיסטורי, ולבסוף מציע נוסח חלופי בעל הצלחה מוכחת – "צור ישראל" – לקול צחוקו של הציבור על כל גווניו.

מיקי, חילוני: "בקבוצה שלנו הגענו למחוזות של ויכוח יותר משל הסכמה – אם יש א-לוהים או אין א-לוהים... התעקשנו לענות", הוא מחייך, מגלה לדניאל: "קטעת אותנו שתי דקות לפני שהייתה הסכמה... ניסינו לגשר על הפער, לא הצלחנו – וזה מצוין".

אחד החילונים מחליט להעלות את אשר על לבו: "אני הרגשתי שליהודה (חרדי) עקרוני מאוד להבין את האמונה שלנו כדי להגיע לשיח. אני חושב שלחילוני פחות חשוב להבין למה אדם דתי מאמין; זה לא משנה, הוא יכול לדבר אתו בלי קשר. השאלה היא – למה, אתה מרגיש שאנחנו תלושים ממשהו?"

"לא..." יהודה לא מבין: "על מה היינו צריכים לדבר? מעצם העובדה שיש פה קבוצה עם כיפות וקבוצה בלי – הנושא הוא הדת. זו הפעם הראשונה שלי כאן, לא ידעתי שיש דבר כזה, מדהים! מופלא בעיניי שאנשים מחליטים – 'הגיע הזמן'. זה אומץ. עשיתם פה..."

"עשינו", לנוֹרה חשוב לתקן אותו, "גם אתה פה".

"אתם כקהילה – אני מחזק את ידיכם. מה שיהיה אִתנו יהיה אִתנו, אבל אתם תמשיכו הלאה".

"זו בדיוק השאלה", עוצר אותו אחד החילונים, "מה יהיה – ואני מתייחס לא רק אלינו. אני חושב שיש קהילה אחת שלא מכילה את הצד האחר".

דניאל מתערב: "אתם בחרתם לחקור את הזהות היהודית שלכם, וגם הקהילה החרדית עושה אותו דבר".

"לי חשוב מה ששמעתי כרגע מיהודה", ממשיך מעלה הנושא, "הנה הוא מזהה קהילה שגם נוסעים בה בשבת – וגם מדליקים נרות, והיא עושָה זאת מתוך בחירה; לא 'עַם בחירה' במשמעות 'בחרו בנו', אלא עם שניתנה לו הזכות לבחור – איך לחיות. הלוואי שזה יוכל להימשך, בכל עם ישראל", הוא מדגיש.

אחרי הסיום המעט נוקשה הזה פונים כולם להודות לכולם, נמחאות כפיים, ושרה המארחת (חילונית) מביעה נחת מכך שהתחושה היא כבר של חברים. "המחיצות נופלות, הלבבות מתקרבים. נהדר".

בדרך חזור, ברכב של נותני הטרמפ החילונים, אני מתעניינת: אצלם – מה נולד בקבוצות שלהם (מתברר ששם דווקא החרדים היו שואלֵי השאלות), ואצלי – מה אומרת עליי העובדה שלָרוב מצאתי את עצמי מזדהה דווקא עם אמירות החילונים.

"דתי, חילוני – ההגדרות האלה לא נכונות, הן יוצרות תודעה של שקר", אומר לי מאוחר יותר אדוארדו שובל. ופתאום מזדמן המקום לציין: אדוארדו הוא אביו של רונן שובל, שלפני אי-אלו גיליונות שטח לפניי הוכחות לכך שאין דתיים ואין חילונים; עכשיו מתברר מי העץ של התפוח. "מה שמאפיין את אנשי הקהילה הוא רצינות, לקיחת אחריות וחיפוש משמעות.

"אני מעדיף לחיות בעולם שיש בו א-לוהים, ולא בעולם שאין בו", הוא פשוט. "כשאתה מקבל סיפוק מדברים רוחניים – אתה מבין שהחלק הזה הוא משמעות החיים, כי הוא אינסופי ואתה יכול לגדול ולפתח אותו.

"אפתיע אותך: אני מגדיר את עצמי כאיש דתי. אני קם בבוקר ומנכיח את הקדוש-ברוך-הוא בכל צעד. אני זוכר תמיד שצריך לשפוט לכף זכות, מכיוון שאני מבין שזה תפקידנו בעולם, דרך להנכיח את ה' – להתחבר.

"המסע הרוחני האישי שלי – ההתקרבות לה' – מעסיק אותי עשרים וארבע שעות ביממה, כשאני לא מתעסק במסע של עם ישראל – החיפוש איך נהיה אור לגויים, מהי משמעות 'קדושים תהיו' כאן ועכשיו. הרבה פעמים עלתה אצלי שאלת מיליון הדולר: האם לעשות את המסע האישי, או הקהילתי. הרי אם לא הייתי עושה משהו קהילתי יכול להיות שאישית הייתי במקום אחר לגמרי. אבל אני מרגיש אחריות – כמעט נסחפתי ואמרתי 'אחריות לעם ישראל' – וזו הקהילה. אני חולם, או הוזה, שעוד הרבה קבוצות יקבלו השראה ויעשו מסע דומה לשלנו".

צילום: חוה שטיינר

atarMbaolam

 

 

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עיר בלי חומה

  מאמר מאת הרב אברהם...

רונן, תודה

  הרב עמיחי גורדין מוקיר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם