גת, נרגילה וה'פורושה'

m 12 gedalya gat

נדב גדליה

 

מי שקשה לו עם חולצות שאינן לבנות ועשן ממש חונק אותו יכול לוותר בעדינות על הכתבה הזו * תופעת ה'תכזינות' חוזרת לעדה התימנית. נדב גדליה ביקר בשתיים מהן כדי להבין אחת ולתמיד מהו מושב לצים ומנגד איך נראה בית המדרש הלא רשמי של העדה התימנית, החוזר לזירה בלי הרבה דרמה והצהרות ומייצר חלופת לימוד – או אולי בעצם בילוי – שעוד נשמע עליה

ְפתח תקווה היא עיר שבשמונה בערב פלוס מינוס כבר די מתארגנת לישון, אך בזמן שאם המושבות נמה את שנתה וחותמת את יומה, בפאתי העיר רק מתחילה סערת ה'תַּכְזינה': צעירים, לרוב ממוצא תימני, יושבים איש תחת קורת גגו, על גגו, ב'זולות' מאולתרות – תוחבים צינור נרגילה אל בין שפתותיהם, מעמיסים לפיהם חופן עלי גת (ויש גורסים 'קאת') ולועסים; 'מכזנים', בעגה התימנית המסורתית, ומכאן צמחה המילה 'תכזינה', המאפיינת את הישיבות הארוכות בצוותא עם השחקנים המרכזיים של הישיבה – הגת והנרגילה. יש שמוסיפים ערק, אחדים מתעקשים דווקא על בירה, אחרים יסתפקו בסיגריות פשוטות וגם בקבוקי קולה הם לרוב חלק מטקס ה'תכזינה' הבלתי רשמי החוזר לאזורי חיוג תימניים.

ל'תכזינות' אין כתובת או מיקום ספציפי; כל אחד יכול להקים אחת והן לא שייכות לשום מועדון. אפשר למצוא אותן בעיקר בערים שיש בהן שכונות שלהן אפיון תימני – בפתח תקווה, בכפר סבא, ברחובות, בראש העין, באלעד, בהרצלייה ועוד – עד שנדמה שאין היום עיר אשר אין בה 'מכזן'.

 

יישוב הדעת על ידי עלי גת

תחילת תופעת ה'תכזינות' לפני עשרות שנים, אי שם בתימן שלפני העליות הגדולות של התימנים לארץ הקודש. ה'תכזינות' המשיכו להתקיים גם במעברות העולים אחרי עלייתם ארצה, ועל כך תעדנה תמונות של תימנים מסולסלי פאות, בלבוש מסורתי, היושבים בצוותא בתמונות שחור-לבן ועושים משהו; שרים, משוחחים, לומדים.

עיקר העניין ב'תכזינה' הוא המצרך המבוקש ביותר עלי אדמות – יישוב הדעת, המגיע לטענת המומחים רק אחרי ישיבה ממושכת. לעיסת גת אינה פעולה שמסתדרת עם דד-ליין, כל כולה אומרת 'קח את זה באיזי'. תחילה מכניסים את העלים אל הפה ולועסים, ועד שכל המיץ היוצא מהם אינו מתכלה ונסחט אט אט אל המעיים – זו לא באמת 'תכזינה'. אחרי שנסחט המיץ והעלים עשו את שלהם ונתרוקנו כליל ממיצם, הרי חבילת הגת הגדולה המונחת בשקית טרם נגמרה, לכן מכניסים אל הפה עוד חופן עלים נדיב, המיצים מתכלים כעבור זמן רב, וחוזר חלילה.

הנרגילה תורמת אף היא את חלקה לאווירת השלווה. צורת העישון בנרגילה מזמינה את המעשנים 'לשבת' עד שיכלה הגחל ויישרף הטבק הנמצא בראש הנרגילה, ואף כאן חבילת הטבק הגדולה עומדת מוכנה ומזומנה למילוי ראש נרגילה נוסף.

הביטויים 'לשבת על קפה', 'לשבת על סיגריה' או 'לשבת על בירה' עשויים להצחיק עד דמעות את יושבי ה'תכזינות'. 'תכזינה' ממוצעת יכולה להימשך החל משעות מספר ועד המושג 'שעות על גבי שעות'. כן, גם משש וחצי בערב ועד ארבע לפנות בוקר, בלי הגזמה.

 

אל ה'תכזינה' יצאנו

ל'תכזינה' כזאת החלטתי ללכת בעקבות הזמנתו של בן דודי עידו, המתגורר בכפר סבא. עם עידו חלקתי את שנות ילדותי, אך מאז נעלמו כמעט לגמרי עקבות הקשר. "ביום שני אני בשיעור מוסר", סיפר לתומו עידו, העונד יותר מעגיל אחד לגופו. "אם אתה רוצה לבוא לשיעור – בוא". מובן שהרמתי גבה נטולת עגיל ותהיתי לעצמי בלי להקליד 'מה מוסר עכשיו?...'

ובכל זאת באתי אצלו לכפר סבא אל הכתובת שנתן לי, מתוך געגוע עמוק לילדות ולמשחקי פיפ"א 2000 משותפים שלא ישובו לעולם (כך חשבתי). "אשמור לך מקום", הבטיח עידו ואני התאפקתי שלא לגחך. 'מי בא בכלל לשיעורים האלה... מוסר, נו באמת', חשבתי בעודי מקליד בווייז את הכתובת ששלח לי.

בית פרטי ישן עמד בשכונה שקטה והקרין דממה. "בוא, תיכנס מאחורה", מִסרר עידו כשעדכנתי אותו שכנראה טעיתי בכתובת. אוהל לבן ומקורה, כפי שמתקינים בבתי אבלים, לא עלינו, עמד בחצר. קול חוצב להבות של איש צעיר מאוד בקע מבפנים. הוא נשמע לרגע כמו דרשן בתי אבלים הסוגר את הגולל על ערב נוסטלגי ומשעשע עם בן הדוד. "תיכנס לאוהל הזה :)", ציווה עידו, שכבר תפס את מקומו בפנים. יחי הסמיילי שעודד אותי שאין ולא היה בבית מת. נכנסתי אל האוהל.

משב אוויר חם ממכשיר מיוחד קידם את פניי, מעורב אדי נרגילות בטעמי תפוח ופסיפלורה. מבין ענני החום והעשן חייכו אליי כשלושים צעירים, רובם – בסקירה מהירה – מיוצאי תימן (אנחנו מזהים זה את זה בשבט), בני 25–35. ראשם היה מופנה אל הרב ופניהם קשובות אליו מאוד, ידיהם אחזו בצינור נרגילה ופיהם מלא מפה לפה בצמח הגת.

הבטתי בכיפות הדקות והקטנות, שטפתי עיניי במראות העגילים וניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר בחבורה של חוזרים בתשובה מהזן המוכר, אך לשווא. הקשבה מאוזנת שלטה בנוכחים. התלהבות סבירה עד טובה, אך אפס אחוז אטרף חוזרים-בתשובה-קלסי, מינוס התייפייפות מצד הרב, שלא היסס לתת בראש

התיישבתי במקום הפנוי היחיד באוהל ששמר לי עידו, וקולו של הרב ליווה אותי בדברי הלכות יומיומיות. "עכשיו ערבית ואז השיעור מוסר", עדכן עידו ושילח אותי בינתיים למטבח, להתארגן על מרק תימני, סלוף (פיתה תימנית), חילבה וסחוג מעשה ידי בעל הבית, מארגן ה'תכזינה'. לשיעור המוסר כבר הגעתי שבע כדבעי. הנרגילה, משום מקום, הונחה בידי האחת, קמצוץ עלי גת הונח אף הוא בידי האחרת מאותו שום מקום (היושב משמאלי, כמדומני) ו'מסילת ישרים' התבאר באוזניי מפי מגיד השיעור, חוזר בתשובה בן 35 המתפקד ביומיום כאברך כולל.

הרב לא חס על הצעירים בני גילו וחבט בשבט המוסר. הוא עמד על ההבדלים בין 'פשפוש' (האם המעשה שאני עושה הוא נכון?) ובין 'משמוש' (האם אין לי נגיעות אישיות בגוף המעשה שבחרתי לעשות?) המובאים ב'מסילת ישרים'. הבטתי בכיפות הדקות והקטנות, שטפתי עיניי במראות העגילים וניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר בחבורה של חוזרים בתשובה מהזן המוכר, אך לשווא. הקשבה מאוזנת שלטה בנוכחים. התלהבות סבירה עד טובה, אך אפס אחוז אטרף חוזרים-בתשובה-קלסי, מינוס התייפייפות מצד הרב, שלא היסס לתת בראש ולאבחן עיקר וטפל בחיי היומיום. הוא ידע שגם שבוע הבא הוא יבוא למסור שיעור. החבר'ה, חרף היותם מודרניים בחייהם, נותנים לתורה לדבר מפיו בלי מעצורים.

קרוב לחצות הלילה הסתיים הערב, שהתברר שהתחיל בצהרי היום במרתון שיעורים מגוונים, ובהם גמרא, הלכות, מוסר ותפילות היום. "אחרי יום כזה הגרון שלי הולך", מספר הרב בחיוך. "החברותא שלי בכולל מסכן ביום שלישי, תמיד הוא צריך לקרוא את הגמרא". ושוב חייך, אבל לא חיוך מתחנף וגם לא מתלהם. "אנחנו באים ללמוד יחד", הוא הסביר לי אחר כך והתעקש על עילום שם. "זאת בעיניי שיחת חברים, רק שאני מדבר בה הכי הרבה. 'להחזיר בתשובה' זה מושג גדול, אבל בוודאי שיש פה עניין של קירוב. אני רוצה לתת להם את הדעת הנכונה. הכי משמח אותי שבן אדם מספר לי שהוא הלך למועדון, חיכה חמש דקות ולא נכנס בשביל הקב"ה. הדבר הקטן הזה גדול בעיניי".

 

לדעתך באים יותר בשביל ללמוד תורה או כדי לשבת בזוּלה עם החבר'ה?

"ללמוד תורה לשמה זו דרגה של צדיקים, אז מה, בינתיים אף אחד לא ילמד? ברור שילמדו, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. בהתחלה באים אולי לנרגילה ובשביל אחרי השיעור והחברים, ובינתיים נכנסת באדם דעת, והלימוד מתחיל לטפטף ולב האבן מתחיל להתפורר. חבורה של תורה משפיעה והאדם כבר נמצא – אז הוא מקשיב. יש אנשים שהמפגש היחיד שלהם עם הקב"ה הוא השיעור, והסוד הגדול הוא לתת קודם כול אווירה חיצונית מתאימה, כל אחד למה שמתאים לחיים הנוכחיים שלו".

"כל אחד רוצה את הרוחניות בתכלס ואת עבודת ה'", אומר לי בצד נריה (30), עורך וידיאו ומדריך ילדים במקצועו, שהקים את ה'תכזינה' עם קריאת הפרשה לרפואת אביו ובהמשך לעילוי נשמתו. "כל אחד צריך את זה. לא רק מצפונית. זה מזון לנשמה, ובגלל כל מיני מחסומים מנטליים ופסיכולוגיים אנשים לא הולכים ללמוד תורה, כי הכול בקטע נורא דתי ורציני, ופה הכול נשבר. אתה יושב ומעשן נרגילה עם חברים, ערב של כיף. הגם וגם הזה מנצח.

"יש ביקורת שכאילו מה, אתה בא לעשן נרגילות? גם האדם מול עצמו חושב את זה, והעלינו את הנקודה הזאת בכנות בין החברים. המסקנה היא שבעומק בן אדם בא לשמוע תורה, אבל קשה לו אז הוא נותן לצד הבהמי שלו את הנרגילה".

 

קריאת התורה שלא נגמרת

סקרתי בעיניי את היושבים – צעירים תימנים מזן נדיר שאינו מקובל בקרב חובשי ספסלי בית המדרש – וניסיתי לאפיין אותם. מי הם? מדוע באו הנה? האם חפצי 'חיזוק' הם? עוד אני מהרהר באפיון המשתמשים ועידו הפיל על מוחי לבנה נוספת: "זו רק ההכנה ליום רביעי, היום שבו אנחנו קוראים את פרשת השבוע", אמר. "זה קורה בבית אחר בכפר סבא, תבוא".

זכרתי את פרשת השבוע. אוי לי מיוצרי. זנחתי אותה, לצערי, לפני שנים רבות. בילדותי ובנערותי היה אבא מושיב אותי בכל שישי לקרוא אתו את הפרשה בסלון, ליד שולחן השבת. הוא לא היה מכריח. בכל זאת, תימני סרוג ומגולח למשעי מהדור המודרני יותר, שלא ידע את השוט ואת מקל המורי הזקן. אך ידעתי מה אבא רוצה ונשארתי לשבת אתו עד שסיימנו לקרוא בכל שבוע את כל הפרשה בטעמים, כולל התרגום. פסוק אני ופסוק הוא. נדיר שהצלחתי להוציא ממנו הסכמה שכל אחד יקרא 'מעמד' אחד ונגמור עם זה מהר.

מאז שהייתי בן חמש וחצי לערך עליתי בבית הכנסת במעמד ה'שישי', שבו נהוג לכבד ילדים בעדה התימנית. באותו גיל פחות או יותר נכנסתי גם לתורנות המתרגמים שהונהגה בבית הכנסת שאבי מתפלל בו עד היום. החזן קרא פסוק ואני תרגמתי, פסוק רדף פסוק עד סיום כל הפרשה כולה. ללא הנחות. אולי זה מה שהרחיק אותי בכל שנותיי הבוגרות מללכת לבית הכנסת של העדה אף על פי שהיה הקרוב ביותר לבית הוריי.

התרגום היה קשה עליי. קריאת הפרשה מוכפלת בזכותו. תוסיפו לזה את הטעמים המסתלסלים כאילו אין ג'חנון על הפלטה ותקבלו מתכון להרחקת צעירים מבתי הכנסת של העדה. אני זוכר עת קרובי משפחה היו נרדמים להם על ספסלי בית הכנסת שלא בשליטתם, בעוד אני מנגן בקול רם את התרגום. אי אפשר לשפוט את הנרדמים, שחלקם עזבו מזמן את בית הכנסת. ומי יודע אם לקריאת הפרשה הארוכה היה חלק בכך?

נריה: "יש ביקורת שכאילו מה, אתה בא לעשן נרגילות? גם האדם מול עצמו חושב את זה, והעלינו את הנקודה הזאת בכנות בין החברים. המסקנה היא שבעומק בן אדם בא לשמוע תורה, אבל קשה לו אז הוא נותן לצד הבהמי שלו את הנרגילה"

על כל פנים המסורת נותרה כפי שהיא, והיום כמעט בכל בית כנסת תימני ממשיכים לקרוא את הפרשה בצירוף התרגום. את המחיר בוודאי משלמים בתי הכנסת שאינם מפוצצים בנערים תימנים שעמדו על דעתם וגילו את בתי הכנסת של העדות האחרות, אך המסורת חזקה מכול. לא יעלה על דעתו של גבאי בית כנסת תימני לבטל את התרגום.

והנה, פלא. קריאת הפרשה התימנית, שנודעה בשער בת רבים כאחד הדברים הקשים להאזנה בשבתות של תחילת שנות האלפיים, חזרה בדלת האחורית של ה'תכזינות'. אל יהיה הדבר קל בעיניכם... אמנם בקרב תימני המעברות כיכבו במושבי ה'תכזינות' שיריו של רבי שלום שבזי מספר השירים דיוואן, מדרשי רבי תנחומא, עין יעקב והזהר (הספרים האהובים על בני העדה מימי קדם), אך ברבות השנים, עם קצירת הפאות וההתבוללות הישראלית, התערער מעמד ה'תכזינות' המסורתיות ובמקומן צמח זן חדש אשר לא ידע את ימי המעברה והתום.

אפשר למצוא מושבי לצים לסוגיהם שאליהם מתקבצים גברים לשם צפייה במשחקי כדורגל והעברת שיחה בטלה אגב ריקון חפיסות גת וראשי נרגילה בטעמים. הייתי במושב 'תכזינה' כזה בפתח תקווה, שנפנף בדגל המיוחד של גת ונרגילה, אך בעיניי העיקר היה חסר מן הקסם. זה לא עניין דתי או רוחני; חוויית ה'תכזינות' המקורית כוללת גם תוכן מסוים, וכשהוא איננו – העניין אינו מלהיב כלל ועיקר.

"יש פה משהו פשוט מאוד", מסביר נריה. "ניחותא גדולה שמגיעה עם העלים והעישון. אתה פוגש סוף סוף בני אדם ויושב אתם, זה לא מובן מאליו בעולם הטכנולוגי שלנו, שגם שכשאתה נפגש עם אנשים אתה עסוק עם הנייד.

"ניגון הפרשה מחזיר חבר'ה לבית אבא", מנמק נריה. "כל הילדות טמונה שם. המשפחה. רגעים של תמימות כשהכול היה טהור, וזה מחיה. אני רואה את זה כחלק מתהליך. יכול להיות בן אדם שנשאר חודש בפרשה וממשיך למשהו תורני כבד יותר, ויכול להיות שלא. אני דוגל בלא לדחוף בכוח. התחזקות היא דבר שקורה מאליו".

 

זן יהודי חדש

והנה חזרו ה'תכזינות' בלבושן המקורי, כולל התוכן. שלא כמו עדות מזרח אחרות, שאינן רואות בנישואין עם בני עדתן עניין כלשהו, ובזכות זאת מתמזגים טוניסאים, מרוקאים, טריפוליטאים ויוצאי מצרים לכדי 'עדות המזרח'; רבים מבני העדה התימנית מתחתנים זה עם זו, כך שהמסורת התימנית נשארת במשפחה שנים רבות. חיי הרוח שאולי ננטשו במהלך השנים חוזרים בלי רעש וצלצולים, במסווה של 'פאן' וחברים.

וכך אנו מוצאים צעירים מודרניים, על גבול מה שמכונה 'מסורתיים', המעורים היטב בתרבות המערב בחיי היומיום שלהם על כל המשתמע מכך, במעין געגוע לא מוסבר ליהדות מזן חדש. יהדות שאינה מסורתית המסתפקת בקריאת 'לכה דודי' בבית הכנסת, אינה מבקשת למתן את הדת השמרנית ולהפוך אותה למותאמת לדור הנוכחי. אין בהם תום כפי שהיה בתימני קום המדינה שהאמינו שהילד שלהם מת ולא חלמו שהוא נחטף, אך יש בהם תמימות בכל הקשור ליהדות כפי שהיא מובאת בספרי הקודש כמות שהם. בפשטות.

"ללמוד תורה לשמה זו דרגה של צדיקים, אז מה, בינתיים אף אחד לא ילמד? בהתחלה באים אולי לנרגילה ובשביל אחרי השיעור והחברים, ובינתיים נכנסת באדם דעת. יש אנשים שהמפגש היחיד שלהם עם הקב"ה הוא השיעור, והסוד הגדול הוא לתת קודם כול אווירה חיצונית מתאימה, כל אחד למה שמתאים לחיים הנוכחיים שלו"

מה שברור הוא שזלזול או הנדת ראש של 'חפיף' לא תמצאו אצלם. מקסימום וידוי חרישי עשוי שתיקה המספר כי 'צדיקים אנחנו, אבל חטאנו'. "בשבוע הבא יש חתונה של חבר ביום רביעי", סיפר לי אחר כך שריה, ממייסדי ה'תכזינה' בכפר סבא. "אז נדחה את קריאת ה'פורושה' ליום שלישי, אולי חמישי, לא יודע, נעדכן בקבוצה בוואטסאפ". בסופו של דבר נקבעה ה'פורושה' לחמישי. אין סיכוי שהחבר'ה יוותרו עליה. זה חשוב לא פחות מליגת האלופות. "אין פה משיכה לזרם מסוים כמו שמקובל לקטלג היום – להיות דתי יותר או פחות או לעמוד במקום. היו פה חבר'ה שהתחילו כאן ולא היה כאלה דתיים והיום כבר שומרים שבת".

"כשהייתי קטן הייתי בורח מהמורי", גילה לי אריאל (26), סטודנט למתמטיקה. "לפני שלוש שנים התחתנתי והפכתי להיות שכן של נריה, התחלתי לבוא לפרשה והתאהבתי בזכות האווירה המדהימה".

"לפני כשנה הצטרפתי" מספר אסף נח (35), "ובבת אחת זה החזיר אותי 25 שנים אחורה לתקופה שבה היינו יושבים אני ואחי יחד עם סבא ז״ל במרפסת ביתו וחוזרים על פרשת השבוע. היום אני מבטל כמעט כל דבר בשביל שלא לפספס את הפרשה".

החבר'ה בעיקר חוזרים על המושג 'אווירה' בתוספת 'חשמל' ו'מדהימה'. "כיף להיות מחובר לדת", אומר לי בפשטות רון בן ה-28, בעל עסק למחשוב, המקפיד להעלות את התמונות לרשתות החברתיות כאילו מדובר בבילוי במועדון. והאמת היא שלפי ההתלהבות הנוטפת מהפוסטים שלו נדמה שפרשת השבוע מנצחת.

 

משחקי קונסולה ופרשת השבוע

בתום כשעתיים וחצי, אחרי שסיימנו לקרוא את הפרשה כולה, שהורכבה הפעם מ'ויקהל-פקודי' – שתי פרשות מחוברות שלמרות אורכן לא גררו אפילו יד אחת 'לבדוק כמה נשאר כדי לסיים' (חוץ מהיד שלי, כמובן), ואחרי ריקוד ספונטני ומרגש בתומתו של 'אשרינו שזכינו שיש לנו פורושה כזאת!', גחלי הנרגילות הודלקו שוב, ערמות גת חדשות עשו את דרכן אל השפתיים והנוכחים הישירו מבט אל הטלוויזיה, ששידרה בטבעיות את הליגה הספרדית. אחר כך הוצג סרט טבע מסקרן שהציג נמר טורף זברה או השם יודע מה זה היה. הזמן עצר מלכת. הטלוויזיה כבתה כאילו מעצמה והחבורה הידלדלה מעט, אך הגרעין הקשה עדיין נותר. השלווה מזמן עברה לגור כאן בלי לשלם שכירות והחבר'ה מפרגנים לה לנזול עד הסוף ולכסות לגמרי את חיי היומיום, העמוסים שעוני אייפון ויומני גוגל.

gedalya gat 2

נדב גדליה ב'פורושה'

 

מקצתם משוחחים בנחת על ענייני עבודה, יש מי שבוחר לחדש לחברו חידוש תורני שאינו ממין הפורושה ומישהו מזמזם להיט פופ של אד שירן שנדבק לו לראש ולא מש. הערב נחתם במרתון משחקי קונסולה אל תוך הלילה של החברים הטובים ביותר אגב ויכוח מחכים על מקומם של התימנים בחברה הישראלית של היום. קשה לי להתווכח, אבל קשה לי גם להירדם אחרי לעיסת גת. החומרים העלומים הנמצאים בו עושים את שלהם עד כדי כך שלפני שנים מספר כמעט התגבשה הצעת חוק שנועדה לאסור את השימוש בו במסגרת פקודת הסמים. הגת מגביר את כוחותיי הכבושים, אך גם לגת יש אפטר גת, אני מנחש, ומחליט שהגיע הזמן לפרוש.

אני נפרד מהחבורה בהבטחה שאבוא לבקר גם בשבוע הבא, מדדה אל הקטנוע ומתכונן לרכיבה שקטה בכביש ריק ומהיר. בועת השלווה עדיין אוחזת בציצית ראשי ואני מצר על שכבר בהגיעי הביתה היא נעלמת וזורקת אותי למציאות החיים התובענית, מרובת המשימות, נטולת שלוות העולמים שחוויתי אך לפני 19 דקות, לפי הווייז.

"ניגון הפרשה מחזיר חבר'ה לבית אבא. כל הילדות טמונה שם. המשפחה. רגעים של תמימות כשהכול היה טהור, וזה מחיה. אני רואה את זה כחלק מתהליך. יכול להיות בן אדם שנשאר חודש בפרשה וממשיך למשהו תורני כבד יותר, ויכול להיות שלא. אני דוגל בלא לדחוף בכוח"

 

תורה כפשוטה

כמה ימים אחר כך אני מנסה לעכל את חוויית ה'תכזינה' ולשחזר אותה לבדי בבית כשהילה לוקחת אתה את טליה שלנו לבית הוריה. הבית השקט נוסך בי תחילתו של נועם ה', ואני משתוקק לבקר בהיכלו. מכיוון שחנות הגת הקרובה לביתי היא מושב לצים למהדרין, הכולל בעיקר מילוי טפסי 'וינר' בצוותא וקריאות תיגר על החיים עצמם, אני מוותר ומסתפק ברכיבים אחרים שמזכירים לי את תובנות ה'תכזינה'. אני לובש את הג'ינס הכי קרוע שמצאתי בארון הבגדים, זה שמסמל את מי שאינם לומדים תורה כלל , מפזר את שערי כערס המתגולל בחיי העולם הזה, נשכב על הספה כאחרון המזלזלים בחיי עולם ואוחזים בחיי שעה ולוקח לידי את מסכת פסחים מן התלמוד הבבלי, שלמדתי בישיבה החרדית לפני שהתנערתי ממנה.

אני מנסה לאמץ לנשמתי קצת את התופעה המופלאה של לימוד תורה פשוט, בלי לאמץ צד באפשרויות הדתיות הממוסדות, שנדמה שלקחו בעלות על ספרי יהדות מסוימים. "מה זה משנה המעטפות החיצוניות?" אני נזכר בתמיהת אחד מחברי ה'תכזינה' בכפר סבא, וגם אם הוא לא יודע להסביר הוא מתכוון במאה אחוז למעטפות החיצוניות שבהן הונחנו בשלב זה או אחר בחיים וחילקו את עולמנו במחיצות בלתי נראות לצדיקים ורשעים, חובבי בנות ואוהבי ספר, ליברלים ושמרנים, ערסים ואברכים, בני תורה מול לייטים או מסורתיים שלעולם יסתפקו בקידוש, והשכיחו מאתנו שבסך הכול כולנו עם הספר ויש ספרים חזקים מאתנו.

-----

 

צמח הקאת

 

בעיקר במרכז תימן ובצפונה, כמו באזור צנעא, צעדה ודמאר, נהגית הקו"ף הנחצית כגימ"ל סותמת, ומכאן ההגייה המקובלת היום – 'גת'.

לצד סגולותיו הבריאותיות, כמו עושר הוויטמינים שבו, בדומה לירקות עלים אחרים – ברזל (פי 18 מברוקולי), ויטמין סי וסידן (פי 6 מברוקולי), בטא קרוטן (פי 9 מברוקולי) – יש בגת גם קאתין וקאתינון, המשפיעים על מצב הרוח, ומשום כך הוא נאסר למסחר בארצות הברית, בחלק ממדינות אירופה ובמצרים. הוא מותר לשימוש ברוב מדינות האיחוד האירופי, בבריטניה ובחלק ממדינות ערב.

בישראל לא הייתה הגבלה על מסחר בצמח הגת עד שבפיצוציות החלו להימכר גלולות סינתטיות ששמן 'חגיגת', שהכילו כמויות גדולות של קאתינון – והוא פגע במשתמשיהן. בעקבות כך התקיים דיון בכנסת, ולפי המלצת משרד הבריאות הותר הצמח לשימוש ולמסחר בצורתו הטבעית בלבד. לפי הערכה, יש היום כ-1,000 דונם גידולי גת בארץ.

צמח הגת מורכב מחומרים נוספים, ולכן אינו קל למחקר, ובכל זאת במחקר על נזקי סמים פסיכואקטיביים שפורסם בירחון המדעי-רפואי Lancet, דורג צמח הגת במקום האחרון, אחרי אלכוהול, סיגריות וקפה.

ככל הידוע היום, הצמח בטוח ללעיסה ואינו גורם נזקים בריאותיים למי שאינו לועס ביומיום כמויות ניכרות. בקרב צרכנים כבדים התגלו מקרים של תלות פסיכולוגית, אך לא נמצאה התמכרות פיזיולוגית. בדומה לקפה, השפעת הגת אינדיווידואלית: אנשים שונים ילעסו את אותה הכמות באותו משך זמן וירגישו אחרת.

לתגובות: 'נדב גדליה' בפייסבוק

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המשפט של המחר

    כיצד תראה מערכת המשפט...

הסינים צמאים לתורה

    דבר תורה יוצא מסין,...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם