"כשציבור גדל, גדלים גווניו"

5 drukman

 

הרב נתנאל אלישיב, ר"מ בישיבת בני דוד שבעלי, והרב עמיחי גורדין בן גילו של הרב נתנאל, ר"מ בישיבת הר עציון עלו לרגל ללשכתו של זקן רבני הציונות הדתית הרב חיים דרוקמן, ושוחחו אתו על הנושאים שמטרידים את כולנו

כתיבה: הרב נתנאל אלישיב

כמו רוב בני הציונות הדתית, בוודאי אלו שבחרו במסלול ישיבתי, הרב עמיחי ואני זכינו לפגוש את הרב דרוקמן בתחנות שונות בחיינו. עם זאת, מעולם לא הזדמן לנו לשבת אתו בפרטיות, לזכות לזמן איכות רב כל כך אתו ולברר דברים לעומקם. אנחנו, האורחים, מזוהה עם בתי מדרש שונים בציונות הדתית – הרב עמיחי מהר עציון ואני ממוסדות בני דוד בעלי, ובכל זאת לשנינו ברור שהרב דרוקמן השפיע באופן ישיר ועקיף על תפיסת עולמנו ועל עיצובה. אף שאנחנו יודעים עד כמה גדולה מעורבותו של הרב דרוקמן בהנהגה הדתית-לאומית, קשה שלא להיות מופתעים מצלילותו וחדותו. פניו מאירות, עיניו בורקות, דיבורו בנחת ודבריו רצופי תום ואמונה. בשאלותינו ביקשנו לעסוק בענייני דיומא, אך גם לצלול קצת אחורה בזמן. כמה פעמים יוצא לנו לשוחח עם דמות שתולדות חייה משקפות במידה רבה את תולדותיה של הציונות הדתית?

לא כולם יודעים זאת אבל הרב דרוקמן היה המדריך של שבט 'איתנים' המפורסם בבני עקיבא, אותו שבט שבין חניכיו אפשר למנות את הרב צפניה דרורי, הרב זלמן מלמד, הרב יעקב פילבר ועוד. כך יצא שלחניכיו של הרב הייתה השפעה דרמטית על עולם הכיפות הסרוגות. הרב עמיחי מנסה להבין עם הרב את התופעה הזו, וכיצד קרה שקבוצה קטנה כל כך זכתה להשפעה גדולה כל כך.

הרב עונה מיד ובחיוך רחב, וקשה לפספס את הגאווה הגדולה שלו ב'בני עקיבא' - "אני חושב שזה שייך להתקדמות התורנית שהייתה בבני עקיבא בתקופה שלנו. ההתקדמות הזאת צמחה מלמטה. בבני עקיבא עודדו את בני שבט הרא"ה ללכת לישיבות תיכוניות, והרבה פעמים ההורים לא עודדו זאת. כתוצאה מכך, מי שכבר הלך עשה זאת מתוך רצון. פעם נכחתי בהכתרתו של רב אחד, ומי שהזמין אותי לשאת דברי ברכה כינה אותי 'רבו של הרב'. חשבתי בלבי שהמנחה שגה או שאמר זאת מתוך נימוס, שכן אותו רב מעולם לא למד אצלי, אבל אחרי הטקס התחוור לי שהרב בעצמו אמר לו לכנות אותי כך. כשהוא היה נער בכיתה ח', בן לשבט הרא"ה, הוא רצה מאוד ללמוד בישיבת בני עקיבא, אך הוריו התנגדו בתוקף. אני באתי מטעם בני עקיבא כדי להשפיע על ההורים לאפשר לו ללמוד בישיבה. הייתה לי סייעתא דשמיא והם הסכימו, וכך, למרות שחלפו שנים רבות, הוא ראה אותי כרבו, כי בזכותי הוא התחיל ללמוד תורה. איני משתף זאת כדי להתהדר, אלא כדי שיבינו שהמציאות אז הייתה שונה מעכשיו, רק מי שבאמת רצה הגיע לישיבה, זו לא הייתה דרך המלך, ולכן הגיעו להישגים גדולים.

"בני שבט 'איתנים' באמת נקלטו היטב בישיבת כפר הרא"ה. כשהם הגיעו לכיתה י"א נפתח בית מדרש מיוחד בעבורם, זו הייתה חבורה רצינית ביותר, היו להם שאיפות גדולות. מתברר שגם בגיל צעיר כזה יכולות להיות שאיפות גדולות ואמתיות. בהמשך, חבורה זו ייסדה את ישיבת 'כרם ביבנה' והיה לה חלק נכבד בחיזוקה של ישיבת 'מרכז הרב' ובפיתוחה. חלק מבני הקבוצה הזאת גם הקים את כפר מימון".

אני מנסה להבין עם הרב דרוקמן האם השנים שעברו מאז גרמו לציונות הדתית להיפרדות בתוכה. האם הציונות הדתית עדיין קיימת כזרם אחד, שבו המשותף רב על המפריד? אם ילדינו כבר לא הולכים בהכרח לאותה תנועת נוער, אם יש קבוצות שלמות בציונות הדתית שלא נפגשות ונראה שלא יתחתנו ביניהן, האם עדיין מדובר בציבור אחד?

"אני חושב שזה בוודאי ציבור אחד, כי צריך לבחון זאת לאור הדברים המהותיים שמאפיינים את הציונות הדתית: היחס למדינה, לתקופה שאנו חיים בה, היחס לכלל ישראל והשותפות עם שאר חלקי הציבור, כשהכול מתוך תורה. אלו הדברים שמאפיינים את הציונות הדתית ובהם כולנו מאוחדים. נכון שיש הבדלים בין חלקים שונים של הציבור הזה, אבל זו מהותו של צבו"ר – צדיקים, בינוניים ורשעים. ודאי שיש דברים מסוימים שהייתי רוצה שיהיו טובים יותר אצלנו, כגון ברמת ההקפדה במצוות, אבל לא צריך להפוך זאת למחלוקת מהותית. אפילו לא אגיד שהמשותף רב על המפריד, אלא יותר מזה – קיים מכנה משותף ברור. יש דברים שאינם בסדר, ועליהם אני דואב בלבי, אבל צריך לזכור תמיד מהם המאפיינים שלנו כציבור ציוני-דתי וסביבם אנו מאוחדים".

הרב עמיחי: אולי דווקא ההצלחה של הציונות הדתית, ההתרחבות והצמיחה שלה, היא שמחייבת פירוד ופיצול לתת-קבוצות בעלות מאפיינים ייחודיים?

"ככל שהציבור גדול יותר כך הגוונים מרובים, זה דבר בלתי נמנע. קחו לדוגמה את נושא כיסוי הראש לנשים. כשאני התחתנתי, כמעט לא היו בציבור הקרוי 'שלנו' נשים שכיסו את ראשן. כשאחת כיסתה את הראש, זה נחשב דבר חריג מאוד. אולם לאט לאט, כתוצאה מהתפתחות וחינוך תורני, התחלנו לראות יותר ויותר נשים שמכסות את ראשן, למרות שאמותיהן הלכו גלויות ראש. כך זה הלך והתרחב. היום יש נסיגה מסוימת בתחום הזה, יש שאינן מכסות את ראשן כלל, ויש שאמנם מכסות, אבל רק למחצה, לשליש ולרביע. מה קרה שזה התחיל לרדת? אני חושב שזאת תוצאה מכך שהציבור גדל. בציבור גדול יש גם גוונים רבים. וההקפדה החלקית נובעת דווקא מכך שזה הפך להיות נחלת הציבור הרחב. כל זמן שהיה מדובר בנשים יחידות וזה עדיין לא היה מקובל, מי שכבר בחרה בכך עשתה זאת בשלמות, אבל כשזה הפך לתופעה נרחבת, זה גרם לכך שנשים רבות חיפשו דרך לקיים אבל רק באופן חלקי".

יש גאוות יחידה בלי התנשאות

אנחנו יודעים שהרב גדל בתקופה שבה החילוניות הייתה נראית כל יכולה, לאור זאת, ברור שהיה צורך לטפח גאוות יחידה בציונות הדתית באותן שנים. מצד שני, לעתים אנשים לא דתיים מרגישים שאנחנו מתנשאים עליהם, שאנו רואים את עצמנו כטובים יותר וכערכיים יותר. כיצד אפשר לחנך לגאוות יחידה מבלי שזה יוביל להתנשאות ולזלזול?

הרב עמיחי מוסיף ומקשה: אני נתקל פעמים רבות בבחורים שגאוות היחידה הזאת באמת גורמת להם להרגיש שהם שווים יותר. איך דואגים שהאמונה שלנו בצדקת הדרך לא תגרום לבחורים שלנו להרים את האף?

"אני חושב שהמסר שלנו לצעירים צריך להיות שהדגש הוא על הדרך. יש הבדל בין האמירה 'אני טוב יותר מההוא', לאמירה 'לא שאני טוב יותר, אבל הדרך שאני הולך בה היא דרך של אמת'. זה לא האדם, לא הכישורים שלו, לא המידות שלו, אלא הדרך. הדרך שלנו היא אמתית. מובן שצריך לחנך גם לאהבת ישראל, לאהוב את כולם באמת. אין זה אומר שאנחנו משלימים עם ריחוקם של יהודים רבים כל כך מתורה ומצוות, זה כשלעצמו דבר נורא מאוד, אבל יש לנו סבלנות גדולה, קמעא קמעא. אנחנו מאמינים שבסופו של דבר כולם יגיעו לדרך הזאת, כי זאת הדרך האמתית, ובינתיים יש לנו סבלנות".

כשהרב עמיחי מנסה לברר אם תפיסת העולם של הרב צבי יהודה, שהיה רבו הישיר של הרב דרוקמן, מתאימה בהקשר הזה גם לחברה הישראלית המתפתחת היום, ניכרת בקולו של הרב התרגשות ואחרי כמה משפטים נדמה לנו שאף מבצבצות דמעות מבין עפעפיו.

"יותר מאשר בדבר ספציפי, אני נזכר בגדלות שלו, בנשמה הגדולה שלו ובהסתכלות הכללית שאפיינה אותו. דרכו הייתה שגם אם יש משהו שלילי, אין זה נכון לפסול מיד על הסף, אלא יש להתבונן על הדברים בגדלות ובכלליות. ראו למשל בכרוז המפורסם שלו – 'את אחיי אנכי מבקש', שבו הוא כותב שזה לא נכון שרק אתך כל האמת והצדק, שהרי גם הצד השני חפץ בטובת עם ישראל. לא כל האמת אצלנו, וגם כשאנו משוכנעים שאנחנו צודקים ואחרים טועים לגמרי, גם כשאנחנו מתקוממים נגד דעותיהם של אחרים מאחינו בני ישראל, עדיין יש לדעת שהם לכל הפחות חושבים שהם פועלים לטובת עם ישראל. הם לא רוצים להרע לעם ישראל. גישה זו בפירוש למדתי ממורי ורבי זצ"ל, והיא חסרה מאוד היום.

"ההסתכלות נעשתה מצומצמת מאוד, כאילו הצד השני כלל לא קיים, אבל מה נעשה וגם הוא חלק מעם ישראל? קל הרבה יותר להתייחס אל אחרים בזלזול, כאילו לא היו אלא עפרא דארעא, כך גם קל יותר לציבור להבין את דבריך; אבל צריך להתרומם למבט גדול יותר ורחב יותר. אני נזכר שפעם בחורים שלנו מ'גוש אמונים' ישבו בכלא. הרב צבי יהודה שלח להם מכתב חיזוק, אבל גם דאג להסתייג ממשפט שהם כתבו לו, שממנו אפשר היה לחשוב כאילו רק אנחנו עם ישראל (לשון האיגרת: "והנני, עם מידת התעכבותי מסגנונכם זה, שכאילו צדדים פעילים אחרים שבתוך עמנו וארצנו הם אינם עם ישראל, כאשר באמת כולנו שייכים אל עם ישראל ומהווים אותו", נ"א). הוא היה בעל מבט גדול וכללי".

קודש, חול ופוליטיקה

הרב עמיחי: בנעורינו נהגנו לשיר את מילותיו של הרב נריה זצ"ל – "ישיבות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר". נראה שכבר קיימנו ציווי זה למהדרין, אולי עתה הגיעה העת להפסיק לפתוח מוסדות נוספים ולהתמקד במקום זאת באיכות?

"נכון שצריך להגביר את האיכות ואת העומק, אבל השאלה אם להקים מוסד או לא היא מורכבת, תלוי מאוד במה בדיוק מדובר. בישיבות תיכוניות אי אפשר לומר שיש מספיק, כי היום בניגוד לעבר, הורים שולחים את בניהם למקומות קרובים מבחינה גאוגרפית, אפילו כשמדובר במוסדות פנימייתיים, ולכן צריך שבכל מקום שיש בו ביקוש תהיה ישיבה תיכונית. אם לא, לא יהיה לילדים היכן ללמוד. בישיבות הסדר לעומת זאת, באמת כבר יש שפע רב, ואני לא חושב שיש מישהו שרוצה ללמוד ואין לו היכן, אז אולי לא צריך למהר ולפתוח מוסדות נוספים".

ועם כל ריבוי הישיבות הציוניות, עדיין הרוב הברור של הניגשים למבחני ההסמכה של הרבנות הראשית מגיעים מהציבור החרדי, מה שאומר שהרבנות הממוסדת – רבני ערים, דיינים וכדומה, צפויה בעתיד להיות בעלת צביון חרדי אפילו יותר מהמצב כיום. כיצד לדעת הרב ניתן לעודד יותר בני ישיבות ציוניים לקחת על עצמם את עול הרבנות?

"לפני שאענה ישירות לשאלה, חשוב לדעת שצביון הרבנות בכל מקום ומקום תלוי מאוד גם בכוח הפוליטי של הציבור הדתי-לאומי. צעירים לא מספיק מודעים לכך, אבל אם אנחנו רוצים לראות אנשים דתיים-לאומיים בתפקידי רבנות ודיינות, לא די בכך שיהיו לנו מועמדים מתאימים, אלא יש צורך גם בכוח פוליטי גדול. צומחים בישיבות שלנו תלמידי חכמים נפלאים מבחינת ידיעותיהם ואישיותם, יש לכך עדויות רבות, אבל זה עדיין לא אומר שהם ייבחרו להיות רבנים ודיינים. בתחום זה, דרך אגב, מגיע יישר כוח לשרת המשפטים איילת שקד שדאגה לכך שרבנים דתיים-לאומיים ייבחרו לבית הדין הגדול ולבתי הדין האזוריים.

"לשאלתך, יותר ויותר בנים שלנו פונים לבחינות הרבנות. אמנם צריך תמיד עוד, אבל יש עלייה במספר הפונים. עם זאת, כל האופציות פתוחות בפני תלמידי הישיבות שלנו. הם יכולים ללכת לאקדמיה ולבחור בכל מקצוע שהם חפצים בו, לפי נטיית לבם. אצל אחרים, לעומת זאת, פחות מקובל לפנות למקצועות הללו, ולכן באופן טבעי הם מנותבים יותר לתפקידי רבנות. וברוך ה' שגדלים בני תורה אמתיים שמשתלבים אחר כך בכל תחומי החיים, זה חשוב מאוד. יצא לי לדבר עם בני כיתה ט', כיתה של בנים אוהבי תורה ולומדי תורה. לומדים אצלם גם לימודי חול, בפרופורציה מתאימה, אבל לומדים שם הרבה יותר תורה. ביקשו ממני לדבר אתם על חשיבותם של לימודי החול. אמרתי להם, תלמידים יקרים, יש לנו צורך ברופאים? אז מה אתם חושבים, רופא צריך להיות דווקא מישהו שאיננו דתי, שאיננו בן תורה? האם זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה? הרי נאמר בתורה 'כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך', ובעם יש צורך בכל התפקידים, כל אחד בהתאם לנטיותיו. אז יש צורך ללמוד גם לימודי חול במידה כי הם מכינים אתכם להרבה דברים שעם ישראל זקוק להם".

הרב עמיחי: זה קשור לנקודה שבוערת בעצמותיי כבר תקופה ארוכה, הרב מדבר על המתח שתמיד היה קיים בין הקודש לחול, אבל אני מרגיש שהיום קיים מתח נוסף, בתוך עולם הקודש עצמו, בין הלימוד לבין הרצון לחוש התרגשות והתלהבות. המוקד היום כבר לא נמצא בעמל הלימוד אלא בעולם החוויות והרגשות. גם כשלומדים אנשים שואלים היכן החוויה, וזונחים את הערך העצמי של הלימוד.

"כן, אנשים מרגישים חוסר סיפוק ומחפשים משהו שייתן להם תחושה של סיפוק, ויש דברים שבהם קל יותר לקבל סיפוק מידי מאשר בלימוד שמחייב השקעה והתמדה, יגיעה ועמל. זה קשה פי כמה, אבל אסור שחוויות תבואנה על חשבון לימוד התורה, ודאי שלא. יש מקום לחוויה אבל לא על חשבון הלימוד".

השירות המשותף: תקווה זהירה לשיפור

הרב כידוע מזוהה עם מפלגת 'הבית היהודי' והביע בה תמיכה גלויה. בזמן האחרון יש גורמים שמנסים לקדם את הרעיון ששרת המשפטים איילת שקד תעמוד בראש המפלגה, ואני שואל את הרב אם לדעתו באופן עקרוני, ולאו דווקא בזמן הקרוב, יש מקום לכך שאדם חילוני ינהיג את המפלגה הדתית-לאומית.

"לא נראה לי. אני חושב ששרת המשפטים עושה עבודה גדולה מאוד, בעלת ערך רב, בשקט ובהצלחה. ברוך ה' היא מקדמת דברים בעלי חשיבות רבה מאוד, לטווח הקצר ועוד יותר מכך לטווח הרחוק. היא נפלאה, ואף על פי כן, אני חושב שבראש המפלגה צריך לעמוד יהודי שומר תורה ומצוות".

אם יש נושא שהצליח לאחד לאחרונה את הציבור הדתי על כל גווניו, הרי שהיה זה פקודת השירות המשותף והמגמות הליברליות רדיקליות בצה"ל. הרב דרוקמן נפגש עם הרמטכ"ל כמה פעמים בעניין הזה, ואנחנו מבקשים ממנו לעדכן את הציבור היכן הדברים עומדים.

"אני יכול לספר מה ההתרשמות שלי", מסייג הרב דרוקמן את הערכתו. "בפגישה האחרונה הרמטכ"ל ישב אתנו במשך שלוש שעות תמימות, והוא הרי אדם שיש לו עוד דברים לעשות. הוא גם לא נהג כמי שיושב על קוצים וממהר לסיים, אלא ישב בניחותא והקשיב למה שהיה לנו לומר. דבריו בפגישה היו חיוביים מאוד. אנשים לא יודעים מה המצב, שומעים קטעי דברים ומסיקים מסקנות. לפי מה שהוא אמר לנו, בחטיבות השריון הסדירות ובכל יחידות החי"ר הסדירות לא תהיינה חיילות. מה שבוחנים הוא שיבוץ חיילות ביחידות אחרות שעוסקות בביטחון שוטף, גם הבנות שישרתו בתוך טנקים יעשו זאת במסגרת יחידות בט"ש.

"באשר ליחידות המעורבות – זה בוודאי שלילי, מיותר אפילו להגיד זאת, מכל מקום הוא אמר לנו ששלושה גדודים היו קיימים עוד לפני שנכנס לתפקיד, והוא הוסיף גדוד אחד כדי להגן על הגבולות. גם בגדודים הללו הוא הבטיח לתקן דברים מסוימים. ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה גם נכח בפגישה ואמר באופן חד-משמעי שצה"ל משקיע עכשיו מיליונים כדי לדאוג לכך שיהיו פילבוקסים נפרדים ושירותים נפרדים בכל מקום. זה לא אומר שזה בסדר מבחינתנו שיש גדודים מעורבים, אבל כאמור, זה היה גם קודם, ואף אחד לא חייב לשרת בגדוד כזה בניגוד לרצונו. נאמר לנו שגם קצינים לא יחויבו לשמש מפקדים ביחידות הללו. דבר נוסף שהובטח לנו הוא שבבה"ד 1 יחזירו את הפלוגות המגדריות, ובגדוד גפן כלל לא תהיינה חיילות.

"בעיה נוספת נגעה להופעות וטקסים. הסיכום שהגיעו אליו בעבר היה שחיילים יחויבו להשתתף בטקסים רשמיים אבל לא באירועי הווי ובידור. הבעיה הייתה עם פעילויות שהוגדרו כתרבות, זה היה נתון לשיקול דעתו של המפקד. הרמטכ"ל אמר לנו שגם זה ישתנה, והיחס למופעי תרבות יהיה כמו היחס להווי, כלומר חייל דתי לא יחויב להשתתף באירועים כאלו אם הם אינם הולמים".

"כשאני התחתנתי, כמעט לא היו בציבור הקרוי 'שלנו' נשים שכיסו את ראשן. לאט לאט, כתוצאה מהתפתחות וחינוך תורני, התחלנו לראות יותר ויותר נשים שמכסות את ראשן, למרות שאמותיהן הלכו גלויות ראש. מה קרה שזה התחיל לרדת? הציבור גדל. ההקפדה החלקית נובעת דווקא מכך שזה הפך להיות נחלת הציבור הרחב"

עם זאת, למרות האופטימיות הזהירה, לא הכול ורוד. הרב מדגיש שיש עוד נושאים חשובים מאוד שדורשים טיפול, כך למשל, "עדיין נותרה הבעיה של פקודת השירות המשותף. יש שם סעיף בעייתי מאוד, שממנו עולה שהכיוון צריך להיות עירוב המינים היכן שאפשר, וכולנו, כל הרבנים שהשתתפו בפגישה, עמדנו על כך שיש לתקן סעיף זה, לשנותו או למחוק אותו כליל. הוא אמר שהוא יחשוב על זה, כך הסתיימה הפגישה, ואנחנו ממתינים לשמוע מה הוא יחליט. נעקוב גם אחר ביצוע שאר ההתחייבויות".

חייבים להיאבק בבורות

בניגוד לתשובות הרחבות יחסית שנתן הרב דרוקמן בסוגיות הציבוריות, כשביקשנו לשמוע ממנו מעט על חוויותיו האישיות בחיים,תשובותיו היו קצרות.

הרב נולד בפולין בחשוון תרצ"ג ומשם נדד דרך רומניה ומקומות נוספים עד שהגיע לארץ, כשבמשך חלק מן השנים הללו הרב היה לבד, מנותק מהוריו. הרב עמיחי מסתקרן כיצד הנדודים והאתגרים האלו השפיעו על עיצוב אישיותו של הרב.

"אני לא יכול לדעת, אני בטוח שהכול משפיע", הרב עונה בשקט. "אני כן יכול להגיד שלפחות בהתבגרותי הרגשתי כמה גדולים החסדים שהקדוש ברוך הוא עשה אתי, ושבעצם כמה וכמה פעמים ממש זכיתי לקבל את חיי במתנה. באופן טבעי זה גורם לאדם להרגיש שצריך לעשות משהו עם החיים הללו".

הרב עמיחי: וכפליט שואה, של שנות הארבעים, כיצד הרב התקבל בארץ? האם הרב הצליח להתערות מהר בין ה"צברים"?

"אינני יודע כמה מחבריי בכלל ידעו מאיפה הגעתי, לא דיברתי על זה. מי דיבר על זה בכלל באותה תקופה? ממילא לא הרגשתי קושי מיוחד להיקלט בנוער הארץ ישראלי. רק בגיל מבוגר מאוד דיברתי על הדברים הללו. אולי לא רציתי להיות שונה מכולם אז שמרתי את הדברים לעצמי".

אחד הטקסטים המכוננים בישיבות הציוניות הוא מאמר 'הדור' של הרב קוק זצ"ל, שבו הרב קוק לימד אותנו לראות את הסגולה המאירה ואת המעלות הרבות שיש בבני המחנה החילוני. האם לדעתו של הרב המסר הזה עדיין נכון לדור שלנו? היום גם במחנה הדתי-לאומי יש רבים שמתייחסים אל הציבור החילוני כאל 'עגלה ריקה'.

"לדעתי התזה בוודאי נכונה עדיין, במובן זה שההתרחקות מתורה ומשמירת מצוות אינה באה בעיקר בשל חיפוש נוחות, אלא משום שלא רואים בזה ערך. ודאי שיש כאלה שמחפשים רק נוחות, אבל באופן כללי זאת לא הסיבה העיקרית להתרחקות. פעם בא קיבוצניק מגבעת ברנר לרב אלימלך בר שאול זצ"ל, שהיה רבה של רחובות. הוא ביקש לסדר עניינים שהיו לו ברבנות, וניצל את ההזדמנות כדי לשפוך אש וגופרית על התורה ומצוותיה. כשסיים הוא חיכה לתגובת הרב, אז הרב אמר לו: 'אתה צודק, אני מסכים אתך במאת האחוזים!' הוא היה המום מתגובתו של הרב וביקש הסבר. ענה לו הרב: 'לו התורה והמצוות באמת היו כפי שאתה חושב, כך היה ראוי להתייחס אליהן, וגם אני הייתי מדבר כמוך, אלא שאינך מכיר ויודע מהן תורה ומצוות, לכן אתה מדבר כך'.

"ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה נכח בפגישה שלנו עם הרמטכ"ל ואמר באופן חד-משמעי שצה"ל משקיע עכשיו מיליונים כדי לדאוג לכך שיהיו פילבוקסים נפרדים ושירותים נפרדים בכל מקום. זה לא אומר שזה בסדר מבחינתנו שיש גדודים מעורבים"

"אנשים אינם זורקים את התורה מתוך בקשת נוחות אלא משום שיש בורות גדולה ונוראה. הייתי בהלוויה של חייל, כיבדו מפקד בכיר לקרוא פרק תהלים, כשהוא פתח את פיו כבשתי את פניי בקרקע מרוב בושה. הרי זה לא קדיש, שכתוב בארמית, אלא טקסט מנוקד בעברית, ובכל זאת הוא לא מסוגל לקרוא. לכן הפתרון הוא כמו שאומר הרב קוק במאמר 'הדור', לפקוח לאנשים את העיניים, ללמד אותם אמונה ושיכירו שמה שהם רוצים ומבקשים נמצא בתורה עצמה, בצורה גדולה עוד יותר ממה שהם מכירים כעת. עלינו להכיר להם את התורה. זה קודם לשאלת קיום התורה, כי בלי הכרה אין שום יחס".

מופת לאהבת ישראל

"היה בחור ישראלי, לא דתי, שטייל בניו זילנד", מספר הרב דרוקמן. "הוא חיפש טרמפ ואדם אחד עצר לו ואסף אותו. תוך כדי הנסיעה הם החלו לשוחח, וכשהנהג הגוי גילה שיש לו בחור מישראל באוטו הוא התרגש מאוד, והזמין את הבחור ללון אצלו. הוא העמיד לרשותו בית הארחה קטן, והם סיכמו שהבחור יצטרף אליהם לארוחת ערב חגיגית בביתם. כשנכנס לשם, הוא היה המום – החדר היה מלא וגדוש באנשים, והגוי הציג אותו בגאווה בתור 'האורח שלנו מישראל'. בשלב מסוים בסעודה, הגוי הכריז: 'עכשיו נשמע מהאורח הישראלי שלנו דברים מהתנ"ך'. הבחור היה נבוך, הוא לא ידע שום דבר מהתנ"ך. הוא ניסה להסתפק בדברי תודה, אבל הם התעקשו, אז הוא התנצל ואמר: 'גם בישראל יש כאלה שלומדים יותר תנ"ך ויש שלומדים פחות, אני מאלה שפחות', אבל הם המשיכו להפציר בו. אז הוא נזכר שבשדה התעופה בארץ חב"דניק אחד נתן לו ספר תהלים קטן, הוא רץ לחדרו ומצא את הספר והקריא להם כמה פסוקים. כשגויים פוגשים אדם מישראל, הם מצפים שהוא ידע את התנ"ך ויכיר את המורשת שלו. בבורות הזאת עלינו להילחם.

"צריך שבכל מקום שיש בו ביקוש תהיה ישיבה תיכונית. אם לא, לא יהיה לילדים היכן ללמוד. בישיבות הסדר לעומת זאת, באמת כבר יש שפע רב, ואני לא חושב שיש מישהו שרוצה ללמוד ואין לו היכן, אז אולי לא צריך למהר ולפתוח מוסדות נוספים"

"אינני חושב שהשימוש בביטויים שליליים כגון 'עגלה ריקה' מוסיף משהו, אלא צריך לדבר בלשון חיובית, לעודד אותם שיכירו יותר את מורשתם. גם הערכים האוניברסליים שתופסים היום מקום גדול, מקורם בתנ"ך. איננו מודעים מספיק למרכזיותו של התנ"ך, הרי אין עוד ספר שתורגם לכל שפה אפשרית בעולם והגיע לכל פינה נידחת. האנושות כולה הבינה שזה המקור שממנו עליה לשאוב. עלינו למצוא את הדרך איך לקרב וללמד. וכאן חשוב לי לומר: יש הבדל גדול אם מלמדים את הדברים באופן אמתי או לא. אינני מדבר בהכרח על קיום בשלב הראשון, אבל הלימוד צריך להיות אמתי. הוראה באופן מעוות לא יוצרת יחס אמתי לדברים".

מספרים שהרב מרדכי אליהו אמר פעם שהוא לא מסוגל לאהוב את כל האנשים בעם ישראל אבל הרב דרוקמן באמת אוהב את כולם, והוא אוהב את הרב דרוקמן, אז כך הוא יוצא ידי חובת אהבת ישראל. הרב עמיחי מביך מעט את הרב דרוקמן ושואל אותו לאור הסיפור הזה, מהיכן הוא שואב את אהבת ישראל העמוקה שלו.

"טוב, הוא (הרב אליהו זצ"ל) הגזים מאוד, אין מה לדבר... ובכל זאת – אני חושב שאם יש בי איזו מידה של אהבת ישראל זה בגלל שכך למדתי. צריך לדעת מה זה יהודי, מה זאת נשמה יהודית. אספר לכם סיפור שמשקף דברים שכתב הרב קוק באחת המחברות שלו. לפני שנים רבות היה יהודי שנהג להתנדב בבית הסוהר בבאר שבע. הוא נהג לבוא לשם פעם בשבוע או שבועיים כדי ללמד אסירים תורה. כשהוא היה מגיע היו מודיעים לאסירים שמי שמעוניין יכול לצאת מן התא כדי להשתתף בשיעור.

"בשלב מסוים הוא הבחין בכך שהיה תא אחד שאף פעם לא פתחו. שהה שם אסיר מסוכן במיוחד, שהיו נותנים לו לצאת מתאו במשך שעה אחת בלבד כל יום, ובשעה זו הקפידו ששאר האסירים יהיו בתאיהם. משראה שלא מאפשרים לאותו אסיר להשתתף, ביקש שייתנו לו להיכנס לתאו ולבוא אתו בדברים. בהתחלה סירבו, אבל הוא העמיד זאת כאולטימטום והתנה את המשך התנדבותו בכך שיאפשרו לו להיכנס לתא הזה. סגן מנהל בית הסוהר שאל אותו למה זה חשוב לו כל כך. הוא ענה: 'בוודאי יושב שם יהודי מסכן, אז אני רוצה להיכנס אליו'. אמרו לו אם כך, נאפשר לך להיכנס ונציב שמירה מבחוץ כדי שלא יאונה לך כל רע מצדו. בשעה היעודה הוא נכנס לתא, ורואה לפניו הר אדם. הוא מציג את עצמו – 'שמי משה, אני יכול להיכנס אליך?' והאסיר עונה 'כן'. אז הוא נכנס, התיישב על קופסת שימורים שהייתה שם בתא והושיט לו את ידו. כשהאסיר הבריון הזה לחץ לו את היד, הוא חשב שהיד שלו מתפרקת.

"הוא נכנס אתו בדברים, ותוך כדי כך הוא הזכיר את משה, כשכוונתו למשה רבנו. האסיר שמע זאת ושאל אותו: 'מי היה משה?' הוא לא ידע כלום! מתברר שמכיתה ג' הוא לא היה בבית הספר. במשך שעתיים המתנדב ישב אתו בתא ושוחח אתו על יהדות, כשכל הזמן הוא שומע ברקע את צעדיהם של השומרים. האסיר בלע כל מילה בצימאון. בסוף הפגישה האיש הזה, שהיה חב"דניק, שאל את האסיר: 'אתה רוצה לשמח את אלוקים?' הוא השיב בחיוב, אז החב"דניק הציע לו להניח תפילין. האסיר אמר שהוא לא יודע איך עושים זאת. שאל אותו: 'באיזו יד אתה כותב?' 'אני לא כותב'. 'טוב, באיזו יד אתה מרביץ?' הראה לו את יד ימין. החב"דניק מרים לו את השרוול, ובמקום הנחת תפילין היה לו קעקוע מאוד לא יפה. החב"דניק הסיר מיד את מבטו מן הקעקוע והרהר בלבו אם מותר להניח תפילין על דבר כזה, ובסופו של דבר קיבל על עצמו שאם זאת עברה, הוא לוקח אותה על עצמו, והוא הניח לו תפילין.

"כשיצא מהתא שאלו אותו: 'איזה כישוף עשית שם? שום עובדת סוציאלית לא מחזיקה שם מעמד אפילו חמש דקות!' הוא ענה בפשטות: 'בסך הכול לימדתי אותו תורה'. כעבור שבועיים הוא שב לבקר אותו. מיד כשנכנס לתא אמר לו האסיר: 'הפעם אתה לא צריך להזיז את העיניים, אתה יכול להניח לי את התפילין בשקט', והוא מיד הפשיל את שרוולו וחשף יד פצועה עם עור חתוך. מתברר שהוא שפשף את עורו עם מלח עד שהצליח למחוק את כתובת הקעקוע, וידו נותרה פצועה. החב"דניק ההמום ניסה להניח לו את התפילין כמה שיותר בעדינות, אבל בשלב מסוים האסיר אמר לו בקול חזק: 'מה זה צריך להיות? תהדק! תקשור!' הנה לכם יהודי שהיה בתחתית המדרגה, ובכל זאת – איזו נשמה הסתתרה בקרבו!

"כך הרב קוק זצ"ל מלמד: 'גם כל הנשמות הנראות כטבועות במעמקי תהום גלי ים זועף, כל נשמות פושעי ישראל היותר נפולים, כולם באין נידח הנם שואפים והולכים, שוחים וזורמים, צועקים ממעמקי ים לגיבורי כוח, צדיקי עולם, לבוא לעזרתם, לזרוק להם עיגולי הצלה, חבל לאחוז' (שמונה קבצים, קובץ ב אות יד). צריך לדעת מה זה יהודים! צריך ללמוד מהי הפנימיות של עם ישראל".

הרב עמיחי: הרב הגיע להישגים רבים בחייו, הן בתחום התורני והן בתחום הציבורי. האם במבט לאחור יש דבר שהרב מרגיש שהוא פספס ושהוא מצטער שלא נהג אחרת?

הרב נאנח, "הייתי רוצה ללמוד יותר תורה". אחרי שתיקה של כמה שניות הוא מוסיף בחצי התנצלות "אבל מה אעשה ו'צורכי עמך מרובים'".

צילום: מרים צחי

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם