ארץ ישראל בשחור לבן

m 6 haredim

נדב גדליה

דווקא כשצלו של הפסח מאחורינו והשגרה חושפת את פרצופה האפור, חרדים רבים נמצאים בעיצומה של חופשת 'בין הזמנים' משחררת. צעירים ומבוגרים הם שוטפים את הארץ, רוצים רק לחרוש אותה בלי הכרזות ציונות גדולות אבל עם הרבה אהבה * גדליה חבש כובע ולא שכח מימייה, ויצא להציץ אל מאחורי הקלעים של טיולי השחור-לבן העליזים של בוא האביב

הראשון שפגשנו, רגע לפני שתכנן טיול נוסף לחופש זה, היה יעקב ליפשיץ, בחור בן 25, סקרן מאוד ואחד שמקפיד לטייל אפילו בבין הזמנים בזעיר אנפין, הלוא הוא יום שישי. יעקב הוא בוגר הישיבה הליטאית המפורסמת פוניבז' בבני ברק, והיום לומד לרבנות ומתגורר בירושלים. אל תתנו לאסוציאציות לבלבל אתכם: בעוד רגע יכהן יעקב כרב חרדי לכל דבר אך לעת עתה הוא לא בוחל בשום טיול אתגרי ויכול ללמד את רובנו פרק או שניים בהלכות טיול למהדרין בארץ ישראל.

אזור השומרון חביב עליו במיוחד, ויעקב כבר זכה לקיתונות אבנים שנזרקו עליו מידי ערבים. בפעם אחרת בחר לנסוע לסיני לחופשה מהודרת עם הקפדה רוחנית על מניין של שלוש תפילות מסודרות.

"פשוט הארץ יפה מאוד", הוא מסביר בתום מה מושך אותו לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, ומוסיף בלי למצמץ, "אבל בלי קשר לציונות, כי כחרדי – התפיסה היא קודם כול התורה, זה הכי חשוב, אחר כך ארץ ישראל, שגם היא חשובה. כיף לטייל בארץ, אבל ההכוונה בדרך הליטאית היא השאלה מה עדיף ממה, וזה אולי ההבדל המרכזי בין מטייל חרדי למטייל ציוני אוהב הארץ".

איך נראה הטיול הכי שווה של 'בין הזמנים' בציבור החרדי?

"אין לי תשובה חד-משמעית ל'מיקום שווה'. בחורי ישיבות נעים בכל מיני אפיקים; יש שנוסעים לדרג'ה ויש מי שנוסעים לגולן לכל מיני מסלולים קשים. מה שכן, הזמן המרכזי הוא ללא ספק לפני פסח או אחריו. מבחינת 'פריצות' זו תקופה טובה, כי בפסח יש עומס של אנשים באטרקציות ובמסלולים".

איך מתמודדים עם ענייני בטיחות? יש סטיגמה שהציבור החרדי פחות שם לב לענייני בטיחות.

"אני לא מסכים. הרבה חרדים מטיילים, וגם אם יש חלילה אחוז של אסונות – הוא אפסי. כמו שנוסעים הרבה בכבישים ויש תאונות לצערנו מדי פעם, גם בטיולים זה קורה. על מטיילים חרדים בנפאל לא תשמע אם קרה משהו כי כמעט אין כאלה, אז האסונות מתרכזים בטיולים ברחבי הארץ. אומרים שפעם הייתה פחות מודעות לבטיחות, אבל היום העניין השתנה לטובה. אם פעם לא היו מתייחסים לטיולים בכלל כאופציה במגזר, כי העניין בחיים היה רק לשבת וללמוד תורה וטיולים זה בדיעבד וממילא הבטיחות פחות מדוברת, היום הטיולים יותר רשמיים, ובמסגרת הישיבה יש כבר טיולים גם בסביבות ניסן, ועמם מגיעה גם המודעות לבטיחות; החל מכובע שמש ומים ועד להליכה במסלולים מסומנים".

מדברים הרבה על 'ביטול תורה' בדרך חיים של לימוד תמידי. האם 'בין הזמנים' פוטר מלימוד תורה?

"נושמים קצת אוויר, נרגעים. זה גורם ללמוד טוב יותר אחר כך, אווירא דארץ ישראל, כל אחד ותשובתו שלו".

ויש ליעקב עוד סיפור מטיולי 'בין הזמנים': "הלכנו פעם עם קבוצת חברים מפוניבז', חבר'ה חרדים שחוששים לטייל בשומרון, והיה מדהים. הלכנו למסלול של שלושה ימים ברגל, התחלנו במעלה שומרון ותכננו להגיע ברגל עד בקעת הירדן. ביום הראשון הלכנו ממעלה שומרון עד יצהר והיינו צריכים ללכת עד איתמר, אבל הצבא לא ניתן אישור כי זה עובר ליד חווארה, שהוא כפר עוין. חיפשתי את בני קצובר וביקשתי ממנו שיעשה לנו במקום סיור בהר כביר, והוא היה באזור וזרם, בא ודיבר אתנו על נושאים הלכתיים הקשורים לארץ ישראל, וכל זה לבחורים חרדים מפוניבז'! לא מחזה שרואים בכל יום... אחר כך ביקרנו את משפחת פוגל באיתמר, זה היה כמה שבועות אחרי הרצח, ישנו אצל יחזקאל נוימן, ובסוף סיימנו במעלה אפרים וחזרנו לבני ברק בשלום".

להכיר לחרדים את ארץ ישראל

השיבה הביתה בשלום היא אחד הדברים שמטרידים את מדריך הטיולים החרדי יחיאל ארז (40). במשך כל השנה הוא עושה לביתו בטיולים לקבוצות חרדיות בארץ, ומקפיד שלא לצאת מהארץ למרות ההצעות המפתות שהוא מקבל להדרכת קבוצות מטיילים בחו"ל.

"מסלול הוא כמו חליפה, צריך לתפור אותה אישית לכל אחד", מסביר יחיאל. "יצאתי לפני פסח עם קבוצה שרצו רק נחל אל-על, רצו מים, ככה זה, הרבה רוצים מסלול עם מים, ובכל זאת ניסיתי ולקחתי אותם קודם לקרן עין גב, והם מאוד נהנו למרות שזה מסלול יבש. אחר כך מרוב שהיו מרוצים הם לא רצו ללכת לנחל אל-על. אנשים לא יודעים מה טוב להם, לכן חשוב להתייעץ".

יש לחץ חברתי בציבור החרדי לטייל ב'בין הזמנים'?

"חד-משמעית – כן. בחורים רוצים לספר לחבר'ה 'גם אני הייתי שם', 'גם אני מהחבר'המנים'. בראש חודש אייר צריך לתת דין וחשבון לחבר'ה בישיבה, זה חלק מהמעמד החברתי – איפה טיילת. היה איזה בחור שבא אליי לבקש הדרכה על נחל דרגות, בחור שלא מתאים לו לעשות את זה ויש לו סיכויים גדולים שלא יצליח וייכנס לסכנה. אמרתי לו 'בוא, אני אספר לך מה יש שם בדיוק ותבוא לישיבה ותגיד שהיית', וכך היה. הוא לקח מסלול קל יותר, נחל פרת כמדומני, וגם היה לו בכיס סיפור על נחל דרגות בלי להיכנס לסכנות כמו שעושים בגיל הטיפש עשרה, שחושבים שהם יודעים הכול ומסתכנים, ולא תמיד אפשר לעצור אותם בגיל הזה, לצערי".

תוכל למפות את המגזר החרדי – מיהם היוצאים שמכסים את עין הארץ בצבעי שחור-לבן בין אסרו חג לראש חודש אייר?

"בגדול, הליטאים מטיילים הרבה יותר בטיולים מאתגרים, לבד, בקבוצות קטנות, עם חבר'ה. לעומת זאת הספרדים מטיילים יותר בטיולים משפחתיים, והחסידים לא מטיילים כמעט בכלל. 99 אחוזים מהם לא ילכו למסלולי מים בגלל צניעות ובטיחות, אולי הם ייסעו למירון, קברי צדיקים, גג אכסניה, מלון טוב, דברים כאלה. אצל הבנות החסידיות דווקא יודעים לטייל כי יש להן מחנות מסודרים ששומרים על גדרי צניעות מחמירים ועל כללי בטיחות".

ליחיאל עצמו, חרף היותו חרדי, יש מעין אידאולוגיה: להכיר לציבור החרדי את המקומות המוכרים להם פחות בארץ ישראל ומוכרים יותר למי שמכונים 'ציונים'. הציבור הדתי-לאומי, אם תרצו. "הכי אני אוהב להכיר לחרדים מקומות חדשים כמו שומרון, דרום הר חברון, הר כביר, שכם, לא רק לקחת אותם לצפון המוכר והידוע", מספר יחיאל. "אני אוהב את הארץ ואלו מקומות יפהפיים שיש מאחוריהם סיפור טוב שמעוגן במקורות היסטוריים ומהנביאים. זה טיול ערכי, לראות את המקומות שמדברים עליהם בתלמוד או אבני ריחיים. כחרדי, מבחינה רוחנית הרבה יותר טוב ללכת לשם מאשר לצפון, לדעתי".

החבר'ה שלא רגילים בטיולים במקומות כאלה שנתפסים מסוכנים, חוששים?

"יש כאלה שחוששים, אבל אלו יותר החבר'ה 'הבני ברקים', שלא ממש מכירים את המציאות בשטח בדרך כלל. יותר סגורים בהוויית החיים. וזה מה שיפה. הנה, היינו לפני כמה ימים בחברון והחבר'ה ליקקו את האצבעות. הם הכירו שם רק את מערת המכפלה, ופתאום גילו עולם שלם שמרתק לטייל בו".

יש מגמה לטיולי חו"ל בציבור החרדי?

"אני אישית לא יוצא מהארץ, אבל יודע שיש – לא ממש תופעה – קצת ביקוש, בעיקר לאזור של פולין, ורשה, כי זה זול יותר וגם אפשר להשקיט את המצפון ולהגיד שהלכנו לקברי צדיקים".

חרדים נהנים יותר

"הבחור החרדי יושב ב'זמן' עצמו ומשתדל נורא להיות בישיבה כחבוש בבית האסורים, רק מרצון", מאיר חג'בי (33), מורה חרדי ובעל משפחה מהעיר רחובות, מסביר את תחושותיו כבחור ישיבה העושה את 'זמן חורף' בין כותלי הישיבה מראש חודש מרחשוון ועד ניסן; חמישה חודשים ברצף ושישה כשמדובר בשנה מעוברת. "ב'זמן' הגישה בישיבות היא להיות כמה שיותר בלימוד, בעניינים, בבית המדרש. כמה שפחות יציאות. אם יש בחור בישיבה ירושלמית, למשל, המקסימום שלו יהיה לרדת בטרמפים לבני ברק ל'הלו תימן', לקנות לאפה שווארמה ולחזור לירושלים בטרמפים. כשמגיע 'בין הזמנים' קיים צורך חזק מאוד לפרוץ גדר בתוך הגדר, ללכת עד הקצה ולמצות את 'בין הזמנים', לחרות אותו, כי אוטוטו תקופת הרווקות מסתיימת, הרבה מתחתנים צעירים כמוני – כשהייתי בן 22 כבר הייתי נשוי – לכן חיפשנו כל הזמן טיולי אקסטרים שמתפרקים בהם טוטלית".

למה צריך את ההתפרקות הזאת? אי אפשר להסתפק במסלול נחמד?

"כחרדי אי אפשר להתפרק מבחינה רוחנית, ואף אחד גם לא רוצה בזה, כדי שלא להתקלקל. החבר'ה רוצים בסוף החופש לחזור לישיבה בשלום, אז הם הופכים את הצורך בפירוק לפירוק פיזי: מסלולים מפרכים, שחייה ארוכה בכינרת, באים 'לקרוע את היהודייה'. עד הסוף. בציבור החילוני פחות נמצאים במקומות הקשים, מסלולים וכל זה, יש הנאות אחרות, וגם בציבור הדתי-לאומי יש הופעות ואטרקציות מושכות שחרדי לא ילך אליהן.

"בחורי הישיבות בוחרים כמה שיותר בטבע; יהודייה, זוויתן, עין תינה, זאכי. יש ברכה ביהודייה שקופצים אליה; כתוב שהקפיצה אסורה אבל רוב הקופצים הם בחורי ישיבות כי כשכתוב שאסור – זה ישר מחבר אותנו לרצון למצות את 'בין הזמנים' וללכת עד הקצה בתוך הגבול ההלכתי".

ומה עם 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'?

"תראה", מנמק מאיר, "ה'ונשמרתם' צריך לעבור דרך ההיגיון של בחור הישיבה. הנתונים מעידים על הברֵכה שהיא בסדר לבעלי אומץ. ברור שהם לא ייקחו סיכונים שהם לגמרי לא הגיוניים, רק שלפעמים ההיגיון מופתע, וזו הבעיה שגורמת לכל האסונות ומחיר הקרבנות. מצד שני קח את האירוע האחרון בכינרת, שנכנסו שיכורים למים – זה לעולם לא יקרה לבחורי ישיבות כי זה משהו שטותי לגמרי ולא הגיוני, להיכנס למים כשבנאדם שיכור".

איך היחס למושג הנפוץ 'ביטול תורה' ב'בין הזמנים'?

"יש מושג של 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', וחד-משמעית – זה עוזר ללימוד אחרי זה. מאוד מתגעגעים לאקלים הישיבתי, חוץ מהלימוד, חדר האוכל, השעות בלילה יחד, כל המערך נמצא ברקע".

הנאה מנהיגה והחשש לירידה רוחנית

"בחורי ישיבות ב'בין הזמנים' יוצאים קצת מהמסגרת, ודברים קטנים מאוד מצליחים לשמח אותם", מסביר י', אברך חרדי מהפריפריה שמתעקש על עילום שם – ותכף תבינו מדוע. "לפעמים אפילו נסיעה לבן שמן עושה להם טוב".

עד כדי כך?!

"לגמרי", אומר י'. "אני לצורך העניין יכול להעיד על עצמי שכבחור לא נהניתי כל כך מטיולים לצפון. אמנם הייתי נוסע לצפון, אבל מה שהייתי נהנה ממנו באמת היה חוויית הנהיגה ברכב ולא הטיול. חיפשתי את הנהיגה. כמה שיותר רחוק – יותר טוב.

"לא לכולם יש רישיון בגיל 17 במגזר החרדי, יש מי שאסור להם בישיבה להוציא רישיון, ואם אתה בישיבה שמעלימים בה עין או שמותר, הוצאת רישיון נחשבת בחברה משהו די מיוחד. ואתה יודע מה? אני חושב שמי שאסר את הרישיון ידע מה הוא עושה. הרישיון היה בהחלט אחד הדברים שהורידו אותי בתקופה מסוימת מבחינה רוחנית ומלימוד התורה. ברגע שהוצאתי רישיון הראש כבר לא היה נקי. האפשרות לצאת ולנסוע כל הזמן קרצה לי. ואני מדבר אתך על הנאה שבנהיגה, בכלל לא על טיול!"

האם 'בין הזמנים' באמת מצליח להיות תחנת תדלוק להחלפת כוחות?

"אומרים ש'בין הזמנים' הוא מסוכן, הוא יכול לקרר רוחנית את הבחור. אדם רואה פתאום דברים שהוא לא אמור לראות, ולא כמו שהוא מוגן בישיבה. כן, זה לא קל", מהרהר לרגע י' וקולו נוגה מעט. "האמת שהיום גם באמצע השנה לא פשוט", הוא אומר פתאום, נזכר בניסיונות רווקותו, ושמא עלו בראשו מראות רדודים מ'בין הזמנים' כושל שחווה. "פעם הבעיה הייתה יותר 'בין הזמנים', הדברים והמראות האחרים היו רק בתקופה הזו. היום יכול להיות לבחור 'בין הזמנים' בחדר כל השנה אם יש לו אייפון, שיכול להציג את כל מה שבחוץ גם בתוך החדר".

תורה בקרן זווית, ליד המסלול

יוחנן (43) הוא טוען רבני מאשדוד, מסוג ראשי המשפחות החרדיות הקלסיות שאפשר לפגוש בראש כל חוצות ב'בין הזמנים' כשהם מעמיסים את משפחתם המורחבת על הרכב השכור או האוטובוס המפוצץ בכיפות שחורות וכובעים. כבעל משפחה מורחבת יוחנן נמנה דווקא עם המסתפקים במועט.

"אצלנו במשפחה יש גם בחורי ישיבה גדולה וגם בחורי ישיבה קטנה, ויש גם ילדים מתחת לגיל בר מצווה, וזו בהחלט בעיה. לאן נוסעים? אנחנו מחפשים שבין הזמנים יעצים את המשפחתיות ולא יפריד בגלל הבדלי הגיל", שוטח יוחנן את בעיית החופש הנותר בין אסרו חג לראש חודש אייר עת כל הבנים נמצאים בבית.

"יש לי סוד קטן", הוא חושף, "לקח זמן אבל בסוף מצאתי פתרון מושלם למשפחות; מתברר שמאחורי הדסה עין כרם יש מסלול אדיר למשפחות שמתחיל בחניון שליד יד קנדי, ומשם צועדים בניחותא במסלול של שעתיים בגובה הרי ירושלים, בין הרים ירוקים ואוויר צלול ונוף מדהים. שביל המתאים לכל גיל. למבוגרים בחבורה יש שם ברֵכה קרירה בעומק 1.6 מטר, עין עוזי, ושם משתוללים וצוחקים ותופסים את הקטנים בידיים – שייהנו גם הם. המים קפואים וזה מוסיף לאווירה הנחמדה.

"חשוב לי להדגיש שעם כל הכבוד לטיולים, מעל הכול חשובה לנו מאוד מאוד יראת השמים. ברוך ה' לא נתקלנו בבעיות של פריצות במסלול החדש שמצאנו, כי ברובו היו אנשי שלומנו ואנשי מסורתיים מירושלים והסביבה".

גם בעניין 'ביטול תורה' משתף אותנו יוחנן בתופעה מעניינת שאפשר לפגוש באוטובוסים תחת הכותרת 'ובלכתך בדרך', אך מתברר שהיא אינה פוסחת גם בזמן השחרור של הטיול עצמו. "ברור שלא כולם לומדים תוך כדי טיול וכביכול מתנתקים לרגע", מקדים יוחנן, "ברור שיש כאן 'ביטולה זהו קיומה', וכל העניין הוא הצורך ב'בין הזמנים' להתפרק קצת במסגרת המשפחה ובמינון מבוקר".

לתגובות נדב גדליה, בפייסבוק

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם