האינתיפאדה המושתקת

4 intifadah

תמר נזרי, עמונה

צילומים: מרים צחי

 

ביום שישי שעבר, על כביש ראשי בבנימין, מטח אבנים איים על שורת מכוניות ארוכה של תושבי הסביבה. תושבי הכפר סינג'יל שליד שילה לא הסתפקו בעמידה בצדי הדרך - הם ירדו עד הנתיב הנגדי כדי לוודא כמה שיותר מקרוב שהסלעים שהם זורקים אכן יפגעו. שתי משפחות מעמונה יצאו להתאוורר בים ונקלעו למלכודת האבנים, וכך גם הצלמת מרים צחי שבדיוק חזרה מצילום הפגנה של פעילי שמאל קיצוני יחד עם חברות כנסת מטעם מרצ. בנס, איש לא נפגע. שלא בנס, מערכות עיתון גדולות בחרו שלא לפרסם "עוד תיעוד" של זריקת אבנים

יום שישי בצהריים. ממושבנו הזמני במדרשת עפרה, החלטנו: נוסעים לים. נשב שעתיים מול הגלים, ננשום קצת מרחב, שמש, ים וגלים.

הילדים מחכים לזה כבר מהשבוע שעבר. בואי ננצל את ימי השישי, סיכמתי עם שרה חברתי, ונעשה כיף עם הילדים.

נעמי שלי רוצה לשבת ליד רזי שלה, ומשה ואביגיל בני השבע ייסעו ביחד אצלי, שקית של 'ילו' מלאה בחטיפים שמורה היטב בידיה של נעה בת החמש, ועכשיו באמת מוכנים לנסיעה.

כמה דקות בין עפרה לסינג'יל? כמה דקות בין חיים למוות? עוד תפילת הדרך נשמעת מבין שפתותינו ואנו כבר נוסעים בוואדי חרמייה - עמק השודדים. משאית שבאה מולי מהבהבת - מאותתת לי בפראות. מה לא בסדר? אני הופכת בדעתי, ללא תשובה.

בתי הכפר הראשונים נראים מרחוק, פרסומת חדשה, לא מוכרת, אני קולטת לפני העיקול. הילדים מאחור מאושרים, צוחקים, לידי המתבגרת הצעירה משמיעה שירים. הקפה הגדול שקניתי בילו מחכה לי, רותח. עוד מעט אשתה. איזה יום מושלם לים, שמש ושמים כחולים וכל הירוק שמסביב. כיף שיצאנו.

כשהתמונות עולות בזיכרוני שוב ושוב, כמו סרט, אני תוהה מה ראיתי ראשון ומתי הבנתי, ואיך אם בכלל יכולתי לנהוג אחרת.

הם עמדו שם, על הכביש, רעולי פנים, רצח בעיניהם, מוכנים. מולי. אבנים גדולות מוטלות ביניהם. אוי לא. אולי שבריר של הבנה והאבנים ניטחות. אחת אחת הן פוגעות ברכב. בום, השמשה הקדמית. ועוד אחת, בום, הדלת לידי רועדת. בום, החלון.

בשניות הראשונות כולנו בשוק, הילדים המומים, נאלמים. בום, בום, ואז צרחות. כולם צורחים. מה קורה שם מאחורה? אין לי מושג. אין לי שנייה לסובב את הראש. רק לצאת מכאן, לברוח כמה שיותר מהר.

האבנים ממשיכות להלום, החלון לידי מתנפץ. אבן על הגג. מהר, מהר, לצאת מכאן. עוד כמה מטרים וזהו. זה מאחורינו. יצאנו מקו האש. ניצלנו ממלכודת המוות. מסובבת את ראשי בתקווה: שירונת, נעה, אביגיל ומשה, כולם חיים, כולם בוכים. נס! אני שואגת. נס! "ילדים, אתם יודעים ממה ניצלנו?"

אוי לא, שרה. שרה הולכת להיכנס למלכודת המוות. שרה עם עוד ארבעה ילדים, ונעמי שלי אצלה. "ילדים, חייבים לומר תהילים עכשיו לשרה. שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים..." אומרים-בוכים ביחד. היא כבר שם. לפני שנה בדיוק פוצצו אותה באותו מקום. אבן מנפצת לה את השמשה הקדמית, פוגעת בה בחזקה. רק בנס היא לא מאבדת את השליטה.

ופתאום אני רואה חיילים, ארבעה בלבד, אפוד וקסדות ורובים, מהלכים בצעדים מדודים. הם לא יודעים? "רוצו", אני צורחת אליהם בהיסטריה, "רוצו! מפוצצים שם מכוניות, ילדים נפצעים, רוצו!" אביגיל ומשה לא מפסיקים לבכות, רסיסי ושברי זכוכית על ראשם, על גופם, ידיהם ורגליהם שותתות דם, לאביגיל נפתח הראש. נעה מראה לי את השקית עם החטיפים: "אימא, שמרתי על השקית".

רק בנס, רק בנס זה נגמר ככה. בנס רק האוטו הלך, ואני כותבת הערב ולא בוכה על הילדים שלי או הם בוכים עליי. זה היה כל כך קרוב. כחוט השערה. כפסע. כמעט ואסון. כמעט וטרגדיה. כמעט ועוד אדל ביטון ועוד יהונתן פלמר ועוד אשר פלמר.

אחר כך שמעתי. "יום הזעם". היה צפי, היה מודיעין, דקות ארוכות לפני שהגענו הצבא כבר ידע. ערב יום העצמאות, וקשה להסתכל למדינה בעיניים. בהפקרות של משפחות ללא בתים, בהפקרות של ניסיונות הרצח הבלתי פוסקים בדרכים. מולנו המתיישבים בנחישות, בגירוש ובהרס, ומול אויבינו בחמלה ובהכלה.

על נסיך שבכל יום עמנו, הודו לה' כי טוב, ובבניין ירושלים ננוחם.

וכך זה נראה מהרכב שלפני

מרים צחי

יום שישי, מסיימת צילומים של צעדת אנשי שמאל ממכמש לכיוון כוכב השחר, שבה השתתפו חברות כנסת ממרצ לצד ערבים ואנרכיסטים. דגלים מתנוססים עם דמותו של מרואן ברגותי לצד דגלי פלסטין, שלטי 'שלום עכשיו' ושלטי מחאה נגד הכיבוש ונגד המתנחלים. נהגים יהודים שחולפים מנסים להביע דעה ומחאה מול השנאה כלפיהם אך לא מורשים לעצור על ידי המשטרה והצבא המלווים את הצועדים. סמוך לצומת טייבה השיירה לא מורשית להמשיך, ושם יורדים מתיישבים מרימונים עם דגלי ישראל, וגם הם לא מורשים להתקרב לצועדים. מה שנותר הוא לנופף מולם בדגלי ישראל ולצעוק עם ישראל חי.

לפתע מופיע נכדו של הרב מרדכי אליהו, בנו של הרב שמואל אליהו עם ילדיו, ובידיו ספר קוראן. הרב עמיחי מתקרב לערבי שמחזיק דגל פלסטין ודגל ברגותי ומראה לו שחור על גבי לבן מה כתוב בקוראן על זכותם של היהודים לחיות במדינתם. תשובת הערבי לרב עמיחי היא שהספר שהביא הוא לא אמתי אלא זיוף של הקוראן. המשטרה מרחיקה את הרב עמיחי. ההפגנה מסתיימת.

אני חוזרת לרכבי בדרך לשבת בחוות גלעד. מעלה טרמפיסטים בטרמפיאדת עפרה. יחד מפטפטים ומציצים בצילומי ההפגנה שזה עתה צילמתי, ואז נכנסים לוואדי חרמייה. מולי חולף רכב ומהבהב באורות גבוהים. אני לא קולטת שהוא מזהיר אותי ממה שמחכה לנו.

אני חוצה את ואדי חרמייה והנה משמאלי הכביש שמוביל לסינג'יל. פתאום חושכות עיניי - עשרות מחבלים עומדים משני צדי הכביש ובגבעה משמאלי ואני מיד מבינה מה הולך לקרות. אני צועקת לטרמפיסטים להתכופף, אוחזת את המצלמה בידי השמאלית וביד ימין אוחזת את ההגה חזק. ראשי כפוף ואני שומעת את הבומים שפוגעים ברכב. בדיעבד, כשראיתי את הסרטון שהמחבלים צילמו, הבנתי שאני הייתי הרכב הראשון בשיירה. נסעתי במהירות כשהרכב סוטה שמאלה לנתיב הנגדי. הרמתי את ראשי ברגע האחרון - עוד שנייה והייתי נתקעת בגבעה שמשמאל, ובמהירות שנסעתי זה אומר התהפכות. השמשה הקדמית מנופצת לחלוטין. הטרמפיסט לידי אומר שכנראה נפצע מרסיסי הזכוכית בראשו. אני ממשיכה קדימה, עוצרת את הרכב ומתחילה עם הטרמפיסטים לעצור כלי רכב שבאים ממול על מנת שלא ייפגעו בהמשך. אחריי מתחילות להגיע מכוניות, וכולן פגועות. לפתע אני רואה ילדים נישאים בידי מבוגר ואחרים רצים ובוכים. אני מזהה אותם - ילדי משפחת נזרי וזיו מעמונה. מה אני יכולה לעשות בשניות אלו, אני שואלת את עצמי, ופשוט לוקחת את המצלמה ומצלמת.

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם