עבודה עברית משותפת

10 garin05

רועי אהרוני

בעידן שבו נראה מצד אחד שהסינים וההודים כבלו אליהם את תעשיית העולם, ומצד אחר בכל מקום במשק הישראלי משוועים לידיים עובדות – החליטה קבוצת צעירים להקדיש את מרצה ואת עתידה להפרחת עולם התעשייה בישראל * מתברר שכמעט הכול קיים – משכורות טובות, תשתיות ידע והכשרה – מה שחסר הוא רוח. 'רוח תעשייתית', אם תרצו * הכירו את הגרעין התעשייתי הראשון של מדינת ישראל * העבודה העברית חוזרת

זה שנים לא מעטות שענף התעשייה המסורתית בישראל – המכונה 'לואו-טק' (low-tech), אולי בפי אחיו הגדול והנוצץ 'היי-טק' – נמצא בצרות. מפעלים נסגרים, עבודות מועברות לחו"ל והפסיקו להכשיר עובדים לעבודה בתעשייה.

תעשיית הלואו-טק היא שם כולל לכל הארגונים המקומיים והבינלאומיים המספקים לנו את כל הטכנולוגיות הפשוטות שאנו צורכים – מזון, ביגוד, רפואה, עץ, בנייה, רכב ועוד, כמו גם חלקים עבור מפעלי ההיי-טק. כולנו זקוקים למוצרי הלואו-טק: מהחולצה שאנו לובשים כרגע, דרך כלי הכתיבה שאנו משתמשים בהם ועד רהיטי הבית. כולם יציריהם של תעשיית הלואו-טק.

המשכורות ברצפת הייצור של הלואו-טק אינן טובות, בטח לא בהשוואה להיי-טק או למשכורות שמקבלים בעלי תואר בהנדסה, גם התנאים טובים פחות וכנראה יש בתחום גם פחות יחס אישי ותכניות פיתוח אישיות. עם זאת השעות כנראה נוחות יותר משעות העבודה של עובדי ההיי-טק, העובדים מסביב לשעון, אופי העבודה מלחיץ פחות וכן אפשר לראות לידכם אנשים שאינם רק בגילי 25–35. עוד הבדל מהיי-טק: הפרויקטים בתעשיית הלואו-טק הם ארוכי טווח ותוחלת החיים שלהם אינה נמוכה כבהיי-טק.

בענף התעשייה בכלל ובתעשייה המסורתית בפרט מתקשים מאוד לגייס עובדים. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בשנים 2013–2015 זינק בעשרות אחוזים מספר המשרות שאינן מאוישות. בתחילת 2013 היו בערך 6,500 משרות כאלה, ובסוף 2015 מספרן כבר הגיע ל-9,500 לערך. לדברי ד"ר טל לוטן מהתאחדות התעשיינים, המבוססים על נתוני סקר משרות של הלמ"ס, חסרים בתעשייה רתכים, מסגרים, מכונאים, חשמלאים ומתקנים, עובדי עץ, תופרים, צורפים ודפסים.

 

מאחר שמצב התעשייה איננו מזהיר, הופתענו לגלות את הגרעין החדש ומלא המוטיבציה שצמח לנו מתחת לאף: מדובר בבחורים צעירים, שמלבד העובדה שהם רוצים לגור יחד, עם הפנים לקהילה, הם בוחרים לחזק את עולם התעשייה. האב הרוחני של הגרעין הזה הוא ישי אלוני, מורה מקיבוץ טירת צבי. "לפני שש שנים הייתי חלק מצוות הקמת המכינה הקדם-צבאית 'צור שלם'", מספר אלוני. "המכינה יועדה לחבר'ה מהפריפריה הגאוגרפית-כלכלית של ישראל, שבדרך כלל אינם הולכים למכינות הקלסיות-אליטיסטיות. החידוש שלה היה שמלבד התכנים הרגילים של מכינה קדם-צבאית היא הציעה לנערים גם הכשרה מקצועית".

 

מייסד המכינה הוא סטף ורטהיימר, התעשיין הידוע וזוכה פרס ישראל על תרומתו לחברה ולמדינה. בספרו האוטוביוגרפי מתאר ורטהיימר את עומק דאגתו ממצב התעשייה בישראל, ממעמדה החברתי הירוד, מהחינוך המקצועי הכושל ומהחוסר בידיים עובדות. "הספר שלו הוא התנ"ך של המכינה", מצטחק אלוני. על פי אתר המכינה, היא הוקמה כדי "לקדם חינוך טכנולוגי בישראל וכדי לפתח את התעשייה בגליל ובנגב וליצור בו מקומות תעסוקה מכובדים".

המכינה מורכבת משלושה שלבים: בשלב הראשון מתבצעת הכנה פיזית ומנטלית לשירות הצבאי, תרומה לקהילה, טיולים וסיורים וסדרות חינוכיות – כמו במכינות רבות. ואולם בשלב זה מתחיל גם לימוד בסיסי של יסודות העיבוד השבבי (CNC). בשלב השני מתגייסים תלמידי המכינה יחד לשירות קרבי של שנתיים וארבעה חודשים, ושמונת החודשים האחרונים בתכנית מהווים את השלב השלישי – תקופת ההכשרה המקצועית – שבסופה הם נבחנים על ידי משרד הכלכלה ומקבלים רישיון לעסוק בתחום העיבוד השבבי.

 

לפי אלוני, במכינה מעודדים את התלמידים ליזמות צעירה, ועם זאת אלוני מתעקש שלא מדובר בהכוונה קשוחה לחיי התעשייה: "לא הייתה הסללה למשהו כזה או אחר", הוא טוען, "אלא המכינה מציעה כלים של ערכים, תעודת לוחם שמסמלת את ערכי הציונות וגם תעודת מקצוע, כדי שהבחורים יצאו לחיים ממקום של אמונה עצמית ורצון להיות חלק מההקשר החברתי הרחב בישראל".

 

מבורג ועד מסוק

 

לו שאלתם את מרדכי אלקסלסי (22) בשנותיו בתיכון אם ילך לעולם התעשייה, הוא בוודאי היה שואל אתכם מה זה 'תעשייה', אבל היום מרדכי הוא בוגר מכינת 'צור שלם' וממובילי הגרעין התעשייתי החדש. "לא הכרתי את עולם התעשייה", מספר מרדכי. "ידעתי אולי מה זה 'מפעל', אבל זה לא היה בתכנון ולא בכיוון. חשבתי יותר ללכת ללמוד תולדות האמנות, פילוסופיה או היסטוריה. זה מעניין, אבל אין בזה עבודה. מכיוון ש'צור שלם' הייתה היחידה שהציעה גם מקצוע, ורציתי שתהיה לי ביד בררת מחדל טובה, הלכתי לשם.

מרדכי חדור תחושת שליחות ומתאמץ מאוד להצליח במקצוע, אף שלדבריו זה לא פשוט לו כלל. "אף פעם לא הייתה לי גישה לדברים הללו, אני פחות טכני מחברים אחרים שלי במכינה, שכבר בצעירותם התעסקו בתיקונים ושיפוצים",

"במכינה גיליתי שזה יותר מסתם מקצוע. גיליתי עד כמה התעשייה היא משמעותית ועד כמה יש צורך בידיים עובדות ובאנשי תעשייה. נכחתי בדיונים בכנסת, והתחום נשמע על סף הכחדה. היום כולם רוצים להיות דוקטורים ופרופסורים, ושכחו שאם לא יהיו נגרים ורתכים, לא תהיה עבודה עברית. זה ענף משמעותי במדינה, לא משהו שאפשר לזנוח ולהתעסק בהיי-טק ובעריכת דין".

מרדכי חדור תחושת שליחות ומתאמץ מאוד להצליח במקצוע, אף שלדבריו זה לא פשוט לו כלל. "אף פעם לא הייתה לי גישה לדברים הללו, אני פחות טכני מחברים אחרים שלי במכינה, שכבר בצעירותם התעסקו בתיקונים ושיפוצים", הוא מודה. "אבל אמרתי לעצמי שאני רוצה לתת לעצמי צ'אנס לראות מה אני מסוגל. אני לא הכי טוב במקצוע, אבל זה גם עניין של זמן וניסיון. אחרים תופסים את זה מהר ואצלי זה לוקח יותר זמן, אבל אני מתאמץ למרות הכול".

לירן פניבילוב (23), לעומתו, נחשף לעולם התעשייה כבר כשהיה בן 14. "מגיל צעיר מאוד נאלצתי להתחיל לעבוד", הוא מספר. "עבדתי בעיקר במפעלי ייצור, ועד לסיום לימודיי עבדתי במפעל פלסטיק. ברוב המפעלים מדובר במוצר אחד שעובר כמה תחנות עד שהוא משוגר ללקוחות, וכשאתה עובר את כל המחלקות זה הרבה יותר מעניין, כי אתה מבין איך זה עובד. אני מתחבר מאוד לעולם הזה, לצורת העבודה, ואני גם אוהב לעבוד עם הידיים. אני אוהב ליצור, לראות את המוצר הסופי קורם עור וגידים".

השניים ועוד עשרות חברים הרכיבו את המחזור השלישי של המכינה, ועם שהותם במכינה החל להתרקם בלבבם הרעיון של הגרעין התעשייתי. "ישי יזם את הרעיון", מספר מרדכי. "זה התחיל מפנטזיה של להקים יישוב, עד שקלטנו שיש מספיק יישובים שצריכים עזרה בלי להקים יישובים חדשים. החבר'ה ממועצת עמק המעיינות ליוו אותנו ועזרו לנו, ממש הרגשנו שרוצים שנבוא, וזה גרם לנו להרגיש שהדבר שאנחנו עושים הוא משמעותי באמת".

"עוד לפני הצבא שאלנו את עצמנו איך החיים ייראו אם נמשיך לגור במקום משותף", מוסיף לירן. "היו דיבורים בחבר'ה, אבל זה היה בעיקר באוויר. כשהגענו לשלב האחרון של המכינה התחלנו להזיז את העניינים בעזרת צוות ההיגוי שלנו, והוא ליווה אותנו כל הדרך". צוות ההיגוי והבחורים חברי הגרעין הגדירו שלושה דברים שעליהם עומד הגרעין. "האידאולוגיה של הגרעין היא משולשת", מסביר אלוני. "1) קהילה; 2) יצרנות; 3) משימה לאומית. אנחנו אמנם רואים חשיבות גם בעצמאות הכלכלית של החבורה, שלא הגיעה משכבה סוציואקונומית הגבוהה, אבל זו קודם כול משימה לאומית".

 

לאט לאט התגבשה צורת הגרעין 'דרכנו' כפי שהוא נראה היום: נבנתה קבוצה של בוגרי מחזור ג' במכינה המוכשרים מקצועית לעבוד בתעשייה, ואחרי דיונים רבים הוחלט לגור בקיבוץ גשר. חברי הגרעין התקבלו לעבודה במפעל 'בקרה גבע' בקיבוץ גבע. "נוצר חיבור חזק בין אוכלוסייה קיבוצניקית קלסית ובין חבר'ה שגרים באשדוד, ביבנה ובפתח תקווה", אומר אלוני. "מבינים דרך זה את היתרון שבמגוון שיש בארץ".

לירן מספר שהחברים התחבטו בדילמות בנוגע להשתתפות בגרעין. "זו לא הייתה החלטה פשוטה", הוא מעיד. "פשוט יותר להישאר בבית, כשמכבסים לך ומבשלים עבורך, וגם לחסוך כסף. זה גם ויתור לעבור לפריפריה, בטח מבחינת מי שגר במרכז. אבל בסוף השיקול הערכי גבר – גם הרעיון של ההשתלבות עם ההתיישבות, שמחפשים אנשים שיבואו ויגורו, וגם ההחלטה ללכת לתעשייה היא ערכית מבחינתי.

"אני רואה בתעשייה צורת חיים מסוימת. ברגע שאדם מסוגל לבצע עבודה מונוטונית, הוא מפתח את היכולות השכליות והנפשיות שלו כך שהוא מגיע לתוצאות גבוהות הרבה יותר. זה לא קל לעשות במשך שמונה שעות את אותה עבודה, וכאן הראש מתחיל לעבוד ולהבין לשם מה אתה עובד. הרבה דברים משתנים בצורת המחשבה ובאישיות, אני אישית ככה התבגרתי".

 

רוצים תעשייה, רוצים לגור בפריפריה – אבל למה בגרעין?

 

"ככה זה משמעותי יותר", עונה מרדכי. "קודם כול אחת הסיבות בגללה החלטנו להישאר יחד היא כי הבנו שקבוצה זה כוח. היינו כוח במכינה, היינו כוח בצבא ואנחנו כוח גם עכשיו. אנחנו יודעים איך להכיל כל אחד מחברי הקבוצה הזקוק לעזרה, וממש לחפות זה על זה.

"נוסף על כך, אילו הלכתי לגור לבד, אני מסופק אם הייתי סוחף אחריי עוד אנשים שיבואו לעבוד בתעשייה ולהבין שזה משמעותי. מובן שיש אנשים שעושים את זה בעצמם וזה מעולה, אבל חשבנו שאפשר לעשות משהו גדול יותר, שנוכל לסחוף אחרינו אנשים שירצו לבוא בזכות הקבוצה, בזכות הקהילתיות, בזכות המשפחה שאפשר לייצר כאן כדי לתרום ולעשות משהו משמעותי".

"אני רואה בתעשייה צורת חיים מסוימת. ברגע שאדם מסוגל לבצע עבודה מונוטונית, הוא מפתח את היכולות השכליות והנפשיות שלו כך שהוא מגיע לתוצאות גבוהות הרבה יותר. זה לא קל לעשות במשך שמונה שעות את אותה עבודה, וכאן הראש מתחיל לעבוד ולהבין לשם מה אתה עובד.

"הקשר בין הגרעין לתעשייה הוא הצורך", מוסיף אלוני. "כמו שקשה לשבת בפריפריה, כך קשה לעבוד בתעשייה. אנשים בארץ אינם רוצים לשבת בפריפריה ולא לעבוד בתעשייה. אבל כשיש מסביב קהילה רבגונית, מעניינת ותוססת, שמחים לגור אִתה, לא חשוב איפה. כך גם בתעשייה: זה מקצוע לא פשוט, אבל הידיעה שאני נמצא עם חבורה שחושבת, יוזמת וחולמת יחד, נותנת לי את היכולת לעבוד בתעשייה".

 

יש הרבה שליחויות בעולם – למה דווקא תעשייה?

 

"לפני זה לא הכרתי את המושג 'תעשייה'", עונה מרדכי. "כשהגעתי לזה נכנסתי לזה באטרף. זה מאוד מושך. אתה לוקח גוש ברזל והופך אותו לסוג של יצירה. אתה יכול לייצר מבורג ועד מסוק. אתה גם זקוק ליצירתיות ותחכום, שהרי לא תמיד יש את הפתרונות הטכנולוגיים לכל בעיה ופעמים רבות אתה צריך לחשוב בעצמך על פתרון וגם לייצר אותו בשביל לענות על צורכי הלקוחות.

"התהליך שעברנו במכינה השפיע עליי. שמענו את סטף ואת חבריו מהתעשייה מדברים על שחבל להם לראות את התעשייה בארץ הולכת וגוועת. חבריי ואני מרגישים שיש אחריות על כתפינו בכל הנוגע לתעשייה בישראל. זו הסיבה שכולנו עובדים ב'בקרה גבע', למרות שלחלקנו לא היה מקום ב-CNC – העיקר לעבוד בתעשייה. חסרות למפעל הזה ידיים עובדות, והקבוצה שלנו הביאה לו דחיפה".

 

איך נראה היומיום שלכם?

 

"כרגע אנחנו בשלבי התאקלמות", עונה מרדכי. "אנחנו קמים מדי בוקר בשש כדי להתייצב בעבודה בשבע. יש הרבה חבר'ה שרוצים לעבוד שעות נוספות כדי לחסוך כסף, אז קבענו לעצמנו שיש שלושה ימים בשבוע שלא נוגעים בהם: שישי, שבת ושלישי. בימים הללו אנחנו יכולים לשבת יחד, לאכול ארוחות משותפות, לצאת לטייל. כך אנחנו משמרים את החברות והגיבוש שלנו ונהנים קצת עם כל מה שאנחנו עושים. רוב החברים שלנו מהמכינה ומהבית טסים עכשיו למזרח, ואנחנו צריכים לייצר לעצמנו את השגרה".

"זה גם לא כמו שחשבנו", מסביר לירן ,"אנשים לרוב חוזרים מהעבודה די גמורים וקשה לבלות יחד. אבל יש לנו מטרה מאחורי כל מה שאנחנו עושים בגרעין – נישאר יחד, נחזק את התעשייה בישראל ובעתיד נתקדם ונעשה משהו משלנו".

 

להבין את המקום בעולם

 

הגרעין הזה, נפלא ככל שיישמע, נולד מהמציאות הלא פשוטה של התעשייה הישראלית. רן רבינר, בעל מפעל ותעשיין זה עשרים שנה, המלווה את הגרעין בהיותו חבר בצוות ההיגוי שלו, מסביר לנו קצת את המציאות התעשייתית בישראל מנקודת מבטו: "ישראל, ככל מדינה, זקוקה לתעשייה כדי לפתח מקורות תעסוקה, לייצא את התוצרת ולספק פתרונות טכנולוגיים לצרכיה המשתנים", אומר רבינר. "התעשייה בישראל, בעיקר של הלואו-טק, מתאפיינת בקושי אדיר למצוא ידיים עובדות".

הסיבה לקושי זה, מסביר רבינר, היא היעלמותו הכמעט מוחלטת של החינוך המקצועי. מנתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת, בשנת 2015 עמד שיעור הלומדים בחינוך המקצועי-טכנולוגי בישראל על שני אחוזים מכלל התלמידים, בהשוואה ל-13 אחוזים בממוצע במדינות ה-OECD.

"החינוך הטכנולוגי התאדה ממדינת ישראל", אומר רבינר. "כל בתי הספר המקצועיים ואלו שהכשירו למקצועות כגון נגרות, מסגרות, עיבוד שבבי ומקצועות טכנולוגיים שאינם היי-טק – נסגרו מזמן. אין מסגרות שמכשירות אנשים צעירים לתחום. הנוער לא רואה בזה את העתיד שלו.

"אין פתרונות של ממש לבעיות של תעשיית ההיי-טק בארץ", עונה רבינר. "הפתרון האמתי הוא שהתעשיינים יעשו קצת שיפטינג – ממקום של שירות, של קבלנות משנה – להיות בעלי מוצרים.

"מי שהציל בשנות התשעים את כל הענף היו העולים מברית המועצות. הם נכנסו למפעלים כשהיו בני 35, אז היום הם בני 60, כך שאי אפשר לבנות עליהם בהתפתחות הענף. בינתיים במפעלים מביאים עובדים מרומניה, מסין או מקוריאה, כי כוח העבודה בישראל יקר. אם אפשר לעשות לואו-טק בעזרת ציוד מהודו, יעשו זאת. קשה מאוד למצוא אנשים צעירים שיודעים את המלאכה והוכשרו אליה או אנשים שרוצים לעבוד בזה. זה נתפס בחברה כפחות ערך, ומעט מאוד מפעלים יודעים לפתח את העובדים שלהם".

 

מה הפתרונות שיש כדי להציל את התעשייה הישראלית?

 

"אין פתרונות של ממש לבעיות של תעשיית ההיי-טק בארץ", עונה רבינר. "הפתרון האמתי הוא שהתעשיינים יעשו קצת שיפטינג – ממקום של שירות, של קבלנות משנה – להיות בעלי מוצרים. במקום לייצר חלקים בשביל מוצר של מישהו אחר, לייצר מוצר שהם אחראים לו. בגדול, מי שאין לו מוצרים והוא מפתח את הליין של מוצריו, כגון סודה סטרים או שטראוס, אלא נותן שירותים בתעשייה, כמו נגר שבונה מטבחים או מעבד עיבוד שבבי שמייצר חלקים מכניים, יהיה לו קשה מאוד להתחרות. רק כדי לסבר את האוזן: התעשייה הזו מהווה בקושי 15 אחוזים במרכיב מחיר של המוצר שנמכר.

"לא די בערך המוסף של איכות גבוהה מאוד, תחכום ומעורבות בפיתוח. אם התחרות שלי היא נגד מכונה שכל אדם יכול לקנות וכוח אדם מיומן שיפעיל אותה, איני יכול להתחרות בעובד שעולה עשירית ממני בארץ אחרת. מה שישפר את השרידות של התעשייה הוא המעבר מהתחרות הזו לייצור מוצרים שהמפעלים מייצרים מאל"ף ועד תי"ו".

 

נראה שרבינר עבר באחרונה התפכחות בכל הנוגע לעולם התעשייה. "אני דוגמה לתעשיין שיום אחד קם בבוקר, מסתכל 15 שנים קדימה ומחליט שכל הניסיונות שעשה עד אותו רגע מראים שאין לו מה להמשיך כך", הוא אומר. "אין לי עובדים או כוח אדם שאוכל לקלוט ולהעסיק במפעלים שלי. גם לא יהיו לי בעתיד הנראה לעין, כי גמרו את החינוך הטכנולוגי. ממוצע גיל העובדים שלי עולה ואני לא מכניס מלמטה עובדים נוספים. היו לי כבר פרויקטים שנאלצתי להביא בהם עובדים מחו"ל.

"גיליתי גם שכשאין לי קשר עם הלקוחות אני מאבד את היכולת לקבל החלטות נכונות. הריחוק גורם שזעזוע שמתרחש אצל העובד שלי במזרח אסיה מורגש רק כמה רבעונים לאחר מכן בעצירת ההזמנות. כמו כן המרחק ביני כיצרן לבין העובד שלי, שעובד 12 שעות בלילה, או בינו ובין הבוס שלו לבין הלקוחות – שואף לאפס. במקום הזה אני נמצא במין מבוך עכברים, וכל הזמן מצליח ונופל. השאלה היא האם אני בוחר להמשיך לרוץ במבוך הזה".

רבינר החליט שנמאס לו ממבוך העכברים, והוא משקיע עכשיו את רוב זמנו בהובלת יזמות כמו הגרעין החדש. למרות כל טענותיו הוא מתעקש שהוא עדיין אופטימי מאוד. "כל מה שאני אומרהוא לא טוב או רע אלא ההבנה של המקום שלי בקפסולה", הוא אומר. "כשגדלתי בקריית חיים היה לנו ברחוב סנדלר בבודקה מעץ ליד הצרכנייה, שבכל שנות ילדותי תיקן נעליים לכל השכונה. כשהגיעו נעלי 'המגפר' ולאחריהם 'גלי', זה לא היה רלוונטי מה הסנדלר חשב על זה – סנדלרים נמחקו מפינות הרחוב של העולם. אדם צריך להבין את מקומו בעולם".

 

אוקיינוס כחול של הזדמנויות

 

אלוני, הרוח החיה שמאחורי הגרעין, מודע למצבה הקשה של התעשייה ועוסק גם הוא בגורמים שהובילו למצב הזה. "יהודים אוהבים לנהל", הוא מנסה להסביר. "גם אני, כחלק מהמין האנושי, לא אוהב לעבוד קשה. אוהבים לתת שירות, לדבר על הדברים, להגות בהם, להתווכח לפעמים או לשבת במשרד. בקיצור – להיות הצווארון הלבן. זוהי הנוחות לתפיסת האדם המערבי. היצרנות והיצירתיות אינן המאפיינים המרכזיים שלפיהם אדם בוחר מקצוע.

"התעשייה סבלה בעיקר מקשיי תדמית. תעשיינים מוכשרים יכולים להרוויח יותר ממורה או עורך דין ממוצע, אבל לאם היהודייה חשובה התדמית בשטיבלך וגם הבן שלה רוצה את הלוגו של רכב החברה. נוסף על כך בתור מהנדס לדוגמה יש לאדם מוביליות כלכלית-חברתית גדולה, והוא יכול לעבור מחברה זו לאחרת. פה הוא אשכרה צריך להתחיל מרצפת הייצור, הוא האחרון בשרשרת המזון במפעל של מאתיים איש, ונמצאים לידו עובדים שחוקים שהם 25 שנים במקצוע. זה לא פשוט".

משום כך, מסביר אלוני, צריך לדעת אילו חלקים מהתעשייה יש לפתח. "יש אוקיינוס 'כחול' ואוקיינוס 'אדום'", אלוני משתמש במושגים של התעשייה. "אדום זה להתעסק בתעשייה שמתחרה עם המזרח, ושם אין הרבה סיכוי, כי יש כרישים ודם ומעט מרחב מחיה. הרעיון הוא ליצור אוקיינוס כחול, כלומר מקומות שבהם הזמינות והתחכום עולים על המזרח.

"המשל של זה הוא החקלאות: אתה יכול להעסיק תאילנדי, אבל אם תעסיק יהודי שעושה את זה מרצון והוא מחויב לעבודה, הרבה מהגדלת הראש והפיתוח שהוא יביא לעבודה שווה יותר מתאילנדי שאתה משלם לו חמישה שקלים. אבל בשביל זה היהודי צריך להוכיח את עצמו. פה נדרשת המקצועיות והיזמה, והן הולכות ותופסות יותר ויותר נפח ומשמעות בעבודה".

 

איך נראה העתיד של הגרעין? אתם רואים את עצמכם בעולם התעשייה בעוד עשרים שנה?

"הגרעין עדיין בחיתולים ואנחנו זקוקים לרוח גבית", אלוני מגונן על בני טיפוחיו. "משרד התעשייה והקרנות הגדולות שעוסקות ביזמות צריכים לומר לחבר'ה האלה: 'אנחנו רוצים שתצליחו, איך אנחנו יכולים לעזור לכם?' היום הרוח שיש לחבר'ה היא רק הרוח שהם באו אִתה ושהם מייצרים, והמציאות בתעשייה שוחקת. לעליות הראשונות בארץ היו הוגים מבפנים ומבחוץ וקרנות שדחפו את הקיבוצים קדימה. גם אנחנו זקוקים לדחיפה כזו, למשהו שייתן פה עוד רוח במפרשים".

"נכון להיום אנחנו מכוונים לתעשייה, אבל אני לא יודע מה יהיה בעוד כמה שנים", אומר לירן. "אנחנו באים מנקודה של לחזק מקומות חלשים – את הפריפריה ואת התעשייה. אבל אנחנו לא נעולים על המקום – אם יצטרכו ידיים עובדות בבניין, יכול להיות שנלך לעבוד בבניין. אנחנו רוצים לחפש את המקומות החלשים ולחזק שם, גם בעבודה וגם במגורים".

"בעתיד הרחוק, החזון הוא שעוד צעירים ייקחו יזמה ויפתחו דברים כאלה בנגב, בגולן; שזה יתפתח בכל הארץ", חוזה מרדכי, "שיצוצו ברחבי הארץ עוד הרבה גרעינים תעשייתיים. מלא. כמה שאפשר. צריך ליישב את הארץ הזאת".

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תלמיד חכם או (גם) פוסק

  הרב יעקב אריאל במאמר...

אז אור חדש

  שיר חדש לחג |...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם