הקומזיץ של גדליה

10 gedalyah

נדב גדליה

מבין גצי המדורות ותפוחי האדמה וגם מתוך אדי אלכוהול והבוקסות הרועשות ליקט נדב גדליה את קולות בני הנוער הדתיים שגוניהם כצבעי הלהבה. ושם, מול החבר'ה ומול הארץ ולהבת המדורה החושפת את הלב, הם דיברו על ערכים, על קדושה ועל הקשר למולדת * קדושת ארץ ישראל ואנחנו – דו"ח מצב נטול גרפים

זה האפטר-פארטי של ל"ג בעומר, היום ספרתי (בלי ברכה, באסה) ל"ד לעומר, ובחורשה בפאתי פתח תקווה עדיין לא כבו המדורות. נערים ונערות אוחזים בשולי גלימתו של ל"ג בעומר ומנסים לספוג עוד קצת מהקדושה הזאת: שיחת נערים ונערות אגבית, בעמידה, לצד מדורה, כשברור שהנושא הוא אידיאלים ולא סתם התעניינות במין השני. לא רחוק משם מישהו פותח נרגילה, ואחר בוחר להסיע בעגלת סופרמרקט נערה צווחנית. פה ושם מתנגנים להם שירי קומזיץ אותנטיים עד כאב המספרים על חיוך בתוך תמונה וכו' ומציגים את תמונת המצב בחורשה: תחיה את הרגע, לא מעבר לזה.

כששני נערים צוהלים עוברים ובידם פחיות משקה אנרגיה שיאריכו להם את הלילה, נופלת בי ההכרה שהיה יכול להיות כאן גרוע הרבה יותר. אני שם את לבי לכך שהאווירה המשוחררת לאור המדורות מאופקת יחסית למה שאנחנו לא פעם מדמיינים כתוצאה מדיווחים לא מייצגים של מקרי קיצון.

נכון שניחוח אלכוהול עולה מפעם לפעם באפי, ונכון שהשירים התחלפו כבר לאלו ממצעד ה'בילבורד' הלועזי, אך לפתע אני מתחיל להבין שדווקא המהומה המוגבלת היא המייחדת את הנוער ה'דתי' על שלל נגזרותיו. במחשבה שנייה, השחרור לאור האש לא משתווה בכלל לסיפור שכיכב בשער המקומון הפתח-תקוואי 'מלאבס' בשבוע שעבר וסיפר על זוועות מפוארות שהתבצעו ע"י בני נוער אחרי חגיגות יום העצמאות וכללו שכרות, עישונים אסורים ושאר מרעין שאין מן הכבוד לפרטם.

תקראו לזה עין טובה או עין מפוכחת, העובדה שלמרות החופש הם לא מאבדים פרופורציות לגמרי - ראויה לשבח. ועדיין, היכן נמצאים האידיאלים שעליהם גדלנו בגרון ניחר מצרחות מורל ואהבת הארץ? האם בדור שמקפיד כל כך לחיות את ההווה יש מקום לחיבורים לדברים החשובים באמת?

לצורך העניין אני מנסה ללקט מבין המדורות את הדובדבנים. הבוגרים יותר, האוחזים בתפקיד חינוכי כלשהו בהדרכת נוער ומתווים דרך לאחרים, אם אצלם אמצא מזור לתהיותיי – מה טוב. הם הפנים החדשות והנכונות, לא השוליים שחתומים (עד עכשיו, למען השם!) על צווחותיה של נערת עגלת הסופרמרקט שרק רשב"י יודע איך הוריה לא מתקשרים לאסוף אותה הביתה, במכונית. בטח סיפרה להם שהיא ניידת.

אני מלקט שבעה חבר'ה שונים - מזרחים, אשכנזים, בנות, בנים, בעלי כיפות רגילות, קטנות יותר וגם אחד עם שיער ארוך ומתולתל. אנו תופסים מחסה מניצוצות האש ברחבה נטולת עשן, מתחת עץ גדול ממדים לאורם של גחלים עמומות. חלקם לבושים בחולצת תנועה המזהה אותם עם סניף בני עקיבא הדר גנים, חלקם לא – אבל מספרים לי שהם חלק מהדבר הנפלא הזה שנקרא תנועת נוער, כהגדרתם.

עד כמה זה נפלא? אני תמה מולם, על גבול המתריס. מבין שהחורשה לא בהכרח מחזיקה רק את נוער התנועה, ועדיין, השאלות צריכות להישאל. לפני הכול, אני אומר להם, בואו תציגו את עצמכם. המעגל מתרחב מעט ועוד מישהו נכנס, משתוקק סוף סוף להסביר את עצמו ואת הנוער, שהתדמית החיצונית שלו לפעמים לא נראית איי-איי-איי, כמו שאמרה סבתא שלי לפני שהתייאשה מכולנו.

אופיר (17) קוראים לו, הוא מתיישב לצד חבריו בני גילו אוריה ואביה, ובצד מתקבצות להן בהפרדה אוטומטית מרשימה הבנות: שוהם (19), רננה (17), הדס (16), מיטל (16) ושירה (16).

האידיאל המרכזי של הציונות הדתית היה תמיד ארץ ישראל, עד כמה אתם מרגישים קשורים היום לארץ?

"במגורים בכל מקום בארץ זה הכי ארץ ישראל", אומרת הדס במהירות. "נכון, אני גרה בפתח תקווה, לא בדיוק התנחלות, אבל אני רוצה להאמין שאגור בהמשך החיים ביישוב".

"אני מדריכה בבני עקיבא כאן והערכים האלה של החיבור לארץ כל הזמן מדוברים", מוסיפה מיטל. "היום שרנו שירי ירושלים סביב המדורה, הזכרנו שזה חמישים שנהלשחרור העיר והדגשנו שאסור לנו לשכוח את הסבים והסבתות שלנו שלא זכו להיות בכותל, שבשבילנו זה דבר מובן מאליו. אולי לא רואים את זה על פני 'דור הסמארטפון' אבל אלו התכנים שהנוער סופג והרבה בזכות תנועות הנוער".

 

שוהם: "האמת, שכשאני מצליחה לעשות לי פלייליסט של פריד עם שוואקי וסטטיק אני מרגישה תחושה של 'יאוו איזה מקסימה אני שהצלחתי לשלב הכול, אבל אידיאל אמתי הוא התמודדות, עמידה על עקרונות, לאו דווקא להיות שמחים על עצם השילוב"

 

"תראה, למרות כל הפיגועים אנחנו חיים פה", מצטרף אוריה. "זה לא דבר הגיוני ואנחנו מתעסקים בזה. לכאורה היינו צריכים לרצות לרדת מהארץ, או לפחות לרצות את זה כשנהיה גדולים.אבל לא, אני יכול לספר שיש לי אפשרות לטייל בחו"ל ואני מוותר כדי לטייל דווקא בארץ ישראל".

"לפעמים אנחנו נאלצים לנסוע לפולין, אין בררה", מחייך אופיר.

משום מקום נשלפת גיטרה והחבר'ה פוצחים בניגון ארץ ישראלי קלסי של יהורם גאון. "הייתי בפריז וגם ברומא... אך אין מקום כארץ ישראל", הם מזמרים.

גם חילוניים מכירים בקדושה

"אני בעד לא לצאת מהארץ בכלל", טוענת שירה. "זו הארץ שלנו, ואני לא חושבת שזו רק סיסמה כמו שמקובל לחשוב, לצטט ולא להאמין בזה. יש לנו פה זכות היסטורית, אני מאוד מאמינה בזה. לגמרי. הטיולים הם משהו שאנחנו חווים כחיבור לארץ, לא רק כדי ליהנות".

איפה זה מתבטא ברמת ההקרבה למען משהו בימינו?

"נכון שאנחנו לא לוחמים במחתרות", מחייכת שירה, "אבל אני הולכת למגמת ארץ ישראל, רק כדי ללמוד יותר על הארץ. זה הוויתור שלי. אני מוותרת על מקצועות כמו פיזיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה לטובת ארץ ישראל - לא ממש יודעת מה אלמד שם, אבל בטוח רוצה לדעת עוד על הארץ שלי ולהתחבר אליה, זה לא פחות מרכישת מקצוע לחיים".

עד כמה הנוער היום מחובר להתיישבות? בסופו של דבר רובנו גריםבערים.

"גדלתי באלקנה וגדלתי על הסיפורים של מתיישבים שהזיזו את הגדר בלילה כדי שהיישוב יגדל יותר", מספרת שוהם על שורשיה. "ארץ ישראל נמדדת במה שאתה חושב עליה, לאו רק המקום שאתה בו גר מסמל את התפיסה שלך ביחס לארץ. כי גם אם אתה בפתח תקווה, הרבה מהקטע זו המחשבה ולא רק המעשה בפועל של ההתיישבות במקומות כמו השומרון".

עד כמה תנועת נוער משפיעה על הנוער?

"מאוד", אומרת שירה, מדריכה בסניף בני עקיבא המקומי של הדר גנים. "יש מערכים, פעולות, זה שינה הרבה מהחבר'ה. היו חבר'ה שבאו לסניף חילונים ונהיו דתיים וכמובן שינו תפיסה בכל הקשור לחשיבות הארץ שלנו".

אופיר: "בטיולים אנחנו מכירים את הארץ ומקפידים גם ללמוד היסטוריה של המקום, ובסופו של דבר כשאתה חווה משהו - אתה חי אותו ומתחבר אליו. אין מה לעשות, הראש עובר דרך הרגליים".

אוריה מסכים עם אופיר. "אתה בונה את החוויות שלך ואת מה שאתה רוצה לזכור ולהחשיב.במיוחד כשאתה צעיר. אני קורא הרבה בספר 'וקראתם דרור' על דרור וינברג. יש שם כל מיני סיפורים על ארץ ישראל, וכששומעים סיפורים זה מחלחל בעיניי יותר מכל דבר אחר. גם אם בפועל היום לא צריך להילחם על הארץ כמו פעם ברוך ה', אנחנו מחוברים אליה.ברור שחיבור של לוחם הוא שונה, אבל אין מה לעשות, היום זה בעיקר בראש".

עבודת האדמה

עולם החקלאות הישראלי נמצא בירידה מתמדת. חקלאים לא מעטים שעמם דיברתי במהלך כתבות שערכנו כאן ב'עולם קטן' שעסקו בנושא החקלאות הישראליות הציגו תמונה די עגומה בהתחשב בשטחים הרבים והיפים שארצנו מחזיקה. רבים מהם סיפרו שהדור הבא כנראה כבר לא יעבוד במקצוע הלא משתלם והקשה פיזית. אז איך באמת נראה הקשר של הנוער לחקלאות, שלא נתפסת כמשהו שיש בו כסף או כבוד גדול?

"בקיץ בשנה שעברה יצאנו לשבוע עבודה בחקלאות", מספרת מיטל. "הלכנו לעבוד את האדמה, את הארץ, זה היה בקיבוץ בצפון ליד עין זיתים, וזה היה אחד החיבורים הטובים, כי ממש הרגשנו שהגשמנו את האידיאל של הארץ ושאנחנו לא רק מדברים בשמים וחושבים שאנחנו אידיאליסטים. עדרנו, עבדנו בידיים... קשה להסביר את ההרגשה הנפלאה שהייתה כשקצרנו וקטפנו. אפילו נהנינו בלילות כששמרנו על החווה".

"גם אנחנו נסענו לעין כמונים לעבוד בחקלאות", מוסיף אופיר. "זה היה חשוב לנו. בנינו גדר מאבנים לטובת החקלאים. עזרנו לחקלאים מאוד וזה מאוד חיבר אותנו אליהם. זה היה קשה, אין ספק, הרמנו סלעים, בנינו גדר, לא דברים שאנחנו רגילים אליהם לצערי ביום יום".

שמאל ימין שמאל

אם בפוליטיקה בעשור האחרון נדמה שהשמאל והימין הפכו מטושטשים עד כדי קושי בזיהוי מהו באמת שמאל, היכן ממוקם הימין ומה ההגדרה המדויקת ל'מרכז', הרי שאצל בני הנוער שאנו פוגשים הדברים ברורים יותר - יש שמאל ויש ימין. כולם מספרים לנו פה אחד על היותם ימנים, גם אם נדמה לרגע שהם לא מסוגלים להגדיר מהו באמת ימין ומהו שמאל.

הדס: "אני חושבת שנוצרה תפיסה אצל הדתיים שהימין הוא בהכרח הצד הפוליטי הדתי, ואם אתה דתי אז אתה ימני ואם אתה שמאלני אתה חילוני - וזה לא נכון!חלק מהאנשים שאני מכירה במשפחה שלי הם דתיים לגמרי ולאו דווקא ימנים. וגם ההפך.זה מעמיד אותי במקום אחר שמבין יותר שאין שחור ולבן, וחבל שלא כל הנוערמבין את זה ומתעסק עם מנגנון אוטומטי וחושב שמי שדתי טוב הוא ימני טוב".

שירה חולקת על הדס. "אני לא חושבת שמישהו שהוא באמת דתי כל כך יכול להיות שמאלני,כי יש מצווה ליישב את הארץ, מה תעשה אִתה, תמחק אותה?!החובה ליישב את ארץ ישראל סותרת את כל העניין של השמאל".

את לא חושבת שאפשר לשלב גם גם?

"אני ממש לא חושבת שאפשר גם וגם!" פוסקת שירה בנחרצות."אני יודעת שאני אשמע כמו הדוסית פה", היא עוצרת לרגע וצוחקת קלות, מגלה בלי מיליםאת החשש של הנוער של היום להיתפס לסטיגמת הדוסיות נטולת המגניבוּת.אבל אז היא אוזרת אומץ וממשיכה בדבריה ביתר עוז. "אני חושבת שאדם צריך להיות מה שהוא עד הסוף. גם בדת - תהיה דתי. השילוב הזה, שאומרים שאפשר להיות גם מפה וגם משם, הוא בעיניי לא נכון".

היכן זה מתבטא בפועל בצורת החיים הציונית דתית?

"למשל, יש בעיה עם השירים החילוניים, אנחנו בדילמה עם זה. זו מלחמה של ממש. כשאני בבית אני באמת משתדלת לא לשמוע, להתגבר, ולא תמיד מצליחה. אבל השאיפה היא שזה יהיה טבעי אצלי ולא אשמע שירים שאני לא מסכימה עם המסר והסגנון שלהם".

מיטל: "השירים הם נושא מורכב. גם אני לא שלמה עם השירים שאני שומעת - אבל בניגוד לשירה אני מבינה שאין מושלם. וכן, עדיין יש דברים שהשאיפה שונה מהמציאות. בעיניי זו קצת תפיסה של שחור או לבן. אנחנו עדיין לומדים את החיים ואיך לחיות אותם, לא צריך להילחץ אם המצב עדיין לא בדיוק כמו שהיינו רוצים שיהיה".

אוריה: "אני מסכים עם שירה שצריך לשאוף לשלמות במה שאנחנו מאמינים בו, אבל אם נגיד שצריך להתנזר - נהיה חברה מצומצמת.אם אדם לומד כל היום תורה הוא לא בהכרח הכי צדיק. בין אדם לחברו לא פחות חשוב, ויש כאלו שאוספים את הזבל אחרי אירוע כמו היום בל"ג בעומר, ואני מאוד מעריך אותם על זה. כל אחד ממוקד במה שהוא חזק בו, וצריך להעצים את הטוב, לא למצוא איפה אדם לא מתנהל לפי האידיאל".

"יקראו לזה 'לחפף' אבל אפשר לקרוא לזה גם להתחבר, שזו מילה חיובית", מנסה מיטל לדייק. "זו בעצם עין טובה שנועדה לא לשפוט ולהבין שבכל אחד יש טוב, וכל אחד והחיבור שלו".

"לא אוהב את הקטע של שחור ולבן", זורק אופיר, כמעט כועס. לי נדמה שגם בעיני כיפתו הדיבורים סביבה לא מוצאים חן. הוא לא אוהב כמו בני נוער לא מעטים את הקיצוניות לכאן או לכאן, זה לא COOL, ושוהם המבוגרת יותר מכולם ומתקרבת לעשור השלישי לחייה, מנסה לעשות סדר בדברים. "דתיים לאומיים הם לא חרדים או חסידים. אנחנו חיים בדיוק על עניין השילוב, אילו מילים נכנסות אצלנו הביתה בשירים ואילו לא, אילו סרטים רואים, לאיזה בילוי הולכים, מה כן ומה לא. לא הכול לא ולא הכול כן. זה קשה יותר כי צריך לדעת להחליט כל פעם מחדש מה נכון".

אלכוהול?

"גם בנושא הזה יש הרבה גוונים", אומרת שוהם שעל פי החוק כבר מותר לה לקנות אלכוהול. "בגיל שלי יש כאלה ששותים בבר ויש כאלה ששותים בבית, אלו שני סגנונות שונים לגמרי! זה בדיוק התפר והמחשבה היומיומית שלנו כדתיים לאומיים".

שירה: "אני מאוד אוהבת את השירים שכולם שומעים כמו אלה של עומר אדם, אבל להופעה שלו אני לא אלך. הייתה הופעה שלו בחינם ביום העצמאות - וויתרתי. לא ראוי לבת דתייה וגם לבן דתי להיות במקום בילוי שכזה".

"אם תשאל רבנים יהיו לך תשובות ברורות", אומר אביה. "האידיאל הוא לא לשמוע סטטיק ובן-אל וכל מיני שירים שיש בהם רושם לא טוב על אהבה, בגידות, 'מאמי, מחר תחזרי אליי' וכל זה".

"זה תופס אותנו מגיל קטן לא טוב", מוסיף אוריה. "המוזיקה הזאת לא צריכה להיות מושמע לכתחילה באוטו שלי", אומרת שוהם. "אנחנו מחפשים גבול שאפשר לאכוף אותו ועדיין לחיות אתו בשלום".

שירה: "זה לא רק שירים אלא גם סרטים וסרטונים. אני מרגישה שכל הדור השתנה בחמש השנים מאז שהייתי ילדה בת 11 ועד עכשיו. דור המסכים חשוף להכול, וכל שנתיים זה דור חדש, לא כל חמש... לדעתי זה רק יחמיר עם השנים".

"הדורות הבאים יצטרכו אידיאלים חזקים הרבה יותר כדי לשרוד בעולם", צופה מיטל.

"האמת, שכשאני מצליחה לעשות לי פלייליסט של פריד עם שוואקי וסטטיק אני מרגישה תחושה של 'יאוו איזה מקסימה אני שהצלחתי לשלב הכול'", מחייכת שוהם, "אבל אידיאל אמתי הוא התמודדות, עמידה על עקרונות, לאו דווקאלהיות שמחים על עצם השילוב".

בואו לא נבלבל, אנחנו מבולבלים

אנחנו מדברים אמנם על מוזיקה, סרטים ומסכים, אבל רננה מבקשת להגיד משהו גדול יותר. היא חושבת שמה שאנחנו דנים בו ומנסים למצוא בקרבו את דרך המלך הוא רק סימפטום לעניין רחב הרבה יותר הקיים בציבור הדתי-לאומי המצטייר כבעל דרך.

מיטל: "היום שרנו שירי ירושלים סביב המדורה, הזכרנו שזה חמישים שנה לשחרור העיר והדגשנו שאסור לנו לשכוח את הסבים והסבתות שלנו שלא זכו להיות בכותל, שבשבילנו זה דבר מובן מאליו. אולי לא רואים את זה על פני 'דור הסמארטפון' אבל אלו התכנים שהנוער סופג והרבה בזכות תנועות הנוער"

"פעם היה ברור איך צריך להיראות, מה לעשות, איך לפעול, מי שהחזיק מעצמו ציוני היה עולה לארץ ומקים יישובים, מצטרף למחתרת, ודברים כאלה. היום הכול פתוח, יש מדינה וזה כמובן נס, אבל כבר לא ברור לנו מה צריך לעשות כדי להיחשב אדם אידיאליסט".

ההורים, בית הספר, הסביבה - לא מדברים על זה?

"מדברים על ערכים, אבל תכלס גם הסביבה לא יכולה להגדיר. אדם מצטרף לחווה חקלאית וזה האידיאל המדויק בעיניו, אבל יש עוד הרבה דברים. הכול נכון. אדם הולך ללמוד מתמטיקה ואומר הנה, אני מוסיף להון האנושי של המדינה וככה אני עוזר לפתח את הציונות. כל דבר יכול להיחשב אידיאל אם מציגים אותו ככה. אין כבר משהו מוחלט שבטוח שהוא 'הדבר' כמו שפעם היה מובן שלעבודה האדמה יש משמעות ברורה. התוצאה היא שאנחנו מבולבלים יותר".

ומה עושים עם הבלבול הזה בחיי ההווה?

"אני בכיתה י"א ולכולן יש שאלות", אומרת רננה, "אבל הכלים שאנחנו מקבלים בחינוך צריכים להיות עם פחות סימני קריאה. צריך לתת בבית הספר יותר כלים לגבש תשובות שלא מפחדות מסימני שאלה ושחיות אִתם בשלום. לתת לנו את הכלים לגבש תשובות שיספקו אותנו. כי תשובות חד משמעיות מוחלטות כבר אין".

אדם נמדד באידיאלים הקטנים

זה הסוף של ל"ג בעומר אמנם, האווירה משוחררת ונודפת זעקות 'תנו לי לבלות', אבל אנחנו בחרנו דווקא לשמוע פחות על תחביבי הנוער ויותר על אידיאלים. אז נכון, כבר אין לנו פלמ"ח ואין הרבה מחתרות, אבל יש לנו בריזה של מעשים טובים קטנים ולא פחות קשים לביצוע שכל אחד ואחד מבני הנוער מתמודד אתם בינו לבין עצמו.

אז לא הקרבתם את עצמכם למען המולדת, זו לא התקופה. אבל על מה אתם כן מתאמצים להתגבר למרות שקשה לכם?

"השפעה וחינוך", משיב אביה. "כל הזמן אני חושב איך אני יכול להשפיע. גם אם אולי לא אהיה מורה, זה מה שמעסיק אותי עכשיו בהתנדבות שלי כחונך נוער. לטובת העניין אני בוחר ללמוד פחות דברים שמעניינים אותי באופן אישי. ויתרתי על מגמת ביו-טכנולוגיה שיכולתי להרוויח ממנה אולי כסף בעתיד - לטובת ההדרכה".

"אני מקפיד לא ללכת לחוף מעורב למרות שבא לי כי זה פוגע בדת", משתף אוריה. "זה די מגביל. כשאנחנו נוסעים כל המשפחה אנחנו מתפצלים,וההחלטה הזאת דופקת אותך ברמת הנוחיות. אני חושב שזה הוויתור הקטן והקשה שלי למען משהו שאני מאמין בו".

"אצלי העיסוק הוא אורך החולצה והחצאית, זו מחשבה יומיומית על הנושאוהקרבה", אומרת שוהם. "יכול להיות שהחלטתי כבר ללכת בחצאית מתחת לברך, אבל פתאום אני רואה שמלה מהממת במחיר טוב וזה שוב קשה... כל יום מחדש, אפילו אם חם, צריך להחליט לבחור ללבוש חולצת בסיס. זו בחירה בדרך הצניעות כל פעם מחדש ומי שלא בעניין לא יבין. מכיוון שאני הגדולה שבחבורה יש לי גם אידיאלים גדולים יותר לטווח הארוך.למשל, אני מסיימת שירות לאומי של שנתיים ומתכננת ללכת למדרשה לבנות את עצמי ואת הדור הבא מבחינה רוחנית".

שירה: "בכללית אין לי אידיאל ספציפי אלא יותר בקטע של מה שאנחנו מייצגים ביום יום, לשלב קודש וחול, קשה לדעת את הדבר הזה אבל אני אישית נלחמת. יותר קל להיות או חילוני או חרדי, אבל בחרתי בדרך הדתית לאומית".

"אני מסכימה עם שירה", מצטרפת הדס, "וזו גם ההתמודדות שלי - לחיות באורח חיים מסובך ומבולבל לא פעם וגם לעמוד מול אנשים שאני פוגשת שטוענים שהדתיים לאומיים מבולבלים ולהסביר שיש לנו עמדה מורכבת".

רננה: "אם הבחירות היו רק בראש זה היה יותר קל...אבל יש השפעות חיצוניות למשל כשרואים 'מודל יופי', המלחמה האישית העיקרית היא מול הלחצים החברתיים - לצערי לא תמיד החברה תומכת במהשאני מאמינה שהוא הדבר הטוב והנכון. בגלל ההשפעה החברתית הזו התחושה היאשגם אם אתה נמצא בחברה דתית - אתה צריך להתמודד מול אותה חברה שלפעמים חלק ממנה מושך לכיוון לא חיובי. לכן גם בתוך החברה שלי אני בוחרת באיזו סביבה חיצונית להיות. משתדלת להיות בסביבה שתגביר בי את ההשפעה הטובה ולא להפך, גם אם כיף בחברה הפחות טובה.

"גם שמירת הלשון היא אתגר. זה מאוד קשה, וההתגברות היא ממש כל יום מחדש".

"אצלי ההתמודדות היא הסלולרי", משתף אופיר בכנות."התקנתי את תכנת הסינון 'נטספארק' ובוא נאמר בעדינות שזה לא משדרג לך את הפלאפון... יש תירוצים למה לא לשים - זה עולה כסף, גוזל סוללה, אבל שמתי".

שוהם: "אני חושבת שיום יבוא ויהיה חוק שיאסור את הפורנוגרפיה, כי זה כבר לא עניין דתי. הורים, גם חילונים, לא מסכימים שהילד ייחשף לזה. כאדם דתי אני חושבת שצריך לסנן בכל גיל, גם למבוגרים, כמובן. אבל ילדים?! לא מבינה איך זה לא מעסיק את כל העולם, בלי קשר לדת".

הדס: "הדתיים רואים בזה עניין דתי וזה הופך להיות עניין של דתיים וחילונים, ושוכחים עד כמה זה חשוב בלי קשר בכלל ליהדות".

חשבתם פעם להיות חילונים?

"אני יכולה לומר שבכיתה ו' הייתה לי ירידה רוחנית אבל ב"ה עליתי על הדרך שוב", מגלה מיטל. ואביה מצטרף: "גם לי היה מה שקוראים 'ניסיון' בגיל 14 לא מעבר לזה. זה עבר".

שירה: "אני מאוד מחוברת לתורה וליהדות מהבית. באה מבית 'תורני' ככה שזה לא עלה לי, כנראה שבסופו של דבר ההשפעה מהבית חזקה מההשפעה מבחוץ".

"אצלי זה שונה", אומרת הדס, "כי אני חושבת תמיד ככה:הרי רוב החילונים מאמינים שאלוקים קיים אז למה לא לקיים את המצוות אם אתה מאמין בו?!אז מה, אני אהיה חילונית ואחיה בתוך משהו שאני לא מאמינה בו רק כדי לפרוק עול?"

"בואו לא נשקר. אני לא רוצה את החילוניות, אבל אל תגידו שזה לא עלה לכם בראש!" נוזפת רננה ברוֹך בחבריה."לא בקטע של אולי אהיה חילוני עכשיו, אבל קשה לחמוק משאלות אמוניות".

שוהם: "בכיתה ז' אמרתי שאני רוצה ללכת לא צנוע - אבל עם כיסוי ראש, כי זה יפה, אבל אף פעם לא הייתה לי מחשבה רצינית לעשות את זה בפועל".

ומה הדיבור אצל החברים האחרים שאינם אתנו פה היום?

"הרבה ילדים חווים ערעור מסוים ו'מטייחים' בכל מיני מקומות", מגלה שוהם, "אבל זה נובע לדעתי משאלות אמוניות ומהפיתויים. הם לא רוצים להיות חילונים באופן כללי. כמו שאני מדגישה עליי - כילדה רציתי לוותר על צניעות אבל לא בעניין של 'להיות חילונית' אלא כמו הדיבור היום - להיות חילוני במשהו מסוים שלא בא לי עליו".

ואולי בדברים האלה טמון סוד הנוער הדתי-לאומי של היום: לא כל אקט שמצטייר כאנטי דתי הוא הכרזה, הצהרה ומלחמת דת שצריך להשיב עליה באבני בליסטראות ומלחמה, שלרוב רק מעצימה את ההתנגדות של הנוער למה שאנחנו מנסים לחנך לאורו. ברוב המקרים הם רק רוצים לרקוד סביב האש, לשבת בעגלת סופרמרקט ולצווח. זו לא אג'נדה גם אם אנחנו המבוגרים מתרגמים כל מעשה ורצון נערי לתפיסת חיים שלמה. בפועל מדובר בניסוי, תהייה, טעייה ותו לא, ובסופו של דבר החבר'ה האלה נהדרים יותר משדמיינו.

לתגובות נדב גדליה בפייסבוק

צילום: דוד שטיין

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם