איחוד, למרות הפירוד המובנה

6 bin nun

רועי אהרוני

שום דבר ממה שידעתם על מלחמת ששת הימים לא יישאר כפי שהיה אחרי שתפגשו את מי שהיה אז לוחם הצנחנים ותלמיד בישיבת מרכז הרב, ולימים הפך לאחד מאנשי הרוח הבולטים בציבור הציוני-אמוני, הרב יואל בן-נון * התחושות ערב המלחמה חזקות יותר מכל מה שדמיינו, ואפילו הקריאה של מוטה גור על הר הבית, מקבלת דיוק משמעותי * על המערכה 'הנקייה' על הר הבית הוויכוח של מוטה גור מול הרב גורן אם להיכנס לעיר העתיקה והכרעת ממשלת האחדות הראשונה מאז דוד ושלמה* ואחרי כל אלה, כיצד הסיפור של מלחמת ששת הימים טרם הוכרע בחברה הישראלית, וכיצד אפשר לחולל בו כיום סיום שיעשה סדר גם לערבים* פניה הרציונליות והקדושות של המלחמה ששינתה את פניה של מדינת ישראל

"מלחמת ששת הימים לא הייתה מתוכננת, וזה אחד הפלאים שבה", אומר הרב יואל בן-נון. "לעומת מלחמת העצמאות, שבן-גוריון ידע שתפרוץ ברגע שיכריז על המדינה, פה איש לא תכנן את המלחמה, אפילו נאצר. זו אחת הסיבות לכך שעד היום מתקשים לעכל את זה".

הרב יואל בן-נון הוא אחת הדמויות הבולטות שסיפור חייהן נשזר עם המלחמה הזו ועם תנופת ההתיישבות שהובילה. נקודות הציון המשמעותיות בחייו קשורות כמעט כולן למלחמה ההיא: משחרור העיר העתיקה והר הבית ועד הקמת ישיבת הר-עציון באלון שבות וייסוד גוש אמונים, התנועה שדחפה את ההתיישבות בחבלי הארץ המשוחררים והייתה אחראית במידה רבה לקומה הנוספת בגאולתם של ישראל.

אנו מגיעים לביתו של הרב בן-נון באלון שבות, כדי שיספר לנו על המלחמה ההיא, וכדי שיסביר לנו מדוע עדיין מתקשים לעכל אותה בציבוריות הישראלית.

"אוהבים לדבר על ההפתעה המודיעינית של מלחמת יום כיפור, אבל לא אוהבים להזכיר שהפתעת המודיעין בששת הימים הייתה גדולה יותר", טוען הרב. "הערכת המודיעין הייתה שלא צפויה מלחמה בעתיד הנראה לעין, כי הצבא המצרי היה עסוק בתימן, ובלעדיו אין מלחמה.

"מצב הרוח הלאומי היה ירוד עוד לפני פעמי המלחמה", קובע הרב בן-נון. "בן-גוריון פרש לשדה-בוקר, ראש הממשלה לוי אשכול היה דמות של אנטי-גיבור, משבר כלכלי, יותר ירידה מעלייה, והבדיחות הידועות על האחרון שעוזב שיסגור את האור".

אף שבניתוח הצבאי והפוליטי לא הייתה נראית מלחמה, הרב בן-נון מתאר את שני הסימנים המוקדמים שהעידו כי ההיסטוריה עומדת על סף מאורע כביר. הרב בן נון היה אחד מאותה חבורה ששמעה באוזניה את שיחתו הדרמטית של הרב צבי יהודה קוק על מזמור י"ט ביום העצמות ה-19 למדינת ישראל, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה ושינוי פניה של גבולות מדינת ישראל הצעירה. "מי שהיה שם לא נשאר אותו אדם", הוא נזכר בהתרגשות שניכרת עד היום, "לא שמעתי מעולם נפש זועקת ופצועה כפי ששמעתי את הרב צבי יהודה זועק: 'איפה שכם שלנו, ואיפה חברון שלנו, ואיפה יריחו שלנו'. ברור לי שהוא הרגיש שיש משהו באוויר שרוצה לפרוץ. הזעקה הזו הלכה אתנו ללא ספק".

"מוטה סיפר שענה לרב גורן – כבוד הרב, מההיסטוריה היהודית אני מקבל תעצומות נפש והשראה, פקודות אני מקבל מממשלתי הנבחרת. לפי עדותו, הרב גורן התעקש – מוטה, ההיסטוריה היהודית לא תסלח למפקד בצה"ל שעמד בשערי העיר העתיקה ולא כבש אותה. אם אתה צריך פקודה, אני אלוף בצה"ל שנותן לך פקודה"

האירוע השני התרחש בסך הכול 24 שעות לאחר הראשון, 300 מטר מישיבת מרכז הרב: בבנייני האומה – נעמי שמר עם "ירושלים של זהב". "מי דיבר אז על ירושלים, טדי קולק הכניס את השיר הזה מחוץ לתחרות הזמר.

"שני האירועים הללו לא נבעו מסיבה רציונלית, והם נבעו מאינטואיציה פנימית, בבחינת רוח הקודש. אין סיבה מדוע דווקא באותו ערב נזכר הרב צבי יהודה בתחושותיו ששמורות בתוכו עוד מהחלטת האו"ם מתש"ח, כמו שאין סיבה מדוע דווקא באותה שנה נעמי שמר נתבקשה לכתוב שיר מחוץ לתחרות. הרב צבי יהודה הרגיש משהו בדיוק כשהטנקים המצריים התחילו לזוז אי שם, בלי שאף אחד ידע על זה.

"עד היום, הפער בין רוב הציבור לבין תלמידי הרב צבי יהודה הוא הפער בין אלו שמחוברים לירושלים ולירידה לים המלח בדרך יריחו לבין אלו שמחוברים גם לשכם, חברון ויריחו. גם באלו שהם תלמידי תלמידיו ולא יודעים אפילו שהם תלמידיו, בוער משהו מדברי הרב צבי יהודה בליל העצמאות".

כשהחלו תופי המלחמה לרעום, קישרתם ביניהם לבין דברי הרב צבי יהודה?

"אני חושב שאצל כל מי ששמע את הרב צבי יהודה זה היה ברור, אבל עוד לא היה אפשר לתרגם זאת לפרטים ממשיים. הייתה לי תחושה שהמלחמה לא תהיה רק בסיני".

הרב מדבר על הרב צבי יהודה במונחים נבואיים.

"לא נבואה, אבל רוח הקודש", מדייק הרב. "רוח הקודש לא הסתלקה מעולם מישראל, ויש דרגות ברוח הקודש. הרב יעקב פרידמן, ר"מ במרכז שהיה חרדי-ליטאי, אמר לי אחרי הלחימה שמה שאמר הרב צבי יהודה בליל יום העצמאות זה לא פחות מבת קול, שנמצאה מכוונת למה שאירע (לפי הגמרא), ואני אומר את אותו דבר גם על נעמי שמר. מי חלם אז בכלל על ירושלים של זהב?"

לשבוע הבא בירושלים הכבושה

אבל לא בקלות הגיע הרב בן-נון, אז תלמיד ישיבה וחייל בחטיבת הצנחנים, שהייתה העתודה המטכ"לית, מדברי הרצי"ה אל ירושלים המתאחדת. הוא בכלל אמור היה להיות בחזית הדרומית. "התכנית שלנו הייתה צניחה של כל החטיבה מדרום לאל-עריש", משחזר הרב. "היינו אמורים לתפוס את שדה התעופה של אל-עריש כדי שצה"ל יוכל להנחית שם כוחות, ולעצור את דיוויזיית השריון המצרית".

בינתיים, האווירה הפסימית בישראל רק החמירה. ראש הממשלה מגמגם, חופרים בתי קברות זמניים בתל אביב. לא לקחו בחשבון בריחה של המצרים, אלא עשרה ימים של התכתשות ישירה. "משה דיין עשה סיור בצה"ל ובדק את התוכניות בטרם נכנס לתפקידו כשר הביטחון בממשלת האחדות. הוא סבר שננצח, כי הצבא ערוך והתשובות נכונות, אבל, דור שלם של צעירים ילך.

"התחושה בצבא הייתה שונה מאוד מהתחושה ברחוב. החיילים והמפקדים הרגישו שהם הולכים לעשות עבודה טובה, והתרעמו על כך שמחכים, מכיוון שידעו שכל יום עיכוב גורר התבססות עמוקה יותר של המצרים בסיני. אף אחד מאתנו לא שיער שתהיה יותר מחזית אחת, ובטח לא בירושלים. היה ברור שהחזית היא עם מצרים".

הרב בן-נון נזכר בהתרגשות באותה שבת של ערב ל"ג בעומר. "פעם ראשונה שאוהל בית הכנסת לא הכיל את המוני הצנחנים שבאו להתפלל בו", הוא מספר. "חנן פורת ז"ל קרא שיר של אצ"ג על חיילים לבית דוד היושבים תחת חומת ירושלים, ערב לפני הכיבוש. היינו בתחושה כזאת כי באנו מהרב צבי יהודה.

"במוצאי שבת אחרי ההבדלה ארגן הרב ישראל אריאל ריקודים לכבוד ל"ג בעומר. מישהו התחיל לשיר 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', אז מישהו תיקן אותו 'לשבוע הבא במצרים הכבושה', ואחרי דקה מישהו אמר – 'לשבוע הבא בירושלים הכבושה'. הייתה תחושה שלא ברור איך, אבל משהו גדול עומד לקרות. הדברים של הרב צבי יהודה הדהדו אצלנו, ובציבור הדהד השיר של נעמי שמר, שלא בכדי הפך להמנון המלחמה".

יום שני, כ"ו באייר: היום הראשון למלחמה

מלחמת ששת הימים נפתחה במבצע "מוקד", שבמהלכו הצליח חיל האוויר הישראלי להשמיד 451 ממטוסי מדינות ערב, ולהשבית את רוב שדות התעופה.

הרב בן-נון וחבריו רואים מעליהם את המטוסים ממריאים בבוקרו של היום הראשון למלחמה. "לא היה בחיים דבר כזה וגם לא יהיה", אומר הרב. "לקח מרכזי בכל חילות האוויר בעולם בעקבות ששת הימים הוא לחפור דירים למטוסים מתחת לאדמה. מאז מלחמת ששת הימים מטוסי קרב לא חונים על פני הקרקע, כך שהאירוע הזה היה חד-פעמי בהיסטוריה האנושית".

שעות ספורות לאחר מכן החלו הירדנים לירות בירושלים לכל אורך הקו העירוני. "היינו בטוחים שחוסיין מלך ירדן יחשוב פעמיים ויחכה להתפתחויות בטרם יתקוף", אומר הרב. "זו הסיבה שעוד בטרם פרצה המלחמה, נאצר שם את הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד למפקד עליון של החזית המזרחית, כך שחוסיין איבד את השליטה בצבאו. הוא הורה לירדנים לפתוח באש, והם השתלטו על ארמון הנציב והתחילו להתקדם עד רמת רחל. מכיוון צפון (מחנה עופר) הם היו יכולים להיכנס כמעט עד בנייני האומה, מה יעצור אותם?"

צה"ל לא לקח בחשבון תרחיש שכזה?

"צה"ל חשב שקיימת אפשרות של חזית מזרחית, וידע שזה מה שנאצר רוצה. ובכל זאת – חשבו שבהתחלה יתמודדו רק עם סיני. כמה ימים לפני המלחמה, דיין אמר לעוזי נרקיס (בקסטל), אלוף פיקוד מרכז – אם תפרוץ אש בירושלים, תחזיק מעמד בעור שיניך, אבל אל תיילל בקשר ואל תבקש תגבורת כי לא תהיה – צה"ל יהיה עסוק בסיני עשרה ימים".

אבל מהר מאוד תמונת הקרב התהפכה לחלוטין – ההתקדמות בסיני הייתה מהירה הרבה יותר מכפי שמישהו שיער. כשהגיעה גם המתקפה הירדנית, הורידו גדוד אחד מהצניחה להגנת ירושלים, ואחרי שעתיים ביטלו כליל את הצניחה, שהלוחמים כה ייחלו לה. עד מהרה הופנו כל כוחות הצנחנים לירושלים. הרב בן נון עוד זוכר את השיחה מבעד לחלון האוטובוס שלו עם חנן פורת זצ"ל, שבה פורת הנוסע לירושלים והרב בן-נון הנשאר להילחם בסיני מנסים לדון באיזו מערכה חשוב יותר להיות נוכח. הדיון הזה הוכרע מהר מאוד כשגם הכוח של הרב בן נון עלה לירושלים.

ירושלים של ברזל

בניגוד לתכנון המפורט והמדויק לקראת המערכה הדרומית, כאן לא היה זמן לאף אחד להכנות מדויקות וללמידת השטח, ובוודאי שלא לתכניות מפורטות. וכך כשהגיעו לירושלים, שמו את החיילים במבואות הבתים בבית הכרם ולקחו את המפקדים לתדריך קצרצר של פחות משעה על גג בניין ההסתדרות. "לא היו אתנו אפילו סיירים מחטיבת ירושלים או מישהו אחר שמכיר את השטח", נזכר הרב בן נון.

זה השפיע על מהלך המלחמה בירושלים?

"בוודאי. אילו היו עוד 24 שעות להתכונן כמו שצריך, לא היו נופלים כל כך הרבה צנחנים בגבעת התחמושת ובדרך שכם. אפשר היה לעשות את זה אחרת. עם זאת, דבריו של הסופר ס' יזהר, שניזונו מאינפורמציה חלקית שהגיעה אליו ממישהו שלחם בחטיבה, ולפיהם 'הצנחנים חיפשו קרבות מיותרים בדרך שכם' – הם לא נכונים. היו שם המון טעויות, והן לא נבעו מזה שמישהו עשה משהו לא נכון – פשוט לא היה זמן להתכונן.

"במלחמה על ירושלים נפלו 180 חיילי צה"ל, כמאה מהם מהצנחנים, כמעט כולם ביום אחד. בשבועיים לחימה של מלחמת יום הכיפורים איבדה חטיבת הצנחנים 52 לוחמים. משום כך, כל הפרופורציה שלי על המלחמה הזו שונה לגמרי מזו של עם ישראל בכללו. מאיר אריאל היה בגדוד שלי, והוא כתב על זה 'ירושלים של ברזל, ושל עופרת ושל דם'. זה קרה כי להיסטוריה לא היה זמן בעבורנו"

יום שלישי, כ"ז באייר: היום השני למלחמה

אפילו הסיפור על גבעת התחמושת נשמע אחרת מפיו של הרב בן נון. "המשימה הגדולה והקשה הייתה דווקא בית הספר לשוטרים ולא גבעת התחמושת", הוא מדגיש. "בית הספר לשוטרים היה אימת ההגנה בירושלים בתש"ח – שטח הפקר במעלה גבעה, בניין מבוצר שכולו נ"ט ומקלעים ו-21 גדרות עם מוקשים. באופן מפתיע וחלק, פלוגה א' של גדוד 66 עשתה את המלאכה. אלא שחלק גדול מהחיילים הירדנים ברחו לגבעת התחמושת, בנוסף לתגבור שלא ידענו עליו. כשפלוגה ב' עלתה על גבעת התחמושת, הייתה שם הרבה יותר מהמחלקה המצופה. עד שהבינו מה קורה שם ושלחו את פלוגה ג' באיגוף מזרחי להציל את העסק, נפלו 34 צנחנים".

משימת הגדוד של הרב בן-נון הייתה להשתלט על מוזאון רוקפלר המבוצר. פה הייתה טעות בניווט. הרב בן-נון מספר כי היו לגדוד נפגעים רבים ונשארה רק חצי פלוגה מסייעת באזור הפריצה. "מפקד הגדוד התקשר למ"פ שלנו, ואמר לו – לא מעניין אותי איך, קח את החיילים שלך, תמצא את הדרך לרוקפלר ותכבוש אותו. זה מה שעשינו – חיפשנו את הדרך בין החצרות והגענו מהצד השני".

ברוקפלר אמנם הייתה מפקדה ירדנית, אך הם לא ממש נלחמו. "היה רק קרב קצר על הרחבה שמאחור, אבל אחרי שהם ראו שאנחנו בפנים, הם ברחו לתוך העיר העתיקה", מספר הרב. "עיקר הירי היה מהעיר העתיקה, וכל פגז הרעיד את הבניין, אבל ידענו שהבניין מבוצר ולא יקרה כלום. שם הייתה מנוחה והגיע ציוד ואפשר היה להתפלל".

להיכנס לעיר העתיקה או לא?

בלילה הגיע הרב גורן לרוקפלר. "שוחחנו אתו על כך ששר הביטחון הורה לצה"ל שלא להיכנס לעיר העתיקה", מספר הרב בן-נון. "דיין לא רצה להסתבך עם נחלי דם במקומות הקדושים של דתות עם מאות מיליוני מאמינים ברחבי העולם. שאלתי את הרב גורן – רבנו, אחרי המלחמה הקשה שעברנו היום, נישאר מחוץ לעיר העתיקה? הייתה לי תחושה של החמצה היסטורית. היה לי ברור שאם לא ניקח את העיר העתיקה, אז כל הקרבות הם כיפופי ידיים פוליטיים-צבאיים ותו לא.

"אמר לי הרב גורן: יואל, אל תדאג, יהיה בסדר. אני קיבלתי פקודה מהרב הראשי לצה"ל לא לדאוג – והפסקתי לדאוג".

הרב בן-נון מספר שעם פטירת הרב גורן זצ"ל גילה שהרב הראשי לצה"ל בעצם דאג הרבה יותר ממנו. "מוטה גור התראיין לרדיו וסיפר על הלילה שבו הרב גורן הגיע לרוקפלר", משחזר הרב בן-נון. "הוא סיפר שהרב גורן אמר לו – 'מוטה, ההיסטוריה היהודית מחייבת אותך לכבוש את העיר העתיקה'.

צריך להבין שהמושג 'ההיסטוריה היהודית' אצל בן-גוריון הייתה קוד לא-לוהי ישראל".

נשמע ממש כמו כוהן משוח מלחמה שדוחק במלך לצאת למלחמה על ירושלים.

"משהו כזה", מחייך הרב בן-נון. "מוטה סיפר שענה לרב גורן – כבוד הרב, מההיסטוריה היהודית אני מקבל תעצומות נפש והשראה, פקודות אני מקבל מממשלתי הנבחרת. לפי עדותו, הרב גורן התעקש – מוטה, ההיסטוריה היהודית לא תסלח למפקד בצה"ל שעמד בשערי העיר העתיקה ולא כבש אותה. אם אתה צריך פקודה, אני אלוף בצה"ל שנותן לך פקודה".

הממשלה הנבחרת הייתה ממשלת אחדות לאומית, בראשותו של לוי אשכול שעמד בראש מפא"י, וצירף לממשלתו את משה דיין כשר הביטחון ואת מנחם בגין ויוסף ספיר כשרים בלי תיק. "מאז דוד ושלמה לא הייתה ממשלת אחדות לאומית כמו בערב מלחמת ששת הימים", אומר הרב. "בבית ראשון ספרתי לפחות שבע מלחמות בין יהודה לישראל, בבית שני שנאת חינם, ביישוב ובתנועה הציונית – שלושה ארגונים צבאיים ראש בראש, ורק בערב מלחמת ששת הימים הייתה ממשלת אחדות לאומית.

"למען האמת, הציונות הדתית היא זו שגרמה לאחדות הלאומית. חיים משה שפירא, מנהיג המפד"ל, שם אולטימטום מול מפא"י, דבר מאוד לא אופייני למפד"ל דאז, שיפרק את הממשלה אם לא יצרפו את שנואי נפשם מנחם בגין ומשה דיין. אמנם זה היה מכיוון ששפירא חשב שדיין יניא את הממשלה מלצאת למלחמה, אך האחדות המיוחלת הושגה".

איך האחדות הזו הובילה לשחרור העיר העתיקה?

"ממש באותן שעות שבהן התווכחו הרב גורן ומוטה גור ברוקפלר, דרשו מנחם בגין ויגאל אלון מלוי אשכול לכנס ישיבת ממשלה כדי לדון בהוראתו של שר הביטחון שלא לכבוש את העיר העתיקה. הממשלה החליטה, ודיין אפילו לא הצביע נגד, להטיל על צה"ל לכבוש את העיר העתיקה. מוטה גור קיבל את הפקודה מממשלתו הנבחרת, בדיוק כפי שרצה".

יום רביעי, כ"ח באייר: היום השלישי למלחמה

רבים מדמיינים את הקרבות על העיר העתיקה כקרבות עקובים מדם. בפועל, כך מתברר, החשש הטבעי והיהודי משפיכות דמים במקומות הקדושים נתבדה כשבאופן מפתיע הכוחות הירדניים נסוגו עוד בטרם נכנס צה"ל ללחימה בתוך העיר. "ביום הזה הופיעה אצבע א-לוהים , אין לי הסבר אחר", קובע הרב בן-נון. "המפקד הירדני ראה שצה"ל סוגר עליו, והבין שהוא הולך להילחם את הקרב האחרון שלו. הוא לא רצה להיות שהיד של המקומות הקדושים, בדק שהכביש דרך שער האריות לכיוון יריחו פתוח, וביקש אישור לצאת מהעיר.

"הירדנים יישבעו לכם בזקנו של הנביא שהם לא היו מאשרים לו לצאת, כי הם שומרי המקומות הקדושים – מבחינתם, שיילחם עד האיש האחרון; אבל הגנרל המצרי לא ידע מה זה מקומות קדושים, ונתן לו אישור לצאת. וכך, ממש באותו זמן שממשלת ישראל החליטה להיכנס, הירדנים יצאו.

"שתי החלטות קיבל הגנרל המצרי: האחת הכריחה את ישראל להיכנס לירושלים, והשנייה הוציאה אותם מירושלים ברגע האחרון. זה מה שיצר את יום ירושלים, זה הנס הגדול ביותר".

הרב בן-נון מספר שמוטה מגיע לקצה הר הזיתים ורואה את הר הבית ריק, המקום שבו התבצרו הירדנים עם מצבורי נשק רבים, המקום שבו היה אמור להיות הקרב האיום והנורא. "אילו היינו נאלצים להילחם בעיר העתיקה... אינני יודע איזה 'מִסְפֵּד בירושלים' היינו שומעים על המוני החללים, ואיך העולם היה מגיב לקרבות דמים והרס במקומות הקדושים", יכתוב הרב בן-נון לימים.

"נבואת זכריה (פרק י"ד) מדברת על ירושלים חצויה", מסביר הרב. "הפעם היחידה שהעיר חולקה הייתה בתש"ח. העובדה שהירדנים יצאו מהעיר שעות ספורות לפני שנכנסנו ונמנע קרב הדמים בתוך העיר העתיקה – זו התגשמות של הנבואה 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים'. ראינו את אצבע א-לוהים , או אם תרצו – את רגליו עומדות על הר הזיתים".

בשלב הזה הגיעה הפקודה ההיסטורית – 'כולם אל שער האריות'. "היום הפך מיד לחגיגה. מיד הגיעו כל האישים וכל המעצדים ותקיעות השופר. החגיגה החלה בו ביום ונמשכת עד היום".

הרב ממשיך ומספר נסים על גבי נסים שהתרחשו בדרכם להר הבית, כשהנס הגדול ביותר הוא שהר הבית עמד שומם, מחכה לבניו שיחזרו אליו. "נכנסנו בשער השבטים להר הבית והתחלנו לירות צרורות", משחזר הרב את הכניסה. "אנחנו עוד לא יודעים שהר הבית ריק. מוטה עלה בקשר ואמר: 'כל הכוחות חדל אש – מקום קדוש, לא יורים. הר הבית בידי, אני חוזר, הר הבית בידי'".

הר הבית בידי?

"הוא אמר בידי, ולא בידינו", מפתיע הרב בן-נון. "מפקד בצה"ל אומר – היעד בידי. זה מה שהאוזן שלי שמעה", מאשר הרב בן נון בביקורתיות לא מוסתרת. "לדעתי, ה'בידינו' נולד מסרט השחזור שצולם בתשעה באב באותה שנה, כי לא היה צילום מהאירוע המקורי".

חבריו של הרב בן-נון עלו למעלה להניף את הדגל, אבל הרב בן-נון לא עלה אתם. "למדתי מסכת מידות בקיץ שלפני כן, והבנתי – עכשיו אני עובר בעזרת הנשים של בית המקדש. הבנתי כבר אז שכיפת הסלע היא מקום קודש הקודשים, כי ראיתי מה שראו הרמב"ם, הרמב"ן והרדב"ז. ידעתי שאין שם משימה ולא צריך אותי שם – ואני למקום המקדש לא נכנס".

כיצד מרגיש בחור ישיבה ברגעים כאלה?

"בזמן שהם עלו, שאל אותי המפקד הישיר שלי, קיבוצניק שאתו הייתי מתווכח רבות – נו, יואל, מה אתה אומר עכשיו? עניתי לו: אלפיים שנה נגמרו. זה מה שהרגשתי, ושלוש המילים הללו אומרות הכול".

לפנות ערב הגיע הגדוד לבית מלון כדי לנוח, ושם הם שמעו חדשות בפעם הראשונה מאז שפרצה המלחמה. "זה היה מהמם לקבל פתאום פרספקטיבה", נזכר הרב. "פעם אחת על סיני, פעם שנייה על מרחבי יהודה ושומרון. ישראל שידרה בכוונה שמהירדן ועד תעלת סואץ נמצא בידינו, אף על פי שזה לא היה נכון אז, כדי להאיץ את הבריחה – וזה עבד. מעל הכול – ירושלים והעיר העתיקה ותקיעת השופר של הרב גורן. פתאום אתה מקבל את הסיפור המופלא הזה בבת אחת".

יום חמישי, כ"ט באייר: היום הרביעי למלחמה

בבוקר יום המחרת ביקש הרב בן-נון רשות ללכת לכותל בפעם הראשונה וקיבל אישור לכך. "הגעתי לרחבת הכותל כמו רבותיי ביום הקודם. היה שם כבר ספר תורה וקראתי בפרשת אמור. רחבת הכותל הייתה ללא שינוי, כפי שהייתה. אחרי הסערה של אתמול, בבוקר הזה כבר הייתה תחושת שחרור, מעבר למשהו סדור יותר. פגשתי חבר בדרך והתחבקנו: 'איזה ימים גדולים, איזה ימים גדולים'.

"התרגשתי לראות על מרצפת ביוב אחת, אותיות עבריות: 'בית חרושת היוצק, יפו תרצ"ו-1936'. הערבים ניסו להשמיד כל סימן יהודי, אבל האותיות הללו היו מפלדה והם לא יכלו למחוק אותן. 'אבן מרחוב תזעק'.

"אבל כשחזרנו למלון, קיבלו את פניי צעקות: 'לאן נעלמתם, מה קרה לכם, אתם לא עונים בקשר! מהר, נוסעים לחזית הסורית'".

ימים שישי-שבת, א'-ב' בסיון: היום החמישי והשישי למלחמה

אחרי יום של התארגנות, נוסעים לכיוון הגבול עם סוריה. "כל צה"ל נסע צפונה", מספר הרב. "תבינו את הקצב: קבלת שבת עשינו בחדרה, שחרית של שבת התפללנו בכביש הסרגל ליד עפולה. זו הייתה ההתקדמות בלילה, כשכל צה"ל נוסע ותקוע בדרכים.

"בשחרית קיימנו את הוראת הרבנות הראשית להגיד הלל. בשנה הזו לא אמרו הלל ביום ירושלים אלא בשבת שאחריו, כשהציבור מתכנס בבתי הכנסת".

כשהרב בן-נון וחבריו מגיעים לכורזים בצהרי שבת, הם שומעים שהחטיבה המרחבית שישבה שם התעקשה לעשות את המשימה במקומם – 'מה אתם מביאים את הצנחנים מירושלים לטהר את חוף הכנרת? לא מספיקה להם ירושלים?' "אנחנו הגענו לסוף המערכה", מספר הרב, "את הטיהור האחרון של צפון מזרח הכינרת לקחו מאתנו הוותיקים שנלחמו מול הסורים כל השנים. בצדק, מגיע להם".

בשש בערב נכנסה לתוקף הפסקת האש. למחרת נסע הגדוד של הרב בן-נון בחזרה לירושלים, בפעם הראשונה ממזרח. ביום שני כבר היה מסדר הניצחון של החטיבה בהר הבית, והרב בן-נון מוצא את עצמו שוב על הר הבית מול הרמה של כיפת הסלע, עם הרב גורן והשופר. אך הרב בן-נון שוב נשאר באזור העצים ולא עלה למקום המקדש.

"בתרבות שלנו קשה להסביר את זה, כל אחד מחפש איפה לדרוך ואיפה להצטלם. מקום המקדש הוא מקום של א-לוהים ולא של בני אדם. במבט לאחור, מדינת ישראל הייתה צריכה לומר לווקף המוסלמי – תקבלו מפתחות לאל-אקצה בתנאי שכיפת הסלע, מקום מקדשנו, סגורה לכל אדם בעולם. אף אחד לא נכנס – לא מוסלמי, לא יהודי, לא תייר, שוטר או חייל.

"לדעתי, את השפה הזו הם היו מבינים, את השפה הציונית הם לא יבינו לעולם. לכן זו הייתה החמצה . אתם מסוגלים לדמיין מה היה קורה אם במשך חמישים שנה היה מקום אחד בעולם שאליו לא נכנס שום אדם?

"אין מקדש בלי מורא מקדש, כמו שאין שבת בלי איסורי שבת. קודם כול ההרחקה. מורא המקדש יושג אם יהיה אסור לכולם להיכנס. כשיהודים שומרי הלכה הולכים מסביב וכל השאר נכנסים לצלם – זה חילול.

אנחנו צריכים לחנך את העולם שמקום המקדש הוא מקומו של א-לוהים . תיירים יבקשו שנסביר להם בכל השפות מדוע. המוסלמים ידעו שבאל-אקצה הם מתפללים, אבל א-ללה נמצא במקום כיפת הסלע, כי זה המקדש של היהודים. אם היינו עושים כך בתשכ"ז, היינו היום במקום אחר".

זה נשמע כמו דברים שגם הרב טאו יחתום עליהם, עד כמה שקשה לזהות אותך בקו שלו.

"הקרבה שלי לרב טאו אינה מקרית – שנינו תלמידים של הרב צבי יהודה. יש דברים שהוא לא לקח, ויש דברים שאני לא לקחתי. כולם אוהבים לראות את עצמם תלמידים מושלמים, אבל הוא לא תלמיד מושלם וגם אני לא. העניין של מורא מקדש, והמחשבה כי 'יום יבוא' ונהיה ראויים, זה היה הקו שהרב צבי יהודה הנחיל לתלמידיו".

המנהיג המשיחי שלא נכנע לאופוריית ששת הימים

אחרי המלחמה הרב בן-נון חוזר לישיבה, והולך כמעט מדי יום לבקר פצועים בהדסה עין-כרם ובדרך הולך להר הרצל. "לכולם אחרי המלחמה יש הלם קרב, מי יותר ומי פחות. זו התמודדות – איך זה שאני חי ואחרים לא, במה זכיתי", הוא משתף.

"בוקר אחד, בסוף התפילה, חנן פורת מסיים לתת שיעור בהלכה וניגש לרב צבי יהודה. חנן אומר לו – 'רבנו, הגיע הזמן ללמוד הלכות בית הבחירה'. ענה לו הרב צבי יהודה: 'חנן, עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם'.

"זה היה מפתיע – ההרגשה הייתה שאחרי ששת הימים לא יהיו עוד מלחמות, אבל הרב צבי יהודה אמר אחרת כבר בקיץ. חנן התעקש – 'רבנו, הר הבית בידינו ואני מלמד הלכות תפילה? צריך ללמוד הלכות בית הבחירה'. והרב צבי יהודה, כשיטתו התקיפה, חוזר בדיוק על אותן מילים: 'חנן, עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם'. הרגשתי אז פליאה גדולה על מורי ורבי והזדהיתי עם חנן. אחר כך למדתי שהרב צבי יהודה היה הרבה יותר מפוכח מכולנו, כולל מהפוליטיקאים.

"לימים למדתי שזה בא לו מהגר"א. הגר"א כתב בפירושו לשיר השירים שהאיסור לעלות בחומה מעולם לא נאמר על ארץ ישראל, אלא רק על בית המקדש, שהוא 'שושנה דלעילא'. ארץ ישראל, ואפילו הר הבית, זו אתערותא דלתתא. אבל בית המקדש זו אתערותא דלעילא. אי אפשר בלי נבואה, בלי שכינה, בלי משהו שבא מלמעלה".

אז הרב מתנגד לכל תנועות הר הבית למיניהן?

"אני לא נגד", הוא עונה. "בשלב מסוים הקמתי את תנועת 'אל הר ה'', כי אמרתי – אני שומע את מורי ורבי, אבל אנחנו לא יכולים לאחוז רק בשער המוגרבים. חשבתי שאנחנו צריכים להוציא את שער השלשלת מהם ולעשות בית כנסת במחכמה, שם גם הרב גורן היה מתפלל במנחה של תשעה באב. יזמנו כינוס והרב מרדכי אליהו הגיע ותמך בנו".

הרב חושב שאנו צריכים לסמן את זה כיעד פוליטי?

"אני חושב שזה אחד היעדים הגדולים שלנו, אחרי שיש התיישבות משמעותית כל כך".

מה לגבי החששות שנקים עלינו את המזרח התיכון?

"יש בזה קצת אמת והמון הפרזה. אפשר ונכון לחכות לחלון הזדמנויות – השאלה אם אנחנו בכלל רוצים. בינתיים, ככלל, אנחנו עוד לא מתחילים לרצות".

תחילתו של העימות בחברה הישראלית

הרוח הגדולה של מלחמת ששת הימים הביאה אִתה את תנופת ההתיישבות, ששיאה הוא הקמת תנועת "גוש אמונים". בד בבד הלך והתחדד הפער שבין תנועה זו לבין קולות אחרים בעם ישראל, שהאשימו אותם במשיחיות במובן השלילי של המילה.

"הקרבה שלי לרב טאו אינה מקרית – שנינו תלמידים של הרב צבי יהודה. יש דברים שהוא לא לקח, ויש דברים שאני לא לקחתי. כולם אוהבים לראות את עצמם תלמידים מושלמים, אבל הוא לא תלמיד מושלם וגם אני לא"

כשאנחנו שואלים על זה את הרב בן-נון, הוא מזכיר מיד את "שיח לוחמים", קובץ שיחות ועדויות של חיילי מלחמת ששת הימים, שנמכר בכמאה אלף עותקים וזכה לתהודה עצומה ולשינוי השיח בחברה הישראלית. אחד מהעורכים של הקובץ, אברהם שפירא, אמר לימים לעיתון 'הארץ' כי אסופת הראיונות על שני חלקיה הייתה סימן ראשון שבישר על הופעתן בעתיד של שתי תנועות – שלום עכשיו וגוש אמונים.

"החבורה שהובילה את 'שיח לוחמים' הובילה גם את החרדה מפני המשיחיות", מספר הרב. "הם אמנם יזמו שיח גם עם הלוחמים ממרכז הרב, כפי שעשו בקיבוצים. התכנסנו בביתו של הרב יוחנן פריד והתנהל שיח, אך העורכים החליטו לא להכניס את השיחה הזו לספר בגלל החרדה מהמשיחיות שלנו, כאילו שזה יטמא את הספר".

אכן, בכתבה בעיתון 'הארץ' בשנת תשס"ו נכתב כי אף שבזמנו שפירא הסביר את הוצאת השיחה מחוץ לקובץ כתקלה טכנית, בשנים האחרונות הוא הודה כי זו לא הייתה הסיבה. "הרגשתי שמבחינה מוסרית אינני יכול להתיר את פרסום תוכן הדברים", אמר שפירא. עמוס עוז, גם הוא מעורכי הספר, סיפר כי הופתעו לשמוע בשיחה "דיבורים על ניצחון ונס וגאולה וימות משיח, לשון זרה לנו".

מה כל כך מפחיד במילה משיחיות?

"לספר הייתה אג'נדה של עמוס עוז וחבריו", מסביר הרב, "וההחלטה להוציא את השיח של מרכז הרב או, אם תרצו, גוש אמונים לעתיד, הבליטה את המתח שבין שתי הקבוצות הללו. רוב עם ישראל לא חי את המתח הזה בחדות כזו.

"מרתק לראות שבציבוריות הישראלית הקו עובר עד היום בין שכם, חברון ויריחו של הרב צבי יהודה לבין ירושלים של זהב של נעמי שמר. הרי זה מגוחך: ירושלים היא יותר משיחית מכל דבר – מדוע סביבה אין המתח והחששות הללו? ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל זה לא משיחיות? לרדת לים המלך בדרך יריחו – מעלה אדומים – זה לא משיחיות, אבל להקים את מצפה יריחו או את אלון מורה זה משיחיות.

"חבורת 'שיח לוחמים' הובילה בציבוריות הישראלית קו של רתיעה ממלחמה, בעיה מוסרית וחרדה ממשיחיות. מה שמניע אותם הוא פחד".

"אתם בקטר, לאן נוסעים?"

נראה שהפחד שהרב בן-נון מתכוון אליו הוא הפחד מקפיצת המדרגה הפתאומית שחווה עם ישראל ולא ידע איך לעכל אותה. הוא מדגים זאת בעזרת סיפור שלפי עדותו סיפר לו עמוס עוז כשהתארח בעפרה בשנת תשמ"ב.

"עמוס עוז עם חבריו לחבורת 'מן היסוד', נפגשו בשנת 1962 עם בן-גוריון בלשכתו בקריה", משחזר הרב את הסיפור שסיפר לו עוז. "בעיניהם, בן-גוריון היה משיחיסט בלתי-נסבל. עוז העיד שהוא ראה על שולחנו את הפסוק: 'מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ... וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר'. את סוף הפסוק, 'וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ', הוא ביצע בתש"ח אבל השמיט מהשולחן.

"'חבר בן-גוריון, מה זה?' שאל אותו עוז בחוצפה ישראלית", מספר הרב בן-נון, וכשהוא מתאר את תשובת בן-גוריון הוא מחקה אותו באופן משובח: "'חבר צעיר', אמר לו בן-גוריון, 'ההיסטוריה היהודית עוד לא אמרה את דברה האחרון' – כלומר, א-לוהי ישראל עוד לא אמר את דברו האחרון. 'גבולות ישראל', אמר בן-גוריון, 'הם גבולות לדור הזה. אבל יש תנאים מוקדמים: חמישה-שישה מיליון יהודים, עצמאות כלכלית, נגב וגליל מאוכלסים ואוקזיון (הזדמנות, ר"א) בינלאומי'.

"בן-גוריון הזיז את הווילון והראה לעוז את המפה הסודית. הוא שם את ידו מירושלים עד ערד ובאר שבע על הר חברון, ואמר לו: 'פה אפשר ליצור רוב יהודי בשנים מעטות'".

מכיוון שהסיפור הזה היה נראה לרב קרוב יותר לעמדתו מאשר לעמדתו של עוז, הוא שאל את הסופר אם הוא מסכים עם בן-גוריון. "הוא ענה לי – 'כן, אבל אתם לא הלכתם לפי התנאים המוקדמים של בן-גוריון, אלא לפי הפרשנות המשיחית של הרבנים שלכם – והוא התכוון לרב צבי יהודה – למלחמת ששת הימים. מהפרשנות הזו אתם גוזרים פוליטיקה, ואת זה אי אפשר'.

"גדלתי בתקופה שבה הדתיים היו שומרי הכשרות במזנון הרכבת, ומפא"י הובילה את הקטר. אנחנו הדור הצעיר שנמאס לו להיות אחראים על שירותי הדת, והחלטנו שמקומנו בקטר. כשאמרתי זאת לעמוס עוז, כבר לפני שנים רבות, הוא ענה לי – יואל, אתם כבר מזמן השתלטתם על הקטר ואני יושב באחד הקרונות האחרונים. אתה מוכן להגיד לי לאן אתם נוסעים? אמרתי לעצמי: וואלה, יש משהו במה שהוא אומר. אנחנו לא אומרים להם לאן אנחנו נוסעים. נתניהו לא אומר לאן הוא נוסע, בנט אולי רומז אבל גם הוא לא אומר. פלא שהם מפחדים?"

"בן-גוריון היה ארץ ישראל השלמה לא פחות מאחרים, אבל בתהליכים. כמו הפלשתינים שאנחנו עושים אתם היום שיחות ורוצים את פלשתין השלמה רק בתהליכים. בחמישים שנה התקרבנו מאוד לתנאים של בן-גוריון, ועכשיו רק מחכים להזדמנות בינלאומית. בן-גוריון רצה את הר חברון בטענה שאפשר לעשות בו רוב יהודי בשנים מועטות – כך שהוא כן ראה לנגד עיניו את גוש עציון וקריית ארבע. הטענה כלפינו, כלפי גוש אמונים, היא – למה רצתם לשומרון? תתלבשו על שטח אחד, נעשה שם רוב יהודי, ונתקדם. לאן אתם רצים?

"אני גדלתי בתקופה שבה הדתיים היו שומרי הכשרות במזנון הרכבת, ומפא"י הובילה את הקטר. אנחנו הדור הצעיר שנמאס לו להיות אחראים על שירותי הדת, והחלטנו שמקומנו בקטר. כשאמרתי זאת לעמוס עוז, כבר לפני שנים רבות, הוא ענה לי – יואל, אתם כבר מזמן השתלטתם על הקטר ואני יושב באחד הקרונות האחרונים. אתה מוכן להגיד לי לאן אתם נוסעים?

"אמרתי לעצמי: וואלה, יש משהו במה שהוא אומר. אנחנו לא אומרים להם לאן אנחנו נוסעים. נתניהו לא אומר לאן הוא נוסע, בנט אולי רומז אבל גם הוא לא אומר. פלא שהם מפחדים?"

אז לאן אנחנו נוסעים?

"מיגאל אלון וישראל גלילי, שתמכו בנו בעלייתנו לגוש עציון יותר מהמפד"ל, למדנו כי יש שתי מדינות ואין שלושה עמים. רוב הפלשתינים הם אזרחי ירדן, ורוב אזרחי ירדן הם פלשתינים. אין עם פלשתיני לחוד ועם ירדני לחוד – תפסיקו לרמות אותנו. זה שקר ושום דבר טוב לא ייכון על שקר.

"אנחנו צריכים למצוא הסדר דה-פקטו, הגם שהם לא יחתמו עליו, שבמסגרתו הפלשתינים שיושבים ברמאללה, בשכם ובג'נין יהיו אזרחי ירדן. אני בעד ההנהגה ההאשמית ולא הפלשתינית, ואלו שתי הנהגות של אותו עם. צריך להיות ניהול משותף בנוסחה כזו או אחרת של האזור הזה. לא שתושבי שכם יהיו אזרחי ישראל ולא שאנחנו נהיה אזרחי פלשתין ולא שתמציאו פה עוד מדינה בשטח שאין לו בסיס של קיום מדינתי, אפילו אם זה כל יהודה ושומרון. ראינו בעזה מה קורה כשנותנים לפת"ח ולאש"ף מדינה או אפילו אוטונומיה".

גוש אמונים עיצב את דרכו מתבונה פוליטית או ממקור הקודש?

"זה לא 'או-או' אצלי, העמדה של 'או-או' אינה רלוונטית, היא בנויה על תפיסה של אמת מעגלית, ובמעגל יש רק מרכז אחד – אתה יכול להיות או תאוצנטרי או אנתרופוצנטרי. אבל למה לחשוב על האמת במושגים של מעגל? אני מבין את הרב קוק בהיגיון פרבולי, של הקונקרטי מול האינסוף. הקדוש ברוך הוא שברא אותנו גם נתן בנו את השכל הרציונלי. אני מנסה לנתח גם מהכיוון הביטחוני-רציונלי וגם מהכיוון הקדושתי ואני מגיע לאותו מקום, אז מה הבעיה?"

הבעיה היא כשלא רואים נקודת מפגש, וטוענים כלפיך שאתה מתיימר להיות רציונלי אבל התשובה מן הקודש כבר מונחת אצלך בכיס.

"זו טענת עמוס עוז וחבריו, אבל הם לא צודקים, כי הם חושבים חשיבה מעגלית, שזה 'או-או'. יש כאלה שחושבים שאי אפשר לערב קדושה בשיקולים הרציונליים, ויש כאלה שחושבים שחשיבה רציונלית היא רק דרך הסברה לקדושה. אני חושב שהקדוש ברוך הוא מתגלה במקור הכפול הזה – 'אחת דיבר א-לוהים , שתיים זו שמעתי'".

ההסברה באחריותנו

בשנת תשנ"ב טבע הרב בן-נון את הביטוי "לא הצלחנו להתנחל בלבבות". במאמר שפרסם בכתב העת 'נקודה' כתב שהוא וחבריו המתנחלים הסתפקו בבניית התנחלויות בלי לעבוד על יצירת שותפות במפעל עם כל תושבי המדינה.

מהצורה שבה הרב תיאר את המחלוקת בין גוש אמונים ל'שיח לוחמים', נראה שהבעיה היא לא ההתנחלות בלבבות, אלא המחלוקת הרדיקלית שקיימת בין שתי הקבוצות.

"עם הקבוצה הזו, זה נכון", מודה הרב. "כשאני אומר 'התנחלות בלבבות', כוונתי שאם היינו עובדים במשך שנים עם אנשי הקיבוצים בגבול עזה, והם היו חשים שחורבן גוש קטיף יביא עליהם את איום הטילים והטרור, אולי הם היו משתטחים עם הכלים החקלאיים על הכביש ולא נותנים לשרון לבצע את זממו.

"אני רוצה שרוב תושבי המרכז יאמרו – אם לא יהיו יישובי השומרון, יירו משם טילים עלינו. זה באחריותנו להסביר להם. זה מה שאמרתי בגוש אמונים מהרגע הראשון – צריך ללכת בית-בית בהסברה ארוכת-שנים".

אבל הרב מזכיר רק את ההסבר הרציונלי ולא את ההסבר הקדושתי-זהותי. זה קצת לדבר אליהם במונחים אינפנטיליים, כאילו הם לא מסוגלים להבין קדושה.

"רק אם אתה חושב בשני מעגלים נפרדים. צריך להסביר שאנחנו שם גם מסיבה ביטחונית וגם מבחינת ארץ אבותינו, וזה לא סותר. אם הציבור התל-אביבי יבין שיישובי השומרון הם חגורת המגן שלו, אז כל הדיון משתנה. גם את הצד הקדושתי הם יכולים לקבל, כמו שהם מקבלים אותו לגבי ירושלים. היינו צריכים לעסוק בזה יומם ולילה, אבל כציבור אנחנו נוטים יותר לשפה הקדושתית ועושים את ההפרדות האלה. אני בעד שיטתו של הרב קוק, שקרא לאחד את מה שנראה כבלתי-מתאחד".

צילום: מרים צחי

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם