תימן לאור גלות מַוְזַע

6 yaman

מיזם מיוחד מלקט את הבדלי הפסיקה והמנהג שבין התימנים לשאר גלויות העם היהודי. וגם: על השואה שפגעה קשות בנפש וברכוש של קהילת תימן אך לא הצליחה לפגום במורשת שעברה מאב לבן

זהר עמר

יהודי תימן שימרו בכל אורחות חייהם מנהגים עתיקי יומין וייחודיים, שאת שורשיהם ההלכתיים אפשר למצוא במקרא, בספרות חז"ל והגאונים ובמיוחד אצל הרמב"ם. במהלך פרויקט תיעוד מקיף שערכנו לאחרונה עמדנו על כאלף הבדלים בין עולם המנהג והפסיקה ההלכתית התימנית המקורית (הזרם ה"בלדי") ובין בני אשכנז וספרד. השינויים לוקטו באסופה "ספר החילוקים של בני תימן לבין בני הצפון". הוא משקף מגוון שינויים, החל מהזרם הצרוף של הרמב"ם ועד הנוסח הממזג של הרב יחיא צאלח (מהרי"ץ).

כמה מהשינויים במנהג ובהלכה

קצרה היריעה מלפרטם ואת טעמיהם, אך נדגים כאן במקצת דברים שלא נהגו בהם: "תשליך" ומנהג כפרות, ברכת הנר ביום טוב, נטילת ידי הכוהנים לפני הברכה, תענית בכורות ולימוד מיוחד בערב פסח, מניעת תספורת בספירת העומר, אכילת מאכלי חלב וקישוט בצמחים בשבועות, ואיסור אכילת בשר ויין בחודש אב מוגבל לסעודה המפסקת בערב תשעה באב.

חינוכו של הילד למצוות מוקדם וכך גם הצטרפותו לקהל: ילד בגיל 6-7 יכול לעלות לתורה בין שבעת העולים ולהצטרף לזימון, הוא מתעטף בטלית ואביו קונה לו ארבעת המינים כשרים. הנחת התפילין הייתה לעתים בגיל 9-10, תלוי בבגרותו של הנער, ולמעשה מסיבת "בר מצווה" לא הייתה קיימת בתימן וגם בארץ היא למעשה עניין טקסי בלבד. אין האב אומר "ברוך שפטרנו", שהרי הנער הוא זה שנפטר מעונשו של האב (רמב"ם, הלכות תשובה ו, א).

בנוסח התפילה על פי הרמב"ם ישנם שינויים רבים, למשל, ה"פטור" מתחנון מוגבל לשבתות, ראשי חודשים וימים טובים בלבד. לכן ימי החולין בחודשי תשרי, ניסן וסיוון וגם ט"ו בשבט נחשבו ימים רגילים שנופלים בהם על פניהם. נפילת אפיים בשחרית ובמנחה היא על צד שמאל ואף על היד שעליה מניחים תפילין. שינויים רבים יש במנהגי האבלות, וכאן נתייחס רק למושגים "קדיש יתום" ו"חיוב" שאינו נוהג באדיקות כמו בעדות אחרות; החיוב הוא על כלל הציבור והאבל הוא רק שליח הציבור. נוסח הקדיש שונה, דומה לזה הנאמר לאחר לימוד תורה או אמירת פסוקים (דעתיד לחדתא"), ורק אחד אומרו בתפילה; אין מרבים ויוזמים בקדישים ואין חובה לאומרם בכל שנת האבל, ויש הנמנעים מלעלות לקברים.

שינויים רבים ישנם בנוסח התפילה ובברכות. למשל אין אומרים "עלינו לשבח" במנחה (בנוסח הרמב"ם אומרים רק בראש השנה). אין חותמים בשם ומלכות ברכות של "יהי רצון" כמו בתפילת הדרך ומהדרים לברך ברכת הלבנה (ולא קידוש לבנה) מיד עם ראייתה בחידושה. נוהגים תמיד בכלל ש"מברך ועובר לעשייתה" – נטילת ידיים לסעודה ואחר כך מברכים; מברכים על נר שבת ואחר כך מדליקים; מברכים על הפרשת חלה ואחר כך מפרישים ועוד.

מורה נבוכים ונשכחים

מאז עלייתם של יהודי תימן לארץ ישראל הם מתמודדים עם כור היתוך תרבותי והלכתי, שמאיים על כושר השימור של מנהגיהם ומסורותיהם. התקבצותם של נדחי ישראל לארצנו בתהליך המיזוג והגאולה שמתחולל מול עינינו בדורות האחרונים מציב אתגר של ממש מול האפשרות לשימור המסורת האותנטית והנחיצות לעשות זאת.

מטרת התיעוד שעסקנו בו היא לחשוף בפני בני יוצאי תימן את מורשתם ההלכתית המעטירה מחד גיסא, ולהגביר את המודעות בקרב הציבור הרחב, בקרב המחנכים ומורי ההלכה של שאר עדות ישראל, מאידך גיסא. הצורך בכך עלה כשהתברר שרבים מבני הדור השני והשלישי של יוצאי גלות תימן אינם מכירים את מנהגיהם. בדור שבו ילידי תימן פוחתים והולכים, השִכחה גוברת וההַשכחה עולה בשל חילופי העתים והתגברות השפעתם ולחצם של בני עדות אחרות. השפעות אלה ניכרות בכל אורחותינו, החל מגן הילדים ונמשך בבית הספר, בישיבות ובאולפנות, שבהם סופגים בני הדור הצעיר את תורתם מפי מלמדים ומחנכים שלרוב אמונים על שיטת הפסיקה האשכנזית או הספרדית. בני תימן הצעירים מוצאים את עצמם נבוכים על רקע הפער בין מה שהם לומדים במוסדות החינוך ובין המנהגים השונים שהם רואים בביתם, הנדמים לסביבתם כמשונים, חסרי אסמכתא ואף עומדים בסתירה להלכה כביכול. לעתים הם מאמצים את פסקי ההלכה המוכרים והמקובלים בכל עדות ישראל ונוטשים תורת אבות, הן בשל העדר ידע, כלים ותעצומות נפש לעמוד על תוקפם של מנהגיהם ומקורם, הן בשל רגשי נחיתות והתבטלות עצמית.

השואה התימנית

אחת הטענות שעמה מתמודדים בני תימן היא שאין להם כביכול מסורת פסיקה כתובה עתיקה, וכל החיבורים ההלכתיים שלהם הם מאוחרים. דומה שאחת התשובות לכך נובעת מחוסר ידיעה של ההיסטוריה של יהודי תימן. אחד האירועים הקשים ביותר שעברה יהדות תימן שלא זכה לחשיפה בציבור ולא במערכת החינוך היא גלות מוזע (Mawza). מדובר באירוע מכונן בתודעה התימנית, שעוד זכיתי לשמוע את הדיה בקרב זקני תימן. האירוע המכונה "השואה התימנית" אירע בשנת 1679 וחלק מפרטיו אפשר למצוא בערך שהוקדש לו בוויקיפדיה. בקצרה נציין ששליט תימן אלמהדי, קנאי מוסלמי ושונא יהודים, גזר עליהם גזרות דת קשות ובשיאן הותיר להם בררה למות או להמיר את דתם. בלחצם של ראשי המחוזות והשבטים הערבים שחששו בין היתר לפגיעה בכלכלתם (יהודי תימן עסקו במלאכות חיוניות) הוא "המתיק" את עונשם לגלות או להתאסלם.

כמעט כל יהודי תימן בחרו לשמור על דתם ונאלצו לגלות ממקומם. יהודי תימן מצפונה ועד לדרומה הוגלו למוזע – מקום השוכן באזור התִהַאמַה שלחוף ים סוף, מהמקומות הקשים ביותר למחיה על פני האדמה (בקיץ עלול להגיע לכחמישים מעלות בצל). לאחר כשנה, כאשר חסרונם של היהודים הורגש בכלכלת הארץ וסדרה של אסונות טבע שיחסו הערבים להגליית היהודים – הורשו היהודים לעזוב את מוזע. הגלות פגעה אנושות בבני תימן בכמה מישורים:

  1. פגיעה גופנית - כתוצאה מהגלות הושמדה מרבית יהודי תימן מתלאות הדרך, מצמא ומרעב, מעוני וממחלות. לפי ההערכות נותרו מבני תימן כרבע עד שליש. בחלק מהקהילות הפגיעה הייתה אנושה אף יותר: מתוך כעשרת אלפי יהודי צנעא, למשל, נותרו רק כאלף.

  2. פגיעה ברכוש – רוב היהודים איבדו את נכסיהם ונותרו עם מעט מיטלטלים שעמם הלכו לגלות. יתרה מזאת, למשל בצנעא היהודים לא הורשו לחזור לבתיהם והם שוכנו בגטו שנקרא "קאע אליהוד", שם התגוררו הוריי עד לעלייתם ארצה. אחד מבתי הכנסת הגדולים הוסב למסגד, והוא קיים עד היום ונקרא "מסגד אלג'לא" (מסגד הגלות).

  3. פגיעה בנכסי הרוח – כמעט כל כתבי היד העתיקים אבדו או הושמדו ובהם תכלאלים (מחזורי התפילה) וספרי הלכה ואמונה. רבים מזקני העדה ומראשי חכמיה נפטרו וכך נפגעה קשות ההנהגה ההלכתית ומורשת עתיקה חשובה.

כאמור, האירוע הטראומטי נצרב עמוק בתודעה התימנית ותועד לאחר מכן בכרוניקות ובכשלושים קינות (בדומה לפיוט "אב הרחמים" שמתעד את גזרות תתנ"ו באשכנז). למרות זאת, מסירות הנפש של קהילת תימן עמדה להם והיא הצליחה להתאושש. כך כתב הרב שלום שבזי, גדול משוררי תימן, שחווה את הגלות: "לולי ה' עזרנו ומפרא הצילנו, אזי בעצתו כִּלַנו, כי בא להמיר דתנו". במחצית הראשונה של המאה העשרים מנתה קהילת תימן כשמונים אלף (!) נפש. יש לציין שלבד מעליות בודדים או קבוצות (עליית "אעלה בתמר") עלו לארץ ישראל כשלושים אלף מתוכם, עוד לפני הקמת המדינה (בעיקר בשנות השלושים והארבעים) מבלי שתופעה זו זכתה להכרה בשם, ואולי ראוי לה הכינוי "העלייה השישית".

אבל הנס הגדול ביותר של יהודי תימן הוא שלמרות התלאות וגלות מוזע הם הצליחו לשמר את מורשתם בשל מסורת עתיקה וחזקה בעל פה שאותה העבירו באדיקות איש מפי איש. במידה רבה כוחה של מסורת זו היה חזק מהמורשת הכתובה של כתבי היד שאבדו. במשך מאות בשנים הם דבקו במנהגי ההלכה שלהם, כפי שהעיר על כך הרב יחיא צאלח מגדולי חכמי תימן, שנולד כדור לאחר גלות מוזע: "ומזקנים אתבונן רבנן קשישי ובעלי הוראה, הורגלו לנעול דלת בפני הפוסק כל שלא בא הדבר מפורש לראשונים" (שו"ת פעולת צדיק, א, קכו).

מודע כדאי לשמר את מנהגי תימן?

ראוי לציין שההבדלים המהותיים במנהגי ההלכה התימנים, שלעתים נראים שונים ומשונים מהמקובל, מיוסדים כולם על אדני קודש על דרכי פסיקה של הראשונים ודפוסי מחשבה עמוקים. אנו מאמינים שאין סתירה בין שמירה על האיחוד ועל הייחוד ושלחברה הכלל-ישראלית כדאי לתמוך בשימור מסורת בני תימן. אנו מייחלים שלעתיד לבוא, כאשר הסנהדרין תתכנס כדי לקבוע נוסח והלכה אחידה, הוא יתחשב בכלל הזרמים המגוונים של כנסת ישראל ובני תימן יוכלו לתרום ממורשתם הייחודית לכלל כנסת ישראל.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם