נוסח עממי

m 10 80

הילדות הקשה בפריפריה שהפכה לסדרה מצליחה, התקפי החרדה, העצבנות המרוקאית והרצון להיות יהודי טוב.מני אסייג כבר מזמן לא רק האח של שלום, והוא מצחיק וכועס גם יחד * שנות ה-80, גרסת תשע"ח

נדב גדליה

מני אסייג מעדיף לא להגיד כמה סיגריות הוא מעשן ביום, אך דווקא כשהוא נכנס לקיוסק לבקש את המרלבורו לייט שלו הוא מחייך לרגע ארוך בגלל אותו הרגל מגונה. "נגמר לי המרלבורו לייט, תבוא מחר בעוד יומיים", צוחק אליו המוכר ואסייג מתמוגג. הנה, עוד משפט שכתב בסדרת הקאלט שלו 'שנות ה-80' שהצליח להפוך למטבע לשון עובר לסוחר.

כשמוכרים בקיוסק מצטטים (ולא רק בפניך) משפטים מהסדרה שלך, זה אומר שהגעת כמעט למעמד סרטי הבורקס של שנות ה-70. יש שידרשו זאת לגנאי ויש לשבח.

כשיש מי שרואים ב'פרוספר', הדמות המרכזית שכתב אסייג, את סאלח שבתי של ימינו, זה אומר שמני אסייג הטביע חותם. לא עוד 'האח של שלום אסייג' השחקן והבדרן, מני אסייג עומד בפני עצמו והעניין מעוגן בכתבי הקודש.

רגע אחרי סיום העונה השלישית של 'שנות ה-80' שהציגה את סיפור הפריפריה של הימים ההם, וכשעל השולחן מונח חוזה לעונה רביעית של הסדרה שהגה (ותשודר אחרי הפיצול הצפוי בערוץ 2 בזכיינית 'רשת'), מנסה אסייג להסביר היכן טמון הסוד שהצליח לשבור מוסכמות שידור ולגרום לזכיינית כמו 'רשת' להפיק יצירה שכל כולה בפריפריה, עמוסה במזרחיוּת מכל העדות ובמקום מסוים אפילו מצחקקת קמעה על אשכנזים מצוננים.

"הבאנו אמת", אומר אסייג, "רוב הסיפורים בסדרה מבוססים על סיפורים אמתיים שחווינו בנערותנו בטירת כרמל ולקחתי אותם, הקצנתי אותם, סובבתי וערבבתי את העלילות בשביל הקומדיה, אבל כמעט בכולן יש בעיקר אמת. אם היה פרק על הדוד מארצות הברית - באמת היה כזה, ואם לא במשפחה שלנו אז אצל מישהו מהשכונה. או בסיפור בסדרה על מורדי שיש לו חרדות בגלל שור שרדף אחריו בעבר - היה לנו בשכונה סיפור כזה על בחורה שלא יצאה מהבית, וכולם סיפרו שזה בגלל טראומת שור שרדף אחריה. פעם בשנתיים היא הייתה יוצאת וזה היה נס. מכל הילדות שלי אני זוכר אותה הולכת ברחוב פעם אחת בלבד".

נשמע יותר עצוב ממצחיק.

"זה הכוח של הכותבים הקומיים, לשתול מקרה עצוב על דמות מטורפת. רקמתי את הסיפור הזה ובסוף עשיתי שהיא יוצאת מזה ע"י כישוף, שזה גם משהו שהכרתי מקרוב; לדוד חיים עליו השלום, אח של אמא שלי אליס עליה השלום, היו לו כוחות. נשבע לך! הוא היה נוגע לאנשים במצח, ממלמל שמות של מלאכים, עושה נפלאות. פעם גיסי שהיה נהג הסעות הכניס 15 חבר'ה ברכב שמותר להסיע בו שבעה אנשים, אחד מהם היה דוד חיים. בלילה שוטרים עוצרים אותו, ואם היו שוללים לו את הרישיון הלכה לו הפרנסה. השוטרים מכניסים את הראשים לאוטו, מסתכלים, ודוד חיים מתחיל למלמל 'עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו'. והופ, כאילו לא היה כלום. השוטרים אמרו 'נסיעה טובה' ונסעו משם".

וגם היום אתה מאמין בדברים האלה?

"אני מתפעל. לא יודע, אולי גם הדוד עשה טריקים", מחייך אסייג. "אי אפשר לדעת. יש לי חבר קוסם, חזי דין, והוא דווקא אומר שהכול טריקים. בשנות השמונים אורי גלר טען שיש לו כוחות, רק היום הוא התחיל להגיד שהוא לא מגלה אם יש לו או אין לו. לך תדע".

"רוצים להיות אירופים? סעו לאירופה ותהיו חילונים, אבל תנו לילדים שלנו לצרוך תרבות יהודית, ערכים ומסורת. אם זו 'הדתה' - אז הכול הדתה, גם ציונות היא הדתה, למה ארץ ישראל שייכת לעם היהודי? זה כתוב בתנ"ך, לא?"

ליצן עצוב

לא תמיד הכול היה מצחיק. הרבה לפני שהפך אסייג לאחד הכותבים המבוקשים בישראל בתכניות ובמופעי סטנדאפ של אחיו שלום ושל קומיקאים נוספים, הוא היה ילד טוב טירת כרמל, בן אחרון מתוך שמונה ילדים לאמא עקרת בית ואבא שהפך לצבּע בארץ אחרי שהיה חייט במרוקו. אסייג עצמו שיחק כדורסל בקבוצת הנוער הפועל חיפה, אך נאלץ לפרוש ממשחק בעקבות פציעה בברך שצילקה גם את רוחו. כנחמה, שלח את שני ילדיו הבוגרים לעשות את מה שנמנע ממנו. "כדורסל היה החיים שלי. זה משהו שאני לא מראה בסדרה כי אני לא רוצה לתת את הזרקור על החיים שלי ומתמקד יותר בשלום שעליו מבוססת הסדרה, אבל החרדות והטראומות שאני חווה עד היום התחילו שם ורק הוסיפו על מה שהיה בילדות.

"כילד, מעולם לא היו לי אופניים, אפילו כדורגל היה מצרך נדיר", מספר אסייג בפנים חתומות ואפילו רמז חיוך לא נפרש על פניו, "אם היית מוצא כדורגל בשנות השבעים-שמונים היה ברור שהוא שייך למישהו ותכף יבואו ויחפשו אותו... אז היינו צובעים אותו בצבע אחר כדי שלא יזהו את הכדור ברחוב. בגלל הצבע הכדור היה הופך לקשה, ובעיטה בו כבר הפכה להיות משהו לא ממש נעים לרגל".

דיבורים על כך שזו גנבה לא היו אז?

"היום ברור שאחפש את בעלי הכדור, אבל אז היינו ילדים. לצערי היו חבר'ה שגם גנבו מקיוסקים. לא הייתי בקטע הזה, אבל פעם אחת הצליחו לגרור אותי לחנות של יחזקאל לגנוב ופלים, לקחתי מסטיק קטן והוא קלט... התחיל לרדוף אחריי, ולמרות שהייתי מהיר הוא הצליח לתפוס אותי. ניער אותי והזהיר שזה לא יקרה יותר", הוא משחזר ואני כבר קולט איך הסיטואציה הזו תגיע לעונה הבאה.

מכות חטפתם בשנות ה-80?

"ברור, בישבן וברגליים עם נעל, מאמא שלי. אבא שלי היה מנסה להרגיע אותה אבל לא תמצא אחד שלא קיבל בתקופה ההיא. ועם כל הכבוד למודרניזציה ולדאווין - אם ילד לא מקשיב להורים ומקבל מכה קטנה בעדינות - לא קרה אסון. קוראים לזה 'חינוך', זו לא אלימות של 'הורים מכים'. יש היום התייפייפות. אני לא זוכר שלמישהו נהיו צלקות בגלל שהוא חטף קצת מכות. החרדות שלי לא צמחו מהמכות".

איך אתה מתפקד ומטפל בטראומות ההן?

אסייג לוקח נשימה עמוקה. "אני באופן אישי הכי פתוח. אני לוקח כדור פסיכיאטרי כל יום. אני לא מתבייש בזה, ב"ה, לא בעבר ולא בהווה. זו תופעה של הרבה כותבים. תסריטאים הם לא בהכרח קומיקאים. הם לא קורעים מצחוק ביומיום. הייתי מוצא את עצמי בדיכאון, וגם היום יש רגעים קשים. הכדור פתר לי את התקפי החרדה, לא את ה'דיכּי'".

איך מרגישים כשיש התקף חרדה?

"כמו התקף לב, הייתי מרגיש כאילו אני הולך למות".

ניסית שיחות עם פסיכולוג?

"אף אחד לא היה מתקן את זה בשיחות, תאמין לי. זה לא בשבילי. אני מכיר את עצמי. זה משהו כימי לדעתי, כנראה כל הטראומות שחוויתי הצטברו ונוצרה בעיה מוחית. זה דבר ידוע ולא צריך לבדוק, כל מי שחווה דבר כזה יודע שזה מזה".

פריפריה בפריים טיים, אבל הקיפוח עודנו כאן

מני אסייג (47) גדל בטירת כרמל ומגדל היום את שלושת ילדיו בקריית מוצקין. אחרי שפרח לו חלום הכדורסל עבד כטכנאי ב'בזק', ובגיל 30 גילה במקרה שהוא יודע לכתוב. "כתבתי ליום הולדת של אבא שלי איזה דקלום ארוך ששפך את כולם מצחוק, ואמרתי 'וואלה, יש לי את זה'". לאחר מכן האח שלום ביקש בדיחות למופע, ומהר מאוד הגיעו ההצעות מסטנדאפיסטים נוספים ומתכניות טלוויזיה. "כל דבר ששלום עשה הוא לקח אותי אתו", מגלה אסייג. "מהפינה הקטנה ההיא שהייתה לו אצל יאיר לפיד ועד 'צחוק מעבודה'". כיום עובדים האסייגים יחד - האח הגדול מוריס מנהל, שלום על תקן הכוכב בחזית יחד עם בנו דניאל, ומני על המקלדת, כותב במטבח ובמרפסת שלו בקריית מוצקין הרחק משלום שעבר לתל אביב הגדולה.

יפה שאתם עובדים יחד, אבל מה עם "אחים וגיסים - עד הכיסים"?

"יש משפחות שכן מסתדרות בעסקים", מוחה אסייג. "יש ויכוחים מקצועיים שגולשים לעצבים, אבל תמיד האח הגדול מפשר. זה כמו זוגיות. בהתחלה שלום לא התחבר לחלק מהדברים שהייתי כותב והייתי נפגע, אחר כך הבנתי שאין מה לעשות, אמן צריך להתחבר לחומרים שהוא מציג. היו קומיקאים אחרים שלקחו את הבדיחות ששלום סירב לקחת. זה המשחק, הפסקתי להיפגע".

אז על מה אתם רבים היום?

"לפעמים אני רוצה לקדם שחקנים מהפריפריה, והוא לא מוכן שהסדרה תיפגע בגללם כי חסר להם ניסיון. אני אישית מוכן שהעסק יתעקם קצת כדי ששחקן מהפריפריה יצליח ויפרוץ. גם שלום צודק בטענה שלו, אבל אני חושב שלא פחות חשוב לתת לחבר'ה האלה 'פוש', לתת להם את החוויה של להיות בסֵט, להכניס אותם לעניינים".

אז היה קיפוח בפריפריה בשנות ה-80 או לא?

"התפכחתי בגיל די מאוחר. גם אני חשבתי בהתחלה שאין קיפוח. כשהייתי ילד הייתה תמימות כי ההורים לא דיברו על זה. היינו שמונה ילדים, ועם כל הקשיים לא היה זמן להתעסק בנושא. אבל אני כבר דור שני לקיפוח ויותר רגיש לזה. כשהייתי בהפועל חיפה התחלתי להרגיש גזענות ועוינות. כולם היו אשכנזים מהכרמל הנחשב ואני נער מטירת כרמל. פעם אחד מהצופים הקבועים צעק 'תעיפו את המרוקאי הזה מטירה' והבנתי בדיעבד גם דברים שקרו קודם לכן.

"אני לוקח כדור פסיכיאטרי כל יום. אני לא מתבייש בזה, ב"ה, לא בעבר ולא בהווה. זו תופעה של הרבה כותבים. הייתי מוצא את עצמי בדיכאון, וגם היום יש רגעים קשים. הכדור פתר לי את התקפי החרדה, לא את ה'דיכּי'"

"התחלתי להבין שזה לא היה תמים. היו רוחות של גזענות והתנשאות. היו האלה שחשבו שיש להם דם כחול והם ייתנו את הטון בתרבות ובחינוך וזה בא לידי ביטוי בטלוויזיה וברדיו. לאורך השנים היה מידור של המזרחיים בתקשורת, נקודה. איפה המזרחיים בכל תכניות הבידור של שנות השמונים? לא היו ב'זהו זה', גם לא ב'חמישייה הקאמרית' בהמשך, וגם ב'קומדי סטור' בקושי היה. לא היו מזרחיים בפרונט, רק נסים משעל בחדשות. אף אחד לא האמין ששלום יגיע לאיזה מקום. גם ברדיו היה רק 'אגן הים התיכון' וזהו. תחמו את המזרחית, ולא שלא הייתה איכות - היה למשל אביהו מדינה שהוא כותב מעולה, יותר מאביב גפן, אבל זה לא היה מספיק טוב בשבילם".

ומה דעתך על המזרחית של היום?

"אני מקשיב למה שקורה היום וזה נהדר - משה פרץ אחלה, אייל גולן, עומר אדם, אני אוהב לשמוע אותם. אבל מעדיף את המוזיקה של הדור הקודם עם המילים המכבדות. דקלון, זוהר ארגוב, שימי תבורי".

עכשיו כשאתה ב'פריים טיים' נגמר עידן הקיפוח, לא?

"ניצחנו בגדול ברוך ה'", מודה אסייג, "אבל עדיין צריך לזכור שזה ב'פריים טיים' כי שלום אסייג נהיה כוכב עוד לפני כן ומני אסייג יודע לכתוב".

למה אתה מצפה?

"שיבואו לפריפריה וייתנו צ'אנס לכישרונות שמתחת לרדאר, אלה שלא מקבלים במה רק כי הם לא נמצאים בתל אביב. אל תעשו לי טובה ותביאו הצגות לפריפריה, תביאו את הפריפריה למרכז הבמה".

מה הבעיה שלכם עם קצת יהדות?

כשאני שואל את אסייג מהם הקווים האדומים שלו ככותב לערוץ מסחרי שצריך להביא לחם רייטינג, הוא לא חושב פעמיים. "מי שאין לו קו אדום מבחינתי הוא בהמה. ויש כאלה. הם יצחקו על מתים ועל יוני נתניהו, והמבין יבין למי אני מתכוון. הסדרה שלנו נקייה ולא תראה שם מיניות חוץ אולי מכמה מילים שאיזה עבריין אומר. אנחנו רוצים שיהיה נקי כדי שגם ילדים יוכלו לראות את זה. חשבנו בהתחלה שפרוספר (הדמות המרכזית) יעשן, זה עזר לדמות, אבל הורדנו את זה".

המחנך אסייג?

"יש שם מסרים בלי סוף, אני לא מתנצל. מה רע בקומדיה קורעת ומרגשת שאנשים יוצאים ממנה עם גם תובנות?"

ודעתך על זעקות ה'הדתה'?

"נודניקים מודרנים", הוא פוסק, "רוצים לשלול כל סממן יהודי מהדור הבא, רוצים להיות אירופים? סעו לאירופה ותהיו חילונים, אבל תנו לילדים שלנו לצרוך תרבות יהודית, ערכים ומסורת. עזבו אותנו קרציות! מה הבעיה שילדינו ילמדו קצת תורה? אם זו 'הדתה' - אז הכול הדתה, גם ציונות היא הדתה, למה ארץ ישראל שייכת לעם היהודי? זה כתוב בתנ"ך, לא?"

אתה יכול להבין את החשש שלהם?

"אני לא יכול להבין את זה. רק אדם שמנותק לגמרי מהיהדות מדבר ככה. יש נתב"ג, יש שם מטוסים חדישים, סעו לכם, תיהנו".

ואיך מתבטא ביומיום היהודי שבך?

"לצערי לא הלכתי בדרך הזו... הדור הולך ופוחת, אני מניח תפילין פעמיים בשבוע ומתעקש עם הילדים שלי שיניחו גם. אם לא אעשה את זה מה יהיה עם הדור הבא אחריהם... אני גם עושה קידוש, לא מעשן בשבת. אבל אני נוסע".

עכשיו אני, כדתי, לא מבין את זה.

"אצלנו הדלקת אש נחשבת חמורה. לא יכול להסביר את זה. מני אסייג חונך שהבערת אש היא חילול שבת הכי גדול, גם לנסוע זה חמור, אבל להדליק להבה זה הכי גרוע. אני יודע שמכונית עושה פעולה דומה אבל בראש שלי - לא הדלקתי מצית או בישלתי משהו... יש כאלה שאומרים שאם כבר אתה נוסע אז יאללה גם תדליק אש, אבל לא. יש לנו פלטה".

תפתור את החידה 'מדוע המרוקאים נתפסים כעצבניים', או שתכחיש.

"המרוקאים אולי נוטים להתעצבן יותר, אבל זה בגלל שהם טיפוסים רגשניים יותר, כאלה שלוקחים ללב, וזו חבילה שיש בה פלוסים ומינוסים. באותו מידה הבנאדם יכול להיעלב וגם לכעוס וגם לסלוח מהר יותר מהממוצע".

מהיכן נובעת החמימות המזרחית לעומת הקור האשכנזי?

"כשיש יותר ילדים בבית אתה מרגיש יותר חום. אוטומטית. האשכנזים ספגו דברים בהיסטוריה כמו השואה וזה גרם לאנשים לאבד את שמחת החיים, שמעתי שיש כאלה שפחדו לאהוב מחדש. אף אחד לא אשם, אבל לפעמים ספגנו את הניכור הזה, הרגשנו את זה. למרות זאת, בסך הכול כולנו יהודים וכולם יהיו ישראלים, ובשלב כלשהו ישכחו את כל ההבדלים".

מתי?

"לדעתי זה ייקח עוד חמישים-מאה שנה, אנחנו לא נזכה לראות את זה, אבל זה חייב לקרות. אני מקווה שמצד שני לא ישכחו את המקורות והשורשים. רק שלא תהיה מלחמת העדות הזו! אני אישית נשוי לרומנייה אז כבר עשיתי מיזוג גלויות", צוחק אסייג.

תוכי מדבר קטן לחש לי שבזמנך החופשי אתה מקפיד ללמוד על מה שעשו לאשכנזים.

"מאיפה אתה יודע את זה? אני מסתקרן ומחכים ומתעצבן. אלה חלאות אדם, לא היינו בשואה אבל חונכנו לזכור. כמונו כמוהם. הגרמנים היו מגיעים גם למרוקו אם המלך מוחמד לא היה עוצר אותם ואומר להם שבבית המלוכה ישימו טלאי צהוב אם הם יסמנו את היהודים. חשוב לי לקרוא על ממלכת הרוע של עמלק - המן, היטלר, אלו עמלקים שחזרו בגלגול. שנאת היהודים טרפה את דעתם והפכה אותם למפלצות. צריך להוסיף בכתובים ש'כל יהודי צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא מהשואה'".

אתה מרגיש בר מזל שאחיך שלום סלל את הדרך בתעשייה?

"אני בר מזל כי שלום הוא אחלה גבר ואף פעם לא קינאתי בהצלחה שלו. נכון, הוא פתח לי את הדלת ונכנסתי פנימה בריצה, אבל זו פתיחת דלת הדדית. ב"ה גם אני עזרתי לו. שלום התקדם בטלוויזיה בזכות מני אח שלו. אנחנו צוות. הוא מקצוען, ואם לא הייתי טוב הוא לא היה לוקח אותי ככותב".

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מבחן השבת העולמי

    מוטי קרפל במאמר לכבוד...

הציבור קורא לה'

    מזכ"ל אריאל במאמר לחודש...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם