מאה שנה להצהרת בלפור

6 Arthur Balfour

 

 

 

מי אמר שאין חגים בחודש חשוון? איש החינוך והסופר חגי בן-ארצי רוצה מאוד שנתחיל לחגוג בכל שנה חג לאומי בי"ז בחשוון – ובמיוחד השנה, במלאת מאה שנים לנס המדהים שהתרחש בתאריך הזה: הצהרת בלפור • מי היה הלורד בלפור וכיצד עלה לפתע לשלטון. מה גרם לבריטניה לנסח באותה שעה את ההצהרה שעתידה הייתה לשנות את פני המזרח התיכון לבלי הכר, ובכלל מדוע עד היום הערבים, היהודים וכמובן הבריטים לא חדלים לעסוק בתוקפה של אותה הצהרה היסטורית

 

ארנון סגל

 

הציבור הרחב, אם בכלל זוכר את המאורע הזה, מכיר בעיקר את התאריך הלועזי שלו, שניים בנובמבר 1917 • בארץ אפשר למצוא כמה וכמה רחובות וכיכרות בשם "ב' בנובמבר" לציון תאריך ההצהרה, אבל בשום מקום כמדומה לא זוכרים את י"ז בחשוון תרע"ח • "צריך להבין את ממדי הנס שהתרחש", מסביר חגי בן-ארצי, ושולל מכול וכול את הטענה שבסופו של דבר לא יצא כלום מהצהרת בלפור, שככלות הכול גם הבריטים עצמם התכחשו לה: "העובדה שהאימפריה הנוצרית הגדולה בהיסטוריה, אחרי אלפיים שנים של תיאולוגיה נוצרית עמוקה, מכירה בזכות העם היהודי לחזור ולבנות את ביתו הלאומי בארץ ישראל, היא מדהימה. להצהרה הזו הצטרפו גם צרפת ואיטליה הקתוליות, ארצות הברית הפרוטסטנטית ובסופו של דבר גם רוסיה הפרבוסלבית, כלומר כל זרמי הנצרות. זה בלתי נתפס ואירוע יחיד במינו. ההשגחה דאגה שברגע הקריטי הזה ינהיגו את האימפריה הבריטית שני אוונגליסטים, ראש הממשלה לויד ג'ורג' ושר החוץ בלפור. זמן קצר אחר כך התמנה למפקד הצבא בארץ הגנרל אלנבי, שגם הוא היה אוהד ציונות גדול • "הצהרת בלפור הייתה בבירור הבסיס להחלטת חבר הלאומים שהתכנס בתאריך המשמעותי ה' באייר תר"ף (1920) בסן-רמו, אימצה את הצהרת בלפור והעניקה לבריטים מנדט ליישם אותה • "בעל 'משך חכמה', רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, הצהיר אחרי ועידת סן-רמו "סר פחד השבועות". הוא התכוון לשלוש השבועות שבמסכת כתובות האוסרות על עם ישראל להקים מדינה בארץ ללא הסכמת האומות • "ההחלטה הבינלאומית המפורסמת יותר מהחלטת חבר הלאומים", מוסיף בן-ארצי, "היא זו שקיבל האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, ט"ז בכסלו תש"ח, ואוטוטו ימלאו לה שבעים, אבל מה שלא כל כך ידוע הוא שמדינת ישראל ביטלה את הכרתה בהחלטת האו"ם. האו"ם, בהחלטה 194 ועוד קודם לכן בידי הרוזן ברנדוט – דרש מישראל פה אחד, כולל ארצות הברית, לחזור לגבולות החלוקה ולהחזיר את הפליטים הערבים, אבל בן-גוריון סירב. הוא כינס את הממשלה והעביר בה החלטה שההכרה בהכרזת האו"ם מכ"ט בנובמבר בטלה ומבוטלת, וישראל לא תבצע אותה. אחר כך, במסיבת עיתונאים, הכריז שישוב לגבולות החלוקה כאשר ישיבו לחיים את 6,000 החיילים שנהרגו במלחמת השחרור. ובקיצור, מבחינת מדינת ישראל אין בסיס בינלאומי לקיום המדינה מלבד החלטת חבר הלאומים בסן-רמו, המבוססת על הצהרת בלפור • "אמנם בסתיו 1922 הכירו בחבר הלאומים בהחלטה הבריטית לקרוע מהבית הלאומי את עבר הירדן המזרחי, אבל ההחלטה הזו עדיין מכירה בבית הלאומי היהודי בכל השטח שבין הים לירדן. זאת בניגוד להחלטת האו"ם, שנתנה ליהודים רק 55% מהשטח שממערב לירדן • "זה חשוב", ממשיך חגי בן-ארצי, "כי כל הזמן טוענים נגדנו שההתיישבות ביהודה ובשומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי. אלו שטויות. אולי זה בניגוד לחוק הבינלאומי אם לוקחים בחשבון את החלטת האו"ם, אבל לפי אותה החלטה גם ההתיישבות בבאר שבע, באשדוד, באשקלון, בקריית גת, בלוד, ברמלה, ביפו וכמובן בירושלים, בנצרת, בנהריה ובעכו – נעשית בניגוד לחוק הבינלאומי. הן הרי לא כלולות במדינה היהודית על פי החלטת האו"ם • "לכן צריך לחגוג את י"ז בחשוון ולא את ט"ז בכסלו. חלילה לנו לחגוג את הצהרת האו"ם ולדבר עליה, כי אז ידרשו מאתנו לבצע אותה. אמנם, קיימת חשיבות לציין גם אותה; בן-גוריון הקים את המדינה בעקבות החלטת האו"ם. ייתכן שבלעדיה לא היה זוכה לתמיכה בהחלטתו הזו אפילו בתוך היישוב • "בריטניה אמנם התכחשה בפועל להצהרה שהעניקה בתרע"ח", מודה בן-ארצי, "והנפיקה את הספר הלבן השלישי של מקדונלד בשנת 1939שביטל אותה למעשה, הגביל את העלייה לארץ ואת האפשרות של יהודים לרכוש בה קרקעות, אבל בריטניה מעולם לא הצליחה לשנות את החלטת חבר הלאומים. כלומר, היא בגדה בנו, אבל החלטת חבר הלאומים נשארה תקפה ובריטניה לא נגעה בה לרעה" • לפיכך אנחנו חייבים להודות בי"ז בחשוון, משוכנע בן-ארצי, טו"ב בחשוון, ולדבר על הנסים שההשגחה העליונה הביאה אז: "התנועה האוונגליסטית באנגליה בכל זאת הייתה קטנה ושולית, זה לא היה הזרם המרכזי באימפריה הבריטית. זה שקול להסתברות ששני פעילי עלייה להר הבית יהפכו לפתע לראש הממשלה ולשר החוץ. ההסתברות לכך היא אפס, אבל זה מה שקרה. בלפור ולויד ג'ורג' היו שייכים לזרם שולי שאחר כך גם נרדף, ולכן רוב האוונגליסטים ברחו לאמריקה, אבל בדרך נס בנקודה מסוימת הם נעשו ההנהגה הלאומית בבריטניה. כך נוצר חלון ההזדמנויות שדרכו נכנסה ההכרה הבינלאומית במדינה היהודית. אחר כך הקדוש ברוך הוא סגר את חלון ההזדמנויות ובריטניה שבה לסורה, אבל הלגיטימציה לציונות כבר ניתנה • "הרצל לא העלה בדעתו התפתחות כזאת. אף אחד בעצם לא העלה על דעתו עשרים שנה קודם לכן שבריטניה לא תיתן לנו את אוגנדה אלא את ארץ ישראל. את ירושלים. את זה צריך לחגוג".

ד"ר חגי בן-ארצי: "כל הזמן טוענים נגדנו שההתיישבות ביהודה ובשומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי. אלו שטויותאולי זה בניגוד לחוק הבינלאומי אם לוקחים בחשבון את החלטת האו"ם, אבל לפי אותה החלטה גם ההתיישבות בבאר שבע, באשדודברמלה, ביפו וכמובן בירושלים – נעשית בניגוד לחוק הבינלאומי"

 

רק לא אוגנדה

 

ארתור ג'יימס בלפור היה כבר מבוגר למדי ובשלהי הקריירה הפוליטית שלו כשהנפיק את ההצהרה המפורסמת כמזכיר החוץ של בריטניה, בן 69 וכבר שועל ותיק בפוליטיקה הבריטית • במשך שלוש שנים כיהן בלפור גם כראש ממשלת בריטניה, בין 1902 ל-1905. זה היה בזמן שבריטניה, שעוד לא שלטה בארץ ישראל, הציעה ליהודים להתיישב באוגנדה • בלפור, אוהד גדול של היהודים שהכריז ש"הדת והתרבות הנוצרית חבות חוב בל ישוער ליהדות", הופתע מאוד כשהקונגרס הציוני השישי של הרצל דחה את התכנית בשנת 1903 • זה היה כשהרצל ביקש משר המושבות ג'וזף צ'מברליין לעזור בהשגת רישיון להתיישבות יהודית בחצי האי סיני. צ'מברליין לא הצליח לשכנע את השלטונות הבריטיים במצרים ולכן הציע להרצל כתחליף את אוגנדה, אולם הציונים אמרו 'לא, תודה' • בלפור רצה להבין מדוע דחתה התנועה הציונית את ההצעה הנדיבה, ולשם כך נפגש עם חיים ויצמן, אז עוזר הוראה לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר. בפגישה הותיר ויצמן רושם עצום על ראש הממשלה הבריטי, והוא כנראה בא לידי ביטוי כעבור 14 שנים בהצהרה המפורסמת • בדיעבד, שנים לאחר ההצהרה, אמר בלפור: "בסיכומו של חשבון היה זה, בהשקיפי לאחור, הדבר הראוי ביותר שעשיתי בחיי".

 

מאבק על ניסוחים

 

ההצהרה נמסרה לידיו של הלורד ליונל וולטר רוטשילד, הברון רוטשילד השני, שהיה יהודי בריטי וגם ציוני נלהב, והוא התבקש להעבירה לידי ההסתדרות הציונית • היא הייתה תוצאה של מאמצים ציוניים בלתי מבוטלים, בעיקר מצד חיים ויצמן אולם במעורבות של ראש מחתרת ניל"י אהרן אהרונסון וגם מי ששהה אז בעל כורחו בלונדון בשל המלחמה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק • הרב קוק עצמו כתב על ההצהרה: "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ה' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו" • כנגד המבקשים לצאת בהצהרה פעלו גם כוחות אנטי-ציוניים שונים ובתוכם, שלא במפתיע, גם יהודים שחששו למעמדם. אחד מראשי המתנגדים היה הלורד אדווין מונטגיו, יהודי מתבולל שכיהן כשר לענייני הודו, שנימק את התנגדותו להצהרה בחשש ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם, ופגיעה בזכויות היהודים בארצות העולם. בשל ההתנגדויות מותנה ההצהרה וסויגהלהצהרה הסופית שאישרה ממשלת בריטניה קדמו 12 טיוטות. הטיוטה האחרונה ששלח הלורד בלפור כללה את הצעת הנוסח הבאה: "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי". הנוסח הזה נדחה, וההצהרה הסופית דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ולא על ארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. מכאן נובע גם שההצהרה איננה שוללת הקמת ישויות מדיניות או לאומיות נוספות בארץ ישראל. שתי מדינות לשני עמים, אם תרצו • ללא ספק היה בהצהרה הזו גם אינטרס בריטי: הצהרת בלפור נכתבה כמסמך שאמור היה לשמש את בריטניה במאמציה להשיג מחבר הלאומים מנדט על שטח ארץ ישראל, מה שאכן אירע לבסוף. גם השימוש במונח 'בית לאומי' עשוי לרמוז לשלטון אוטונומי מסוים ולאו דווקא למדינה עצמאית. הוא מערפל בכוונה את המהות המדויקת של אותה ישות • למעשה, ההצהרה נועדה ליצור הזדהות של יהודי ארצות הברית עם בריטניה, כדי להביא את הממשל האמריקני לסייע לבריטניה במלחמת העולם הראשונה

 

לא יודעים אם לשמוח

 

לא כל היהודים צהלו למשמע ההצהרה. בספרו 'רק לא מלחמת אחים' מתעד אבי, חגי סגל, את מאורעות יום שישי ההוא, י"ז בחשוון תרע"ח, עת הגיעה בשורת הגאולה של בלפור אל סבו וסבתו יוסף ומלכה סגל ברומניה. "אחד הימים המאושרים בחייהם", כהגדרתו. "זה היה יום שישי", סיפרה לו סבתו, "כשבישלה דגים לשבת. בעלה בא הביתה, כולו גיל ואושר, וסיפר שממשלת בריטניה החליטה לאפשר ליהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. היא נטשה מיד את עמדת הבישול וחוללה עמו בסלון. צלילי גאולה התנגנו בלבבם. אחר כך אצו רצו לשתף שכן יהודי בבשורה המשמחת. לתדהמתם הוא הגיב בקרירות, אפילו בנימת דאגה. האיש שאל אותם אם ממשלת רומניה תיאלץ עכשיו את כל היהודים בתחומה לארוז את מיטלטליהם ולהגר לפלשתינה, והאם בריטניה הנאורה תיתן יד לזוועה שכזאת • "כשסבא השיב בשלילה נמתח חיוך של הקלה על פני השכן. יוסף ורעייתו נבוכו מאוד והלכו לביתו של אחד מנכבדי הקהילה, אבל גם הוא לא נפל על כתפיהם באושר. 'מויחל טויבעס', אמר. מוחל טובות. יהודים חמורי סבר הצטופפו ברחובות ליד עיתוני קיר שבישרו על התמורה המדינית בחיי היהודים. במאמץ נואש להפיח בהם מעט חדווה הלבישו סבא וסבתא את שרה ורחל בנותיהם הקטנות בחצאיות כחולות ובחולצות לבנות. הם הפקידו בידיהן כרזות נייר שעליהן שורטט דגל התנועה הציונית, ושלחו אותן להתייצב בקרן רחוב הומה באחד מריכוזי האוכלוסייה היהודית בבוקרשט. משמרת הודיה. כשמונים שנה אחר כך סיפרה לי דודה רחל בחדרה הצר בבית האבות בכרמל, שרוב העוברים ושבים לא ירדו לסוף דעתם של אמרגן האירוע ורעייתו. הם לא הבינו על מה ולמה השמחה הגדולה. מה כבר קרה?"

 

הערבים לא שכחו

 

בלפור ביקר בארץ הקודש בשנת 1925, והמוסלמים, שלא שכחו ולא סלחו, קיבלו את בואו בזעם ולא התירו לו לבקר בהר הבית. "על דבר אחד נעמוד בכל תוקף", ציטט ד"ר דותן גורן את אחד ממנהיגי המוסלמים באותה עת, "שלורד בלפור לא יבקר את מקום המקדש, וכבר הודענו לממשלה כי לא נרשהו להיכנס לבית הזה בשום אופן" • אם בכל זאת זה יקרה, הסביר אותו מוסלמי בכיר, "לא נוכל להיות אחראים למה שיתרחש" • רונלד סטורס, מושל ירושלים הבריטי באותה עת, התקפל והסתפק בהבאת בלפור לכנסיית הקבר. בלפור גם הגיע באותו ביקור לטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים. הוא הוסע גם לביקורים בקיבוצים ובמושבות והתקבל בהם בהתלהבות, ובתל-אביב חנך רחוב שנקרא עד היום הזה על שמו. רחוב בלפור בירושלים, אגב, הרחוב שבו שוכן בית ראש הממשלה, קרוי על שמו • מנגד, בצד הערבי, חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ערביי הארץ שמונה בידי הבריטים עצמם לתפקידו, טרח מדי שנה לציין את יום הצהרת בלפור כיום של מחאה ומלחמת חורמה בציונים. בשנת 1945, כפושע מלחמה נמלט בקהיר, יזם גל פרעות ביהודי מצרים ולוב ביום השנה להכרזה, שניים בנובמבר • בערב פסח יצא בלפור ברכבת מצמח לדמשק, שבה היה ברור שיתקבל בהרבה פחות התלהבות. מחשש לביטחונו, הוא הורד תחנה אחת לפני דמשק והועבר למכונית שהביאה אותו למלון "ויקטוריה" בעיר. בתחנת הרכבת בדמשק אכן המתין המון זועם לבוא המנהיג הבריטי. כשהבינו ההמונים שבלפור איננו על הרכבת, נהרו לכיוון המלון בעיר. כ-6,000 מפגינים צרו על המלון ויידו לעברו אבנים. לאחר עימות עם המשטרה, הגיע הצבא לפזר את ההפגנה. לאחר שפוזרו, השליכו שני מטוסים פצצות עשן מעל המלון, בלפור הוצא ממנו והוסע לביירות • ב-1930 הלך בלפור לעולמו

"בלפור ולויד ג'ורג' היו שייכים לזרם שולי שאחר כך גם נרדף, ולכן רוב האוונגליסטים ברחו לאמריקהאבל בדרך נס בנקודה מסוימת הם נעשו ההנהגה הלאומית בבריטניה. כך נוצר חלון ההזדמנויות שדרכו נכנסה ההכרה הבינלאומית במדינה היהודית"

 

מאה שנה, ועדיין מתווכחים

 

למרות מאה השנים שעברו ההצהרה ההיא עדיין מסעירה את הרוחות, לא רק בארץ הקודש אלא גם בלונדון • מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית הנוכחי, ג'רמי קורבין, דחה הזמנה להשתתף בארוחת ערב חגיגית לציון מאה שנים להצהרה, שצפויה להתקיים בלונדון בנוכחות בנימין נתניהו וראש ממשלת בריטניה תרזה מיי • בחמאס בירכו על ההחלטה של קורבין, אולם הוסיפו שעל ממשלת בריטניה להתנצל בפני הפלשתינים ולפצות אותם על השלכות ההצהרה • בממשלת בריטניה עצמה כבר הבהירו לפני כחצי שנה שאין בכוונת הבריטים להתנצל על ההצהרה העתיקה ההיא: "הצהרת בלפור היא אמירה היסטורית שממשלת הוד מלכותה לא מתכוונת להתנצל לגביה.אנו גאים בחלקנו ביצירת מדינת ישראל. המשימה כעת היא לעודד מהלכים לכיוון של שלום. ההצהרה נכתבה בעולם של מעצמות אימפריאליות מתחרות, במהלך מלחמת העולם הראשונה ובדמדומי האימפריה העות'מאנית. בהקשר זה, יצירת מולדת בעבור העם היהודי בארץ שאליה היו לו קשרים היסטוריים ודתיים כה חזקים, הייתה המעשה הנכון והמוסרי, במיוחד על רקע מאות שנות רדיפה", מסרו הדוברים • הפלשתינים לא אהבו את הדברים, ונשיא הרשות אבו-מאזן חזר ותבע בנאומו האחרון באו"ם מממשלת בריטניה – כאילו לא חלפה מאה בינתיים – "לתקן את חוסר הצדק שנגרם לעם הפלשתיני כשפורסמה הצהרת בלפור שהבטיחה ליהודים בית לאומי בפלשתין" • בין לבין, סירב הגוף האחראי לניהול התעבורה בבירת אנגליה לפרסם כרזות מחאה פלשתיניות בתחנות הרכבת התחתית נגד ההצהרה ההיא. יחד עם זאת, ייתכן שהמודעות יוצבו על גבי מוניות בלונדון • דובר הגוף הממונה על התעבורה אף הפנה את העיתונאים לסעיף 2.3 בתקנון שלו, המתייחס ל"מסרים או דימויים שקשורים לעניינים רגישים או שנויים במחלוקת", וכן עניינים שהם "פוליטיים באופן חלקי" • בכרזות האנטי-ישראליות נכתב שהצהרת בלפור הייתה "הסנונית שהביאה את האסון הפלשתיני", ומופיעים צילומים של מה שמתואר כ"חיים השלווים של האוכלוסייה הערבית בפלשתינה" לפני הקמת מדינת ישראל ב-1948, ולצדם תמונות שצולמו אחרי קום המדינה המתארות "הרס ושכול בקרב העם הפלשתיני".

 

"כמה שבועות אחרי שבלפור מסר את מכתבו לברון רוטשילד", מסכם חגי בן-ארצי, "בנר שני של חנוכה, כבש הגנרל אלנבי את ירושלים ואמר לרב עוזיאל: 'באנו להחזיר את ארץ הקודש לבעליה'. מי היה מעלה דבר כזה על דעתו? בזה התקיימה ההבטחה שגאולה שלישית תהיה במשפט העמים, ממש כמו בימי הבית השני. הרי כך ניבא הגר"א לתלמידיו" • לרגל המאורע הדרמטי הזה, אגב, שנתפס בידי יהודי ירושלים ממש כביאת המשיח, חיבר המלחין אברהם צבי אידלסון מילים ללחן עתיק של חסידי סדיגורה – "הבה נגילה, הבה"

 

בשבוע הבא, לקראת חגיגות י"ז בחשוון, נפרסם כאן באופן בלעדי את פרק "ההכרה המדינית בתנועה הציונית" על הצהרת בלפור מתוך "מגילת התקומה" שעתידה לצאת לאור בעוד כמה שבועות, מאת ד"ר חגי בן-ארצי

 

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם