מי שלא יבוא – חבל!

10 brazil

 

משהו טוב קורה בשנים האחרונות בקהילה היהודית בברזיל * סרג'יו, ברנד ופאביו מספרים איך מגדלים נוער יהודי בצל הפסטיבלים ומגרשי הכדורגל, מדברים בעיניים נוצצות על הבחירה לנטוש את המונדיאל לטובת 'צוק איתן' ומדווחים על תהליך ארוך שמתחיל בהוצאת הגבינה מההמבורגר וכלה בלימוד תורה בישיבה ארץ ישראלית * הם מודעים לכך שהחליפו את האלימות בטרור ואת ההתבוללות בחילון, אבל שום דבר שתנסו לא יצליח לקלקל לברזילאים האלה את השמחה * אצלם תמיד טודו בום

נדב גדליה

הדשא של ברזיל, מעצמת הכדורגל העולמי, תמיד נראה ירוק יותר: הספורט, הקרנבלים, השמחה היתרה ללא שום סיבה ואפילו השפה הפורטוגזית נשמעת כמו שירת חרוזים שאין עמה דאגות. אך דווקא בשנים האחרונות, משנת 2014 והלאה, מוצאים את עצמם יהודי ריו דה ז'ניירו על מטוס לארץ הקודש כשעל שפתותיהם שיר תפילה ארצישראלי תמים שמזכיר את העליות הראשונות. הם רק רוצים ארץ ישראל ודיים, כאילו איננו חיים בדור כה טכנולוגי ועמוס אינטרסים כלכליים. פגשנו שלושה ראשי משפחות שהחליטו בגיל מאוחר יחסית לשים נפש משפחתם בכפם ולעלות ארצה, אל הלא נודע הקדוש.

רצינו לברר: איך ההרגשה להגיע מקהילה המונה בסך הכול 15 אלף יהודים, שרבים מהם מתגוררים בין הגויים, להשתלבות מוחלטת במיליוני יהודים? לאיזה מגזר הם שייכים? ולמה חלקם בוחרים להתבדל בקהילות עולים משל עצמם?

הראשון שאנו פוגשים הוא סרג'יו לואיס פוקס, העונה כעת גם לשם ישעיהו אריה.הוא בן 41, עלה ארצה ב-2014 עם אשתו ושלשת ילדיו והשתקע בקהילת 'יחדיו' של הרב אייל ורד בהדר גנים, פתח תקווה. אשתו של סרג'יו עקרת בית העוסקת בעיקר בסיוע בהתאקלמותם של הילדים בארץ בשנים האחרונות, והוא - למרות תעודת הדוקטור למשפטים המונחת במגרה, החליט לוותר על עיסוק חייו.

"16 שנים הייתי עורך דין", הוא מספר בלי שמץ אכזבה. "עבדתי במשרד נחשב ואחר כך הייתי עורך דין של הממשלה, זו יציבות לכל החיים. אבל למרות הכול, כל יום במשך 13 שנה הייתי מדבר עם אשתי על עלייה לארץ. ידענו שזה יקרה בסוף אבל דאגנו מהפרנסה. זה היה המכשול שלנו.

סרג'יו: "בברזיל הייתי ראש צוות עם שלט ד"ר פוקס וסוויטה משרדית עם שירותים, ותמיד אמרתי שהייתי מחליף את כל העלמא דשקרא הזה והחליפות והעניבות תמורת ארץ ישראל"

"עד שהחלטנו שזהו, אנחנו עולים, יהיה מה שיהיה.סיפרתי לחבר מהארץ שהחלטנו לעלות והוא מספר לי שהם בדיוק מחפשים לתפור משרה חדשה - מנהל במשרד של חברת הפיננסים שלו. הרגשתי את הקב"ה. הם המציאו משרה בדיוק כשהייתי צריך אותה", מתפעל סרג'יו. "הקב"ה סידר את הכול. 13 שנה של התלבטויות עברו, וכשהפסקנו להתלבט והחלטנו שעולים - הוא קרע לנו את הים. זה היה בתקופה של פסח דווקא. אני רואה בעלייה הזו שהחלה ב-2014 משהו היסטורי".

למה בעצם לעלות ארצה, כל כך רע בריו?

"אני תמיד אומר משל כזה: ההתבוללות עולה במעלית ותנועת התשובה עולה במדרגות. רוב היהודים בברזיל לא קשורים לארגון יהודי והם משתלבים עם הגויים ונעלמים.אני ב"ה הייתי קשור לתנועת התשובה שם - בני עקיבא בשילוב חב"ד, ככה שעוד לפני שהתחתנתי היה חשוב לי לעלות ארצה ולהתחתן עם יהודייה. בבני עקיבא קיבלנו את הזהות".

מה מצב הרפורמים שם?

"בברזיל אין דור שלישי של רפורמים בגלל ההתבוללות. אם לא קשורים לקהילה האורתודוקסית זה לא מחזיק מעמד והופכים לגויים".

"יצאתי ממצרים"

בתקופה שבה עלו סרג'יו ומשפחתו בדיוק נערך גביע העולם בכדורגל, וברזיל חוגגת את קרנבל המונדיאל. בארץ, במקביל, מתחיל מבצע 'צוק איתן'. "הגענו ביום הראשון של צוק איתן", מספר סרג'יו. "אני כמובן אוהב כדורגל אבל ברורשהמשיכה לישראל הייתה חזקה מהכדורגל. לא ידענו אם יהיו כרטיסים זמינים מהסוכנות היהודית אחרי המונדיאל, ולא רצינו לחכות ולפספס את ההזדמנות. אמרנו שזהו, נעשה את זה עכשיו.

"גרתי במרחק רבע שעה מהאצטדיון המפורסם 'מרקנה'. כולם חוגגים, מתרכזים במשחקים ואנחנו מתעסקים באיך לעזוב ולמי לתת את הרהיטים", צוחק סרג'יו, מרוצה עד הגג מחייו. גם כשאני שואל אותו אם לא מדגדג לו להתקבל לאיזו פירמת עורכי דין בארץ הוא לא מתרגש ומשיב בשלילה. טוב לו בעבודה המשרדית הישראלית.

"ארץ ישראל נותנת את הסיפוק", הוא מסביר. "בברזיל הייתי ראש צוות עם שלט ד"ר פוקס וסוויטה משרדית עם שירותים ותמיד אמרתי שהייתי מחליף את כל העלמא דשקרא הזה והחליפות והעניבות תמורת ארץ ישראל. זה המקום שלי ושם אני רוצה להיות, וברוך ה' קיבלתי את שלי. הייתי במערת המכפלה, בקבר יוסף, בחברון, בכותל, זה החלום שלי. אני לא צריך את הקריירה הזאת! אני מבין את מי שחסר להם משהו ולגיטימי לרצות קריירה אם אין תחושת סיפוק אחרת בחיים".

תסביר בבקשה לישראלי שנולד כאן ולא תמיד זוכר, את הכמיהה הזאת לארץ. מאיפה זה בא? למה לנו אין השתוקקות ברמה הזאת?

"אני אספר לך משהו: היינו עם קרוב לעשרים מזוודות והגענו למרכז קליטה ברעננה, מקום בלי מעלית, וכולם התחילו לעזור לנו. אנשים שלא הכרנו מאיראן, מטורקיה, זה מיוחד. איך שהגענו שמענו אזעקה ברעננה, פעם ראשונה בהיסטוריה של רעננה. בברזיל יש אלימות אבל אין טרור שקשור לאנטישמיות. לא הייתי מוותר על יום אחד בארץ בגלל טילים. לא, אני לא אחכה להגיע למקום שלי כיהודי בגלל טיל. בגיל 38 הרגשתי פעם ראשונה בבית, אפילו שזה היה במרכז קליטה".

אז מה באמת מפחיד יותר – טרור או אלימות?

"סטטיסטית, אין אלימות בברזיל בכל רגע. המדינה גדולה מאוד, כמו יבשת שלמה.אותו דבר פה - אני לא מרגיש את המתח בגלל טרור או חשש לפיגועים, כמו שאנשים שם לא מרגישים לא בטוחים כל הזמן בגלל האלימות. אנשים מתרגלים וחיים, מתמודדים.יש פוסטים בפייסבוק על תלונות בנושא אלימות בברזיל אבל גם תמונות של נופים וכיף. אנשים חיים את המצב שבו הם חיים".

פאביו: "הרגשנו לא בבית. התפללתי בבית כנסת במקום אחד במשך שנה ואולי פעמיים דיברו אתי ואמרו לי שלום. הרבה אנשים אומרים את זה, גם ישראלים ילידי הארץ טוענים שאנשים לא חמים, מתפללים והולכים הביתה. אין לזה מספיק מודעות. יום יום אני לומד איך לאהוב את ארץ ישראל יותר; עם כל הקושי והבעיות, עדין אין מקום כזה בעולם ליהודי"

אני מנסה לסחוט שבריר קושי מסרג'יו המבסוט, אבל הוא בשלו: "ככל שעובר הזמן אני יותר מאוהב בישראל. לא איבדתי את זה, ב"ה. ובכנות מלאה, אני חושב שהכול תלוי באמונה ובתפיסה. כמו ששמחתי שהגעתי ארצה למרות הטילים - ככה עכשיו ואפילו יותר. היו אתגרים, ברור, הבן שלי היה בכיתה א' ולא הבין מילה מהשיעורים בעברית, אבל כל הזמן בריו דיברנו על זה והילדים ידעו שיום אחד נעלה לארץ. התכוננו לזה נפשית, לכל הקשיים. מצאנו קהילה ישראלית נהדרת ותמכו בנו המון שליחים של הקב"ה".

לבקשתי, סרג'יו משתף אותי בהבדלים החומריים שבין ישראל וברזיל. "שם לכולם יש עוזרת בבית. 1,500 שקל - ויש לך עוזרת 5 פעמים בשבוע.שכר המינימום שם הוא 1,000 שקל כי יש הרבה אנשים ואין עבודה, ופה אשתי עושה הכול אבל היא שמחה. שוב, בעיניי הכול תלוי בתפיסה של אנשים. לדוגמה, כאשר אדם גדל עם סוכה גדולה בסוכות הוא מתרגל לזה, ואם אין לו הוא מרגיש לא נוח. הריח של הסכך שלי מרגש אותי, כי הרגשתי מה זה להיות בסוכה ציבורית.פה אין לאנשים פרמטר כזה של 'הייתי במצרים ועכשיו אני בארץ ישראל'".

מקומיים כמונו יכולים לסגל כזו כמיהה לארץ?

"זו שאלה מצוינת. אתה יכול להתחיל במה שאתה עושה הרגע, להבין מה קורה בחו"ל. לא חייב לטייל ולהיזרק בחו"ל, רק להכיר. יש מקומות שלא מתייחסים בהם לעולים חדשים, ויש גם עולים שמסתגרים בקהילות משל עצמם, ואני חושב שחשוב שכל אחד יתערה פה ויתרום את הסיפור שלו, מכל צד. כולם מרוויחים מזה ולכן בחרתי להיכנס לקהילה ישראלית רגילה דווקא, וככה יש החלפת צדדים.אני למשל לא מכיר את סיפורי הצבא ומוטה גור ומתעדכן, והם שומעים ממני מה קורה בחו"ל. אני מספר להם שבאמצע הקרנבל שכולם מדברים עליו - הכל פריצות, ואנחנו הולכים ב"ה לבית הכנסת... שם זה לשרוד, פה זה לחיות".

למרות המשקפיים הוורודים, סרג'יו מודע לפילוגים שיש בעם. "אני מזהה את זה, אני צורך תקשורת ומעודכן. האיחוד בינינו הוא עבודה שתהיה לנו עד הגאולה השלמה. לפעול יחד למען היהדות כמו 'שבת פרוג'קט' – מיזם שבו כל שבת מפרסמים בחו"ל ומעודדים לשמטר שבת אחת, גם אצל חילונים, כדי לקרב אותם. וזה עובד".

בארץ יגידו שזו 'הדתה', אתה בטח מכיר כבר את המושג.

"אני רוצה להוציא ישראלים מהמבט החשוך הזה של 'הדתה'. תראה כמה אנשים, אלפים, הגיעו לסליחות עם הרב שמואל אליהו. שמונים אחוז פה מסורתיים, אז אתה מבין שהפילוג הזה אולי קיים אבל רוב עם ישראל רוצה להתחבר ליהדות וזה לזה".

החשש מהתבוללות ילדיי הבוגרים

ברוך קסטר, או בשמו הלועזי ברנד, הוא העולה השני שאנו פוגשים. בניגוד לסרג'יו הנמצא בארצנו כבר יותר משלוש שנים, הוא טרי-טרי על האדמה הזאת. בסך הכול ארבעה חודשים.הוא בן 49, נשוי ואב לשני בנים (18 ו-20) ובת (15). העברית שלו טובה אך לא מצוינת כמו של סרג'יו.

החלום על עלייה ארצה החל אצל ברוך אי שם בשנות העשרה לחייו, כשהגיע ארצה להתנדב בקיבוץ יבנה וללמוד בישיבת 'כרם ביבנה' הסמוכה. שלושים שנה עברו מאז, והנה, החלום סוף סוף מתגשם."הייתי מדריך בבני עקיבא בריו דה ז'ניירו", הוא מספר איך נבט החלום."אז גם חזרתי בתשובה, ממש, דרך בני עקיבא. ככה זה בריו דה ז'ניירו;כמעט כולם נכנסים לא דתיים לתנועה ואז נהיים מדריכים ומתחילים ללמוד יותר על היהדות, ומשם כבר הולכים לארץ לשנת הכשרה בישיבה. כל היסודות מגיעים משם. סניף גדול של מאות חניכים. בעיניי זו תנועת נפשות".

איך מצליחים למשוך את הנוער לחלומות יהודיים כשממול מתנהל קרנבל צבעוני וכדורגל עולמי?

"זו עבודה קשה של בני עקיבא, עושים לחניכים על האש במוצאי שבת, מחנות, סמינרים. עבודה יפה.לאט לאט, לא חוזרים בתשובה פתאום. אומרים שבריו אתה מתחיל להתחזק ברגע שאתה מוציא את הגבינה מההמבורגר שאתה קונה ברחוב. זה שלב שמגיע בגיל 15 בערך ונגמר בישיבה בארץ כמו ישיבת הכותל, מעלה אדומים, קריית ארבע, הר המור או כרם יבנה. תהליך".

העלייה של ברוך ומשפחתו הצליחה לסחוף אחריה גם הוריו ואחיו."ההורים שלי עלו לפני חודש בעקבותינו, הם רצו להיות קרובים לנכדים", מספר ברוך. "גם אח שלי עלה אִתם. אמא של אשתי נשארה שם, אבל קבענו שנתראה לפחות פעמיים בשנה.אבל אל תדאג, יש סיכוי שיעברו לכאן גם יתר האחים והאחיות. אנחנו נעשה את שלנו. ננסה לשכנע שזה כדאי מבחינת התבוללות, הביטחון ברחוב כאן, נגיד שהכלכלה פה בסדר, שאפשר להתפרנס פה, שהחינוך טוב".

מה תגידו להם על עניין הטרור?

"זה לא משהו שמפחדים ממנו היום כמו פעם. אפילו אלה שעולים כבר לא מפחדים לשלוח את הילדים לצבא. אין מלחמה כל שנה, המצב השתנה ונהיה טוב יותר. וגם הטרור - אין התפוצצות כל הזמן. יש לפעמים סכינים וטרור, כן, אבל מבינים שהכול מהשמים.

"אני מרגיש שאני משתתף בבנייה של מדינה יהודית", מתרגש ברוך לרגע. "חוץ מזה, בברזיל יש שודדים וגנבים, אפילו באור יום, שם כל הזמן שומעים על מישהו שגנבו לו את הפלאפון או את הארנק, או את הטבעת או עגיל מהאוזן.כל העניין של הטרור פה כואב, אבל עדיין, לדעתי הכי חשוב שאין פה כמעט התבוללות".

ההתבוללות הייתה הפחד המרכזי של ברוך בברזיל. "זה הפחד הכי גדול של המשפחות היהודיות בחוץ לארץ.כשילד הולך ללמוד חמש שנים באוניברסיטה - אף אחד לא בטוח מה יקרה לו.אתה לא חי בסאטמר, אתה עובד בין הגויים ואלו החברים שלך כל היום והלילה, אין מה לעשות.בית הספר נגמר בכיתה י"ב וזה יפה, אבל הלוואי שהבית ספר היהודי היה עד שמתחתנים,ככה היינו מפחדים פחות מההתבוללות".

לאיזה מגזר אתה שייך, בחרת כבר?

"אני מכיר את העניין הזה טוב מאוד, מדברים על זה בבתי הכנסת פה, אבל אני פחות שייך לזה אישית.אני כאילו שייך למדינה, פחות שייך לקהילה זו או אחרת. אני אדבר עם בנאדם מהשומר הצעיר ואלך לבקש ברכה מהרב קנייבסקי מבני ברק. קשור לכל העולם היהודי-ישראלי.

ברוך: "אומרים שבריו אתה מתחיל להתחזק ברגע שאתה מוציא את הגבינה מההמבורגר שאתה קונה ברחוב. זה שלב שמגיע בגיל 15 בערך ונגמר בישיבה בארץ כמו ישיבת הכותל, מעלה אדומים, קריית ארבע, הר המור או כרם יבנה. תהליך"

"אני אוהב פה את הנוף ובעיקר את האנשים. תמיד היו לי חברים טובים פה. לחיות עם ישראלים זה כיף.לא אכפת לי מאיזה מגזר. אני גר בין יהודים! פתאום מגלה שהספּר שלי מתפלל איתי מנחהוהמוסכניק הוא גבאי של בית כנסת שלפעמים אני מתפלל בו. מדהים לחיות ככה.בין הגויים זה ממש אחרת".

ועדיין, אתה לא חש זר כעולה?

"זה לא כל כך מפריע. דווקא הפוך, זה אתגר בשביליכי יש לי עברית יחסית טובה לעולה. תמיד הייתה לי עברית בסדר, ככה שהבעיה המרכזית של השפה לא ממש קיימת אצלי".

אחרי ארבעה חודשים פה אתה כבר חושב בעברית?

"האמת היא שאני עדיין חושב בפורטוגזית", הוא צוחק.

ישראלים קרים בבית הכנסת

אחרי שביקרנו במעוזי הדתיים-לאומיים פתח תקווה ורעננה, אנו חותכים למודיעין כדי לשוחח עם פאביו אשר ארליך (35). כמו סרג'יו, גם הוא עלה ארצה ב-2014, כשהחלה עליית המשפחות הברזילאיות ארצה. פאביו נשוי ואב לשלוש בנות, הגדולה ביניהן בת שמונה.

"כשהייתי בן 20 בערך הגיע לברזיל הרב רוני גורביץ' שהוא היום ר"מ בישיבת הכותל, ובזכותו התחזקתי עד שחזרתי בתשובה", הוא מספר. "גדלתי במשפחה לא דתית, אבל כמו הרבה אחרים למדתי כל החיים בבית ספר יהודי דתי בשם 'בר אילן', שזה למעשה תיבת נח של ריו. גם אם אתה לא דתי אתה נשמר, לפחות עד כיתה י"ב.

"למדתי עריכת דין ועבדתי בזה אבל התורה הייתה כל כך אהובה עליי כשהתחזקתי, אז התחלתי להגיד דברי תורה בכל מיני אירועים וקיבלתי גם הזמנה להגיד דבר תורה בבית כנסת. פתאום שמתי לב שעריכת הדין שהשקעתי בה המון כבר לא ממש מדברת אליי, לא האמנתי בזה יותר, לא הייתי שמח בעבודה. הרגשתי שיש לי כוח להשפיע, להגיע ללב של אנשים. למדתי הרבה יהדות וזה התחבר טוב לחלום העלייה שלי לארץ.

"שלא כמו אחרים שלא יכולים לעזוב בגלל עבודה, בדיוק קיבלתי הצעה מהארץ להשתתף בפרויקט חינוכי בשם 'קידום' לקירוב צעירים רחוקים. כיום אני בישיבת הכותל, מקרב צעירים מדרום אמריקה במסגרת הפרויקט. הצעירים לומדים שנה בישיבת 'הכותל' והמטרה היא להשפיע עליהם להעלות ארצה".

בכנות, היית מוותר על העלייה ארצה אם לא הייתה לך עבודה כאן?

"זה היה קשה", מודה פאביו, "כשאנחנו לבד, רווקים, זה משהו אחר. אני לא חושבשזה עניין של 'להאמין'. הרבה לא עולים בגלל זה, אפשר להבין".

פאביו סבור שסיבות שונות מניעות את העולים להגיע ארצה. "יש אנשים שבורחים לארץ ישראל בגלל עניין כלכלי או ביטחוני, וזו העלייה הכי גרועה שיש. לברוח זה לא עניין טוב. יש גם כאלה שבאים בגלל הציונות והחלומות היהודיים ויש כאלה שבאים בגלל השילוב של שני הדברים - משמעות יהודית לחיים וביטחון".

אמנם החשש מהתבוללות ירד עם עלייתם ארצה, אבל לפי פאביו קיים חשש נוסף: "גם פה יש חשש, אמנם לא מהתבוללות אלא מיציאה מהכיוון של תורה ומצוות. קשה להתמודד עם זה כי שם הייתי אומר לילדה שלי שמי שנוסע בשבת הוא גוי ופה קשה יותר להסביר, אבל אני מנסה. אני עושה שיחות ארוכות עם הבת הגדולה שלי בת השמונה. אני אומר לה שאנחנו צריכים להתפלל שיחזרו בתשובה וב"ה לאט לאט היא מבינה את זה".

אתה עובד עם צעירים מחו"ל, לא מתחשק לך להתערבב עם יהודים-ישראלים, להרגיש חלק?

"ניסינו להיות במודיעין בתוך קהילה קיימת אבל ראינו שנדרשת לנו קהילה משלנו. אבל היא פתוחה לכולם, גם לישראלים. פשוט הרגשנו לא בבית. התפללתי בבית כנסת במקום אחד במשך שנה ואולי פעמיים דיברו אתי ואמרו לי שלום... הרבה אנשים אומרים את זה, גם ישראלים ילידי הארץ טוענים שאנשים לא חמים, מתפללים והולכים הביתה. אין לזה מספיק מודעות. יום יום אני לומד איך לאהוב את ארץ ישראל יותר; עם כל הקושי והבעיות, עדיין אין מקום כזה בעולם ליהודי".

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לא כל האמצעים כשרים

  סאגת עצורי דומה לא...

כתב סתרים

  ה'אלף-בית' העתיק בעולם הוא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם