תרמו איברים בעין יפה

2 4 organs

 

אם הקמפיין המיועד לציבור הדתי לתרומת איברים יעבוד טוב – ההערכה אומרת שבכל שנה 70 בני אדם (!) נוספים, יוכלו לחיות * כך הצליחו כרטיס 'אדי' החילוני וכרטיס 'בלבבי' הדתי, להתאחד אחרי שנים ארוכות של ויכוחים. ומעתה ישולבו רבנים מיוחדים שיוכשרו לכך, בהליך קביעת המוות על פי ההלכה * וגם מדוע מודעות דתית חשובה במקרה הזה עוד לפני המודעות החילונית * התוצאה כאמור – עשרות בני אדם מדי שנה שחייהם ישתנו ללא הכר

ארנון סגל

הרב ראובן הילר, המכהן בפועל כרב של הוד השרון, הוזעק ערב אחד לפני כשנתיים בשיחת טלפון לבית חולים תל השומר. צעיר מקיסריה בשנות העשרים לחייו שאושפז במרכז הרפואי היה מצוי באותה עת ברגעיו האחרונים, על סף מוות מוחי, עקב שתיית יתר של משקאות חריפים. הרב הילר עבר קודם לכן קורס שנועד להכשיר רבנים לתמוך במשפחות שיקיריהן מצויים במצב של מוות מוחי ולשכנע אותן בעת האפשר להסכים לתרום איברים. "כשנכנסתי למחלקה התברר לי שאני מכיר היטב את סבא וסבתא של הצעיר הזה, חרדים תושבי הוד השרון. הנכד שנפטר לא היה דתי. גם אמו, בתם של הסבא והסבתא שהכרתי, הייתה חילונית לחלוטין. בעלה, אביו של הצעיר, היה חרדי חוזר בתשובה.

"נוצרה שם מציאות מעניינת", משחזר הרב הילר, "האב, כביכול בשל ההיבט ההלכתי, נטה להתנגד לתרומת איבריו של הבן, ואילו האם החילונית דווקא תמכה בתרומה. כשהופעתי אני השתנתה התמונה, כי הנה הגיע רב שמכירים אותו וסומכים עליו, ובמפתיע הוא בא לשכנע את בני המשפחה לצדד דווקא בעמדה ה'לא דתית', התומכת בתרומת איברים. ישבתי עם הסבא והסבתא ועם האבא ואמרתי להם שמבחינת ההלכה מותר לתרום איברים וזו אפילו מצווה וחסד גדול שעשויים להציל חיים של כמה וכמה אנשים".

ההורים התגרשו בינתיים, לצער הלב, והמשפחה התפרקה, אבל בזכות איבריו של הצעיר מקיסריה ניצלו באותו הלילה חייהם של שבעה בני אדם. "בנושאים האלה יש תפיסת עולם מוזרה בעולם החרדי", מוסיף הרב הילר, "שכביכול אסור לתרום איברים. במקרה ההוא היה מדובר במשפחה ספרדית – והרב עמר והרב עובדיה יוסף הרי תומכים בתרומת איברים – אבל עדיין שררה שם מלכתחילה תפיסה מעוותת, כאילו מי שדוס יותר מתנגד לתרומת איברים".

ברחוב החרדי: לקבל איברים? כן. לתרום? לא

בשלהי שנת 1967 נעשתה השתלת הלב המוצלחת הראשונה אי פעם באדם בקייפטאון שבדרום אפריקה. צוות של שלושים רופאים, ובראשם פרופסור כריסטיאן ברנרד, השתיל בגופו של אדם (לואיס ושקנסקי) לב שנלקח מנערה צעירה (דניס דרוואל) שנהרגה בתאונת דרכים. כעבור חודש הוביל ברנרד השתלת לב שנייה. ההשתלות הללו נעשו בטרם הוגדרו קריטריונים מוסכמים למוות מוחי. קריטריונים מוסכמים ראשוניים הגדירה באותה שנה קבוצת מומחים מאוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית. עד שאלו התקבלו גם על דעת הרבנים חלפו עוד שנים רבות, והדברים היו נתונים לוויכוחים עזים בעולם ההלכה. גם הרפואה, אגב, לא סייעה תמיד בקידום ההסכמה ההלכתית-יהודית להשתלות, מכיוון שבעת ההיא הייתה הצלחת הליך ההשתלה מוגבלת מאוד, וממילא נטו בעולם ההלכה שלא לרחוש אמון כלפיו.

בשלהי תשמ"ו פנה לרבנות הראשית לישראל פרופ' דן מיכאלי, מנכ"ל משרד הבריאות, ושאל אם על פי ההלכה אפשר לקבל את מות מרכז הנשימה כמוות של הגוף כולו. הרבנות הראשית דנה בעניין ובסופו אישרה השתלות מנפגעי תאונהבתנאי שנציג הרבנות הראשית לישראל ישתתף כחבר מלא בצוות המוודא את קביעת מותו המוחי של התורם. דרישה זו לא התמלאה במהרה, וזמן רב מיאנו לציית לה בעולם הרפואה הישראלי מתוך חוסר רצון בולט לשלב רבנים בעניין הטכני לכאורה הזה.

רק ב-2008 הועבר בכנסת חוק המוות המוחי, שיזם חבר הכנסת דאז עתניאל שנלר, אשר קיבל באופן רשמי את דרישות הרבנות לישראל ופתח פתח להרחבת ההסכמה הציבורית לתרומת איברים. כך בין השאר קבע החוק: "הרופא המטפל חייב ליידע את המשפחה על האפשרות של מוות מוחי ולשמוע דעתם בעניין. הרופא יעביר את הרשומה הרפואית הנוגעת לקביעת המוות המוחי לבני המשפחה לפי בקשתם, ויידע אותם על האפשרות להתייעץ עם גורמים אחרים, לרבות אנשי דת". וגם: "על אף האמור בחוק זה, נקבע מוות מוחי-נשימתי וקביעה זו מנוגדת לדתו או להשקפת עולמו של המטופל לפי מידע שהתקבל מבני משפחתו, לא ינותק המטופל ממכשיר ההנשמה ולא יופסק הטיפול התומך ישירות בטיפול הנשימתי בו, עד להפסקת פעולת הלב".

חיים פלק, מנכ"ל עמותת 'בלבבי', המעודדת תרומת איברים בקרב שומרי מצוות, מציין שבמדינת ישראל מתים בכל שנה כ-44,000 איש, ומתוכם רק כ-150 איש מצויים במעמד של תורמי איברים פוטנציאליים, או כפי שהדבר מכונה בעגה המקצועית: כאלו שאיבריהם ניתנים להנצלה. "המוות הרגיל הוא מוות לבבי", מסביר פלק. "ברגע שהלב נדם רוב האברים מתו אתו. המוות המוחי-נשימתי לעומת זאת, שהוא מוות נדיר למדי, הוא שמאפשר תרומת איברים. חשוב להבין שהמוות הזה הוא מוות פתאומי. זאת אומרת, בשונה מאנשים ששוכבים על ערש דווי והמשפחה מתכוננת באופן ממושך למציאות שתגיע לאחר מות יקירם, במקרה של מוות מוחי ב-99 אחוזים מהמקרים מדובר באדם שלפני רגע הלך וחי אתנו והמשפחה שלו מצויה בטראומה נוראה בשל הילקחו מהעולם, ובשיא הטראומה הזאת מתבקשת להחליט לתרום את איבריו.

"מתוך 150 המקרים המתאימים לתרומת איברים בישראל, בכל שנה רק ב-60 אחוזים מהם נעתרת המשפחה לבקשה לתרום. במדינות המערב לעומת זאת תורמות בין 80 ל-85 אחוזים מהמשפחות המתבקשות. הסיבה המרכזית לסירוב לתרום איברים בישראל היא סיבה דתית. זו סיבה מוזרה, וצריך להכיר את מאפייני התת-מגזרים בציבור הדתי כדי להבין אותה. הציבור החרדי-ליטאי איננו תורם איברים מפני שהרב אלישיב זצ"ל טען שרק מוות לבבי נחשב מוות על פי ההלכה, ואילו מוות מוחי-נשימתי איננו נחשב ככזה.

"החרדים מצויים במצב בעייתי מאוד מבחינה ציבורית, מפני ששם החליטו שאף שתרומת איברים היא רצח בעיניהם, מותר להם לקבל איברים שנתרמו. מבחינה ציבורית זה הזוי. עם הציבור החרדי-ליטאי נמנים בערך 5 אחוזים מהאוכלוסייה, והוא כאמור איננו תורם איברים. בציבור הדתי-לאומי לעומת זאת, בין שמדובר במי שחתם על כרטיס תרומה ובין שלא, כשמתרחש חס וחלילה אסון כזה במשפחה, בכל המנעד הדתי-לאומי – החל במי שישאלו את הרב שי פירון ואת הרב בני לאו וכלה במי שישאלו את הרב טאו ואת הרב דב ליאור – כולם יסכימו בסופו של דבר לתרום איברים.

"הציבור המרכזי שמצוי בהתלבטות אם לתרום איברים או לא הוא הציבור המסורתי מהסוג שמשלב קידוש בשבת וצפייה ביונית לוי בטלוויזיה. הוא מצוי בחוסר ידיעה, ותרומת איברים נתפסת אצלו מעשה אנטי-דתי מסוג ניתוחי המתים. אדם כזה רוצה למות דתי, כי ברוב מעגלי החיים שלו היה לו קשר לעולם הדתי. כשפתאום מתרחש אסון כזה במשפחתו התודעה הפנימית שלו אומרת לו לסרב, בטענות מסוג שאדם שחלק מאיבריו נקצרו לא יוכל לקום בתחיית המתים. אנחנו מקווים שבעקבות מסע הפרסום הנרחב בציונות הדתית המסר יחלחל גם לציבור המסורתי, ונצליח להביא עוד כמה משפחות להסכים לתרום את איברי יקיריהן.

"בישראל כיום כ-1,300 איש מחכים לתרומת איברים. להערכת המרכז הארצי להשתלות, 96 איש מתן בשנה האחרונה בתור להשתלה, 70 מהם מתים רק מאחר שלא זכו לקבל בזמן תרומת איבר. אם נצליח להביא הודות לקמפיין הזה עוד עשר משפחות בכל שנה להסכים לתרום את איברי יקיריהן, כל אחד כזה יתרום תשעה איברים שמתוכם חמישה הם ברמה של הצלת חיים – לב, ריאות, כבד, לבלב וכליה – ונוכל להציל עוד עשרות אנשים".

נפלאות הקדמה

בלהה, אשתו של אשר הירשברג, הלכה לעולמה לפני שבע שנים אחרי שלוש שנים שבהן סבלה ממחלת ריאות קשה וציפתה להשתלת ריאות. יום לאחר שהגיעה סוף סוף התרומה המיוחלת נפטרה בלהה הירשברג בשל סיבוכי ההשתלה. לנוכח הסבל הרב, מנת חלקם של הממתינים להשתלה, שאליו נחשפה המשפחה, החליט אשר הירשברג להנציח את זכר אשתו בהקמת מיזם שיעודד תרומת איברים על פי ההלכה. עמותת 'בלבבי' קרויה על שמה של בלהה ז"ל, והירשברג ופלק לצד גורמים רבים נוספים משקיעים מאמצים עצומים בשנים האחרונות בקידום המודעות לחשיבותה של תרומת איברים בקרב הקהל שומר המצוות והמסורתי.

הירשברג: "בניגוד למה שמנסים לצייר בתקשורת, רובם המכריע של יהודים שחיים כחילונים רוצים להיוולד כיהודים ולמות כיהודים. זאת אומרת, 98 אחוזים מהציבור מקיימים ברית מילה, ואת זה אני יודע מהמישור השני שבו אני עוסק, מוהל, ובאותה מידה כל אלו רוצים גם לצאת מהעולם כיהודים. נערכות מעט מאוד לוויות חלופיות; כמעט כולם עורכים לוויה יהודית עם חברה קדישא. יש פה הרבה עבודה, ומאחר שהעולם הרבני לא מצהיר ואומר שאין בעיה בתרומת איברים ולא משמיע קול חזק דיו בנושא, העניין נותר רפוי. לרבנות הראשית, שאנחנו יודעים עד כמה היא מחויבת לעולם החרדי, נדרש הרבה זמן לצאת בקול צלול וברור בעניין הזה.

"בראשית הדרך התנהל ויכוח סוער בעולם ההלכה באשר לשאלה מה קובע את רגע המוות, אם כאשר לבו של האדם נדם, כפי המקובל זה דורות, או שמא די במוות מוחי, כשמת גזע המוח, וממילא מת מרכז הנשימה שבמוח. כאשר מתרחש מוות של המוח והלב עוד ממשיך לפעול, גם אם הוא מופעל בידי מכונות יש חלון הזדמנויות שמאפשר לקחת איברים ולהשתיל אותם באחרים. היום בעזרת מכשירים וטיפול מוגבר מאוד של תרופות אפשר להשתיל איברים גם 24–48 שעות אחרי המוות המוחי. אם המת מוחזק רק באמצעות הנשמה, חלון ההזדמנויות מתכווץ ועומד על כשש שעות".

איך קבעו מוות בימי קדם, לפני עידן המכשירים המדויקים?

"זו מחלוקת שרואים כבר במשנה ובתלמוד, בסוגיה שמתייחסת לאדם שנפל עליו גל אבנים בשבת, עד היכן יש לחפור כדי לוודא אם הוא עדיין חי: אם די בהגעה לפניו של האדם כדי לברר אם עודנו נושם או שמא יש לחפור עד שמגיעים לחזהו ורואים אם לבו עוד פועם. כך או אחרת, לא הייתה להבדל בין שני אלו משמעות רבה, כי שני התהליכים האלה מתרחשים פחות או יותר במקביל. כיום לעומת זאת, שמחזיקים אדם בחיים בעזרת מכשירים בזכות הרפואה המודרנית, יש שלב נוסף שבימי קדם עוד לא חזו, של מוות מוחי בעוד הלב ממשיך לפעום והאדם מונשם.

"הציבור המרכזי שמצוי בהתלבטות אם לתרום איברים או לא, הוא הציבור המסורתי מהסוג שמשלב קידוש בשבת וצפייה ביונית לוי בטלוויזיה. הוא מצוי בחוסר ידיעה, ותרומת איברים נתפסת אצלו מעשה אנטי-דתי מסוג ניתוחי המתים. אדם כזה רוצה למות דתי, כי ברוב מעגלי החיים שלו היה לו קשר לעולם הדתי. כשפתאום מתרחש אסון כזה במשפחתו התודעה הפנימית שלו אומרת לו לסרב. אנחנו מקווים שבעקבות מסע הפרסום הנרחב בציונות הדתית המסר יחלחל גם לציבור המסורתי"

 

"הרב אלישיב זצ"ל הוביל קו שמרני שלפיו המוות היחיד שקובע מבחינה הלכתית הוא מוות לבבי. בעבר ניסו הרב יגאל שפרן והרב אברהם שטיינברג לשכנע את גדולי הרבנים שגם מוות מוחי נחשב מוות על פי ההלכה. הרב שלמה זלמן אוירבך הסכים שמוות מוחי הוא מוות, אבל בתקופתו עוד לא היו הבדיקות מהימנות כל כך כפי שהן היום, ולכן באופן מעשי הוא לא העניק אישור ללכת על העניין עד שייעשו בדיקות שיוודאו שאכן התרחש מוות מוחי. בטכנולוגיות הקיימות כיום כבר אפשר לוודא זאת באופן חד-משמעי. חשוב גם להוסיף שאף אחד עוד לא התאושש ממצב של מוות מוחי.

 

"בארצות אחרות מקלים כמובן בעניין קביעת המוות הרבה יותר מבארץ. פה בגלל ההלכה הקריטריונים לקביעת מוות מוחי נוקשים מאוד, לכן לא יקרה כאן מה שקרה לא מזמן בשוודיה, שקבעו לאשה מוות מוחי וכשבאו לקבור אותה היא קמה פתאום. ברוב המקרים אפשר להשתמש באיברים של תורם עד גיל 55–60, אבל כבר שמעתי על מושתל כבד שקיבל את הכבד שלו מאדם בן 70, והוא חי ובריא ועובד כבר שנים רבות".

"רצח לכל דבר"

על 'כרטיס אדי', המצהיר על נכונות לתרומת אברים, חתמו מעת היווסדה של עמותת אדי בשנת 1978 ועד השבוע 924,403 איש, כך על פי אתר העמותה, כלומר כ-14 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל. הנתון הזה נשמע מרשים, אך הוא עדיין נמוך מאוד ביחס למדינות אחרות. בספרד למשל חתומים על כרטיס הנושא משמעות דומה כ-70 אחוזים מהאוכלוסייה. הסיבה לנתון הנמוך בישראל, יש לדעת, היא ההיבט ההלכתי של הסיפור.

הירשברג טורח לאזן מעט את התמונה: "הרב אברהם שטיינברג, מנהל היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק, אמר לנו תמיד שבוועדה שבודקת את נושא ההשתלות, שהוא חבר בה, מעולם לא מצא רופאים ש'עיגלו פינות' בהגדרת המוות המוחי. הפחד היה שאם לא יתקיים פיקוח הדוק רופאים בהחלט יעגלו פינות. ככלות הכול, כאשר לפני רופא לא דתי שוכב אדם במצב של כמעט מוות מוחי, שהסיכוי שלו לצאת מזה אפסי וגם אם יצא מזה זה יהיה עם נזק מוחי גדול כל כך שכבר לא ברור אם לא היה עדיף שימות, הרופא עלול לומר לעצמו שעדיף לוותר על חיים של אדם כזה כי כך יהיה אפשר להציל שמונה ילדים שיחיו הודות לאיברים הללו עוד 70 או 80 שנה. זה היה החשש הגדול, כי מבחינת היהדות כל עוד האדם מוגדר חי, קיצור חייו, גם אם לצורך הצלת אחרים, הוא רצח לכל דבר.

"ניסינו להסביר את זה לעמותת אדי. בסך הכול הם התבקשו לשנות מעט את הניסוחים בכרטיס ולהסכים לשלב רבנים בצוותים הרלוונטיים וכן להעביר את הרופאים הכשרה הלכתית. בעזרת הצעד הזה הרבה מאוד אנשים נוספים שהקביעה ההלכתית חשובה להם יסכימו לתרום איברים, אבל באדי לא הסכימו בשום אופן. היו מעורבים פה הרבה פוליטיקה ואגו. הרב שפרן, הרב שטיינברג ועתניאל שנלר העלו את הרעיון לייסד כרטיס חלופי שהניסוח שלו יתאם את זה שהרבנות דורשת ויאפשר מעקב רבני אחרי התהליך. כך נוסדה עמותת 'בלבבי'. היא מכשירה רופאים בהיבט ההלכתי ומכשירה רבנים שילוו את המשפחה בשעות הקשות וגם יוכלו להעיד על הרופאים שקבעו את המוות המוחי על פי ההלכה.

"כל הזמן נלחמו בנו בצורה שלא תיאמן. בסופו של דבר לאחר הליך של הידברות בהובלת הרב פרופ' אברהם שטינברג ורצון כן של הצדדים לשתף פעולה ולהציל חיים נוצרה נכונות להסכמה בכל הנקודות שבמחלוקת ובעצם כרטיס אדי המחודש מייתר את הצורך בכרטיס בלבבי היות והוא עונה על כל דרישות הרבנות. לא פלא איפה שזקני הרבנים של הציונות הדתית התייצבו כאיש אחד בקריאה לחתימה על הכרטיס החדש".

חיים פלק: "הבשורה הגדולה היא שהרבנות והרופאים הגיעו לאחרונה להסכמה, וזה מהפכני". הודות להבנות ולכרטיס אדי המחודש החליטו אשר הירשברג ומנכ"ל 'בלבבי' חיים פלק לבטל כעת את הכרטיס הנפרד שהנהיגו ולסייע ככל האפשר להצלחת העניין באמצעות דחיפה לחתימה על כרטיס אדי המחודש. השבוע למשל התקיים כינוס של 30 רבנים המיועדים ללוות משפחות במצבים קשים מעין אלו ולחזקן בהחלטה לתרום את איברי יקיריהן.

הירשברג: "צריך להבין שאין לחתימה על כרטיס משמעות חוקית. בכל מקרה כשאדם מגיע למצב של מוות מוחי נדרש אישור של המשפחה שלו לתרום את איבריו. הרבה משפחות מסכימות לתרום גם אם המנוח לא חתם על כרטיס, ויש משפחות שלא מסכימות לתרום גם אם יקירן חתם על כרטיס. הכרטיס הוא הצהרת כוונות, אלא שמוות מוחי הוא בדרך כלל מצב טראומטי שמגיע בהפתעה עצומה, עקב תאונות, פיגועים או טביעה בים וכיוצא בזה. בדרך כלל מדובר בצעירים, והמשפחה מצויה בטראומה גדולה מאוד ולא יודעת מה לעשות. העובדה שיקירן חתם על כרטיס מקלה מאוד על המשפחה להחליט לתרום איברים.

"נושא תרומת האיברים לא נמצא מספיק במודעות, והרבה מאוד מהממתינים בתור להשתלה נפטרים. זאת כמובן בעיה של הימנעות מהצלת נפשות, אבל מעבר לזה זה גם משנה באופן דרמטי את החיים של הממתין בתור להשתלה. אם הממתין בתור יודע שיש סיכוי טוב שהוא יזכה באיבר, הציפייה מעניקה לו תקווה ומשנה לגמרי את אורח חייו. היא מחזקת אותו ובפועל גם מאריכה את חייו. כשאדם יודע שבכל מקרה אין לו סיכוי לקבל תרומת איבר הוא מאבד תקווה, והחיים בהמתנה להשתלה כרוכים בייאוש. כבעל של מי שחיכתה להשתלה אני יודע עד כמה הדבר הזה קריטי. אפילו אם בסופו של דבר אותו אדם לא יזכה בתרומת איבר, החיים שלו עד הרגע האחרון ייראו אחרת. ואגב, אם כל אלו שיכלו לתרום היו תורמים, לא היה כמעט תור להשתלות".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לא כל האמצעים כשרים

  סאגת עצורי דומה לא...

כתב סתרים

  ה'אלף-בית' העתיק בעולם הוא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם