מורה הדרך

8 elon moreh
התחנה החמישית במסע התקומה שלנו, עולם קטן עולה ליישוב קטן בקצה המזרחי של הארץ, שבמובנים רבים חולל את 'מהפכת השלב השני' של מדינת ישראל. תושבי מרכז הארץ ימשיכו לתייג את חלוצי אלון מורה וחבריהם בהתיישבות עם דובון, קרוונים וקור עז, אף שהדור השני נמצא כבר מזמן בתודעה בורגנית. ולמי שזה לא ברור לו – זה נאמר שם בשיא הגאווה ובלי שמץ של חשש מקהות האידיאליזם הלוהט שאפיין את הדור המייסד * ארנון סגל טיפס על הר כביר ושמע שם על התלאות הלא נתפסות שעברו כאן, השקיף על השכנים המפוקפקים וניסה לפצח את ההבדלים בין מתיישבי דגניה לחלוצי השומרון

ארנון סגל

בהתחלה היה כאן רק אלון בודד, ממש כמו זה שבגוש עציון. כשאברהם הגיע "עד מקום שכם עד אלון מורה", שכם הגדולה עוד לא הייתה כאן. רק עץ שסימן את המקום שבו עתידה ברבות השנים לקום העיר הטעונה הזו.

שכם הייתה מקום מוּעד לפורענות עוד מימי קדם. כאן אירעה פרשת דינה, שהובילה לטבח כללי שערכו בני יעקב בתושבי העיר. לכאן נשלח יוסף בידי אביו, אל אחיו הרועים, ומכאן התגלגלו הדברים למכירתו מצרימה. כאן שלט אבימלך בן גדעון ביד ברזל אחרי שרצח את שבעים אחיו, עד שהסתכסך עם בעלי העיר ומאז היה הכול למהומה גדולה. כאן התפלגה הממלכה בין ישראל ליהודה. אופי קשה יש לשומרון. פה הדברים הולכים תמיד קשה יותר ומקבלים אופי קיצוני יותר. בניגוד לחבל בנימין, לגוש עציון ולהרי יהודה, בשומרון אפשר למצוא בקעות רחבות ידיים ולצדן הרים המתנשאים מאות מטרים מעליהן. הכול חד יותר, נוקב יותר. תובעני לאין שיעור.

כבר 38 שנים אלון מורה שוכן על הר כביר, הרכס בעל שמונה הפסגות שתחתיו זורם נחל תרצה. לצדו תל אל-פַרְעה, תרצה שירבעם בן נבט הפך לבירת ממלכת ישראל. הנחל הזה הוא גם "דרך מבוא השמש" העתיקה. מכאן הגיעו בני ישראל למעמד הר גרזים והר עיבל עם כניסתם לארץ. זו הדרך שבה פסע עוד קודם לכן אברהם בבואו ארצה וגם יעקב בשובו מחרן. כיום עובר בנחל, על הנתיב העתיק, כביש 57. השליטים הטורקים שסללו אותו השתמשו בו בפעם האחרונה לפני מאה שנים בדיוק, כשנמלטו מאימת הבריטים בסתיו 1918. בבוקר יומו הראשון של חג הסוכות תרע"ט, 21.9.1918, הפגיזו המטוסים הבריטיים ללא רחם את העות'מאנים הנסוגים בדרך הנחל העתיקה, טבחו בהם והאיצו את מנוסתו הכללית של הצבא הטורקי מארץ הקודש אחרי 400 שנות שלטון בה.

מאז הסכמי אוסלו נוסעים בקטע הזה של הכביש ערבים בלבד. אלון מורה הוא קצה הדרך בעבור יהודים המגיעים לכאן. יעד סופי ולא עוד מקום שבו עוברים בדרך צפונה או לבקעה. את עין בידאן, מעיין שופע בתחתית הר כביר, פוקדים היום כמעט רק פלשתינים. בשנים האחרונות אמנם חידש הצבא אחת לכארבעה חודשים את הסיורים לעין בידאן, וזאת אחרי שבמשך כעשרים שנה יהודים לא פקדו אותו כלל. בילדותי עוד הספקתי להגיע לשם בטרם מסירת השטח במסגרת הסכמי אוסלו בסיור שקיים בית הספר שבו למדתי בבנימין. המעיין הזה מוזכר במשנה בזכות הרימונים העצומים שגדלו בו – רימוני בדן, שמרוב חשיבותם היו נמכרים במניין (ביחידות) ולא במשקל.

מראש הר כביר אפשר לעתים לצפות בחרמון ובנקודות בולטות בגליל, בהרי הגלעד, בגלבוע ובהרי בנימין. מהפסגה שגובהה 792 מטר מעל פני הים, זו שתחתיה שוכנת גבעת 'פורת יוסף' של יצחק סקאלי, אפשר לצפות למרחקים גדולים ביותר. סמוך ליישוב שוכן הכפר סאלם, הלא הוא 'שלם עיר שכם' שאליה הגיע יעקב בשובו מארם. בשיפולים הצפוניים של ההר נמצא בשנת 1942 הפרח אירוס השומרון, והוגדר בידי טוביה קושניר, שלימים נפל עם מחלקת הל"ה בדרך לגוש עציון. הודעה באתר האינטרנט של אלון מורה מחג הפסח האחרון מבשרת על הופעה אביבית עכשווית של הפרח הנדיר הזה.

כדי למצוא שמות לשכונות השונות באלון מורה לא היה צריך ממש לשבור את הראש. יותר מפעם אחת הן קרויות פשוט על שם הנרצחים בני היישוב: שכונת רמי על שם הילד רמי חבה הי"ד שנרצח במערה בתוך תחומי היישוב בידי מחבלים בשנת 87'. שכונת 'נווה עפרה', על שם עפרה פליקס הי"ד שנרצחה בדרך ליישוב בשנת 95'. מצפה בֶּנְיוֹ בדרך לאלון מורה, קרוי על שם בן-יוסף לבנת הי"ד שנרצח בדרכו לקבר יוסף בשנת 2011. שכונת מצפה תרצה שבמרומי היישוב, קרויה לא רק על שם עמק תרצה הסמוך אלא גם על שמה של תרצה פורת, נערה בת 14 תושבת היישוב שנרצחה בטיול הדמים הנורא של ילדי אלון מורה לכפר ביתא בפסח תשמ"ח.

אלון מורה הוא קצה הדרך בעבור יהודים המגיעים לכאן. יעד סופי ולא עוד מקום שבו עוברים בדרך צפונה או לבקעה. את עין בידאן, מעיין שופע בתחתית הר כביר, פוקדים היום כמעט רק פלשתינים. בשנים האחרונות אמנם חידש הצבא אחת לכארבעה חודשים את הסיורים לעין בידאן, וזאת אחרי שבמשך כעשרים שנה יהודים לא פקדו אותו כלל. בילדותי עוד הספקתי להגיע לשם בטרם מסירת השטח במסגרת הסכמי אוסלו בסיור שקיים בית הספר שבו למדתי בבנימין

אלון מורה הוא יישוב יוצא דופן לא רק בתלילות שלו אלא גם בשטח הנרחב שהוא תופס, שרק חלקו מיושב. חלק בלתי מבוטל ממנו מכוסה בחורש של עצי אורן. הרחוב העיקרי והמתפתל של אלון מורה קרוי "דרך שמונה עליות". זה לא בגלל התלילות העצומה והמפתיעה במעלה היישוב הזה; השם גם מנציח את מספר הניסיונות של גרעין אלון מורה להתיישב בלב השומרון, עד שהממשלה אישרה התיישבות במחנה קדום, כיום היישוב קדומים. הגרעין שאף להתיישב קרוב ככל האפשר לשכם, ולאחר ניסיון התיישבות קצר באישור הממשלה באיתמר עבר הגרעין למקומו הנוכחי ברכס הר כביר בט"ו בשבט תש"ם (1980).

נאלצים להיאבק בממשלה

המציאות המשונה לאחר מלחמת ששת הימים הייתה שיישובים הוקמו דווקא ברחבי הנחלות ששוחררו: ברמת הגולן, בסיני, בחבל עזה, בבקעה, בגוש עציון ובחברון. באזור לטרון הוקם מבוא חורון. חבל הארץ היחיד ששוחרר במלחמה והממשלה סירבה לאפשר בו הקמת יישובים יהודיים היה השומרון. אחרי התבססות היישוב בקריית ארבע ובגוש עציון, ובפרט לאחר מלחמת יום הכיפורים והתגבשות גוש אמונים, החליטו שניים מהשותפים להיאחזות בחברון ובקריית ארבע, מנחם פליקס ובני קצובר, להקים את גרעין אלון-מורה-שכם במטרה לחולל בשומרון את מה שנעשה בשנים שקדמו לכך בהרי יהודה. בהתחלה ביקשו הללו לעשות זאת מתוך הסכמה ממשלתית.

תוך כדי ההכנות לעלייה פרצה מלחמת יום הכיפורים. רוב הגברים גויסו למלחמה ולכן נאלצו הנשים להתגייס למאמץ ההתיישבות. קבוצת נשים נפגשה עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, וניסו לשכנע אותה שההתיישבות בשכם תוכל להביא "זיק של תקווה לעם", אך גולדה מיאנה לאשר זאת: "עוד לא הגיע הזמן לממש את הזכות", טענה. הפגישה הזו הבהירה לחברי הגרעין שייאלצו לעלות לקרקע בלא אישור ממשלתי. "שבע ייפול צדיק וקם", מכנים זאת באתר היישוב. שבע פעמים בתוך כשנה וחצי עלו חברי הגרעין לנקודות שונות בשומרון, שבע פעמים פונו, אך בשמינית הצליחו.

ניסיון העלייה הראשון, בקיץ תשל"ד, נעשה למחנה חורון. הרב צבי יהודה קוק בכבודו ובעצמו ולצדו האלוף במיל' דאז, אריאל שרון, התייצבו לעלייה ההיא לצד הגרעין. היציאה הייתה מכיוון מחולה לחווארה, ארבעה קילומטרים מדרום לשכם. כמאה איש עלו אז לשטח. תוך שעה קלה הוקמו 16 אוהלי בד, הונף דגל ונשתלו עצים, ועליהם בירך הרב צבי יהודה ברכת "שהחיינו". במהרה הגיעו למקום שוטרי מג"ב ועמם מושל שכם שפתח במשא ומתן עם המתיישבים על פינוים מהמקום. בסופו של דבר החל פינוי קשה שהתבצע בכוח רב. ברב צבי יהודה קוק עצמו לא העזו השוטרים לגעת. הרב החזיק בגדר התיל והכריז שאם רוצים לפנותו יהיה צריך להביא מכונת ירייה ולהרוג אותו. בסופו של דבר, לאחר שנותר לבדו בשטח, הצטרף הרב לשאר המפונים והשטח נעזב. הניסיון הראשון הזה, על אף כישלונו, צירף לגרעין אלון מורה אוהדים רבים.

ניסיון העלייה השני נעשה כעבור שישה שבועות בלבד, בצום תשעה באב תשל"ד, לתחנת הרכבת הטורקית בסבסטיה. הציבור פוצל לכמה קבוצות שיצאו מנקודות מוצא נפרדות. אלפי אוהדים נהרו לסבסטיה, ואלו הצטרפו לשלושים משפחות חברי הגרעין ולחמישים ילדיהן. למרות הצום ולמרות החום הכבד נהרו המונים אל נקודת ההתיישבות. במוצאי הצום הגיע לתחנת הרכבת הרמטכ"ל מוטה גור וניסה לשכנע את חברי הגרעין להתפנות מרצון. הפינוי בוצע למחרת. העלייה השנייה כבר העלתה את הדרישה להתיישבות יהודית בשומרון אל הכותרות הראשיות.

העלייה השלישית כונתה 'מבצע הקפות' והתרחשה במוצאי שמחת תורה תשל"ה. אלפים יצאו מרחבי הארץ לשני מוקדים: לשומרון ולסביבות יריחו, שבאותה עת עמדה בסכנה של נסיגה צה"לית. הצבא והמשטרה הציבו מחסומים ויצאו לדלוק אחרי המתיישבים כבר בנקודות האיסוף, אך רוב הקבוצות הגיעו ליעדן. רוב חברי גרעין אלון מורה ובראשם לוחם יחידת 101 מאיר הר ציון ז"ל, הגיעו ליעד שנקבע מראש – משטרת נבי צאלח, המקום שבו שוכן כיום היישוב נווה צוף. בתקשורת פורסם שנקודות התנחלות רבות קמו בלילה, וזאת מכיוון שכל הקבוצות שלא הצליחו להגיע ליעד התיישבו במקומות שהגיעו אליהם. המבצע נמשך כשבוע, ועורר הדים בארץ ובחו"ל. גוש אמונים הפך למותג מבוקש.

העלייה הרביעית התבצעה בכ"ב באדר תשל"ה. בשעת חצות הגיעו 150 חברי הגרעין לתחנת הרכבת בסבסטיה והחלו בהרכבת שני מבנים ובניין אבן לבית כנסת, לאור פנסי גז. עם עלות השחר ניצבו במקום שני צריפים וחצי מבנה אבן. הפינוי התבצע למחרת והיה מהקשים ביותר. הגברים עלו על גג התחנה והורדו משם בכוח.

בו' בניסן תשל"ה נעשה ניסיון היאחזות נוסף בתחנת הרכבת בסבסטיה, חמישי במספר, וגם הפעם פונו חברי הגרעין באופן אלים ביותר. בי"ט באב תשל"ה הגיעו שמונה מחברי הגרעין ובידם אישור לעבוד כאזרחים עובדי צה"ל וללון בתחנת הרכבת. חברי הגרעין חשבו שיצליחו לעלות לקרקע בדרך זו, שעזרה ליישוב עפרה לעלות לקרקע שלושה חודשים קודם לכן בהסכמת הממשלה, בשקט ללא התנגדות. במקרה של אלון מורה הניסיון לא צלח, וכעבור שבועיים הגיעה הוראה משר הביטחון פרס שהתעקש על פינוי מוחלט. בכ"א בכסלו תשל"ו יצא לדרך ניסיון שביעי במספר, שוב לתחנת הרכבת. המתיישבים נמלטו מהכוחות המפנים אל ההרים שסביב התחנה ומשם פונו אחד אחד.

ניצחון, והמשך מאבק

העלייה השמינית והאחרונה יצאה לדרך כעבור ימים אחדים, בחנוכה תשל"ו. חברי הגרעין ואלפי אוהדיהם הגיעו במכוניותיהם עד טול כרם ומשם התקדמו ברגל. הצעדה לא הסתיימה בלילה אחד, ובערב חנו המונים על ההרים, והאזור כולו הואר בנרות חנוכה. יום למחרת הגיעו ההמונים לסבסטיה, וזאת על אף הגשמים והקור החורפי. שמונה ימים התקיים המחנה בתחנת הרכבת בסבסטיה. למרות המחסומים הצבאיים הצליחו המתיישבים להביא למקום חלקי מבנים טרומיים שנבנו סמוך לתחנה. נציגות הגרעין ומזכירות גוש אמונים הוזמנו לפגישה בלשכת שר הביטחון, ושם גובש הסכם פשרה שהיה למעשה התקפלות של הממשלה. נכתב בו: "הגרעין בשלמותו יוכל להתגורר בלב השומרון, באחד ממחנות צה"ל ולנהל חיי יישוב עצמאיים לכל דבר. משרד הביטחון ידאג למגורי 30 המשפחות ולתעסוקה מתאימה. הממשלה תקיים בתוך חודשיים-שלושה דיון מקיף בתכנית ההתיישבות ביהודה ושומרון. כמו כן סוכם כי דיון זה לא ישפיע לרעה על עצם מציאותו של הגרעין בלב השומרון".

במוצאי חנוכה תשל"ו עברו משפחות הגרעין למחנה קדום, כיום קדומים. למשך שנים אחדות נהנתה הממשלה משקט מכיוון הגרעין התוסס הזה, אלון-מורה-שכם. במפות ישראל מסוף שנות השבעים אכן מופיע השם 'אלון מורה' היכן ששוכנת קדומים.

בינתיים עלה הליכוד לשלטון, במהפך של אביב 1977, וחברי הגרעין החליטו שהגיעה העת לדרוש מהממשלה לאפשר גם את תכניתם המקורית ולהקים נקודת יישוב בקרבת שכם. בגין, שהתחייב להקים 'עוד הרבה אלוני מורה', לא מיהר לקיים את ההבטחה ונדרש מאבק ממושך עד ליישומה. גרעין אלון מורה חידש את המאבק ועלה שלוש פעמים נוספות לאזור חווארה ללא אישור הממשלה. חווארה היא חורון, מוצאו של סנבלט החורוני שהתנכל לעולים מבבל בראשית ימי הבית השני כמתואר בספר נחמיה. פעמיים פונו המתיישבים ורק בפעם השלישית נאותה הממשלה לאפשר להם להשתקע במקום. בקיץ של אותה שנה בוצעה הפקעה של השטח והיישוב הוקם, סמוך למקום שבו שוכן כיום היישוב איתמר. חלק מחברי הגרעין עברו ליישוב החדש, וחלקם נשארו באתר הראשוני שנקרא מעתה 'קדומים'. בישיבת הקבינט שבה דנו בהפקעה שאפשרה את הקמת היישוב הכריז בגין "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה".

אולם, כמו בימי נחמיה, כמו גם בעת הנוכחית צרי ההתיישבות לא שקטו, וכעבור עשרה ימים בלבד מהקמת היישוב עתרו לבג"ץ נגד הפקעת הקרקעות. בית המשפט, ממש כמו בימינו, פסק נגד הממשלה וזו החליטה לאתר מיקום חלופי לאלון מורה, שלישי במספר. הגרעין התלבט אם להיעתר לדרישת הממשלה ובית המשפט או להיאבק ולהתעקש על המיקום הנוכחי, והרב צבי יהודה קוק הוא שהניע את המתיישבים הצעירים לקבל הפעם הזאת את דין הממלכה ולהתחיל בפעם השלישית מאפס. עם זאת, ארבע משפחות ועשרה רווקים סירבו להתפנות לנקודת היישוב החדשה למרות החלטת בג"ץ והממשלה, ואף הקימו במקום ישיבה בראשות הרב ישראל אריאל. הם פונו בכוח כעבור פחות מחודש.

בט"ו בשבט תש"ם, עוד טרםהפינוי, הועבר רוב הציוד של אנשי אלון מורה להר כביר, ומאז, כבר דור וחצי, אלון מורה מצוי שם. צרי ההתיישבות עדיין מנסים להתנכל ופה ושם גם רושמים הצלחות מקומיות, אבל באלון מורה ובכלל בשומרון גדלו כבר שני דורות שנוכחות יהודית באזור ההיסטורי הזה היא בעבורם עובדה קיימת.

"כל משבר הביא לתנופה גדולה"

בני קצובר הוא כנראה הנציג המובהק ביותר של דור המייסדים של אלון מורה על כל גלגוליו, ובכלל מי שהיה שותף למפעל ההתיישבות ביו"ש מראשיתו. שאלתי אותו למה באופן היסטורי לא התיישבו בשומרון לפני קום המדינה כפי שהתיישבו בחבלים אחרים בארץ, והוא השיב שבהחלט ניסו:

"במשך דורות רבים, עד 1905, ויש אומרים עד 1908, הייתה קהילה יהודית בשכם. ערביי שכם הם הכי לאומנים, הכי קשים, והם עשו ליהודים את המוות ולכן הקהילה התפוררה. מי שסיפר עליהם לא מעט היה נשיא המדינה השני יצחק בן צבי. גם אחר כך ניסו לחדש את היישוב היהודי בשכם, קבוצות מכל קצות הקשת. שני ניסיונות של חרדים נכשלו. יהושע חנקין קנה ארבעה דונמים וחצי בשכם במטרה ליישב אותה – אבל זה נכשל. ההסתדרות הציונית שתלה בעיר שני בעלי תפקידים כדי לחדש את הקהילה. הם הגיעו בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19 לשלוש או ארבע משפחות יהודיות בעיר לכל היותר. אפילו השומר הצעיר הקים גרעין התיישבות בשכם בשנות הארבעים. כולם נכשלו, והכול בגלל האנשים הקשים של שכם".

בני קצובר: "במשך דורות רבים, עד 1905, ויש אומרים עד 1908, הייתה קהילה יהודית בשכם. ערביי שכם הם הכי לאומנים, הכי קשים, והם עשו ליהודים את המוות ולכן הקהילה התפוררה. שני ניסיונות של חרדים נכשלו. יהושע חנקין קנה ארבעה דונמים וחצי בשכם במטרה ליישב אותה – אבל זה נכשל. אפילו השומר הצעיר הקים גרעין התיישבות בשכם בשנות הארבעים. כולם נכשלו, והכול בגלל האנשים הקשים של שכם"

למה אחרי ששת הימים לא הקמתם יישוב יהודי בתוך שכם כפי שקיים בחברון?

"היו ניסיונות אבל גם הם לא צלחו. כתוצאה מההצלחה של הקמת קריית ארבע הקמנו את גרעין אלון מורה, מתוך הלך מחשבה שנקים מאחז יהודי גדול בקרבת העיר כמקפצה לעיר עצמה ובכלל, הצעה נכונה של יגאל אלון שהוכיחה את עצמה בחברון. אכן, כתוצאה מהבסיס שנוצר כאן, סמוך לשכם, נעשו ניסיונות להתיישב גם בעיר עצמה. הוקמה ישיבה בקבר יוסף אבל גם אנחנו לא הצלחנו להתיישב התיישבות של ממש בעיר עצמה. בין השאר, גם רומם אלדובי, שנפצע אחר כך קשה בטיול בכפר ביתא וגם נעם לבנת, אחיה של לימור לבנת ואביו של בן-יוסף לבנת הי"ד, ניסו להקים גרעין התיישבות בשכם עצמה, אבל כל הניסיונות לקנות בית או להתיישב בכל צורה אחרת עלו בתוהו".

באלון מורה גרות היום קרוב ל-400 משפחות, כאלפיים תושבים. זה מעט ביחס ליישובים אחרים, צעירים מכם.

"כל ההתיישבות בשומרון החלה מגרעין אלון מורה. מראש ציפינו שאלון מורה תגלגל כדור שלג גדול, וכך קרה. אם הגענו היום ל-450 אלף יהודים ביו"ש, חלק גדול מזה נובע מתעצומות הנפש שזרמו מהמערכה שניהל גרעין אלון מורה. אלון מורה הוגדר כמעט מהתחלה כיישוב קהילתי. ביחס ליישובים קהילתיים אחרים הוא דווקא מהגדולים בהם. צריך לזכור שלאלון מורה יש הנתונים הכי קשים על פני כל יישוב קהילתי אחר ביהודה ובשומרון. הוא מרוחק מהעורף הישראלי. אין יישוב קהילתי ביו"ש שרחוק מהעיר, בין אם זו באר שבע, תל אביב, כפר סבא או חדרה – כפי שאלון מורה מרוחק. שנית, הוא צמוד לעיר הקשה ביותר. באלון מורה יש עשרה נרצחי טרור. גם הטופוגרפיה פה קשה ביותר, והתלילות בלתי רגילה. בתוך היישוב עצמו קיימים הפרשי גובה של מאתיים מטרים.

"רצינו להקים את היישוב במקום נגיש יותר, אבל משמים כיוונו אותנו דווקא להר כביר. בכל אופן, כל משבר שעברנו הביא לתנופה גדולה. מפסיקת בג"ץ שהכריחה אותנו לעבור להר כביר, למשל, ההתיישבות הרוויחה מיליון דונם של אדמות מדינה.

"כשבג"ץ הורה לפנות את אלון מורה התקשורת חגגה עד לשמים ובעיקר את מה שהשתמע מהעניין – שאין עוד קרקעות להתיישבות יהודים. חנן פורת ואורי אליצור הכינו מראש תכנית ליישובם של מאות אלפי יהודים ביו"ש, והעיתונות לעגה לנו שנתקענו בשלב של 20 אלף מתיישבים. ישראל הראל מעפרה יזם יחד עם עוד כמה ראשי מועצות שביתת רעב, וכמענה לכך הקים אז בגין ועדת שרים בראשות שרון כדי למצוא פתרון להעדר אדמות להתיישבות יהודים. הוא צירף לוועדה את פליאה אלבק מפרקליטות המדינה כדי לוודא שהמדינה לא תיכשל פעם נוספת בבג"ץ. אלבק היא זו שגילתה לוועדה שקיימת חוות דעת של היועץ המשפטי עד אותה עת, אהרן ברק, שקבעה מדדים ברורים להכרזה על שטח כאדמות מדינה. נייר העמדה של ברק שאלבק איתרה הביא למציאת מיליון דונמים ביו"ש שעונים לקריטריונים הללו. כלומר, מהבג"ץ הזה, שחשבו שהוא סוף הדרך של ההתיישבות, יצא אחד הנסים הגדולים שקיבלנו. כל היישובים שנוסדו אחרי 1980 קמו הודות לבג"ץ הזה, על אדמות מדינה, וגם כל ההרחבות של היישובים המעטים שהיו קיימים עד אז.

"לפתע התברר שבמרחק חצי קילומטר ממזרח לנקודה שממנה פונה אלון מורה בשנת 1980 קיימת קרקע שעונה לקריטריונים שהציב ברק. בהתחלה נמצאה רק משבצת קטנה בת ארבעים דונם, אבל היא הספיקה כדי להציב שם דריסת רגל, וכך קם היישוב איתמר בשנת 1984. בהמשך גילינו מזרחה משם אלפי דונמים של אדמות מדינה, ועליהן קמו כל חוות איתמר".

מה ההבדל ביניכם לבין מייסדי דגניה, פתח תקווה וראש פינה?

"הם נדרשו לקרבנות גדולים הרבה יותר. אנחנו היינו תלמידים שלהם. קיבלנו הרבה השראה. בשני מובנים אצלנו זה בכל זאת היה מעט שונה מאשר אצלם. אנחנו מראש חיינו בתחושה שחלון ההזדמנויות להתיישבות פתוח לזמן מוגבל, ואם לא ננצל אותו הוא עלול להיסגר – מה שאכן קרה בהמשך. הבדל נוסף הוא שהעולם כולו, מקיר לקיר, התנגד לחידוש האחיזה של העם היהודי בחבלים הללו. ידענו שאנחנו צריכים להיאבק מול העולם כולו, עם תמיכה חלקית בלבד בדעת הקהל הישראלית, וזאת בשונה מהמקומות שהזכרת".

הצעירים באלון מורה דומים לאבות המייסדים?

"רבים מהם כן, ולפעמים גם עולים על המייסדים. הם מוכנים לצאת לגבעות בתנאים בלתי אפשריים, כמעט לבד. אנחנו לא העזנו לצאת לבד לשטח. בתופעת המאחזים מוצאים היום אנשים עם מוכנות להקריב ועם אכפתיות בלתי רגילה".

לאן האופק לוקח את אלון מורה?

"הרב צבי יהודה אמר לנו 'הכול יפרח מארץ ישראל'. ובאמת, מאלון מורה יצאו שני מרכזים חינוכיים, בעכו ובכרמיאל, וחמישה או שישה גרעינים תורניים, כולל בגבעת אולגה ובהרצליה. שלא לדבר על השפעה בתקשורת, במוזיקה, בתיאטרון, וביזמוֹת בלי סוף שימשיכו לקדם את העם היהודי במעלה תחיית האומה".

"זה דור שרוצה איכות חיים, וזה משמח"

דוידי בן ציון מרואיין בכתבה הזו כנציג הצעירים באלון מורה. הוא בן 33, נשוי לאיילת ואב לארבעה. לפני 15 שנים הגיע ליישוב כתלמיד הישיבה הגבוהה המקומית, ומאז נשאר. הוא שימש חבר מזכירות וכיום הוא סגן ראש מועצת שומרון. כמחזיק תיק החינוך בשומרון ממונה בן ציון כיום על 18 אלף תלמידים. במערכת החינוך באלון מורה קיימים מוסדות ממעון ועד כיתה י"ב ואפילו ישיבה גבוהה. אולפנה עדיין אין, אבל ישיבה תיכונית קיימת.

בן ציון, בניגוד לקצובר, מצביע על פער גדול בין הדור הוותיק לדור הצעיר ביישוב: "קיים פער דורות אדיר בתפיסה. הדור הצעיר של המתיישבים רוצה איכות חיים. בית גדול עם גינה גדולה ויפה, בית מכוסה אבן ירושלמית, עדיף חד משפחתי או דו משפחתי. זה דור שרוצה תרבות פנאי והופעות.

"הדור הוותיק יותר התנגד לכבישים עוקפים, אבל הדור הצעיר דווקא מעוניין בהם. דור הביניים או זה הוותיק מעדיף לנסוע דרך חווארה – אחד היישובים הערביים האחרונים ביו"ש שנותר ללא כביש עוקף. הצעירים שרוצים בית גדול וגינה גדולה, שני חוגים בשבוע לכל ילד ומכונית עם שבעה מקומות, מבינים שבשביל זה דרוש כסף. כסף אומר גם עבודה משמעותית ומכניסה יותר, בדרך כלל בעיר הגדולה. הדור הזה אומר לעצמו שאם ייאלץ להיתקע בכל נסיעה בחווארה בפקק בן חמישים דקות כפי שהיא אורכת כיום, עדיף לו לא לגור באלון מורה. עוקף חווארה ייסלל בעזרת ה' בתוך כשלוש שנים. גם הוא, ככלות הכול, עובר בארץ ישראל ממש כמו הכביש שבתוך הכפר", מנסה בן ציון לפייס את הדורות המבוגרים יותר, "וסלילתו פירושה כיבוש שטח שעד היום לא היינו בו, והפקעת קרקעות. זהו כביש שיהיה כולו מוגבה ושמונת המעברים לכפרים השונים יעברו מתחתיו.

"כאשר הציבור הצעיר רוצה כבישים נוחים, תעסוקה ברמה גבוהה – להבנתי זה אמור לשמח אותנו מכיוון שזה אומר שההתיישבות משדרת שהמלחמה הקיומית הקשה כבר מאחורינו. אני עצמי, וגם ראש המועצה יוסי דגן, מאמינים אמנם שגם אם יהודה ושומרון כבר מובטחים, גב ההר בסכנה. שני יישובי צפון השומרון דותן וחרמש, וארבעת היישובים בגב ההר – אלון מורה, יצהר, ברכה ואיתמר ועוד כמה יישובים במזרח בנימין ובמזרח גוש עציון הם יישובים שכמעט בכל משא ומתן עתידי יימצאו על שולחן הניתוחים, אבל הציבור הרחב כבר פחות חושש מבחינה קיומית, ומשקיע את מרצו בחיפוש איכות חיים.

"האש שמניעה את ההתיישבות היא עדיין אותה אש עצמתית, אבל לתחושתי היום צריך לנתב אותה להגדלת איכות החיים, כי אם לא תהיה כאן איכות חיים גבוהה – רבים יעזבו. הרי מי שגר באלון מורה הם חבר'ה אידיאליסטיים. לפני 35 שנה מי שאידיאליסט בא להתיישבות וגר באלון מורה. היום, לעומת זאת, אם אתה אידיאליסט חלוץ אתה יכול לגור גם ברמלה, בכרמיאל, ביפו, ברתמים ובחירן שבנגב או במזרח ירושלים. לדור הצעיר קיים מגוון אידיאלים גם בתעסוקה. אדם יכול להיות משפטן בפרקליטות מתוך אידיאל, או קצין ב-8200, או לשרת במסגרת 'מאמינים במשטרה'. שורת האידיאלים התרחבה, וממילא התחרות גדלה וגם הנוחות משחקת תפקיד. אדם יבחר באידיאל שמסתדר יותר מבחינת הנוחות שלו. ממילא חייבים לדאוג שההתיישבות תהיה יפה, אסתטית, מושכת, כיפית, עם חינוך ברמה גבוהה - ואז אדם ירצה לגור בה.

"לצערי רוב הבנייה בשומרון איננה באלון מורה. מטבע הדברים הביקוש בפדואל שמרוחק רק עשרים דקות מפתח תקווה גדול יותר מאשר באלון מורה שמרוחקת ממנה חמישים דקות. יחד עם זאת, הסיבה המרכזית לכך היא שבאלון מורה בונים רק בבנייה עברית. אני מצטער על זה מאוד. התקיימה הצבעה ביישוב ו-55% הצביעו בעד עבודה עברית בלבד. בהר ברכה, לעומת זאת, בונים גם פועלים ערבים וממילא בונים שם עשרות דירות מדי שנה".

איך אתה מאפיין את ההבדל ביניכם לבין מיישבי דגניה, פתח תקווה וראש פינה?

"פעם היו חלוצים בדגניה, ואילו היום לדעתי כבר לא. באלון מורה עדיין גרים אנשים שקמים בבוקר וחושבים איך לעשות טוב לעם ישראל".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
דוס פתוח

  מזכ"ל תנועת עזרא במאמר...

גלובליזם ופטריוטיזם

  משה פייגלין במאמר נוקב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם