ביום הרצח הנפתי דגל בהר

m 4 zamush
מעט מאוד אנשים בהיסטוריה העזו לטפס על אבני הכותל המערבי, אך יורם זמוש זכה לעשות זאת כדי לתלות את דגל מדינת ישראל על סבכת הברזל שמעליו * עד היום, שהוא נדל"ניסט מצליח ועומד בראש חברה לטכנולוגיה סולארית, ברור לו שהשיא של חייו היה חלקו באחד המעמדות הדרמטיים שידעו היהודים בהיסטוריה

איתמר מור

בחזית ביתו של יורם זמוש ביישוב עשרת עומדים שלושה תרנים גבוהים ועליהם מתנוססים שלושה דגלי ישראל. אין זו מחווה זמנית הקשורה בימי ההודאה והזיכרון של חודש אייר אלא מונומנט קבוע שמשקף במידה רבה את בעל הבית ואת סיפור חייו.

ב-7 ביוני 1967 פרצה פלוגה א' של גדוד 71 בחטיבת הצנחנים דרך שער האריות, הגיעה להר הבית, השתלטה על המתחם, פתחה את שער המוגרבים וירדה אל הכותל המערבי ושחררה אותו. המ"פ של פלוגה א' היה יורם זמוש. בפאוץ' החגור שלו היה מקופל דגל ישראל. מיד לאחר ההשתלטות על הכותל טיפסו שמונה חיילים, ובהם זמוש עצמו, על הכותל המערבי.

שם, בפינתו הימנית של הכותל, מעל בניין המחכמה, על גבי סבכת ברזל העומדת על תלה עד היום, תלה זמוש את הדגל והרגיש שהשלים את ייעודו ואת משימת חייו. 51 שנים עברו מאותו יום, אך זמוש בן ה-76 עדיין חי את הרגעים הללו בהתרגשות גדולה. דיבורו חד ומלא תודעת שליחות. השערות של ידיו עדיין סומרות כשהוא נזכר. עיניו מתלחלחות ודומעות.

הוא עצמו איש עסקים מצליח; במהלך השנים היה מעורב ביזמות ענפה בתחום הנדל"ן והבנייה. בעשור האחרון הוא עומד בראש חברה המתמחה בהקמת חוות לייצור חשמל מפאנלים סולאריים המונחים על גבי הקרקע, ובין לבין הוא מעביר סיורים והדרכות לתלמידי מכינות, לקהילות לומדות, לחיילים ולאזרחים בירושלים בכלל ובכותל בפרט. על התיק האישי שלו רקום סמל חטיבת הצנחנים. הוא גם מקדיש זמן ומשאבים רבים לחקר תולדות הר הבית, למיפוי מקום המקדש ולדחיפת מה שהוא מכנה "התכנית לכינונו המחודש של הכותל המערבי".

כדי להבין את עומק הקשר של יורם זמוש לכותל המערבי צריך להרחיק לברלין של תחילת שנות ה-30. אביו של זמוש נולד למשפחה יהודית פלורליסטית, שאמנם לא התבוללה אך כל קשר בינה לבין שמירת תורה ומצוות היה מקרי ביותר. האב למד משפטים במסלול ישיר למשרת שופט ואף הוכר כמצטיין דיקן, אך בשנת 1934, שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, נזרק מהאוניברסיטה בשל יהדותו; הישגיו נמחקו והתואר נשלל ממנו. רקטור האוניברסיטה, שאחר כך הפך שופט נאצי, הוא שזרק אותו מהלימודים.

האירוע הזה הביא את הסטודנט הצעיר להבנה שאין לו מה לחפש בגרמניה. מאותו רגע הכיוון היה עלייה לארץ ישראל, חלוציות והסתגלות לאורח חיים דתי. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1936, לאחר תקופת הכשרה במסגרת "ברית חלוצים דתיים", עזב האב את גרמניה. החלוץ הצעיר נקלט בקבוצת רודגס, שהקימה את קבוצת יבנה. אחד הדברים הראשונים שעשה לאחר שהגיע ארצה היה לעלות לירושלים ולהגיע לכותל המערבי.

"לסבא שלי ולאחיו היה עסק די גדול בפוטסדאמר פלאץ בברלין, שעסק בתפירת חליפות מדים לקציני חיל האוויר הגרמני", מספר זמוש. "שנתיים לאחר שאבא שלי עזב את גרמניה התחולל ליל הבדולח. בבוקר שלמחרת הלך סבא שלי בפחד מוות אל העסק כדי לראות אם נשאר משהו. הוא ענד על החליפה את כל עיטורי הקרב שקיבל במלחמת העולם הראשונה, אבל זה לא עזר לו. חיילים מפלוגות הסער של המפלגה הנאצית, האס-אה, תפסו אותו, היכו אותו מכות רצח והותירו אותו חבול ועיוור בשתי עיניו.

שנתיים אחר כך, בדצמבר 1940, גורש הסב עם כל משפחתו לגטו לודז', ושם הוא מת מרעב בייסורים גדולים בתחילת מאי 1942. חמישה שבועות לאחר מכן גורשה כל המשפחה מהגטו למחנה חלמנו, ונרצחה שם ב-7 ביוני 1942. רצה הגורל ובאותו יום ממש, בשעה שהם נרצחו בפולין, כאן בקיבוץ יבנה אני נולדתי. 25 שנה אחרי כן, בדיוק באותו תאריך, הנפתי את הדגל על הכותל המערבי.

"באחת הגלויות האחרונות שאבא שלי קיבל ממשפחתו כשכבר הייתה בגטו, משנת 1941, אבא שלו כותב לו עד כמה הוא שמח לדעת שיש לו בן בארץ ישראל, שעומד להתחתן ושהיה בכותל המערבי. הגלויה הזו שמורה אצלי עד היום. בנשימותיו האחרונות, לפני שמת בייסורים גדולים, מה שעודד את סבא שלי היה הידיעה שיש לו המשכיות בארץ ישראל וקשר לירושלים.

"סבא שלי לא היה אדם דתי. לא הייתה לו יהדות מפורטת או עולם הלכתי, אבל את ערכם של ירושלים ושל הכותל המערבי הוא הכיר. אני מספר את הסיפור הזה משום שאני רואה בו את יד ההשגחה ואת כיסופי הדורות שאני מרגיש פיזית כיצד התגשמו בי ממש".

נשמע שגדלת לתוך תודעה של שליחות. זו לא הייתה ילדות רצינית מדי?

"אני יכול רק לאחל לילדים של היום ילדות מאושרת כמו זו שהייתה לי בקיבוץ. משא הדורות לא היה עניין יוצא דופן באותה תקופה. לא רק אני נשאתי אותו. אתי בכיתה היו עשרה יתומים מבני כפר עציון. גם הכיסופים לירושלים היו דבר מובנה מאוד. כשהייתי בן ארבע יצאתי בפעם הראשונה מהקיבוץ כדי לבקר קרובים בירושלים. באותו ביקור הגעתי בפעם הראשונה לכותל המערבי. זה היה בשנת 1947, ועד היום אני מרגיש וזוכר את ההתרגשות של המבוגרים שהיו סביבי, את החשמל שהיה באוויר.

"גם אחרי הכרזת המדינה וחלוקת ירושלים היינו מגיעים הרבה לירושלים. כל הקייטנות והטיולים של הקיבוץ היו לירושלים. לימים, כשהתגייסתי, הגעתי לצנחנים והוצבתי בירושלים. את רוב השירות שלי עשיתי בעיר, כולל מארבים, חדירות, תצפיות וסיורים מעבר לקווי ההפרדה. שוחררתי מצה"ל בשנת 1966, ובשלב הזה כבר הכרתי את ירושלים כמו את כף ידי".

"סטמפל, סמח"ט הצנחנים, היה שטוף דמעות וניסה להסתיר אותן בקסדה. הוא אמר לי: 'זמוש, תדע לך, אם הסבים שלי, אם סבי הסבים שלי, אם הם היו יכולים לדעת שאני אגיע לכותל המערבי בירושלים, צנחן, בנעלי צנחנים, עם רובה, אלף פעמים הם היו נותנים את נפשם רק כדי לדעת שיגיע הרגע הזה. אנחנו לא סוגרים פה היום חשבון עם חיילים לגיונרים ירדנים. אנחנו סוגרים חשבון עם חיילים רומים של טיטוס!'"
לגיונרים בפיג'מות

לאחר שחרורו מצה"ל בחורף 1966 הגיע זמוש בחזרה למשק, אך שם עדיין לא ידעו מה לעשות בצנחן הפרוע. "בקיבוץ החליטו שאני צריך להירגע, והציעו שאלך לישיבה ללמוד קצת. רצו שאלך לכרם ביבנה, ממש ליד הקיבוץ, אבל אני הודעתי שאם ישיבה – רק בירושלים. ככה הגעתי למרכז הרב. למפרע הסתבר שעשו עבודת הכנה לקראת בואי: התקשרו מהקיבוץ לרב צבי יהודה ואמרו שיש שני חבר'ה שרוצים לבוא ללמוד בישיבה.

"הרב צבי יהודה זצ"ל מינה אחראי מיוחד, 'פרויקטור'; קראו לו יוחנן פריד (היום הרב יוחנן פריד). היה עוד בחור שהצמידו לי בתור חברותא במסילת ישרים; קראו לו חנן פורת. נפתלי בר-אילן היה החברותא שלי להלכות טהרת המשפחה. בתיק שהבאתי אתי מהקיבוץ היה טלסקופ. בכל יום במנוחת הצהריים, בין סדר בוקר לסדר צהריים, היינו עולים לגג של הישיבה ומשקיפים לאלון הבודד בכפר עציון, לאנטנות של רמאללה וכמובן לעיר העתיקה.

"בימי חמישי בערב היה בישיבה 'משמר'. אני נמניתי עם קבוצה קטנה של שמונה אנשים שבכל יום חמישי היו הולכים לשיעור בביתו של הרב צבי יהודה זצ"ל. זה היה בית קטנטן, כוך שכולו זועק פשטות סגפנית. היינו מצטופפים בחדר, סביבנו ספריות שהמדפים שלהן מתעגלים כלפי מטה מיושן ומכובד הספרים. הרב צבי יהודה היה קורא לי 'הצוֹנחָן הקיבוצניק', ובכל שבוע הטקס היה חוזר על עצמו: הרב צבי יהודה היה מסמן לי לשבת על ידו. אני, היחיד בחבורה שלא הבין בכלל מה הוא מדבר, דווקא אותי הוא רצה על ידו. כשהרב צבי יהודה היה מתחיל לדבר הוא היה אוחז בעדינות בכף ידי ולא מרפה ממנה עד לאחר השיעור.

"כך שבוע אחרי שבוע. את מגע ידו אני חש בידי עד עצם היום הזה. מהבית של הרב צבי יהודה היינו ממשיכים ישר לביתו של הרב הנזיר לשיעור ב'אורות הקודש'. הרב הנזיר מעולם לא דיבר דברי חולין בזמן השיעור, ודאי שלא פנה בצורה אישית למי מאתנו. הוא היה יושב ופניו אלינו. מאחורינו על הקיר היה שעון אורלוגין גדול שהיה מראה לו מה השעה ומתי השיעור מסתיים. באחת הפעמים שהגענו לרב הנזיר הוא פנה אליי לפתע ואמר לי: 'שמעתי שלכבודו נולדה בת'. הוא איחל לי מזל טוב ועוד כמה ברכות, ואני כמעט איבדתי את ההכרה באותו הרגע. לא האמנתי שהרב הנזיר יודע לומר גם דברי חולין ועוד מכנה אותי 'כבודו'.

"לפעמים אחרי השיעורים האלה הייתי לוקח את החבר'ה לכל מיני סיורים בירושלים על קו התפר. לא פעם היינו מגיעים למקומות שאזרחים לא יכלו להיכנס אליהם. ההיכרות שלי עם קצין האג"מ של החטיבה פתחה בפנינו גדרות ושערים. אחרי כמה שבועות של סיורים ליליים כאלה, שתמיד היו מלאים אדרנלין והתרגשות, אחד התלמידים פנה לרב צבי יהודה ושאל אם לא מדובר בביטול תורה. הרב צבי יהודה שקל את הדבר ולבסוף אמר 'זה לא ביטול תורה'. חזרתי לקיבוץ לקראת יום העצמאות, ואז פרצה מלחמת ששת הימים".

מה אתה זוכר מהתקופה ההיא?

"זאת הייתה תקופה מאוד מתוחה. הגדוד שלנו, גדוד 50, בכלל לא היה אמור להיות בירושלים. היינו כבר בדרך למטוסים כדי לצנוח באל-עריש. ברגע האחרון ביטלו את המשימה ושלחו אותנו לגזרת ירושלים. החיילים היו מאוד מתוסכלים, כי בהשוואה לצניחה בתעלה המשימה בירושלים נתפסה כתעסוקה של 'זקנים'; לאייש עמדות הגנה וכדומה. אני לעומת זאת הייתי נסער. בלטרון הבנו שאנחנו הולכים לקראת עניין רציני. הירדנים טיווחו את הכביש. משאיות ותחמושת עלו באש.

"בשער הגיא התחלתי לשגע את השכל למג"ד שאני רוצה שהפלוגה שלי תקבל את המשימה לכיבוש העיר העתיקה, ולא הנחתי לו עד שנכנע. בלילה שלפני הפריצה לעיר העתיקה התכנסנו כל הקצינים לתצפית מהגגות של שכונת בית הכרם. אחרי התצפית ירדנו לבית מספר 10 ברחוב בית הכרם כדי להשתמש בטלפון. התגוררה שם משפחת כהן, הורים ושתי בנות ואתם סבתא זקנה.

"המשכנו את ישיבת הפיקוד בתוך הבית, ולפתע הופיעה מאחוריי הסבתא הזקנה כולה מתנשפת. היה לה מבטא מרוקאי חזק. 'הנה הבאתי לכם דגל', אמרה, ותוך כדי דחפה אותו עמוק לתוך החגור שלי. התברר שלפני קום המדינה היא גרה בעיר העתיקה. בדמעות היא אמרה לנו: 'בחורים, כל העם היהודי, כל הדורות של העם היהודי דִוחף אתכם בקצות האצבעות שלו. שתגיעו בשלום ותניפו את הדגל הזה'. הבטחתי לסבתא שאת הדגל הזה נניף על האבנים הקדושות של הכותל המערבי. הסבתא בכתה, ועד היום אני מרגיש את הדמעות על העורף שלי. כשעמדנו לצאת מהבית תפס אותי ביד משה סטמפל הי"ד, הסמח"ט, שהיה סגנו של מוטה גור, ואמר לי: 'זמוש, דיר בלאק. שמור על זה במקום בטוח!' בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז הוא הבהיר: 'את הדגל! שלא ייפול לך!'"

הבנתם באותו לילה שלמחרת בבוקר כבר תהיו בכותל?

"ממש לא. הכול קרה מהר מאוד. אני זוכר שבבוקר, אחרי שהטנק הוריד את הדלתות שחסמו את שער האריות וראיתי את מוטה גור ואת עוזי עילם, המג"ד שלנו, פותחים בדהרה מהירה בזחל"מים לתוך השער, הייתי בהלם. שעטה שכזאת נראתה לי מסוכנת, אבל עילם צעק לי: 'זמוש, קדימה!' אז דהרנו ישר בעקבותיהם.

"אחרי הסיבוב ראיתי לפניי את מסגד כיפת הסלע. כל הר הבית היה אז מחנה צבאי ירדני גדול עם אוהלים, מטבחי שדה, עמדות מרגמה. מתחת לקשתות שעל יד המסגד ראינו עשרות כלי רכב חונים בסדר מופתי: ג'יפים, מכליות מים ודלק, משאיות תחמושת ואספקה. היה שם ציוד בכמויות אדירות, אבל אף אחד לא ניסה לעצור אותנו. אני זוכר המון אנשים מבוהלים רצים מהאוהלים. חלקם היו אפילו לבושים בפיג'מות.

"ירדנו מהזחל"מים. הייתה שמחה גדולה, אבל היה ברור גם שהסכנה עדיין גדולה. סטמפל הופיע פתאום לידי ושאל: 'זמוש הדגל אצלך?' בדקתי שוב בחגור מה שלום הדגל, והתחלנו לרוץ במעלה המדרגות לכיוון הרחבה הגדולה שבפסגת הר הבית. ערבי זקן בגלבייה לבנה בא מולנו. הוא הושיט מפתח ענקי עשוי ברזל, ובערבית הסביר כי זהו המפתח לשער המוגרבים ל'כותל אל-יהוד'. המפתח הזה נמצא עד היום במוזאון גבעת התחמושת. רצנו אל השער הירוק, פתחנו אותו ומצאנו את עצמנו מול שביל מדרגות רחב היורד לכיוון שער האשפות. ואז מימין הבחנו בגרם מדרגות תלול עם דלת חלודה היורד אל רחבת הכותל המערבי. ירדנו במדרגות האבן. פתאום המקום נראה לי קטן הרבה יותר ממה שזכרתי מהביקור היחיד שהיה לי שם כילד. אבל זהו הכותל.

"לחשתי, אך האנשים סביבי שמעו: 'כותל, כותל, שבנו אליך'. כמו משום מקום הופיע שוב סטמפל ונבח עליי: 'זמוש איפה הדגל?' הוא הצביע על הכותל למעלה, על סבכת ברזל, וקבע: 'אנחנו מניפים שם את הדגל'. עלינו בחזרה דרך שער המוגרבים בעקבות סטמפל. רצנו ימינה, דילגנו על חומה קטנה, ואז סטמפל אמר לי להוציא עט ולכתוב על הדגל: 'דגל ישראל מונף היום על הכותל המערבי בירושלים, כ"ח באייר תשכ"ז, בידי צנחני חטיבה 55, חטיבת משחררי ירושלים'. נעמדתי על החומה והצמדתי את הדגל לסבכה. בלי שום תיאום התחלנו כולנו לשיר 'התקוה'. המילים יצאו צרודות, בוכיות. 'ארץ ציון וירושלים'. אני זוכר את עצמי נפעם מגודל הרגע. הנה חזרנו, העם היהודי, לשלוט בגורלנו, במקום הזה, מוקד כיסופי הדורות".

שני רבנים ותול"ר

הרב צבי יהודה והרב הנזיר הגיעו לכותל במעמד ההוא. איך זה קרה?

"אחרי שתלינו את הדגל וירדנו בחזרה לרחבת הכותל, הבזיקה אצלי המחשבה שצריך להביא את הרב צבי יהודה ואת הרב הנזיר. שניהם כאבו, כספו והתגעגעו כל העת למקום המקדש. אבל התעוררה בעיה איך להביא אותם. נזכרתי בכלי הרכב הירדניים שראינו חונים ברחבת כיפת הסלע. שלחתי את אחד החיילים, יוסי אופנר, שייקח את אחד הג'יפים האלה, יפנה בהם את אחד הפצועים לבית חולים ובחזור יאסוף משכונת גאולה את הרב צבי יהודה ואת הרב הנזיר. אופנר לא הצליח להניע את הג'יפ. חייל אחר, קצין ששמו בני פישלר, הלך לנסות וגם הצליח. לג'יפ הצטרף הרב מנחם הכהן, עוזרו של הרב גורן".

"כשהרב צבי יהודה היה מתחיל לדבר הוא היה אוחז בעדינות בכף ידי ולא מרפה ממנה עד לאחר השיעור. את מגע ידו אני חש בידי עד עצם היום הזה. מהבית של הרב צבי יהודה היינו ממשיכים ישר לביתו של הרב הנזיר לשיעור ב'אורות הקודש'. באחת הפעמים הרב פנה אליי לפתע ואמר לי: 'שמעתי שלכבודו נולדה בת'. הוא איחל לי מזל טוב ועוד כמה ברכות, ואני כמעט איבדתי את ההכרה באותו הרגע. לא האמנתי שהרב הנזיר יודע לומר גם דברי חולין ועוד מכנה אותי 'כבודו'"

מה שקרה לאחר מכן מתואר בדבריו של זאב פרנס, סמל ממחלקה 2 בפלוגה של זמוש, שנותר לאבטח את הרחבה בהר הבית: לפתע הופיע מולו ג'יפ ירדני במהירות עצומה ובו שני רבנים ותותח ללא רתע. פרנס, "מושבניק מחוספס מכפר ברוך בעמק יזרעאל", לדבריו של זמוש, כיוון את הנשק לעבר הג'יפ הירדני עד ששם לב שהדמויות בג'יפ נראות משונות משהו. בשנה שעברה העלה על הכתב את זיכרונותיו מהאירוע ההוא:

"הבחנתי בשתי דמויות שחורות. מלפנים אחד כפוף עם כובע שחור גדול ומאחור אחד ג'לובט מחזיק בזרועו את התותח. אני מזהה את בני פישלר הקצין בקסדת צנחנים. כנראה הביא הנה שני אדוקים, רבנים, ישישים, אבל ככה?! בתוך האש? עדיין יורים מסביב. הג'יפ עוצר בקרבת השער. הרבי מקדימה נעזר ברב צבאי צעיר. הרב השני יורד בקושי מאחורי התול"ר. הם מתקדמים שחוחים לכיווני. לפתע הרב שמאחור, מגודל שער וזקן פרע, איש גבוה בחלוק כהה ארוך, חוזר לג'יפ וחולץ בכבדות נעלי בית כהות ומשליך אותך לתוך הג'יפ. עכשיו הוא פונה אלינו, הולך בקושי, יחף, יהודי ישיש. אני רץ לעזור לו וחושב שרק לא ייפול לי פה. הוא צועד בעצמו ואז הם פונים ימינה, יורדים במדרגות הצרות לכותל.

"לבהלתי, הרב הגבוה הזה מתכופף פתאום ועושה פזצט"א, יורד על ארבע במדרגות, מתפלל, גונח ודומע. האיש באקסטזה. אני מבוהל, מנסה לעזור לו, אולם אז שני הרבנים פונים אל הכותל, נצמדים שניהם אל האבן הראשונה מימין, נעמדים זקופים צמודים אל האבנים, דוממים, ממש נספגים בקיר... השניים האלה, הדמויות המיוחדות האלה צמודים לקיר, ואף הגה. אף זיע. הרב הנזיר מרים זרועותיו, בכפותיו הוא תומך ומחזיק את האבנים בדממה. דקות, דקות ארוכות. שעה, שעתיים ואני רק חושב שרק לא יקרה אתם אסון. אני מבין ששני הרבנים האלה הם כמו הנביאים מהתנ"ך. אני נדהם ואני מבין למה הם צריכים להיות כאן עכשיו".

כמה שבועות לאחר מכן הגיע זמוש לביקור בבית הרב הנזיר עם חנן פורת ועם הרב יוחנן פריד. "היו אצלו שלושה פרופסורים, אולם הרב קם ובא אלינו וקרא: 'ברוכים הבאים, תנו כבוד לגיבורי ישראל!'. הרב החזיק בשתי כתפיי נרגש, טלטל אותי ברכות ואמר בשקט: 'בא רכב אש ויוציאנו מפתח ביתנו אל מקום פדות נפשנו'. עיניו הכחולות היו מלאות דמעות. הוא נאנח ואמר: 'ותחי נפשי'. יוחנן היה נסער מאוד כשיצאנו מבית הרב הנזיר. הוא אמר שזו הפעם היחידה שבה הרב דיבר על עצמו בלשון יחיד".

חשבון פתוח עם חיילי טיטוס

בשונה מאלו הנוהגים להדגיש את מעמדו החשוב של הר הבית, זמוש סובר כי מעמדו ההיסטורי של הכותל בתודעת העם היהודי כמושא כיסופים לאורך כל הדורות חשוב יותר. הוא מבכה את הפיחות במעמדו של הכותל ומבקר אותו, מאשים בו את הממסד הפוליטי והרבני, שלדבריו "הפכו את הכותל לעסק פרטי שמתנהל כמו שוק דגים באיזה קלויז".

"העם היהודי והציבור הישראלי מצביעים ברגליים ומדירים את עצמם מהכותל", הוא אומר בכאב. "הוקמו לכותל תחליפים עלובים, כמו חרדת הקודש שמייחסים להר הרצל. עם כל הכבוד לכל מי שטמון שם, ובכלל זה חוזה מדינת היהודים, מדובר בהר טרשים שומם שקודש בידי הרבנות הצבאית להיות בית עלמין. אין ומעולם לא הייתה לעם היהודי שום זיקה היסטורית להר הרצל.

"גם 'יד ושם' הוא דוגמה לפיחות במעמדו של הכותל. 'יד ושם' הוא דבר גדול וחשוב מאין כמותו בשימור תודעת שואת העם היהודי, אולם גם 'יד ושם' וגם הר הרצל מקבלים את התוקף שלהם ואת מעמדם מכוח המקור שאליו כספו כל הדורות, ואלו ירושלים והכותל המערבי".

אבל גם אתה מסכים שהכותל מקבל את מעמדו מצד מה שנמצא מאחוריו. כלומר, העיקר אינו הכותל אלא מקום המקדש.

"אני לא מכחיש שאני מתלבט רבות בשאלה הזאת. מבחינה סובייקטיבית אני שייך למי שגדלו על הכותל המערבי כמושא הכיסופים של העם היהודי. כאלה היו הוריי ואבותיהם ואבות אבותיהם; כזאת הייתה כל החברה הישראלית בימים שלפני שחרור הכותל וגם בשנים שלאחר מכן. זה השתנה לאורך השנים, ולדעתי זה איום ונורא.

"כשעמדנו שם למעלה על הכותל עם הדגל, סטמפל, סמח"ט הצנחנים, משך אותי רגע אחורה. הוא היה שטוף דמעות וניסה להסתיר אותן בקסדה. הוא אמר לי: 'זמוש, תדע לך, אם הסבים שלי, אם סבי הסבים שלי, אם הם היו יכולים לדעת שאני אגיע לכותל המערבי בירושלים, צנחן, בנעלי צנחנים, עם רובה, אלף פעמים הם היו נותנים את נפשם רק כדי לדעת שיגיע הרגע הזה. אנחנו לא סוגרים פה היום חשבון עם חיילים לגיונרים ירדנים. אנחנו סוגרים חשבון עם חיילים רומים של טיטוס!'

"זאת התודעה שאני מדבר עליה. לראות מכלול שלם של עם, של היסטוריה. אנחנו היינו חלק מההיסטוריה, וההיסטוריה התנקזה אלינו על אלפי שנותיה ועשרות מיליוני היהודים שחלמו בה על ירושלים".

 צילום: מתוך הסרט של מורשת הכותל המערבי

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תלמידים יקרים שימו לב

  הרב יונה גודמן במכתב...

סיפוח או נורמליזציה?

  הטור המשפטי של שניאור...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם