מלכת המדבר

8 beer sheva
בתוך רצף המקומות במסע ה-70 שלנו, העיר היחידה שהייתה כאן הרבה לפני כולנו היא העיר באר שבע * על כביש 6 לקח לרועי אהרוני הרבה פחות זמן משתכנן, כדי להגיע לממלכה האורבנית הדרומית של ישראל. הוא היה שם בשוק העירוני, ישב לארוחת צהריים עם דור המייסדים והשתרע על מדשאות הסטודנטים. ויש גם מסקנה: באר שבע מותג עם זהות שיותר מחצי מדינה לא ממש מכיר * עלילות העיר הבאמת גדולה (השנייה בארץ)

רועי אהרוני

באר שבע נמצאת לא מעט בכותרות – בנסיבות משמחות כמו ניצחון של קבוצת הסינדרלה הפועל באר שבע שמתקרבת מאוד לזכות שוב בצלחת האליפות, או בנסיבות פחות משמחות כמו התפרעויות הבדואים בכבישים. אך גם בלי זה, יש לא מעט אנשים שהשם באר שבע מעביר בגבם צמרמורת, בזכרם את ימי ראשון שבהם נאלצו להידחף בתור לאוטובוס שייקח אותם לבסיסי הדרום.

נדמה שבאר שבע עדיין נחשבת מקום רחוק – יותר תודעתית מאשר גיאוגרפית. כיצד העיר השנייה בגודל שטחה בישראל עדיין נתפסת בעיני רבים פריפריה פרובינציאלית? מדוע לא מעט אנשים עדיין חושבים שבעיר שיש בה פארק הייטק וקריית סייבר מסתובבים גמלים? למה כל באר שבעי מרגיש גאוות יחידה על היותו תושב העיר – והאם יש לו במה להתגאות?

קצת היסטוריה ואנו באנו

שמה של העיר לוקח אותנו אל תחילת ההיסטוריה שלה – ראשית ימי התנ"ך, שם היא מופיעה לאורך כל הדרך – מהברית בין אברהם לאבימלך, חפירת הבארות בידי יצחק ויציאתו של יעקב מהעיר, ועד מלכות ישראל המשתרעת "מדן ועד באר שבע". בסמל העיר נטוע עץ האשל לכבודו של אברהם אבינו.

נדלג לדורות האחרונים. הבריטים כבשו את באר שבע – אז ביר א-סבע – מהכובשים העות'מאנים. בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת היו כ-500 בתים בעיר, ובמפקד האוכלוסין נרשמו 2,919 תושבים - מתוכם 2,751 מוסלמים, 152 נוצרים, 11 יהודים ו-5 בהאים. בשנות הארבעים, על פי סקר שהוכן בעבור ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לענייני ארץ ישראל, חיו בעיר כבר 5,570 תושבים.

על פי תכנית החלוקה של האו"ם, באר שבע הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית. במהלך פלישת הצבא המצרי לארץ ישראל במלחמת העצמאות, השתלטו על העיר שני גדודים של האחים המוסלמים, והאלוף יגאל אלון הטיל על חטיבת הנגב את כיבוש העיר. שעות ספורות לקח מתחילת המבצע ועד שהמפקד המצרי נכנע, והעיר שוחררה.

לאחר המלחמה החלו להגיע לעיר משוחררי צה"ל ועולים חדשים, מתוך תקווה שתהפוך לעיר מרכזית בנגב. בשנות המדינה הראשונות הוחלט שהעיר תהיה מרכז המִנהל, הבריאות והמסחר באזור הדרום. בגל הראשון נשלחו 6,500 עולים להתיישב במקום.

העיר החדשה נבנתה מצפון לעיר הטורקית, בתחילה במתכונת של "עיר גנים" פרברית עם בתים צמודי קרקע המפוזרים במרחקים גדולים. לאחר מכן, כשהוחלט שזה לא מתאים לתנאי הסביבה והאקלים, צופפו את השכונות החדשות. אם מנתחים היום את המבנה של העיר, רואים שאין בה קו תכנוני אחיד – דבר המעיד על התהפוכות שעברה במשך 70 שנות קיומה כעיר ישראלית.

נקודות ציון נוספות בהיסטוריה של באר שבע הן הקמת בית החולים סורוקה בשנת תש"ך (1960), הקמת האוניברסיטה שלימים תיקרא "בן גוריון" בשנת תש"ל (1970) והקמת תיאטרון באר שבע בשנת תשל"ג (1973). העיר קלטה עליות רבות, כשהגדולה ביניהן היא העלייה של עולי ברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, אז כמעט הוכפלו האוכלוסייה של העיר ושטחה.

אני ניגש למשרדי אגודת הסטודנטים ושם אני פוגש את עוז אוחיון, יליד העיר ודובר האגודה. "באוניברסיטה אנחנו קוראים לזה 'נייטיבז' (=ילידים, ר"א), אנשים שנשארו ללמוד ולא יצאו מהעיר", מסביר לי עוז את הטרמינולוגיה. "יש איזושהי מחשבה שבאר שבעים מחפשים לצאת מבאר שבע, וזה לא נכון. באר שבעים מאוד אוהבים את העיר. ראש העיר הוא סלב. יש פה גאווה פנימית, באר שבעים תמיד יגוננו על באר שבע.

 

הגירוש מגוש קטיף שינה את המצב הביטחוני בעיר הדרומית, שהייתה עד אז שקטה למדי. החל ממבצע עופרת יצוקה החלו לשגר רקטות גראד מרצועת עזה לעבר העיר, וכך גם בהתלקחות של קיץ תשע"א (2011). גם הבדואים מהיישובים הסמוכים לא מקנים לתושבי העיר ביטחון, כפי שזעקו לא מזמן הכותרות, ועוד נגיע לזה.

כיום אוכלוסיית העיר מונה יותר מ-200 אלף תושבים, למעלה ממחציתם מתחת לגיל 40. מטרופולין באר שבע נותן שירותים לכ-750 אלף אזרחים במרחב. שטחה השיפוטי של העיר הוא 117.5 קמ"ר.

לפי התכנית, באר שבע תצמח להיות המטרופולין של הנגב. בחזון העיר, "מטרופולין באר שבע 2030", מפרטים את השלבים להגשמת החזון, והם כוללים בין היתר: הקמת מרכזי תעסוקה מתקדמים בתחום ההיי-טק והסייבר, מעבר צה"ל דרומה, הרחבת בית החולים סורוקה והקמת בית חולים נוסף, הקמת מערכת תחבורתית מתקדמת, הזרמת מים בנחל באר שבע ושכלול הפארק.

אבל את הרצף שבין עברה של באר שבע, ההווה של העיר והעתיד הצפוי לה, אי אפשר ללמוד רק מנתונים. הדרמתי אל בירת הנגב כדי ללמוד את הרצף הזה, ולהבין את סוד קסמו.

באנו לשנתיים, נשארנו ארבעים

יודע פוליטיקאי פיקח, והוא הנחיל זאת לעיתונאי – כדי לחוש את הדופק של העיר, לך לך אל השוק העירוני. גם אני פתחתי את ביקורי בעיר בהגעה אל השוק של באר שבע. עד לפני זמן לא רב עמד בסמוך לו גם השוק הבדואי, שנסגר לפני כשנה אחרי כ-112 שנות פעילות. הסיבה לסגירתו, אגב, היא חיזוק השוק העירוני, שנתון במגמת ירידה מתמשכת. השוק הבדואי, אם דאגתם, נפתח כעבור כמה חודשים לא רחוק מבאר שבע, סמוך ליישוב שגב שלום.

יכול להיות שהקונים הבדואים עברו לשוק החדש, לא בדקתי. אבל אין ספק שהם נוכחים גם בשוק העירוני של באר שבע, בתור מוכרים ובתור קונים – ובעיקר ניכרות הקונות העטויות רעלה המגלה רק זוג עיניים.

אני פונה לאחד המוכרים הישראלים המבוגרים, שמעיד שהוא מוכר בשוק כבר חמישים שנה, משנת תשכ"ז. כשאני שואל אותו אם הוא אוהב לגור בבאר שבע, הוא עונה: "יש לי בררה? התרגלתי". על העבודה בשוק הוא אומר: "פעם היה טוב לעבוד בשוק. אבל היום זה כבר לא כדאי. באים הרבה פחות אנשים. תחרות, ערבים, בלגן – הכול ביחד. הבדואים השתלטו על הכול".

כשאתה מסתובב בשוק אתה שומע הרבה מאוד ערבית, אולי יותר מעברית. אתה מגלה את יהודי השוק רק על פי הכיפות. ליד אחת החנויות אני רואה אדם כבן ארבעים המשוחח עם איש מבוגר היושב ליד בסטה קטנה של חולצות. המבוגר, העונה לשם ממן, מספר כי עלה מעיראק לפני 26 שנים וכבר 24 שנים עובד בשוק. חברו, משה, נולד בעיר לפני כ-45 שנים. מתברר שלממן יש רק בסטה קטנה, מכיוון שלדבריו פרצו לו שבע פעמים לחנות עד שפשט את הרגל.

"היום באר שבע יותר טובה מתל אביב", אומר ממן, אבל מודה שרוב הזמן הוא נמצא בתל אביב, שם נמצאת רוב משפחתו. "בתל אביב אתה יכול לראות שני רכבים חוסמים שני נתיבים, זלזול בזולת, והמשטרה לא עושה כלום", אומר משה. "פה לא תמצא דבר כזה".

"באר שבע היא עיר טובה עם ראש עיר מעולה", מוסיף משה. "אנחנו מאחלים לו שיהיה בריא, שיתחתן ושיגשים כל משאלה". האהבה לראש העיר רוביק דנילוביץ' היא דבר משותף לכל מי שדיברתי אתו בבאר שבע. לא בכדי הוא קיבל בבחירות האחרונות 92% מהקולות.

בקצה השוק יושבת אישה מבוגרת בשם לַלִי, עטויה מטפחת. היא מספרת שעלתה לפני 43 שנים מגרוזיה היישר לבאר שבע. בשוק היא עובדת 35 שנים. כשאני שואל אותה איך זה לעבוד בשוק, היא עונה בשתי מילים: "על הפנים". ומפרטת: "אין עבודה, אין לקוחות. בכל המקומות ירד, ואצלי יותר. גם מספר הקונים הערבים ירד. יש קניונים, ואנשים לא רוצים שוק".

ליד אחד מדוכני הירקות אני רואה פוגש את יהושע יונה ושרה מוניץ. שרה מוניץ עבדה בשירות הפסיכולוגי של עיריית באר שבע, ויש לה רק דברים טובים להגיד על העירייה. יהושע היה יועץ בבית הספר שבו היא הייתה פסיכולוגית, והם נפגשו עתה בשוק במהלך הקניות.

"אנחנו חיפאים, מקריית שמואל במקור, אבל בשנת 1979 עברתי לגור פה בעקבות העבודה של בעלי בכּור בדימונה", מספרת שרה. "חשבתי שאנחנו עוברים לפה לשנה-שנתיים, ומצאתי את עצמי כאן כמעט 40 שנה. אני שמחה עם זה, אבל אף אחד מהילדים שלי לא נשאר פה. כולם למדו, ומצאו תעסוקה באזור המרכז".

יהושע הוא במקור מחדרה. במלחמת יום הכיפורים אחיו נפל ונקבר בבאר שבע, והוריו והוא עברו לעיר בעקבותיו. "אשתי רצתה הרבה שנים לעבור לירושלים", הוא מספר. "אבל בשנים האחרונות באר שבע כבר לא נופלת מירושלים".

"מבחינה תרבותית, אני לא חושבת שבאר שבע היא האידיאל", מסתייגת שרה. "אני מנויה פה לתיאטרון, אבל גם ל'הבימה', ואני נוסעת במיוחד. אם הייתי גרה במרכז היו לי יותר אפשרויות. אבל אנחנו פה ארבעים שנה, ואנחנו רוצים להישאר בקהילה שלנו".

פותחים שולחן עם הותיקים

אני עוזב את השוק ומחיש פעמיי לביתה של דורית וורצמן, אמו של חבר הכנסת לשעבר בסיעת הבית היהודי, אבי וורצמן, שגר כמותם עד היום בעיר הדרומית. דורית היא בדיוק מה שמכונה באר שבעית גאה. היא הזמינה כמה חברים ותיקים מהעיר, וכמיטב המסורת הבאר שבעית פתחה שולחן. כך מצאתי את עצמי יושב עם חמישה מוותיקי העיר שנהנו להיזכר בילדותם בעיר הצעירה שזה עתה נוסדה.

הזוג הראשון שמגיע הוא יוסי וציפי קרואני. יוסי נולד בתימן בתש"ח, ובמהלך שנת חייו הראשונה עלה והתיישב בבאר שבע. ציפי נולדה שנתיים אחריו בבאר שבע, ומציגה את עצמה כ"אחת מהילדים הראשונים של באר שבע".

"גרנו במה שנקרא היום 'העיר העתיקה'", מספרת ציפי. "אנחנו גרנו בשכונה א', בדירות שנבנו מיציקות שנורו מתותחי בטון", מספר יוסי. יוסי וציפי עבדו כמורים, והכירו כשעבדו יחד בבית ספר במועצה האזורית מרחבים.

דורית וורצמן למדה עם יוסי באותה כיתה בבאר שבע. היא גדלה בכפר הרא"ה, שם "החיים שלנו היו תותים", לדבריה. עם זאת, בכיתה ח' היא מצאה את עצמה עוזבת את המקום האהוב אל העיר הדרומית. "זה היה החלום של אבי מאז שהחל לעבוד – הוא ראה בזה אידיאל ציוני".

היא זוכרת את היום הראשון שלה בעיר שאִתה היא עתידה לקשור את גורלה: "הנסיעה לבאר שבע הייתה נוראית. עוד לא היה אז כביש בית קמה, אז נסענו דרך כביש סעד במשך המון שעות. אתה רגיל בכפר הרא"ה שהכול ירוק, ופה אתה נוסע במשך שעות בתוך נוף מדברי".

אבל נראה שמהר מאוד דורית התאקלמה בעיר, והיא מתרפקת בנוסטלגיה על ימי נערותה בה. "במקום שבו היום נמצאת האוניברסיטה, הכול היה ריק והיינו הולכים לראות את הפרחים ואת בעלי החיים. קטפנו פרחים, ייבשנו אותם ושלחנו אותם לחוץ לארץ במסגרת פעילות של קרן היסוד. בעקבות הפרח ששלחתי נוצרה התכתבות ביני לבין נערה מקנדה".

יוסי נזכר במשחקים שהיו בילדותו. "היינו משחקים כדורגל וכדורעף ברחבה, עוד לפני שהיה ריצוף, כך שאם אתה נופל אתה מקבל מכה רצינית". הוא מתרגש כשהוא נזכר במשחק בשם "טירו", שזהו שמו הבאר שבעי של המשחק "ארבע תחנות" או "דודס". "היינו משחקים בטירו, ואחרי שהיינו מקפיצים את כפיס העץ היינו הולכים קילומטרים כדי להחזיר אותו".

גם ציפי נזכרת באירועים מיוחדים מילדותה. "זוכרים את הרחוב הראשי בעיר העתיקה בפורים?" היא פונה אל חבריה לשולחן. "זו הייתה התארגנות ספונטנית. היו שמים רמקולים ליד חנות הצעצועים, וכל הרחוב רקד, הצעירים והמבוגרים, במשך חצי יום בלי הפסקה. אני זוכרת כזאת שמחה גם לאחר מלחמת ששת הימים. כל הטנקים חזרו דרך הרחוב הראשי, וכולנו עמדנו משני צדי הכביש וצפינו בחיילים ובכלי הרכב. הייתה התרגשות עצומה".

"בשנת תשכ"ד (1964) המצעד הצבאי של יום העצמאות היה בבאר שבע", מספרת דורית. "הוא היה מאוד יפה. אני זוכרת שעמדנו שעות בחום לחכות לו, זה היה נראה כמו נצח", מוסיפה ציפי. "ויום העצמאות בבית העם?" מוסיפה דורית, "לא היו בימות כמו היום, שאנשים עומדים וצופים; שמו מוזיקה ברמקולים וכולם רקדו ברחבה".

היחידה שיש לה סיפור מעט שונה היא חנה גרייצר, שגדלה במעברה בבאר שבע. חנה עלתה בשנת תש"י (1950) מרומניה. "הגענו באנייה לחיפה והיינו במשך שישה חודשים במחנה בעתלית, בביתנים שהיו של הצבא הבריטי", היא משחזרת. "ריססו אותנו ב-DDT (חומר הדברה נגד מזיקים שהותז על העולים כדי "לחטא" אותם. ר"א), אבל אני לא זוכרת את זה כטראומה, רק לימים הבנו במה מדובר.

"לילה אחד שמו אותנו במשאית עם מזרנים ומיטות ברזל, ואמרו לנו שנוסעים לבאר שבע. לא ידענו אז מה זה באר שבע. הורידו אותנו במעברה, איפה שהיה עד לא מזמן השוק הבדואי, כך שהאוהלים היו מעל נחל באר שבע.

"באותה שנה היה חורף קשה מאוד בכל הארץ. ירד שלג בבאר שבע, ואנחנו בתוך האוהלים. נחל באר שבע, כבכל חורף, עלה על גדותיו. אנחנו ישבנו באוהל על המיטה כשהמים זורמים ליד המיטה".

האזכור של נחל באר שבע מעורר את כל החברים. "יוסי, אתה זוכר איך הנחל היה עולה על גדותיו?" שואלת דורית את בן-כיתתה. "כל הכיתה שלנו התחילה לצוף, היינו מכותרים". "היינו הולכים כשהמים מגיעים לנו לברכיים", מוסיף יוסי. "בכל האזור שהנחל הציף בחורף, היו גדלים באביב פרחים ושיחים גבוהים מאוד", אומרת ציפי.

"אחרי שהעבירו אותנו מהמעברה לשכונה א', היינו הולכים לבית הספר ברגל ועולים ויורדים את כל הוואדי", מספרת חנה. "רק כשהיה חורף והוואדי היה מלא, נאלצנו לעשות סיבוב". "השטח של הוואדי היה גם מקום האימונים של צה"ל", מוסיפה ציפי. "ובקיץ, כשלא היו גשמים, הם היו מתאמנים שם. אני זוכרת איך מחלון הכיתה היינו מסתכלים איך הטנקים יורים".

חנה, איך היו החיים במעברה בבאר שבע?

"אבא שלי היה רצען במקצועו והוא עבד בסוכנות בתיקון אוהלים. אני זוכרת שהוא היה מביא כמה חתיכות של ברזנטים, ואימא שלי פרשׂה אותם על ה'רצפה' – זה היה בוץ, כן? - אני גם זוכרת שהיינו צריכים לצאת לשירותים בחוץ. אבל כשאני מסתכלת לאחור, אני זוכרת ילדות טובה. כי כולנו היינו אותו דבר, לאף אחד לא היה".

דורית מסכימה: "ביום העצמאות האחרון נפגשנו כל תלמידי הכיתה שלי ושל יוסי אצל אחד החברים, ודיברנו על כך שכולנו הרגשנו ילדות נהדרת".

"להורים היו חיי יומיום מאוד קשים", מוסיפה חנה. "אבל לא היה חסר כלום, כי אימא שלי ידעה להסתדר עם מה שיש. לאחי היה בר מצווה בתקופת הצנע, אז נתנו לנו תלושים לנקניק, והכנו סנדוויצ'ים עם נקניק ואת זה הגשנו במסיבה".

דורית: "קראו לזה בבאר שבע נק-ניק, במלעיל".

ציפי: "אני גם זוכרת בהפסקת עשר את הסנדוויץ' עם הנקניק".

חנה: "לוקחים לחם שחור ושמים בזה נקניק ואריסה".

ציפי: "נכון! אני רואה שכולם עם אותם זיכרונות".

חייבים ווייז בתוך העיר

ישראל, בעלה של דורית, עלה לארץ בגיל 16 מסאו פאולו, ברזיל, העיר המאוכלסת ביותר ביבשת אמריקה. "להסתובב ברחובות ישראל זו הרגשה של בית", הוא עומד על ההבדלים. "כשהגעתי לארץ הייתי אומר שלום לכל אדם ברחוב, ולראות שוטרים יהודים ושלטים בעברית – זה היה נפלא".

דורית עבדה בבאר שבע שנים רבות כעובדת סוציאלית. כשאני שואל אותה על הבעיות הסוציאליות של העיר, היא עונה: "אני לא חושבת שהבעיות של באר שבע שונות מהבעיות של מקומות אחרים בארץ. היום אתה כבר לא רואה בעיר שכונות מצוקה.

"אנחנו לא עיר מסכנה, אנחנו עיר נפלאה שכיף לגור בה. היה לנו ברור שנגדל פה את ילדינו. אין אנשים כמו בבאר שבע בשום מקום בארץ. אנשים בלי מַניירות, פותחים את הדלת, אוכלוסייה חמה, אוהבת לעזור. זה דבר שהיה בעיר מאז היווסדה".

"אנחנו גרנו כולם ביחד", מספרת ציפי, "אשכנזים, פרסים, מרוקאים, תימנים, וכולם ביחד. לא הרגשתי שונה מהם, ואפילו הבנתי מעט את שפתם, עד כדי כך שתלמידים שלי לא האמינו שאני אשכנזייה ודוברת יידיש. את כל הבישול שלי למדתי מהשכנות – מקוסקוס ועד מאכלים תימניים".

דורית מספרת שעד לפני כמה שנים הייתה הגירה שלילית מהעיר. "בשנות השישים הגיעו לבאר שבע אנשים שעזבו את המרכז, לצורך העבודה בכור, בים המלח או בבסיסים הצבאיים. פעמים רבות הם הנציחו אצלם את התחושה שהם פה רק לכמה שנים וחייבים לחזור למרכז, והדברים הללו מחלחלים לילדים. גם בעיית התעסוקה שהייתה פה לא הוסיפה, והייתה הגירה שלילית מאוד רצינית.

ציפי קרואני, מוותיקי העיר: "ברחוב הראשי בפורים הייתה התארגנות ספונטנית. היו שמים רמקולים ליד חנות הצעצועים, וכל הרחוב רקד, הצעירים והמבוגרים, במשך חצי יום בלי הפסקה. אני זוכרת כזאת שמחה גם לאחר מלחמת ששת הימים. כל הטנקים חזרו דרך הרחוב הראשי, וכולנו עמדנו משני צדי הכביש וצפינו בחיילים ובכלי הרכב. הייתה התרגשות עצומה"

"בשנים האחרונות המציאות אחרת. קודם כול, הצעירים נשארים פה. העירייה מלאה באנשים ילידי המקום שאוהבים את העיר ונלחמים עליה. ראש העיר שלנו גדל פה בשכונות, והוא החליט להוציא מהלקסיקון את המילה 'מסכנות' ופיתח מאוד את העיר".

נשמע שקניתם מוצר אחד וקיבלתם מוצר אחר – באתם לעיר קטנה והיום אתם בעיר מהגדולות בארץ.

"כל הערים השתנו מאז שנות החמישים", עונה דורית. "גם אם פה השינוי היחסי גדול יותר, עדיין בכל המקומות יש גידול. פה לפחות עלות המחיה, השכירות והקנייה פחותה מהמרכז".

"אתם יודעים מתי בפעם הראשונה הרגשתי שבאר שבע הפכה להיות עיר גדולה?" שואל ישראל. "כשנהגתי בעיר ופתאום הלכתי לאיבוד".

"עכשיו בלי ווייז אתה לא מוצא כלום", מוסיפה דורית. "לפעמים אפילו עם ווייז", מפטירה ציפי.

חנה מספרת על כל מיני הבטחות שהבטיחו עם השנים ועוד לא קוימו. "מאז שהייתי קטנה הבטיחו לנו שתהיה רכבת מבאר שבע לאילת, ואני עוד מחכה. גם אמרו שיעשו את תעלת הימים, שיביאו מים מהתיכון לים המלח כדי לשקם אותו.

"אבל אין לי עיר אחרת, על משקל אין לי ארץ אחרת. הייתה לי אמנם תקופה אחרי התיכון שאמרתי שאני לא רוצה להיות פה יותר, רציתי לראות מקומות אחרים. אבל בסוף התמזל מזלי ומצאתי את בן זוגי פה ונשארנו פה, ואני שמחה בזה".

לאחרונה עלתה לכותרות התנהגות בעייתית של הבדואים בדרום. אתם מרגישים אותה?

"בוודאי", עונה חנה. "פעם זה לא היה בבאר שבע. היום איפה שלא תלך בעיר, תראה אותם עושים מה שהם רוצים ואין על זה שליטה. אין להם א-לוהים, סליחה על הביטוי. המשטרה פוחדת להיכנס אליהם. לא רוצים להתעמת איתם".

"היחסים הבין-אישיים בסדר", מדגיש ישראל. "הם קונים בחנויות, יושבים בבתי קפה", מוסיפה דורית. "פעם לא היית מעלה בדעתך שנשים בדואיות ישבו וישתו קפה בבית קפה, אז גם אצלם רואים את ההתקדמות".

הדור הבא – מפגשים בקמפוס בן גוריון

בשיחה אצל משפחת וורצמן העבר וההווה כל הזמן התערבב, מזיכרונות הילדות ועד באר שבע של היום. כדי לא לקפח את ממד הזמן השלישי, החלטתי לנסוע למקום שבו אוכל לדבר עם דור העתיד של באר שבע – אוניברסיטת בן גוריון.

בשנת תשכ"ט (1969) החליטה הממשלה להקים את "אוניברסיטת הנגב". בתחילה היו בה כאלף לומדים בסך הכול, ומחוסר מקום פעל משרדו של דיקן הסטודנטים מאוהל בדואי במדשאה. היום כבר לומדים בה כ-20 אלף סטודנטים, ועובדים בה כ-4,000 אנשי סגל. מלבד הקמפוס בעיר יש לאוניברסיטה קמפוסים נוספים בשדה בוקר ובאילת.

אני נכנס בשעריה של האוניברסיטה ופונה לשלושה חבר'ה היושבים על הדשא, כיאה לסטודנטים אמתיים. קטיה, במקור מירושלים, לומדת ביו-אינפורמטיקה, אוּרי מנס ציונה לומד מדעי המוח וקוגניציה ושני מראש פינה לומד פסיכולוגיה. כולם בשנים מתקדמות ללימודים, מרגישים את סוף התואר, ולכן שאלת העתיד מעסיקה אותם עוד יותר מהסטודנטים הטריים.

למה הגעתם ללמוד בבאר שבע?

"קודם כול, כי תנאי הקבלה פה נוחים יותר", עונה אורי בכנות. "אבל גם כי שמעתי על האווירה הסטודנטיאלית המיוחדת. אמרו תמיד שנורא כיף פה – והאמת שצדקו, אחלה אווירה".

נראה לכם שתמשיכו לגור בבאר שבע לאחר סיום התואר?

"באר שבע היא אחלה עיר והיא מאוד מתפתחת", אומרת קטיה, ואני שומע את ה'אבל' מתקרב. "אבל יש פה שני מינוסים: הראשון – אין פה כל כך תרבות. יש אמנם את תיאטרון באר שבע ואת המרכז לאמנויות הבמה, אבל זה מעט מדי ולא נגיש. השני – יש פה יותר מדי אבק, ברמה היסטרית. אתה חוזר הביתה והידיים מלאות אבק. אתה מנקה אבק ובמהלך היום מצטברת עוד שכבה של אבק, אז זה מבאס".

"אני מסיים את התואר השנה ולא יודע עדיין מה אעשה הלאה", עונה אורי. "אם אתקבל לתואר שני במקום אחר אסע לשם, ואם לא, אשאר כאן. לא רלוונטי לי איפה אני גר".

"בשנים הקרובות אולי כן שווה להישאר פה", מוסיף שני, "כי שכר הדירה נמוך וצריך להתחשב בזה".

שני, אתה אשכרה מגיע לפה מראש פינה? אני מבין שאתה לא מבקר את ההורים.

"מבקר, למה לא? יש לוח טרמפים, ואם אין פקקים ונוסעים בכביש 6, תוך שעתיים וחצי אני בראש פינה".

קטיה, ירושלים מול באר שבע?

"ירושלים לוקחת, רק ששכר הדירה בירושלים פי שניים", היא אומרת. לשאלתי מה היא אוהבת בבאר שבע, קטיה עונה: "האווירה הסטודנטיאלית פה מאוד נחמדה. יש תחושת שייכות, כולם גרים קרוב. יש איפה לבלות בערב, מסעדות וקולנוע. אני מכירה את באר שבע מעבר לאזור הסטודנטיאלי, ויש פה שכונות ממש נחמדות וכל השירותים הציבוריים של עיר".

"בהחלט אחלה מקום", אורי מסכים. "אני באופן אישי לא מרגיש את הצדדים האפלים שדיברו עליהם לפני שעברתי לפה. אמרו לי שיש המון עבריינות ומסוממים ושנורא מפחיד ברחובות".

"אני ראיתי בשכונות אנשים מזריקים", מעידה קטיה.

"גם אני, אבל זה לא הזיז לי", אומר אורי. "אז הוא מזריק, שיהיה לו בכיף. איך זה מאיים עליי? נכון שעד שהגעתי לבאר שבע לא ראיתי דברים כאלה בסביבה שלי. אבל אין פה דברים נוראיים כמו אלה שדיברו עליהם. וחיי החברה פה מאוד מפותחים".

"אנחנו מעדיפים להישאר פה בסופי שבוע, אנחנו נהנים פה", אומר שני. "ברור, יש פה יותר מה לעשות מאשר בבית", מוסיף אורי.

ומה לגבי העתיד? "אני איפה שנוח, וכרגע הכי נוח באר שבע", אומר אורי. ולגדל ילדים? "לא פה, אבל גם לא בעיר באופן כללי. אני צריך יותר ירוק בעיניים", הוא עונה ושני מסכים. "יש לי חברים שהשתקעו פה ומגדלים ילדים", אומרת קטיה. "ואני דווקא רואה שנוח להם להתנהל פה עם משפחה. אבל לי בתור אינדיבידואל פחות כיף פה".

ואם עיר, אז איזו עיר? "נס ציונה", חוזר אורי לעיר הולדתו וחבריו צוחקים. "לא באר שבע, אבל גם לא בירושלים. אולי לא בארץ בכלל", אומרת קטיה. ורק שני אומר: "באר שבע. אני רוצה עיר פריפריאלית שלא במרכז. גם יותר זול בפריפריה, וגם יש עוד דברים שאפשר לעשות ולשפר. במרכז כבר יש מספיק ידיים עובדות, צריך יותר עזרה בפריפריה".

הילידים

אני ניגש למשרדי אגודת הסטודנטים ושם אני פוגש את עוז אוחיון, יליד העיר ודובר האגודה. "באוניברסיטה אנחנו קוראים לזה 'נייטיבז' (=ילידים, ר"א), אנשים שנשארו ללמוד ולא יצאו מהעיר", מסביר לי עוז את הטרמינולוגיה. "יש איזושהי מחשבה שבאר שבעים מחפשים לצאת מבאר שבע, וזה לא נכון. באר שבעים מאוד אוהבים את העיר. ראש העיר הוא סלב. יש פה גאווה פנימית, באר שבעים תמיד יגוננו על באר שבע.

"אם נניח מישהו שואל בתמיהה 'מה, אתה נוסע עד באר שבע'? ישר הבאר שבעי מזדעק – אתה יודע שזה קרוב? ואז הוא גם יורה נתונים – אתה יודע שזו העיר-השנייה-בגודלה-מבחינה-מוניציפלית-והשביעית-מבחינת-אוכלוסייה?"

אוניברסיטת בן גוריון ידועה במעורבות החברתית שלה. לפי אתר האוניברסיטה, יותר מ-6,000 סטודנטים מעורבים במגוון פעילויות חברתיות. "מה שמייחד את אוניברסיטת בן גוריון הוא די-אן-איי חברתי", טוען עוז. "סטודנטים באים לפה כשיש להם אג'נדה חברתית ורצון לתרום ולשנות. לא סתם יש פה יותר מחמישים תאי סטודנטים, פוליטיים וחברתיים. הסטודנטים רוצים שגם אם לא יישארו לגור בבאר שבע, הם ישאירו פה חותם בדמות פרויקט שחי וקיים.

"זה מוזר, כי הנייטיבז הם מיעוט בבן גוריון, אבל אלה שבאים מבחוץ רוכשים מהר מאוד את התחושה שיש לתושבים במקור. יש בבאר שבעיות משהו מידבק, ולא נופלים לבועה הסטודנטיאלית".

אתה יכול לזהות באוניברסיטה את הנייטיבז?

"חיצונית קשה לזהות, כי סטודנטים נראים אותו דבר – נעלי בלנדסטון, ג'ינס וכו'. את הנייטיבז אתה מזהה רק מהרצון שלהם להתבלט בין כל אלו שהגיעו מבחוץ אבל מתנהגים כאילו הם באר שבעים מלידה. לנייטיבז חשוב להדגיש – זה טוב ויפה, אבל תדעו שאנחנו היינו פה לפני".

עוז נולד וגדל בעיר, ומתאר את הילדות שלו כמדהימה. "ילדות של פעם", הוא אומר. "משחקים בחוץ, כדורגל על הכביש בשכונה. ילדות בבאר שבע זה לדפוק על הדלת של אחד השכנים, וכששואלים 'מי זה' עונים 'אני'. והדלת לא נעולה, דופקים ותוך כדי פותחים. לוקחים את כיסאות הגינה ויושבים על המדרכות. זו תחושת קהילתיות".

את תחושת הקהילתיות הזו, מתברר, מרגישים גם כשמדובר בקבוצת הכדורגל שהביאה הרבה כבוד לעיר בשנים האחרונות – הפועל באר שבע. הקבוצה זוכה להישגים מרשימים בארבע השנים האחרונות, ונראה שתושבי העיר מחוברים אליה בכל נימי נפשם. "זאת הקבוצה שלך, היא הגאווה שלך", אומר עוז. "אני לא יודע אם מותר בבאר שבע לאהוד את מכבי תל אביב או את בית"ר.

"הקבוצה הזו נותנת לך תחושת בית. תגיע לאצטדיון טרנר כשיש משחק בית – כל הכבישים חסומים, ואף אחד לא מתלונן – זה משחק של הקבוצה וכולנו שותפים בו. זה קסם של ישראליות. באר שבעים מבטאים את הישראליות על שלל התכונות שמייחסים לישראלים".

עוז מסיים עכשיו תואר שני באוניברסיטה, והיה לו די ברור שילמד בבאר שבע. "אני לא גר בבית, אז זה לא מתוך הנוחות של לגור עם אימא שתעשה לי כביסה", הוא אומר. "זה עדיין קורה, אני לא אשקר, אבל לא בגלל זה אני לומד כאן".

אם היית תל אביבי או חיפאי גם היית בוחר ללמוד פה?

"אני חושב שכן. אני רוצה מקום שנותן אפשרויות לוויסות הקצב. תל אביב היא רק מהירה. באר שבע יכולה להיות מהירה ויכולה להיות אטית, וזה נתון לבחירתך. זה מה שמושך אותי. כשאני רוצה מהירות ועשייה, אני יכול למצוא את זה, וכשאני רוצה להתאפס על עצמי, יש לי אפשרות כזאת".

כפי שאפשר לשער, עוז מאוד אופטימי באשר לעתידה של באר שבע. "היום אימצו את 'הרוצה להחכים ידרים'", הוא טוען. "צה"ל מעביר הרבה מנכסיו דרומה, דבר שמפתח פה תעסוקה נוספת. באר שבע יוצרת אופציות כדי להשאיר את הצעירים כאן – קריית הסייבר ופארק היי-טק, ואפילו בנו אליו גשר מהאוניברסיטה כדי שתהיה גישה נוחה לסטודנטים".

תמשיך לגור בבאר שבע?

"שאלה טובה. פעם אמרתי לאבא שלי שאולי אעבור לתל אביב, והוא היה בהלם, כאילו סיפרתי לו שאני הולך להיות נזיר בודהיסטי על ראש הר לשארית חיי. אם ארצה לעבור, אצטרך לחשוב טוב-טוב איך לספר את זה להורים. בתיכון היינו בשכבה 400 תלמידים, ואני מכיר רק אחד שעזב לחיפה, וגם זה רק מכיוון שהוא לומד שם אדריכלות שאין בבן-גוריון; כי אם באר שבע מספקת לך את האופציה, אז אתה לא תעזוב.

"אני רוצה להישאר בבאר שבע, ואעשה הכול כדי להישאר כאן. יש לי אהבה בלתי מוסברת למקום הזה. כשאני רק מגיע לבאר שבע, משהו פה אומר בית. כשמישהו ניגש אליך ברחוב, זה תמיד יהיה בנימה אחרת.

"לא גדלתי בתל אביב ואני לא יודע מה קורה שם, אבל אני יודע מה קורה כאן, ואני רוצה את זה לילדים שלי. חד משמעית הייתי רוצה לגדל פה משפחה. גרתי בירושלים בתקופה שאחרי הצבא, ויש לה קסם מדהים – אבל היא לא הבית".

אני חוזר אל תל אביב, ושם לב לכך שהיא הייתה נקודת הייחוס וההשוואה של כל האנשים שעמם דיברתי. לקח לי שעה ורבע להגיע מתל אביב לבאר שבע בכביש 6 – אבל המרחק בין השתיים כנראה גדול יותר. בכלל לא בטוח שכדאי להשוות – כל אחת עם הקסם המיוחד שלה.

ביציאתי מהעיר אני חושב לעצמי שבאר שבע היא כמו מבוגר המסרב להודות שהוא כבר לא ילד. מדובר היום בעיר ענקית שהתושבים בה עדיין מרגישים כמו יישוב קטן שכולם מכירים בו את כולם. יש בה כל מה שצריך בשביל להצמיח ניכור עירוני, אך התושבים מתעקשים לספר על החום והמשפחתיות. קשה לדעת מה מתוך זה משקף את המציאות ומה את הרצון, אבל גם אם זה רק רצון - הוא קסום. והקסם הזה יכול להלך על כל מבקר בעיר, ולגרום לו לחזור אל עירו ולרצות להפוך אותה לעיר כזאת: יותר חמימה, יותר אוהבת, יותר משפחה.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אל תסגרו את החינוכית

  שוקי ברקן, עובד החינוכית...

נועריבונות

  הכירו את נוער הריבונות...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם