כך נראית העירייה שלי

6 monizipaly

בעוד פחות מחצי שנה ייערכו בישראל הבחירות המקומיות, שבדרך כלל עוברות בשקט יחסי * איתמר מור יצא לבדוק מדוע הציבור מנומנם כאשר מדובר בבחירות המוניציפליות, והאם הוא צודק באדישותו או מפקיר בחירה גורלית שתשפיע עליו יותר מהבחירה הארצית * וגם: האם זהותו המפלגתית של ראש העיר משפיעה על בחירתו, איך משפיע מאזן הכוחות בין הכנסת והממשלה לרשות המקומית, והאם בבחירות המקומיות הערבים באמת נוהרים בהמוניהם לקלפיות?

איתמר מור

בעוד פחות מחמישה חודשים, בכ"א בחשוון תשע"ט (30 באוקטובר 2018), יתקיימו בישראל הבחירות לרשויות המקומיות. סביר להניח שחלק נכבד מהקוראים כלל לא הכירו את התאריך, ואפשר אף להסתכן ולומר שרבים לא ידעו שבחירות שכאלה עומדות בפתח.

העובדה הזאת איננה מפתיעה; ידוע שהבחירות לרשויות המקומיות בישראל הן סוגיה שמעוררת פיהוק אצל רבים. ממוצע ההצבעה הארצי בבחירות המקומיות עומד כבר שנים רבות על פחות מ-50 אחוז, וזאת על אף ההשפעה הרבה והישירה של הבחירות הללו על כל אחד ואחד מאתנו.

קולמוסים רבים נשתברו במהלך השנים סביב השאלה מדוע הציבור הישראלי איננו מגלה רב גדול יותר בבחירות המוניציפליות. גם ההבדלים החדים בין דפוסי ההשתתפות בבחירות בין מקומות שונים בארץ, איננה מוסיפה לפתרון החידה.

השאלה מתעצמת לאור תופעה חדשה, שאנו עדים לה במיוחד במערכת הבחירות הנוכחית, ובמסגרתה חברי כנסת ואפילו שרים בממשלה מתכוונים להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות.

רק כדי לשבר את האוזן: לא פחות מ-12 חברי כנסת או שרים מכהנים כבר הצהירו, בצורה כלשהי, על כוונתם להתמודד בבחירות המקומיות הקרובות. לכיסאו המתפנה של ניר ברקת בעיריית ירושלים לוטשים עיניים יו"ר הקואליציה ח"כ דודי אמסלם (הליכוד), השר להגנת הסביבה, לירושלים ולמורשת זאב אלקין (הליכוד), ח"כ נחמן שי (המחנה הציוני) וח"כ רחל עזריה (כולנו). בנוסף, שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס (הליכוד) וח"כ סתיו שפיר (המחנה הציוני) הודיעו על כוונתם להתמודד על ראשות עיריית תל אביב. גם ח"כ דב חנין (הרשימה המשותפת) שהתמודד בעבר לתפקיד ולא נבחר, הודיע לאחרונה כי אינו פוסל את האפשרות לשוב ולהתמודד פעם נוספת על ראשות עיריית תל אביב. ח"כ אורן חזן (הליכוד) הוזכר כמועמד אפשרי לראשות עיריית אריאל או אשקלון, וסגן השר ירון מזוז (הליכוד) כמועמד אפשרי לראשות עיריית חיפה. ההערכה היא כי סגן השר ז'קי לוי (הליכוד) יתמודד על תפקיד ראש עיריית בית שאן, תפקיד שאותו כבר מילא בעבר. שמו של ח"כ יואל חסון (המחנה הציוני) הועלה כמי שעשוי להתמודד על ראשות עיריית ראשון לציון.

עמיעד כהן, מנכ"ל קרן 'תקווה': "יש כאן בעיה מהותית של שיטה שבה האדם נבחר לא לפי יכולותיו וכישוריו אלא לפי קשריו. בעולם מתוקן ראוי שיהיה אכפת לי מגישתו המקומית של המועמד ולא מקשריו השלטוניים. בעיניי זה עצוב שראש רשות מתגאה ביכולת ה'שנור' ולא בעשייה שקשורה לצרכים בפועל"

אם בעבר התרגלנו לתנועה חד-סטרית מכיוון לשכות ראשי הערים והמועצות לכורסאות הכנסת והממשלה, הפזילה ההפוכה הזאת מעלה את השאלה האם הח"כים יודעים משהו שאנחנו לא יודעים.

כדי להביא קצת סדר לתוך הסוגיה האפורה והקצת מבלבלת הזאת, מוכרחים ללכת אחורה אל ההיסטוריה.

המדינה עיקרה את חשיבות הבחירות

הבחירות לרשויות המקומיות בישראל, שבמסגרתן תושבי ערים ומועצות אזוריות ומקומיות בוחרים את ראש הרשות ואת חברי מועצת הרשות, מתקיימות מתוקף חוק הרשויות המקומיות. מדובר בהרחבה של תקנה מתקופת השלטון הבריטי.

שלטון המנדט התאפיין בריכוזיות מובהקת, מה שהעניק לעיריות ולרשויות העירוניות סמכויות מוגבלות ביותר. התפיסה הריכוזית הזאת הונחלה הלאה לאחר קום המדינה לממשלה היהודית החדשה, ברוח אמרתו הידועה של דוד בן-גוריון "אינני יודע מה העם רוצה, אך אני יודע מה העם צריך". החוק עבר אמנם כמה שינויים קוסמטיים לאורך השנים (בעיקר בשאלת צורת ההצבעה - הצבעה ישירה לראש הרשות או לפי רשימה), אולם החלוקה הבסיסית שלפיה הרשות המקומית היא שנושאת באחריות מול התושב, אולם נטולת כמעט כל סמכות בפועל, נותרה בעינה.

הדוגמאות לכך הן רבות. 90% מתקציבי הרשויות מגיעים ממשרדי הממשלה. תקציבים אלו מגיעים "נעולים" ויכולים לשמש אך ורק לסעיפים שלשמם הועברו (חינוך, רווחה, תברואה, תעבורה, הנדסה וכו') ועל בסיס קריטריונים ברורים מאוד. לעירייה או לרשות המקומית כמעט אין יכולת להעביר תקציבים מסעיף לסעיף. לכאורה מדובר באמצעי אבטחה שיגן על האזרחים משימוש לא הגון בכספי ציבור או משחיתויות, אך בלא מעט מקרים השיטה הזאת מונעת מהרשות לתת פתרונות למצבים שלא בהכרח תואמים את התקנות הנוקשות.

השלטון המרכזי הוא גם זה שקובע את אופי מוסדות החינוך, מי יהיה מפעיל התחבורה הציבורית, האם הרשות תהיה רשאית להעניק הקלות או פטוֹרים מארנונה למפעלים ולחברות על מנת לייצר מקומות עבודה ועוד. כספי הארנונה, שהם רק 10% מהתקציב הכולל של הרשות, הם החלק הכספי היחיד שבו הרשות יכולה ליזום פעולות בצורה עצמאית. מדובר בגזרה צרה מאוד, שחריגה ממנה מקבלת אף היא, בחלק מהמקרים, את הכותרת "שחיתות". יוצאות דופן מהבחינה הזאת הן עיריות עשירות, שלהן נכסים רבים בתחומי התעשייה והמסחר, כמו למשל תל אביב, המאפשרים להם להתנהל כמעט ללא שום תלות בשלטון המרכזי.

לדברי עמיעד כהן, מנכ"ל קרן "תקווה", השיטה הריכוזית המפרידה בין סמכות לאחריות היא הסיבה העיקרית לכך שהאזרחים אינם מעניקים חשיבות גדולה במיוחד לבחירות המקומיות.

"אם מעורבות גבוהה של תושבים בבחירות המקומיות הייתה משפיעה על התנהלות הרשות בפועל, סביר להניח שהיינו רואים התעניינות גדולה יותר של הציבור", הוא אומר. "אך מאחר שהמדינה היא זו שקובעת מה יקרה בפועל, החשיבות של הבחירות המקומיות הפכה עקרה בעיני האזרחים".

במילים אחרות, אתה אומר שמבחינה אסטרטגית נכון לתמוך במועמד שמייצג מפלגת שלטון כי הוא קרוב יותר לצלחת?

"תועלתנית - ודאי שזה משתלם יותר. אבל יש כאן בעיה מהותית של שיטה שבה האדם נבחר לא לפי יכולותיו וכישוריו אלא לפי קשריו. בעולם מתוקן ראוי שיהיה אכפת לי מגישתו המקומית של המועמד ולא מקשריו השלטוניים. המצב שבו ראשי רשויות נבחרים על בסיס יכולת ה'שנור' שלהם הוא לא הגיוני. בעיניי, עצוב שראש רשות מתגאה ביכולת השנור ולא בעשייה שקשורה לצרכים בפועל".

"לפקידי הממשלה יש רק ספר חוקים יבש"

מי שנותן חיזוק לדבריו של כהן הוא עמיחי לנגפלד, חבר מועצת עיריית לוד מטעם "הבית היהודי", המחזיק בתיק התיירות, התרבות התורנית והמורשת בעיר. גם לנגפלד מספר על מאמצים ואנרגיות רבות המושקעים באופן שוטף מול הממשלה, כדי לקבל תקציבים, סמכויות ומשאבים שיאפשרו לרשות המקומית לפעול בצורה יעילה ולטפל בצורכי התושבים. אולם, למרות המסורבלות הזאת, לנגפלד סבור  שהכר הפורה והמשמעותי ביותר כיום בפוליטיקה הציבורית נמצא דווקא בזירה המקומית ולא בזו הארצית.

"רוב האנשים לא מבינים את היקף הכוח, היכולות והסמכות של ראש עיר מכהן", טוען לנגפלד. "במקרים רבים ראש עיר הוא אדם משפיע ומשמעותי יותר משר בממשלה. הכנסת אמנם משפיעה בעניינים הגדולים, אבל ברמה היומיומית כולנו מושפעים הרבה יותר מהתנהלות הרשות המקומית ומהתפקוד שלה בתחומים כמו תברואה, חינוך, מים, תשתיות ובעצם מה לא".

מאיפה יש לראש עיר כוח רב כל כך, אם הסמכות בסופו של דבר נותרת אצל הממשלה?

"בכל הרשויות משקיעים הרבה מאמצים כדי להתגבר על הריכוזיות. מדובר על עבודה מול חברי כנסת וממשלה למען שינויי חקיקה שיאפשרו גמישות בהעברת תקציבים, סמכויות ומשאבים. כיום זו הדרך היחידה להתגבר על המרחק בין הפקידים במשרדי הממשלה בירושלים שבידם הסמכות, לבין הרשות שבידה האחריות. אין ספק ששלטון הפקידים הוא עדיין הצרה העיקרית של הרשויות המקומיות.

"קח לדוגמה את שכונת הרכבת בלוד, שרוב הבתים בה בנוי ללא היתרים. נניח שמגיע אליי תושב מהשכונה שרוצה להסדיר את מעמד הבית שלו כדי לקבל היתר. אם דבר כזה יקרה, אני אפרוש לפניו שטיח אדום ואתגמש בכל מה שאפשר, כי אני רוצה להעביר מסר לשאר תושבי השכונה שהעירייה מחזקת את מי שרוצה לפעול לפי החוק. אלא שמבחינת הפקידים כל זה לא מעניין. כל התגמשות מול תושב בנושאים כמו תכנון ובנייה, אוטומטית תוגדר כשחיתות. מבחינתם קיים רק ספר החוקים היבש.

עמיחי לנגפלד, חבר מועצת עיריית לוד: "רוב האנשים לא מבינים את היקף הכוח, היכולות והסמכות של ראש עיר מכהן. במקרים רבים ראש עיר הוא אדם משפיע ומשמעותי יותר מאשר שר בממשלה. הכנסת אמנם משפיעה בעניינים הגדולים, אבל ברמה היומיומית כולנו מושפעים הרבה יותר מהתנהלות הרשות המקומית ומהתפקוד שלה בתחומים כמו תברואה, חינוך, מים, תשתיות ובעצם מה לא"

 

"דוגמה אחרת שקיימת אצלנו היא תחנות מעבר לא חוקיות של אשפה שמופעלות בידי קבלני תברואה פיראטיים. לפני זמן מה הגיע אחד מהם לעירייה וביקש לעבוד כחוק. דעתי הייתה שלנו כעירייה יש אינטרס לקדם אותו על מנת להילחם בפיראטים שאין לנו שום יכולת אכיפה נגדם. הוא עדיין היה נדרש לעמוד בכל הדרישות התברואתיות של משרד הבריאות, אבל העובדה שהיינו עובדים אתו הייתה יכולה לעזור לנו במיגור הפיראטיות. אנחנו יכולים להמשיך לצלם את הפיראטים שופכים אשפה ולשים מארבים בלילות עד סוף כל הדורות. אבל הקבלן הבודד הזה, שנמצא בשטח, יכול באמת לשנות את התמונה.

"הפקידים לא מבינים את זה. הם לא חיים את המציאות של לוד. מבחינתם, קבלן יכול להיבחר רק לפי כללי המכרז. להבנתם, מי שמבקש לעקוף את הכללים כנראה מתכנן משהו לא חוקי או שיש לו ניגוד עניינים שהוא מבקש להסתיר".

לאנשים אכפת יותר מי במקום השביעי במפלגה שלהם

אני מבקש מלנגפלד לתת דוגמה לתחום שבו העירייה מתנהלת מול הממשלה כדי לקבל לידיה עוד סמכויות. "קח לדוגמה את תחום אכיפת הבנייה הלא חוקית", הוא אומר. "כרשות, אין לי שום כלי אכיפה שאני יכול להשתמש בו במקרים כאלה. אנחנו מתנהלים כרגע מול משרד הפנים על מנת שיתירו גם לפקחי עירייה לחלוט רכב שיוצק בטון במקום שאין לו היתר בנייה. אם התיקון הזה יעבור, זאת תהיה הצלחה גדולה שתעניק לרשות המון סמכות".

לאור מה שאתה מתאר, איך אתה מסביר את חוסר ההתעניינות של האזרח במערכת השלטון המקומי?

"האמת היא שאני לא מצליח להבין את זה, בוודאי בעידן מתוקשר כמו זה שאנחנו חיים בו. היום לכל אזרח יש קשר בלתי אמצעי עם ראש הרשות. לכולם יש וואטסאפ. מספיק שאתה מעלה פוסט בפייסבוק על משהו שמפריע לך ומתייג את ראש העיר, ותוך דקות מנהל המחלקה הרלוונטית כבר אתך בטלפון.

"לכן, אני חושב שלא מדובר בחוסר עניין כמו שמדובר בחוסר הבנה. אנשים לא מבינים מהי עבודת הרשות ועד כמה היא נוגעת לחייהם. ראש עיר או מנהל מחלקת תכנון ובנייה מסוגלים בעשר שנים לשנות עיר מקצה לקצה. סוגיית משבר הדיור מעסיקה את הציבור כשהוא בא לבחור בבחירות הכלליות אך לא מניעה אותו להצביע בבחירות האזוריות. לי אין ספק שאם אנשים היו בוחרים בבחירות האזוריות רק דמויות שיש להן קבלות וניסיון קודם בתחומי התכנון והבנייה, אז סוגיית משבר הדיור הארצי הייתה יורדת כבר מזמן מעל הפרק. במקום זה, התושב משום מה עסוק הרבה יותר בשאלה מי יהיה מספר 7 או 8 ברשימה הארצית של המפלגה שבעבורה הוא מצביע לכנסת, למרות שלא יהיה לכך שום השלכה על המציאות האישית שלו".

אולי חוסר העניין הציבורי נובע מכך שלרשות המקומית אין באמת כוח?

"ישנה תדמית כזאת, אך בפועל כל ראשי הרשויות בארץ עובדים מול השלטון המרכזי על מנת להרחיב את הכוחות והסמכויות שלהם. לשם השוואה, חבר כנסת, ודאי אם הוא מן האופוזיציה, הוא בעל תפקיד חסר משמעות ביחס לכוחו של ראש עיר או ראש מועצה".

האם יש חשיבות לזהות המפלגה שממנה בא ראש הרשות מבחינת היכולת להשיג תקציבים ומשאבים?

"בוא נודה על האמת: כמעט כל הקמפיינים מכוונים לשם. ראש עיריית לוד הוא איש ליכוד. סיסמת הבחירות שלו הייתה 'יאיר רביבו, הממשלה מאחוריי'. גם ראש הממשלה הגיע לביקור בעיר. לכאורה מה לראש הממשלה ולחינוך, הנדסה, חשמל ותברואה בעיר לוד? אין קשר, אבל בשורה התחתונה הביקור הזה הצליח ליצור את הרושם כאילו ישנו קשר שכזה.

"אגב, לפעמים זה גם נכון – למשל כשיש משבר קואליציוני בממשלה. הראשונים שנלחצים ממשברים קואליציוניים הם ראשי ערים ממפלגת השלטון. הסיוט שלהם הוא שהממשלה תתפרק. כשהייתה לפני חצי שנה מתיחות בתוך הממשלה בין הליכוד והבית היהודי, ראש העיר פנה אליי כדי שאפנה לחברי הבית היהודי בממשלה על מנת ללחוץ עליהם לסיים את המשבר. לנו בלוד ספציפית יש אינטרס מובהק שהממשלה הנוכחית תמלא את ימיה עד לתום הקדנציה. זאת ממשלה שעוזרת לנו בצורה מאוד משמעותית".

מה אתה אומר על המעבר של פוליטיקאים מהמגרש הארצי למקומי?

"אני מבין אותם לחלוטין. מי שהוא שליח ציבור בנשמתו ורוצה לפעול ולהשפיע, יש לו יכולת לעשות זאת בשלטון המקומי הרבה יותר מאשר בכנסת. ברשות המקומית אתה בקשר ישיר עם הבוחרים שלך, אתה גם מניע מהלכים, אתה רואה בעיניים איך הפעולות שלך משפיעות על המציאות הקרובה.

"אדרבה, אם יש מישהו שאני לא מצליח להבין אותו זה ניר ברקת. האיש הזה עשה פלאות בירושלים בעשר השנים האחרונות. לא ברור לי איך הוא מוותר על ראשות העיר החשובה ביותר בארץ בשביל אפשרות שהוא ימונה לשר בבחירות הבאות".

בפריפריה הבחירות הן קרנבל

עמדה שונה מעט מציג העיתונאי אלישיב רייכנר ('מקור ראשון'), שמלווה כבר שנים רבות את נושא הבחירות המקומיות בעיקר בעיירות הפיתוח והפריפריה. רייכנר טוען כי דווקא בעיירות ובפריפריה, הבחירות המוניציפליות זוכות להתעניינות ערה וסוערת. זאת ועוד: לדעתו שם אין כמעט משמעות לשאלה אם ראש הרשות הוא חבר במפלגת השלטון.

"המקרה של באר שבע הוא ההוכחה לכך שאין משמעות לקשר של ראש הרשות למפלגת השלטון", מסביר רייכנר. "רוביק דנילוביץ' הוא איש מפלגת העבודה. הוא נבחר ברוב של 92% בבחירות המקומיות, וזאת אף שבבחירות הארציות באר שבע היא מעוז ליכוד מובהק. זה לא מקרה יחיד. ישנם עוד הרבה מקומות שבהם ראש הרשות שנבחר איננו איש מפלגת השלטון.

"זאת הוכחה לכך שאנשים בוחרים בעיקר לפי מה שטוב להם ולרשות שבה הם מתגוררים, ולא לפי שיקולים אחרים. התפיסה המגזרית הצרה שלפיה אני אבחר רק במי שמגיע מהמפלגה שלי או מהחבר'ה שלי – אין לה מקום. אנשים רוצים רשות מתפקדת, שתקדם שירותים ציבוריים, חינוך ורווחה.

"גם המחשבה שרק ראש עיר ממפלגת השלטון יוכל לקדם את הרשות איננה נכונה. שליח ציבור רציני שבא לעבוד ורוצה לקדם, השלטון המרכזי יעשה הכול על מנת לעזור לו ואתה יכול לראות את זה בבאר שבע, בירוחם ובערים נוספות".

מה גורם לאנשים בעיירות הפיתוח להיות מעורבים בבחירות המקומיות?

"הסיבה המרכזית להבדל היא הציפיות הנמוכות של רבים מהתושבים ממוסדות המדינה, לעומת התקווה שהם תולים בשלטון המקומי. לא מעט תושבים בפריפריה שבעי הבטחות של פוליטיקאים שיורדים לפגוש אותם יומיים לפני הבחירות. הם אינם מאמינים בשינוי משמעותי שיבוא 'מלמעלה'.

"לעומת זאת, כשמדובר בשלטון המקומי, הם מרגישים שביכולתם להשפיע רבות על עתידם האישי והמשפחתי. הרשות המקומית מספקת עשרות מקומות עבודה לתושבים, ובניגוד לחברי הכנסת והשרים, אנשיה זמינים ונגישים גם לאחר הבחירות. בניגוד למועמדים לכנסת, המועמדים המקומיים הם לא אנשים שמופיעים על תמונה שבועיים לפני הבחירות. מדובר באנשים שהתושבים מכירים, מהסופרמרקט ומאספות ההורים בבית הספר.

"מוטי אביצרור, ראש מועצת ירוחם לשעבר, המחיש לי פעם את ההבדל בין מעמדה של מועצת ירוחם למעמדה של עיריית תל אביב: 'אם סוגרים מחלקה במפעל פיניציה בירוחם', הוא אמר, 'מיד יבואו להפגין לי מול המשרד. לעומת זאת, אם יסגרו מפעל הייטק בקריית עתידים בתל אביב, הרי לא הגיוני שירוצו לחולדאי ויפגינו לו במסדרון'.

"יישוב באזור מרוחק ממרכזי הכוח וההון, שיש בו גם דינמיקה של היכרות עם ההנהגה המקומית, הוא יישוב שבכל בעיה התושב יפנה להנהגה שהוא מכיר, שהיא ההנהגה המקומית. לכן הבחירות המוניציפליות בעיירות הפיתוח הן קרנבל, לעומת הבחירות הארציות".

איך אתה מסביר את תופעת המעבר של פוליטיקאים מהמערכת הארצית לזו המקומית?

"לדעתי לא נכון להגדיר זאת כתופעה. התמודדות על תפקיד ראש עיר בערים גדולות ומרכזיות כמו ירושלים או תל אביב היא דבר מובן מאליו, שכן מדובר בתפקיד משמעותי וחזק. תל אביב היא עירייה חזקה מאוד, אוטונומית כמעט לחלוטין. כל שאר הפוליטיקאים שמתמודדים ברשויות מרכזיות פחות, הם לרוב ח"כים שנבחרו במסגרת שריונים כנציגים מחוזיים. בבחירות הבאות הם יהיו חייבים להתמודד ברשימה הארצית ויהיה להם קשה יותר להגיע למקום ריאלי.

"קח למשל את ז'קי לוי שנבחר לרשימת הליכוד כנציג מחוזי. יהיה לו קשה מאוד להתברג בפריימריז לרשימה הארצית ולכן מבחינתו לחזור עכשיו להתמודדות על ראשות בית שאן זה יותר הגיוני. אגב, אני לא מתפלא על ניר ברקת שהולך לפוליטיקה הארצית. הוא עשה תפקיד קשה מאוד במשך עשר שנים. להיות ראש עיריית ירושלים זה כאב ראש ענק. יהיה לו יותר קל להיות שר".

כך או אחרת, ברור שחמשת החודשים שעוד נותרו עד לבחירות עומדים להיות העיקריים מבחינת ההתפתחויות, השינויים בעלילה כמו גם המעורבות של הציבור. ייתכן שבחודשים הללו תתבסס ההכרה בכך שהבחירות הללו משמעותיות לא רק בעבור המתמודדים, אלא בעיקר בעבור הציבור, והדבר יעצים את השינוי שכבר החל בגישתו של השלטון המקומי לאזרח. ממילא, מערכת השלטון המקומי בישראל  תהיה כזו ששמה בראש מעייניה את צרכיו של האזרח הבודד.

 

הבחירות המוניציפליות בישראל – קווים לדמותן

מתוך נתוני הבחירות המוניציפליות הקודמות (תשע"ד-2013) מקור: משרד הפנים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ואתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

ערבים מצביעים יותר מהיהודים

אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר ביישוב ערבי: %66.7 (אום אל-פחם)

אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר ביישוב יהודי: 31% (קריית ים)

אחוזי ההצבעה הגבוהים ביותר ביישוב ערבי: 95.9% (סאג'ור)

אחוזי ההצבעה הגבוהים ביותר ביישוב יהודי: 87.8 (אלעד)

באופן כללי אפשר לומר כי ההצבעה בבחירות המוניציפליות באוכלוסייה הערבית גבוהה יותר בצורה עקבית משיעור ההצבעה המקביל של האוכלוסייה ביישובים יהודיים. הבדל נוסף בין יישובים ערביים ליהודיים הוא שיעור הצבעה גבוה בבחירות המקומיות לעומת שיעור ההצבעה בבחירות הכלליות לכנסת.

מצביעים יותר לרשות קטנה

ציר אופקי מספר תושבים, ציר אנכי אחוזי הצבעה

לגודלה של הרשות יש השפעה על אחוזי ההצבעה; ככל שמספר התושבים ברשות המקומית קטן יותר, כך שיעור ההשתתפות בבחירות המקומיות עולה, ולהפך.

קיימים הבדלים ניכרים בשיעורי ההשתתפות בין הערים הגדולות, שם שיעורי ההצבעה נמוכים במידה ניכרת מהממוצע הארצי, וכן רשויות קטנות (פריפריה, יישובים דתיים וחרדיים) שבהם שיעורי ההשתתפות גבוהים מבערים הגדולות.

החרדים מעורבים מוניציפלית

ממוצע ההצבעה באלעד – הגבוה ביותר בקרב היישובים היהודיים: 87.8%

ממוצע ההצבעה בנתיבות: 83.1%

ממוצע ההצבעה ביבנאל (רוב חרדי): 84.4%

ממוצע ההצבעה ברכסים: 79%

ממוצע ההצבעה בבני ברק: 62.7%

ממוצע ההצבעה הארצי: 51%

דפוסי ההתנהגות הפוליטית בקבוצת החרדים מתאפיינת במעורבות רבה, הנובעת בעיקר ממחויבות להלכה ולהוראות הרבנים הקוראים לצאת ולהצביע לדמויות מסוימות על מנת לקדם אינטרסים מגזריים.

בפריפריה מצביעים יותר בבחירות המקומיות מאשר בבחירות הכלליות לכנסת

נתון מעניין נוסף נוגע ליישובים יהודיים, שבהם קיים פער בין שיעור ההצבעה בבחירות הכלליות לטובת הבחירות המקומיות. בדיקה מעלה שבכל המקרים הללו מדובר ביישובים קטנים, בעיקר בפריפריה ובדגש על פריפריה מורחקת.

לדעתו של ד"ר ניר אטמור מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, הממצאים הללו מראים קשר בין מצבה החברתי-כלכלי של הרשות ומיקומה הגאוגרפי ובין שיעור ההשתתפות. לדבריו, "רבים מאוד מתושבי יישובי הפריפריה חשים על בשרם את הפער הגדול בינם ובין תושבי יישובי המרכז, והתוצאה היא הימנעות נרחבת מהשתתפות בבחירות לכנסת, אך לא בבחירות לרשויות המקומיות. כאן הם מרגישים כי בכוחם להשפיע, ויחסם הספקני לבחירות הכלליות איננו מלווה את הרמה המקומית הפריפריאלית, לא במגזר הערבי ולא במגזר היהודי".

יישובים

בחירות לכנסת 2013

בחירות מקומיות
2013

פער

1. מגדל

62.5

78.1

15.6

2. מצפה רמון

58.7

73.6

14.9

3. אור עקיבא

52.5

66.8

14.3

4. שדרות

55.6

68.8

13.2

5. יבנאל

73

84.4

11.4

6. שלומי

64.9

75.8

10.9

7. חריש

69.7

79.8

10.1

8. חצור הגלילית

65.8

75.7

9.9

9. נתיבות

73.3

83.1

 9.8

10. אליכין

73.6

 81.5

7.9

11. בית שאן

63.3

70.7

 7.4

12. קריית שמונה

54.8

 61.7

6.9

13. אופקים

59.2

 65.7

6.5

14. צפת

 60.9

66

 5.1

15. בית שמש

 64.5

69.6

 5.1

16. קריית עקרון

65.4

69.5

 4.1

17. טירת כרמל

61.5

65.3

 3.8

18. דימונה

53

 56.5

 3.5

19. קריית מלאכי

61.2

 64.7

 3.5

20. יסוד המעלה

73.6

 76.8

 3.2

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תלמידים יקרים שימו לב

  הרב יונה גודמן במכתב...

סיפוח או נורמליזציה?

  הטור המשפטי של שניאור...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם