עֹמר וחברים מא"י

8 omer
אחרי הצבא החליט עֹמר לצאת למסע ברחבי ארץ ישראל, שבמהלכו יבקר בחמישה יישובים המייצגים לתפיסתו חמישה מגזרים שונים * איתמר מור נפגש אתו באמצע המסע כדי לשמוע ממנו תובנות על החיים ללא הפסקה בתל אביב, על שאלות האמונה באיתמר ועל הדמוגרפיה החרדית במאה שערים * "אי אפשר להמשיך לחיות כל אחד בבועה שלו", הוא אומר וכבר מתכנן את היעד הבא במסע

איתמר מור

כשעֹמר סטרשנוב עמד להשתחרר לפני פחות משנה משירותו הצבאי, עמותת היחידה ארגנה לו ולחבריו לצוות סדנה מיוחדת שתעניק להם כלים וידע נרחבים יותר מאלו שרוב החיילים מקבלים בכנסי המשתחררים. סטרשנוב מספר כי הסדנה הייתה מדהימה והעניקה לו ולחבריו מגוון כלים, "אבל רובם ככולם היו קשורים בהכנות לטיול הגדול, פסיכומטרי, לימודים גבוהים וההשתלבות בשוק העבודה הישראלי". לכאורה, מה צריך יותר? אך לסטרשנוב זה לא הספיק.

"כשראיתי את תכנית הסדנה צרם לי מאוד החוסר של הפן החברתי", הוא מספר. "אנחנו חבר'ה עם יכולות שצברו המון חוויות וניסיון במהלך השירות. אנחנו יכולים לעשות דברים גדולים בחברה הישראלית. בעיניי, השיח בעת השחרור יכול וצריך להיות מעבר לכסף ובנות".

סטרשנוב החליט שאם אין מסגרת, הוא ייצור אותה. הוא יצר קשר עם אנשי חינוך, רוח, חברה ויזמות ותפר באופן עצמאי סדנת המשך לו ולחבריו. יומיים שלמים הם עסקו בסוגיות חברתיות-ערכיות ונפגשו עם קשת מגוונות של אנשים, מחנכים, ראשי מכינות, בוגרי יחידות, דתיים וחילונים.

"המסר הכללי שיצאנו אתו היה שכל אחד צריך לבנות את מסלול החיים האישי שלו, אבל לצד זה לחשוב איך הוא מוסיף טוב לעולם. במקביל נולד אצלי הרעיון של המסע".

מסע מושבות פרטי

סטרשנוב בן ה-24, חילוני שגדל במושב ניר בנים שבדרום הארץ, החליט לצאת ולבדוק את הנחות היסוד שעליהן גדל ובמיוחד את אלו שהוא לא מכיר. הוא בחר חמישה יישובים המייצגים חמישה מגזרים בחברה שבנוגע לכל אחד מהם יש לו דעה מוקדמת, והחליט להתגורר בכל אחד מהמקומות הללו תקופה מסוימת כדי ללמוד מקרוב ולהבין.

את המסע הוא החל בתל אביב, שגם כעת לדבריו יש לו כלפיה סוג מסוים של אנטגוניזם; מתל אביב הוא עבר לקרוון בגבעה 777 באיתמר, ובו הוא התגורר חודשיים; אחרי איתמר הוא בילה שבוע אצל החרדים בשכונות שערי חסד ומאה שערים; בימים אלו הוא נמצא בטיול בנפאל, אולם בשובו הוא מתכוון להתגורר למשך תקופה בנווה שלום, כפר שיתופי באזור לטרון שבו מתגוררות יחד 60 משפחות ערביות ויהודיות; התחנה האחרונה שלו אמורה להיות כפר או יישוב ערבי.

"אני לא 'עגלה ריקה'", הוא ממהר להבהיר למראה התמיהה שלי על הניסוי המוזר שיזם. "בית הגידול שלי ערכי מאוד. אני מאמין מאוד בחינוך שהעניקו לי ההורים והמטען הזה ילך אתי הלאה. עם זאת, בית הגידול הזה לא יכול היה לחשוף לפניי את כל סוגי האנשים וצורות החיים שישנם במדינה שלנו. לשמחתי, גם המשפחה וגם המסגרות שבהן גדלתי חינכו אותי לפתיחות ולקבלה של האחר, ומשם נובעת המוכנות לצאת ולהכיר מקרוב".

אבל מה המוטיבציה שלך במסע? יש פה חקירה אנתרופולוגית או פעולה שקשורה לערכים שאתה מחפש?

"קודם כול ללמוד ולגבש דעות - כי בדקתי באמת ולא רק כי כך גדלתי וזה מה שקראתי בעיתון. אבל תוך כדי המסע התעוררה המוטיבציה לחולל שינוי מהשטח. למצוא שפה משותפת ומרכיבי זהות מאחדים.

"אנו חיים במציאות מורכבת שבה יש המון שבטים שחיים זה לצד זה, אבל לא נפגשים זה עם זה. המציאות הזאת יוצרת המון ביקורת הדדית. היום אני מודה שרק אחרי שגרתי באיתמר הבנתי עד כמה התמונה מורכבת. אני לא יכול לומר שבעקבות המסע הדעות שלי מתגבשות מחדש; הדעות והערכים שעליהם גדלתי עדיין נכונים בעבורי ואני מאמין בהם. יחד עם זאת, אני מרגיש שאני יכול הרבה יותר להבין את הצד השני ולנהל אתו שיח".

מאיפה האידיאליסטיות הזאת שלך?

"זה שיח שקיים אצלנו בבית. אמא שלי מנהלת בית ספר. אבא שלי רפתן. הם אנשים שהפן הערכי חשוב להם. זה מתבטא גם ביכולת שלהם לקבל את ההחלטה שלי לצאת למסע הזה.

"החוויה העיקרית שתל אביב הותירה אצלי היא שיש בה הכול והכול לגטימי. גם אם תיראה מוזר או תתנהג מוזר, יקבלו אותך. מקסימום ירימו גבה אבל לא מעבר. דברים שבכל מקום אחר ייחשבו חריגים, בתל אביב הם מיינסטרים. בעיניי זה מדהים שהכול פתוח וכל אחד יכול למצוא את עצמו"

"כשאמא שלי שמעה שאני עובר לגור באיתמר היא אמרה: 'חינכתי אותך לפתיחות ויצירתיות, אבל לא חשבתי שתיקח את זה לכיוון הזה'. ההורים הטילו וטו על האפשרות שיבואו לבקר אותי שם. לקראת הסוף הם הגיעו לשבת. אני יודע שברגע שאמא שלי הבינה שאני עושה את הדברים מתוך רצון לגבש דעה ולא מתוך חסך, היא קיבלה את הדברים.

"בינתיים אני משוטט לי כבר כמעט חצי שנה, ומבחינתי המסע הזה יימשך כל עוד זה לא יימאס עליי. זו החוויה שאיחלתי לעצמי לשחרור מהצבא".

באמת ללא הפסקה

התחנה הראשונה של סטרשנוב הייתה, כאמור, העיר העברית הראשונה – תל אביב. "היה לי 'אנטי' גדול מאוד לעיר הזאת, דבר המאפיין הרבה בני מושבים. שכרתי דירה בתל אביב, והאמת היא שבשבועיים הראשונים לא הבנתי מה עושים בעיר הזאת. היה לי כיף להיפגש עם חברים שגם הם נמצאים בתל אביב, אבל מעבר לזה לא הבנתי מה הקטע שלה. הייתי קם בבוקר ומגלה שבעצם עד לערב, הזמן שבו כולם יוצאים לבלות, אין מה לעשות.

"לקח לי שבועיים ללמוד לנצל את מה שהעיר מציעה. התחלתי ללכת למוזיאונים, להופעות, למרכזים ללימודי יהדות. הסתובבתי המון בשוק.

"החוויה העיקרית שתל אביב הותירה אצלי היא שיש בה הכול והכול לגיטימי. גם אם תיראה מוזר או תתנהג מוזר, יקבלו אותך. מקסימום ירימו גבה אבל לא מעבר. דברים שבכל מקום אחר ייחשבו חריגים, בתל אביב הם מיינסטרים. בעיניי זה מדהים שהכול פתוח ושכל אחד יכול למצוא את עצמו.

"לדוגמה: אני צמחוני. בתל אביב אין מציאות שתיכנס למסעדה או לבר שאין להם גם תפריט צמחוני או טבעוני. יש פה מענה לכל אחד לכל צורך.

"עם זאת, בתל אביב יש גם המון פיתויים. יש פה קטע כזה שזורמים ממסיבה למסיבה ולא שמים 'סטופ' בשום שלב. תל אביב מכריחה אותך לשים לעצמך גבולות, דווקא בגלל שהכול קורה פה כל הזמן. זו עיר מטורפת מבחינת הזדמנויות. אתה יכול לצאת לריצה, בדרך לפגוש חבר שמפגיש אותך עם מישהו שלישי שמתלהב ממך ומארגן לך פרויקט וכמה הצעות עבודה. העיר הזאת לא נחה לרגע".

אילו דברים פחות אהבת בתל אביב?

"על החוויה התל אביבית יש לי ביקורת בעיקר על חוסר הגבולות. בתל אביב מצאתי את עצמי נסחף אחרי פיתויים בגלל לחץ חברתי. פתאום הלבוש שלי השתנה קצת. השיח היה אחר.

"אני חושב שיש אנשים שחיים בתל אביב ויודעים להפיק מהחוויה הזאת רק טוב. אבל כדי להצליח בכך, אתה צריך לדעת לתמרן בגבולות המאוד אלסטיים שהעיר הזאת מציעה.

"מעבר לזה, לתחושתי יש בתל אביב פוטנציאל מבוזבז. יש בה פתיחות שמאפשרת שיח כן, ערכי ובונה. אבל רבים מאלו המתגוררים בה בוחרים בה לא בגלל האיכויות הללו, אלא בגלל מה שהיא מציעה בסצנת הבילויים, המסיבות והפאבים. זה חלק מה'בועה התל אביבית', שמתארת מקבץ גדול של אנשים עם אותן דעות ואותם ערכים שחיים יחד על תא שטח מצומצם שיש בו הכול. לאנשים הללו גם אין שום סיבה לצאת מחוץ לבועה, כי אין שום בעיה, מועקה או חיסרון שאי אפשר למצוא להם פתרון בתוך הבועה.

"כך נוצרים פערים בהסתכלות על המציאות. תל אביב לא מכירה את העולם שבחוץ, ולכן היא שופטת את המציאות מתוך הפרספקטיבה המצומצמת שלה. יש פה קטע של 'הפוך על הפוך': דווקא במקום הכי פתוח ומאפשר עלולות להיווצר תפיסות מאוד סגורות".

שבתות על הגבעה

חברים מהצבא וגם מהאזרחות הם אלו שמסייעים לסטרשנוב למצוא קצה חוט בכל מקום שאליו הוא מעוניין לבוא ולגור. הוא חיפש מקום ביהודה ושומרון שיאפיין את רוח ההתיישבות ועם זאת יוכל לחיות בו כחילוני בהרגשה טובה – והחליט על גבעה 777 באיתמר.

בדיעבד בגבעה 777 הוא מצא גם לא מעט חברים חדשים, בני אותו גיל, הנמצאים פחות או יותר באותו שלב בחיים כמוהו. הישיבה באיתמר הייתה מרכז משמעותי בעבורו במהלך שהותו בת החודשיים ביישוב. הרב אביחי רונצקי זצ"ל ועמר נפגשו כמה פעמים ולמדו יחד. עדי, בתו של הרב רונצקי, בעלה וילדיהם היו שכניו של עמר לקרוון בגבעה 777.

"לא היו לי הפתעות כי באתי מאוד פתוח", הוא אומר. "יחד עם זאת, ראיתי דברים שלא הכרתי. הזמן שביליתי בישיבה באיתמר הפגיש אותי עם תרבות הלמידה היהודית והצורך לברר דברים בשכל. הגעתי עם סטריאוטיפ שלפיו להיות דתי פירושו שיש לך דרך סלולה, ברורה, עם מצוות וחוקים, ולכן אין צורך וגם אין לגיטימציה לברר ולחקור אלא רק ללכת בתלם.

"באיתמר הכרתי אנשים שבוחנים את אורח החיים שלהם. שואלים שאלות. מנסים לברר מה מתאים להם, כמובן עד גבול מסוים של האמונה. נושא האמונה עלה הרבה בשיחות בחודשיים שעשיתי באיתמר. שם גם התגלה הפער בנקודות המוצא. אתם שואלים: 'מה א-לוהים רוצה ממני בעולם', ואני שואל: 'האם בכלל יש א-לוהים'; אתם שואלים: 'מה הייעוד הייחודי של עם ישראל בעולם?, ואני שואל: מי קבע שצריך להיות עם ייחודי שכזה'.

איך נראתה התקופה שלך באיתמר?

"ניסיתי לחיות את חיי המקום ככל האפשר, מצאתי עבודה שיצרה לי מפגשים רבים ומעניינים וביליתי חלק גדול מהזמן בישיבה, שם היו לי המון מפגשים עם חבר'ה בני גילי. למדתי אתם בחברותא בדרך כלל. באופן כללי כל המפגשים הללו היו מעניינים, גם כשהלימוד לא היה מעניין. איכשהו תמיד התגלגלנו לשיחה מעניינת.

"אני יכול לומר שהיחס שלי לשבּת השתנה בעקבות השהות באיתמר. היום אני מבין יותר את הערך של השבת, את המוסריות שבה ואת החשיבות שלה בעולם הערכים היהודי. מצאתי המון מכנים משותפים בין השבת הדתית לזו שאני חווה אצלי בבית. גם אצלנו ארוחת שישי היא לפחות עם 15 איש. גם אצלנו כולם מדברים וחולקים חוויות ונהנים. באיתמר שמתי לב שמדובר בחוויה זהה, שנוספה לה מעטפת שכוללת גם שיח רציני על תורה".


"לאנשים בבועה התל אביבית אין סיבה לצאת מחוץ לבועה, כי אין שום בעיה, מועקה או חיסרון שאי אפשר למצוא להם פתרון בתוכה. כך נוצרים פערים בהסתכלות על המציאות. תל אביב לא מכירה את העולם שבחוץ, ולכן היא שופטת את המציאות מתוך הפרספקטיבה המצומצמת שלה. יש פה קטע של 'הפוך על הפוך': דווקא במקום הכי פתוח ומאפשר עלולות להיווצר תפיסות מאוד סגורות"

היו גם חוויות פחות חיוביות?

"היו רגעים או נושאים שנראו לי מופרכים או לא רלוונטיים. למשל, למדתי עם מישהו סוגיות כמו הלכות כהונה, או האם אישה צריכה לחבוש כיסוי ראש לפני החופה או רק לאחר החתונה. יצא לי ללמוד עם מישהו אחר הלכות מקדש. הסוגיות האלה נראות לי משונות מאוד עד לרגע זה; מנותקות לחלוטין מהחיים. אני מצליח להבין שהנושאים הללו, עם כל התלישות שלהם, הם חלק ממארג הרבה יותר גדול, אבל אני מרגיש שחלק גדול מלימוד התורה נעשה ללא שמץ של ביקורתיות.

"רוב השכנים בגבעה הם אנשים צעירים, בגילי פחות או יותר. עשיתי כמה שבתות עם השכנים שלי, זוג בגילי עם שני ילדים. זו הייתה חוויה די משונה בעבורי, כרווק חילוני בן 24. אבל יש גם מכנה משותף נרחב: האהבה לטיולים, לחינוך ולחקלאות.

"הקטע הזה של 'להזמין לשבת' הפתיע אותי מאוד. כמעט כל אדם שפגשתי ביישוב הזמין אותי אליו לשבת. במהלך החודשיים האלה הבנתי שהמגזר הדתי הוא לא מקשה אחת, ושאפילו בתוך יהודה ושומרון יכולים להיות הבדלים בין יישובים וקהילות. חבר שלי שגר בחוות גלעד ששמע שאני באיתמר והזמין אותי לבוא ולהגיע גם אליהם. אמרתי לו שמבחינתי חוות גלעד זו אותה חוויה כמו באיתמר. הוא נורא נעלב: 'אנחנו ממש, אבל ממש לא כמו איתמר', הוא אמר לי".

הרגשת גם התנשאות כלפיך?

"התנשאות היא מילה קשה, אבל לפעמים קיבלתי תחושה שהאדם שמולי נכנס לתפקיד 'המחזיר בתשובה'. היה למשל רב אחד שביקשתי ללמוד אתו פרקי אבות. נראה שהעניין לא התאים לו, אבל מאחר שהוא 'בתפקיד' והוא 'צריך להראות לחילוני את האמת', הוא התעקש שנלמד יחד את מהלך הגאולה ואת תפקיד עם ישראל בתורת הרב קוק. אין לי התנגדות ללמוד את הרב קוק, אבל לא זה מה שרציתי וביקשתי. גם אמרתי לו את תחושתי. בסופו של דבר מצאנו שפה משותפת וכיום אנחנו בקשר טוב".

החוויות באיתמר הולידו אצלך גם ממד של ביקורת כלפי הציבור הדתי?

"אני חושב ששני דברים בעיקר הפריעו לי: הדבר הראשון הוא התחושה שכל מי שאני נפגש אתו בעולם הדתי יש לו אג'נדה מאורגנת על החיים, על המדינה, על הדת, אבל הוא לא יכול לומר שהוא באמת בחר באג'נדה ובנקודת המוצא הזאת. יש לאנשים בציבור הדתי תפיסת עולם שהם נולדים לתוכה; תורה שאפשר להתפלפל בה ולדון עליה, אבל בסופו של דבר כולם חוזרים אל צורה מאוד מסוימת של קיום אותה תורה כי ככה צריך וככה נכון. חסר לי תהליך של חקירה, לימוד, בחינה של עוד אפשרויות שלאחריהן הכרעה איך נכון לחיות.

"הדבר השני, שנתקלתי בו לא מעט, הוא אמירה, גם אם לא מפורשת, שלפיה רק אתם יודעים איך יהודי צריך לחיות וזו הדרך היחידה. זו גישה שמאוד קשה לי לקבל אותה, דווקא בגלל שאני אוהב אדם ומכבד מאוד את המורשת והמסורת. חוסר הנכונות לקבל את ההנחה שבני אדם יכולים לחיות גם אחרת ולא כולם צריכים להיות כפופים לאותם ערכים, נראה לי מגביל. ההסתכלות על האחר כטועה, גם אם אתה מאפשר לו לחיות את הטעות שלו, יש בה משהו מתנשא ומצמצם. יש בתורה דברים נפלאים, אבל בעיניי יש בה גם הרבה דברים שאבד עליהם הכלח.

"בנוסף, אני לא מסוגל לקבל מצב שבו אדם מבסס את כל התזה שלו בנוגע לישיבה ביהודה ושומרון אך ורק על האמונה. האמונה חשובה, אבל אתה לא יכול להתעלם מההשלכות שיש לדבר על אנשים אחרים, על מדינה שלמה, על כלכלה, על משאבים וביטחון. אתה חלק ממדינה וחברה וזה מטיל עליך חובה לראות מכלול. אני בעד להילחם על דעות, על החובה להביע אותן, אבל דעות חייבות להיות מבוססות על טיעונים לוגיים-רציונליים. אי אפשר לנהל מדינה, צבא או כל מערכת אך ורק על בסיס אמונה ורגש".

שירה וריקודים בבית כנסת צפוף

לפרק החרדי של המסע הגיע עמר בלא מעט חששות, חלקן קשורות בעובדות הדמוגרפיות שלפיהן בעוד כמה עשורים המגזר החרדי יהיה רוב בחברה היהודית.

"מבחינה דמוגרפית, כשמסתכלים על הגידול בחברה החרדית בישראל, די ברור שאני שייך לקבוצת מיעוט", הוא אומר. "הגעתי לשערי חסד מפוחד לגמרי מהמחשבה הזאת. האפשרות שבעוד חמישים שנה סדר היום הציבורי של המדינה ייקבע על בסיס הערכים שלהם נראית לי מאיימת.

"לשמחתי, השהות שלי אִתם אפשרה לי לפגוש מגוון דעות ומגמות בעולם החרדי, גם כאלה שלא תמיד שומעים אותן ועליהן בגלל שהקיצוניים הם אלו שעושים את רוב הרעש. יש גם תמורות סוציו-אקונומיות. אנשים כבר לא מוכנים לחיות באותה דלות ועליבות כמו לפני 30 שנה.

"המסקנה שבסוף יצאתי אִתה מהשבוע שהייתי בשערי חסד, היא שבעוד חמישים שנה החרדים לא יהיו אותם חרדים, כמו שהחילונים של עוד חמישים שנה לא יהיו החילונים שאנחנו מכירים היום. כור היתוך שיהפוך את כולנו לדומים לא יהיה פה. אבל אני מאמין שיש מאפיינים ישראליים שמתחזקים אצל כולנו ורכיבי הזהות הללו ישמרו עלינו כעם אחד. אני חייב לומר שההכרה הזאת הרגיעה אותי קצת".

מה עבר עליך בשבוע בשערי חסד?

"יצרתי קשר עם מישהו בקהילה החרדית והוא הביא אותי למדרשת 'זיו'. זו מדרשה לבעלי תשובה. המדרשה הייתה הבסיס שלי. שם גרתי ומשם יצאתי לשיטוטים, ביקורים ומפגשים.

"הסתובבתי הרבה במאה שערים. הייתי יום שלם בישיבת 'מיר', חוויה שהותירה בי רושם של עצמה. לראות 7,000 תלמידים חרדים מכל הסוגים האפשריים לומדים יחד זה מראה שאין לי מילים לתאר אותו.

"באחד הערבים השתתפתי בחתונה חרדית כדי לקלוט יותר את העולם והתרבות. בשבת התארחתי אצל משפחות בשערי חסד ובשכונת רחביה. גיליתי מגוון של סגנונות. סיירתי בשבת בין המון בתי כנסת. יצא לי לשמוע 'לכה דודי' של ליטאים, קרלין, ברסלבים וחב"ד. התפילה בליל שבת הייתה מפתיעה. גיליתי שלא מדובר רק בלומר מילים, אלא בחבילה שלמה שכוללת ניגון, שירה ואפילו ריקודים והכול בתוך בית כנסת קטנטן וצפוף.

"גם בארוחות היה לי מעניין. פגשתי חרדים מכל מיני סוגים. פגשתי חבר'ה חרדים מארה"ב שהגיעו ללמוד בישיבה בארץ. שוחחנו על צבא, על עבודה, על ערבות הדדית, על הקשר בין הקהילות בגולה לארץ".

נשמע שהחששות המוקדמות שלך התבדו.

"לא לחלוטין. שלושת הימים הראשונים שלי בשערי חסד היו קשים מאוד. המעבר לסביבה חרדית היה בעבורי חוויה מטלטלת, אפילו מאיימת. באיתמר היו המון נקודות השקה תרבותיות ביני לסביבה. אצל החרדים פגשתי דפוסי חשיבה והתנהגות שאני לא יכול להבין אותם בשום צורה ואופן, ודאי שאני לא יכול להסכים אתם.

"עד עכשיו לא הצלחתי להבין את עומק האמונה של דרך החיים הזאת שאין בה מקום לספק או פשרה. זאת חברה יהודית שאין לה שיח עם העולם הישראלי ואין לה בעיה עם זה, ושוויון הנפש הזה קומם אותי. אתה נכנס לבית המדרש של 'מיר' ורואה 7,000 גברים מתנהגים וחושבים באותו אופן וחדורים באותה רוח. לי זה היה קשה, אפילו מרפה ידיים לרגע. התחושה הייתה שאין שום נקודת השקה שאפשר להיפגש בה".

אתה יכול לתת דוגמה?

"אתה יושב מול אדם רציונלי, כנראה בחור חכם מאוד וברוך כישרונות, והוא אומר לך משהו כמו: 'אם כולם ילמדו תורה, האדמה תבלע את האויבים שלנו'. איך אני אמור להגיב לאמירה שכזאת?"

הריחוק שאתה מתאר ליווה אותך עד סוף התקופה שלך בשערי חסד?

"אחרי היום השלישי עשיתי עם עצמי סוג של חשבון נפש פנימי. הגעתי למסקנה שאם המטרה היא לייצר שיח, אני צריך לשים פחות דגש על המפריד ולחפש יותר את המאחד.

"באותו יום בחרתי להגיע לסיור ב'יד שרה'. שמעתי על 'יד שרה' עוד לפני כן, אבל רק כשנכנסתי פנימה הבנתי שמדובר בארגון חסד ארצי מטורף בעצמה ובגודל ושאין שום דבר דומה לו בעולם.

"חוויה נוספת שהותירה בי רושם היה ביקור בבית ספר חרדי בירושלים שמשלב לימודי ליבה. זה היה ביקור מעניין לא רק מבחינת התכנים, אלא בעיקר מצד הפתיחות שגילו כלפיי. המנהל פינה בשבילי זמן, שוחח אתי, סייר אתי בכיתות. הדברים הללו אפשרו לראות תמונה פנורמית יותר של המגמות השונות בעולם החרדי.

"בדיעבד זאת גם המסקנה שיצאתי אתה מהשבוע הזה: החברה החרדית משתנה. גם הציבור הישראלי משתנה, והשינויים הללו עתידים לקרב אותנו זה לזה. זה ייקח זמן, אבל זה יקרה.

"אחרי הביקור בשערי חסד שוחחתי בטלפון עם אבי רונצקי ז"ל. הקפדתי לקרוא לו אבי ולא 'הרב', הוא אמר לי שכך הוא מעדיף. הוא סיפר לי שהוא שוב בבית החולים והתעניין אם הביקור בעולם החרדי 'נגע בי'.

"יכולתו של אבי להיות נגוע באור התורה ועם זו לשמור על פתיחות וממלכתיות יוצאת דופן כלפי כל אדם ונושא, תמיד הפעימה אותי. לא פעם הרגיע ואיזן אותי לשוחח איתו לאחר סערה שהתחוללה אצלי ממפגשים אחרים. לתחושתי אנשים כאלו הם הגשר בחברה שלנו. נעצבתי מאוד לשמוע על פטירתו".

המסע עוד לא נגמר

מה הציפיות מהמשך המסע?

"קודם כול ללמוד, לראות, להתבונן ולנסות להבין. בכל המקומות שאליהם הגעתי הרגשתי שאנשים רוצים להראות לי ופתחו לפניי את לבם ואת ביתם. אני מניח שהחוויה הזאת תלווה גם את המשך הדרך.

"אנחנו חיים יחד במדינה קטנה, לכן אנחנו חייבים להכיר ולדעת לחיות זה עם זה. אי אפשר להמשיך לחיות כל אחד בבועה שלו ורק לנטור טינה. נוכל לחיות יחד רק כשכולנו ננמיך את השיפוטיות שלנו.

"כיום, לצערי, אנחנו חיים במציאות שבה אותם אנשים הולכים לאותם מקומות. ההפרדה ביננו מאפשרת את המשך קיומן של דעות קדומות, שנאה ובוז. התקווה שלי היא שבכל מקום שבו אני עובר אני אאסוף אנשים ואשאר אתם בקשר כל חיי וכך אוכל לנהל אתם שיח. אין דבר יפה ונכון יותר מחברים שיש להם דעות שונות".

האם עמר כאדם השתנה או הסיק מסקנות מהמסע עד כה?

"אני עדיין באמצע הדרך, אבל אני כל הזמן חושב מה אני רוצה הלאה לאור החוויות שהיו לי עד כה. זאת פרספקטיבה אחרת, חדשה ועשירה יותר. יש לזה כמובן השלכות אישיות, כי אני בוחן את מרכיבי הזהות שלי לאור מה שאני רואה ולומד. מצד אחד אני רואה את המורכבות, ואת תת-המורכבות של כל קהילה בתוך עצמה. מצד שני, אני לומד ונחשף לכל המשותף שקיים בינינו. בסך הכול אני אופטימי".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
דוס פתוח

  מזכ"ל תנועת עזרא במאמר...

גלובליזם ופטריוטיזם

  משה פייגלין במאמר נוקב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם