לאן כולם רצים

ms 8 running
זה כבר מזמן לא 'שם' במדינת תל אביב, וכמעט לכל כיוון שמסתכלים אליו רואים דמות מתנשפת. כמו בכל דבר, גם תופעת הריצה העממית ששוטפת את המדינה ואת העולם טומנת בתוכה הרבה מאוד בריאות נפשית וגופנית ואפילו מינימליסטיות של זוג נעלים ושמים, ומאידך גיסא יכולה להפוך לדת ולהגיע להתמכרות מסוכנת, וכמובן תעשייה משומנת מסביב * קבלו הצצה לטרנדים החולפים בעולם הריצה, לעולם המרוצים המקצועי, לעומק וליופי העממיים, לפסיכולוגיה ואולי גם קצת למשמעות של הרצון שלנו לצאת לרוץ * ואתם שם על הספה, תרגישו לגמרי בנוח, רובנו סטטיסטית נחזור לשם בשלב כלשהו

איתמר מור

עד לפני שלוש שנים אמיר לובנר לא חלם על אפשרות לרדת לרחוב במדרגות במקום במעלית. על האפשרות לעלות במדרגות הוא כלל לא שמע. אולם אז, באחד הימים, הוא קבל מייל במערכת הפנימית של חברת ההייטק שבה עבד באותם ימים, שסיפרה על קבוצת ריצה חדשה שנפתחת במקום העבודה. "מחקתי את המייל", הוא מספר. "אבל תוך כמה ימים התחילו סביבי שיחות, דיבורים על האימונים, מרוצים, יעדים. אני רגיל להיות בעניינים. הרעיון שארוץ נשמע לי הזוי, אבל גם רבים מחבריי לעבודה חשבו על האפשרות שהם ירוצו כטירוף מוחלט והנה אני רואה אותם עושים את זה, מתלהבים ושמחים. החלטתי לבוא רק לאימון אחד, רק כדי לסמן וי. אחרי זה בא עוד אימון ועוד אחד ואז העולם התהפך".

כיום, כמעט שלוש שנים אחרי אותו אימון יחיד, יש ללובנר ברזומה שני מרתונים ("כרגע מתאמן לשלישי, שיהיה בתחילת נובמבר בניו יורק"). במרתון ירושלים האחרון הוא דורג חמישי במקצה החצי מרתון בשכבת הגיל שלו. "הכול השתנה", הוא מספר. "אני קם כל בוקר בארבע וחצי ורץ לפחות שעה וחצי. כל יום. התזונה שלי נהייתה מדויקת. הבית הפך לבריא יותר. הזוגיות שלנו התחזקה. ירדתי 30 קילו. התפטרתי מהעבודה, פתחתי עסק עצמאי שמאפשר לי גם להרוויח יותר וגם להיות יותר בבית. מבחינתי הריצה הייתה תחילתו של מהפך".

אם הסיפור הזה נשמע לכם מיוחד, נראה שאתם עדיין לא חיים את טירוף הריצה ששוטף את ישראל ואת העולם בכלל בעשור האחרון. אינפלציה בלתי נגמרת של אירועים, מרוצים, קבוצות, יזמות ומיזמים, מנסה לספק את הדרישה ההולכת וגדלה מצד קהילת הרצים הישראלית. אם פעם היו פה לכל היותר חמישה מרוצים סולידיים בשנה, שבהם השתתפו לא יותר מכמה אלפים, כיום מדובר על מאות אלפים המשתתפים בעשרות אירועים. כמעט כל מועצה מקומית, יישוב קהילתי ולפעמים אפילו שכונה מתהדרים כיום במרוץ משלהם. ישנם גם כאלו המרחיקים נדוד למרתונים בחו"ל, למרוצי אקסטרים כמו טריאתלונים, תחרויות "איש ברזל" או אולטרה-מרתונים.

איש מקצוע העובד בתעשיית המרוצים אומר כי מה שקורה כיום בישראל הוא טירוף מוחלט. "אנשים מחפשים כל הזמן אטרקציות וכל מיני חידושים. ריצה של 10 קילומטרים הפכה להיות משעממת. חברות ההפקה ממציאות כל מיני קונספטים. מרוצי שליחים, מרוצי זריחה, מרוצים מדבריים, מרוצים שמשלבים בתוכם אתגרי אקסטרים כמו טיפוס על הרי געש רדומים, על החרמון או על צוק מנרה, מרוצים שכוללים מכשולים עם מעברי בוץ, טיפוס על חבלים, עבודת צוות ומה לא. צריך להמציא את הז'אנר מחדש ללא הפסקה ולהביא חידושים".

מערך שלם מתחזק את התעשייה הזאת: חברות הפקה, יישומונים (אפליקציות), חנויות מתמחות המשווקות ציוד, ביגוד, הנעלה וחפיצים אלקטרוניים (גאדג'טים), צלמים, תזונאים, פיזיותרפיסטים, רופאי ספורט וכמובן קבוצות ריצה, מאמנים ואפילו פסיכולוגים. השמועות אומרות שכולם מתפרנסים לא רע מהטרנד הלוהט. אם פעם ריצה נחשבה לענף הספורט "הזול" ביותר, זה שבו מספיק רק לנעול נעליים ולצאת לדרך, כיום מדובר בענף שמגלגל עשרות מיליוני שקלים. הביגוד המתוחכם, שעוני הריצה והדופק שהולכים ומשתכללים והדגמים החדשים של הנעליים היוצאים לשוק מדי שבוע, גורמים לרבים לפתוח את הארנק לאהבה החדשה.

הרב אקשטיין רטורנו: "בחורה שיוצאת לריצה בחום של 38 מעלות כשבחוץ אובך כבד, רק משום שהיא לא מסוגלת לוותר על ה-10 ק"מ היומיים שלה, היא מכורה. אין פה לא בריאות ולא שום דבר חיובי. היא אינה עושה זאת משום שהיא בוחרת אלא משום שהיא בורחת. אלו אותן אותיות, אבל בתנועה פנימית הפוכה. זה בדיוק כמו לברוח לאוכל, לקניות או לכל התמכרות אחרת, כדי לפצות על תחושות פנימיות שאני לא מסוגל להתמודד אתן בדרך אחרת"

 

אז לאן כולם רצים? איך ממדינה של בטטות-כורסה הפכה ישראל למעצמת ריצה שבה השכן מימין עשה מרתון, וההוא משמאל כבר בדרכו לחצי איש ברזל?

ריצה הייתה מאז ומעולם הענף המרכזי באתלטיקה. תחרויות בתחום התקיימו כבר בעת העתיקה ביוון, ברומא ובמצרים. גם בעת החדשה המשיכה הריצה להיות ענף מרכזי, אולם קרנה עלתה וגבהה בעיקר בעשורים האחרונים עם התגברות המודעות לאורח חיים בריא. הנימוקים הבסיסיים המצדיקים התמקדות בריצה דווקא קשורים בזמינות. אפשר לרוץ בכל מקום וכמעט בכל מזג אוויר, גם אם אתם בחופשה בארץ או בחו"ל. אז אמנם כבר לא זול לרוץ כמו פעם, אך עדיין מדובר בענף שעלותו הכספית היא הנמוכה ביותר, בתנאי שאינכם מרבים להשתתף במרוצים או חייבים להתחדש כל העת בציוד.

קרנה של הריצה עלתה גם בזכות תרומתה המשמעותית לירידה במשקל. ריצה היא אחד מענפי הספורט שבהם הגירעון הקלורי מרשים ביותר. היא גם הזדמנות לפתח יכולות חברתיות: רוב הרצים עושים זאת לפחות עם עוד חבר, או אפילו בקבוצה. השפה המשותפת ותחום העניין מחברים בין אנשים. רבים מספרים כי הריצה מעניקה להם זמן למחשבות, לחשבון נפש ולסדר פנימי. במקום לשלם ליועצים או לפסיכולוגים, ריצה ארוכה וטובה מולידה תובנות ופתרונות לבעיות.

"אנשים מתחילים לרוץ כסוג של קפריזה, שיגעון, כי יש להם מרוץ של שני קילומטרים ליד הבית. בשלב הבא הם מגלים שהם יכולים לרוץ גם 5 ק"מ, ואז הם מכוונים למרוץ 10 ק"מ כי 'לרוץ עוד פעם 5 ק"מ זה לילדים'. תוך חצי שנה הבנאדם כבר במחשבות על חצי מרתון. זה רק עניין של זמן עד שהוא יהיה חייב מדבקה של 42.2 על האוטו, כי 'היום כולם עושים מרתון'. אחרי המרתון הוא כבר חייב משהו חדש.
כשהקילומטראז' מתחיל לטפס

למרות כל זאת, לטרנד האצני יש גם צדדים פחות זוהרים, ואלו נוגעים כמעט בכל היבט: כלכלי, משפחתי, חברתי, בריאותי ולפעמים אפילו פסיכולוגי. מאמנים בכירים בתחום מספרים כי פרק הזמן הממוצע שבו אנשים מגיעים כיום מ"מצב בטטה" לריצת מרתון הצטמצם לשנתיים בלבד. "מדובר במהירות מטורפת, ולטעמי גם לא בריאה", אומר אחד המאמנים הבכירים בתחום, שמעדיף להישאר בעילום שם, בשל העובדה שיש לו לא מעט לקוחות שכאלה. "אנשים מתחילים לרוץ כסוג של קפריזה, שיגעון, כי יש להם מרוץ של שני קילומטרים ליד הבית. בשלב הבא הם מגלים שהם יכולים לרוץ גם 5 ק"מ, ואז הם מכוונים למרוץ 10 ק"מ כי 'לרוץ עוד פעם 5 ק"מ זה לילדים'. תוך חצי שנה הבנאדם כבר במחשבות על חצי מרתון. זה רק עניין של זמן עד שהוא יהיה חייב מדבקה של 42.2 על האוטו, כי 'היום כולם עושים מרתון'. אחרי המרתון הוא כבר חייב משהו חדש. אז יש כאלה שפונים לאולטרה-מרתונים: 60 ק"מ, 100 ק"מ ואפילו 200. יש רצים שפונים לכיוון תחרויות אקסטרים של חצי איש הברזל ואיש הברזל. יש מי שעוברים ממרתון למרתון, ואחרי שהם סיימו את כל מה שיש בארץ, הם טסים לחו"ל. זה סחף מאוד עיקש וחזק. יש בו המון לחץ חברתי. אני מתפרנס ממנו לא רע, אבל הוא לא בהכרח בריא".

איך ריצה יכולה להיות לא בריאה?

"בוא ניתן כמה קווים לדמותו של האצן החובב. קבוצת הגיל הגדולה ביותר של משתתפי מרתונים בכל העולם היא אנשים ונשים בגיל 40-50. רובם סוחבים על עצמם משקל עודף של 10 ק"ג לפחות, אם לא יותר. מדובר באנשים עסוקים שישנים מעט מדי, מחזיקים קריירה במשרה מלאה ומשפחה. מעבר לאימוני הריצה אין להם מעטפת נוספת שמחזקת את הגוף, כמו אימוני כוח ושרירי ליבה (אימונים המחזקים את השרירים הפנימיים המסייעים ביציבות ותמיכה). הם נפצעים הרבה יותר בהשוואה לאצנים מקצוענים, ולמרות כל הנאמר לעיל הם לא יוותרו על מרתון, אם לא שניים, בכל שנה. זה לא בריא ולא הגיוני. לשם השוואה, אתלט מקצועי מתחיל להתאמן 15 שנה לפני שהוא עושה את המרתון הראשון שלו. הגיל הממוצע של אצן מקצועי הוא 28. ריצה היא הקריירה שלו. הוא ישן לפחות 8 שעות בלילה. יש לו מערך תמך של תזונאים, מעסים, רופאי ספורט וטיפולי מניעה שוטפים. זה לא כוחות".

למרות כל הנאמר לעיל, מדי שנה מצטרפים עוד ועוד אנשים למעגל מסיימי המרתונים וגם מרוצים ארוכים יותר. קחו למשל את אלי מוסקוביץ', אדם נורמטיבי לחלוטין המתגורר במושב יונתן שברמת הגולן, שרץ כבר כמעט עשור. במהלך השנים הללו הקים מוסקוביץ', יחד עם חברים נוספים, את קבוצת "רצי רמת הגולן". הקבוצה הפכה לחלק ממערך התמיכה של אלי ביעדים שהציב לעצמו, החל מהמרתון הראשון וכלה בשלושת האולטרה-מרתונים שעשה בשלוש השנים האחרונות (61 ק"מ בשנה הראשונה, ו-100 ק"מ כל פעם בשנתיים שאחריה) במסגרת "מרוץ סובב עמק". כששואלים את אלי מה גורם לאדם שפוי לרצות לרוץ 100 ק"מ, הוא אומר שהתשובה היא "שאין תשובה".

"אני מעריך שזה קשור לצורך שלי להוכיח לעצמי שאני מסוגל. צליחה של אתגר שכזה היא סוג של הוכחה לכך שהתעצומות האלה קיימות בי".

אתה מרגיש שהריצה הופכת אותך לאדם טוב יותר?

"זאת שאלת מיליון הדולר. אני רוצה לחשוב שכן. מצד שני כשאני מתאמן למרוץ של 100 ק"מ, אני פחות בבית, פחות עוזר. כשאתה כבר מגיע הביתה השרירים כואבים ואתה עייף. אין יותר מדי חיוניות באדם שסיים אימון של שש שעות ריצה רצופה. אימונים כאלה מתקיימים, בדרך כלל, לפנות בוקר ולאחריהם אתה ממשיך ליום עבודה. זה יום שבו אתה לא 'ידידותי למשתמש'. באופיי אני אדם לחוץ ומאוד משימתי. אשתי אומרת שהיא חשבה שאם ארוץ ריצות ארוכות, רמות הלחץ אצלי יפחתו ואהיה משוחרר יותר. אני רוצה לחשוב שזה נכון. אני יודע שהריצה עושה אותי שקול יותר. במהלך ריצה שכזאת עולים לך בראש כל מוסדי ארץ. אתה חוזר מריצה עמוס מחשבות ותובנות. לא פעם הדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזר מריצה זה להתיישב לכתוב, כדי שאחר כך אוכל ליישם. אני תמיד חוזר מהריצה שמח יותר, חייכן, אנרגטי. כמובן, מדובר בריצות סולידיות ולא באימונים מפרכים. במקומות האלה הריצה עושה אותי אדם טוב יותר".

אלמנטים ברורים של דת

בניסיון להבין את החידה מה גורם לאנשים להתחיל לרוץ נכתבו גם מחקרים על קווי הדמיון בין ריצה לאמונה דתית. "בריצה יש כל המרכיבים של דת", אומרת פסיכולוגית ההתנהגות דריה ליימן. "הריצה מלאה באביזרי פולחן: בגדי ריצה, מנשאי מים, מדבקות, ג'לים, ערכות שתייה, גרבי לחץ, שעונים ועוד סמלי סטטוס. כפי שאדם דתי יודע לזהות דתי אחר לפי סימנים כמו כובע, אורך חליפה, פאות, ציצית או גודל כיפה, רצים מזהים זה את זה במבט על השעון או על המכונית.

"רצים רבים הם 'חוזרים בתשובה' כשהריצה היא תשובת משקל לאורח חיים לקוי. גם לרצים יש 'מקומות מקודשים': מרתונים מרכזיים או תחרויות שיצא להם שם כמשהו שהכרחי לעבור ואם אתה לא שם אתה לא קיים. גם פה ישנם כמובן 'רבנים' או 'מורים רוחניים' – מאמנים, פייסרים (מכתיבי קצב בתחרויות, א"מ), פיזיותרפיסטים, מכונים מקצועיים ועוד. יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה: תכנית האימונים המקודשת ולצדה מאמרים, ספרים, הרצאות וכתבות. כמו בדת, גם פה האלמנט הקהילתי בולט בצורה חזקה עם קבוצות ריצה ומועדונים. ומעל לכול ישנה האמונה. הריצה היא התמודדות אינטנסיבית של האדם מול עצמו, מול מחשבות ורגשות. בלי אמונה בעצמך וביכולותיך לא תגיע לשום מקום. אנשים לא רצים מרתון בגלל החלק ההגיוני, אלא אך ורק בגלל החלק הרגשי-פסיכולוגי".

למה בעצם אנשים מתחילים לרוץ?

"בדרך כלל המוטיבציה הראשונית היא חיצונית, כמו למשל 'אני רוצה לרזות'. הבעיה עם התשובה הזאת היא שהיא לא תספק כשיופיעו הקשיים והאדם ירגיש שהוא לא מסוגל יותר. קשה מאוד לצלוח אתגר פסיכולוגי כמו מרתון, רק מכוח מוטיבציה חיצונית. בשלב הזה חייבת להגיע מוטיבציה פנימית, כלומר הזדהות פנימית ואפילו הנאה מעצם הדבר. מי שמצליח לרוץ מרתון חווה חוויית מסוגלות שתשפיע עליו בכל רובדי החיים. מסוגלות היא 'בת הדודה' של הביטחון העצמי. בריצה אתה שואל את עצמך: האם אני מאמין שאני מסוגל לעשות את זה? האם אני מסוגל לסיים אתגר כזה? זו תחושה שאין גבול ליכולות שלך. כשזה כיף ונעים אתה לא זקוק לצידוק".

את אומרת שאנשים ממשיכים לרוץ כי הם נהנים מזה?

"קודם כול, כן. אני באופן אישי אוהבת מאוד לרוץ. אני לא מוותרת על הריצה היומית שלי. גם מי שנהנה פחות מעצם הריצה, נהנה מהערכים המוספים: הרגשה טובה, תדמית, קבוצת שייכות למועדון אליטיסטי. הרבה מאוד אנשים בגילאי 40 מוצאים בריצה פתרון לשעמום שלא פעם תוקף בשלב הזה של החיים, שבו כבר יש לך בית, קריירה וילדים גדולים. משבר אמצע החיים נוקש בדלת, והתחושה היא שחייבים לעשות משהו חדש ומרגש. חלק מהאנשים מתפטרים או מתגרשים ופוצחים בפרק ב' של קריירה או זוגיות. ישנם כאלה שמתחילים לעשות מרתונים. אני מסכימה שמנקודת מבט הגיונית-שכלית, התופעה הזאת נראית אידיוטית. אבל מי שנמצא בפנים מביט על זה מנקודת מבט רגשית. הוא מאוהב בריצה, בציוד ואפילו באבק שעל הנעליים שלו".

נו, להתלהב מאבק הרגליים מעורר הקשרים של יצרי עבודה זרה קדומים, מה ששוב מחדד לאן הטוב הזה יכול להגיע.

העצמה אישית עם קצת זיעה

נקודת המסוגלות והאתגר שבריצה הפכה אותה גם לכלי עבודה אצל מאמנים (קואוצ'רים) ואנשים העוסקים בהעצמה והובלת תהליכים. אחד מהם הוא נתי שיוביץ', מנכ"ל חברת "ראשית יועצים – לנהל כמו הגדולים", חברה המתמחה באימון בתחומי הפיננסים, השיווק והניהול. שיוביץ' לא רץ מרתון ("רק חצי" בינתיים), אך מקפיד על ריצה כחלק מסדר יום קבוע ותובעני, כשאת הערך המוסף של הריצה לתהליכי העצמה וההתפתחות הוא לא יכול שלא לראות.

"קואוצ'ינג מגיע במקורו מתחום הספורט", הוא מסביר. "העצמה פנימית היא בחלק מהמקרים רכיב שיש לו השלכות נוספות. אני מלווה בעיקר מנהלים. אלו אנשים שלא מסוגלים לספר לעצמם שהם באמת כאלה טובים ומעולים בזמן שהם סוחבים על עצמם 30 קילו עודפים. אנשים לא יכולים לחיות בניגודיות כזאת. אדם רואה שהוא לא מוותר לעצמו בעסקים, שהוא מציב יעדים ועומד בהם. ומגיע רגע שבו הוא שואל את עצמו איך יכול להיות שרק במה שנוגע למשקל, לבריאות ולמראה החיצוני שלו הוא נכשל. כל שיחה על מצוינות מתרחבת לתחומים נוספים כמו הורות וזוגיות. כשאדם מגלה שהוא מסוגל לזוז קדימה, הוא זז כמכלול. גם בתחום הבריאותי".

כמאמן אישי-עסקי אתה תעודד לקוח שלך לעסוק בספורט?

"ודאי שלא. כמאמן אסור לי להיות שיפוטי, מה גם שאין לי שמץ של מושג מה טוב בעבורו ומה לא. יחד עם זאת, כשמגיעים לדבר על צמיחה והתפתחות עסקית, כמעט תמיד הלקוח יעלה זאת בעצמו. מדובר על שלב שבו הוא בוחר להוסיף לתהליך מרכיבים שלא הוגדרו מלכתחילה. ריצה, למשל, מצליחה לגלות את הערך המוסף של המסוגלות האנושית. הביטחון העצמי עולה, הוא מרגיש טוב יותר עם עצמו, האמונה בעצמו מקבלת דחיפה. אני עצמי הלכתי לישון אתמול בלילה בשלוש לפנות בוקר, כי רק בשתיים ורבע יצאתי לריצה. יצאתי למרות השעה המאוחרת כי הייתה לי מחויבות לעצמי. ישנתי מעט מאוד לאחר מכן, אבל אני שמח. האלטרנטיבה הייתה נקיפות מצפון על כך שאני לא עומד במילה שלי, בחוזה האישי שחתמתי עם עצמי. יש לכל זה השלכה כוללת, הוליסטית".

נכון יהיה לקבוע שבקרב מנהלים ריצה הפכה לסמל סטטוס?

"לחלוטין. ריצה היא תת-מועדון בתוך עולם המנהלים וכולם רוצים להיות בפנים ולמקם את עצמם במדרג. זה מתחיל בפגישה הראשונה של שני אנשי עסקים. אחד רואה את שעון הריצה על היד של זה שמולו. הוא שואל איפה הוא קנה, והוא מספר על המרתון שהוא עשה בברצלונה. זה שמולו מספר חוויות מהמרתון בווינה. ככה מתגלגלת לה רבע שעה של שיחת 'תותחים'. אגב, נשים מנהלות לא יוצאות דופן בעניין הזה. אצל המון מנכ"ליות ומובילות ארגונים הריצה היא חלק מהחליפה שמעידה על ההצלחה שלהן".

הריצה עושה את שלה גם בתחום הלחץ החברתי והעיצוב הקהילתי. כיום כבר ישנם לא מעט "יישובים רצים" שבהם הריצה תופסת חלק משמעותי בתרבות המקומית. היישוב הדתי מצפה הושעיה שבגליל הוא דוגמה בולטת לכך. דודי בר יוסף המתגורר בהושעיה (וכמובן גם רץ) מספר על כמה וכמה קבוצות ריצה ביישוב. "יש לנו פה לפחות שני מאמני ריצה, אחת מהם היא אישה שפתחה קבוצה לנשים", הוא מספר. "המון אנשים ביישוב נוסעים לחו"ל לתחרויות, למרתונים, לתחרויות אקסטרים. יש לנו ביישוב דור שלישי של רצים. לא נדיר לראות ברחובות הושעיה סבא רץ עם נכדים".

איך נוצרת תרבות כזאת?

"אני לא חושב שמדובר בתרבות שנוצרת, אלא בנתונים מאפשרים היווצרות. הושעיה הוא יישוב בחתך סוציו-אקונומי גבוה. אנשים פה מעורים בטרנדים והם חלק מהטרנד. יש פה גם המון אנשים שהגיעו לריצה בגלל בריאות, משבר במשפחה, בזוגיות או משבר אמצע החיים הידוע. ישנו גם הלחץ החברתי שמאפיין יישובים קטנים. בהושעיה, לא משנה באיזו שעה של היום, כולם מסביבך רצים. זה רק עניין של זמן עד שתשאל את עצמך אם משהו לא בסדר אתי שאני לא רץ. השיחות בסוף התפילה הן על ריצה, תחרויות, תוצאות ושעוני ריצה. אנשים מחליפים חוויות מהאימון האחרון ועל איך המאמן קרע להם את הצורה. יש קבוצות וואטסאפ בנושא. נוצרת אווירה שאתה לא יכול להתכחש לה".

גם יהודה שווייגר, מנכ"ל המועצה המקומית אפרת - עוד יישוב אצני, שמתהדר ב-4 השנים האחרונות גם במרוץ הכולל מקצה חצי- מרתון, מהאתגריים בארץ - מתאר מציאות דומה. "אפרת מתאפיינת באוכלוסייה שמחפשת פעילויות פנאי וספורט ברמה גבוהה. יש פה אוכלוסייה אנגלוסקסית גדולה שספורט הוא חלק מתרבות האם שלה. המון תושבים משתתפים במרתונים בארץ ובחו"ל. הרעיון הוא לתת להם הזדמנות לאירוע ליד הבית".

"אין כזה דבר התמכרות טובה"

מי שפחות מתלהב מהטרנד הנוכחי הוא הרב איתן אקשטיין, המנכ"ל של כפר הגמילה "רטורנו", שחושב שחלק גדול מהרצים מגלים דפוסים של התמכרות לספורט. בשמיעה ראשונה הביטוי "התמכרות לספורט" נשמע מופרך, אולם כמו בכל התמכרות גם בריצה עלול להגיע שלב שבו אנשים משלמים מחירים לא הגיוניים בבריאותם, בקשרים החברתיים שלהם, בשלמות המשפחה ובהוצאות הכלכליות. בשונה מהתמכרויות "קלאסיות", התמכרות לספורט קשה יותר לאבחון מכיוון שהיא נהנית מתדמית "בריאה", אף שדפוסי ההתנהגות זהים לאלה של המכורים לסמים, לאלכוהול או לסיגריות.

איך נראית התמכרות לספורט?

"בחורה שיוצאת לריצה בחום של 38 מעלות כשבחוץ אובך כבד, רק משום שהיא לא מסוגלת לוותר על ה-10 ק"מ היומיים שלה, היא מכורה לספורט. אין פה לא בריאות ולא שום דבר חיובי אחר. כל מאמן מקצועי או רופא יאמרו שהתנהגות שכזאת היא הפך הבריאות. במילים אחרות: התמכרות לספורט היא מצב שבו אדם איננו מסוגל שלא לעשות ספורט וההרגשה איננה תוצאה של תהליך שכלי. הבחורה שרצה בחום ובאובך, אינה עושה זאת משום שהיא בוחרת אלא משום שהיא בורחת. אלו אותן אותיות, אבל בתנועה פנימית הפוכה. זה בדיוק כמו לברוח לאוכל, לקניות או לכל התמכרות אחרת, כדי לפצות על תחושות פנימיות שאני לא מסוגל להתמודד אתן בדרך אחרת".

האם לא עדיף לברוח לספורט מאשר לאלכוהול או לסמים?

"אין כזה דבר 'התמכרות טובה'. טיפלתי לפני כמה שנים בבחור, איש הייטק מוצלח ורציני, שסיפר לי שהוא רוכב כל בוקר 60 ק"מ באופניים. אמרתי לו שזה פנטסטי. הלוואי עליי. הוא אמר לי: 'אתה לא מבין, אני נוסע גם כשאני לא רוצה'. המשפט הזה לא הגיוני. איך אדם עושה משהו שהוא לא רוצה לעשות אותו? זו בדיוק ההגדרה להתמכרות. אני עושה משהו אף על פי שבמחשבתי אני מבין שהוא לא נכון, כמו לצאת שוב לריצה אחרי שכבר רצתי בבוקר. הרוכב הזה עבר ב'רטורנו' טיפול רגשי שלאחריו הוא אמר לי שיש שני סוגים של רוכבי אופניים: 'אלו שרוכבים לשם, ואלו שרוכבים משם'. כשאדם בורח הוא עושה דברים ממקום הישרדותי. הוא יכול לרוץ ולרכוב עד אין גבול, ללא שום התחשבות בתנאים האובייקטיביים. בדיוק כמו שאדם מעשן יהיה מסוגל לקום ולנסוע באמצע הלילה 30 ק"מ לפיצוצייה כדי לקנות סיגריות".

אז מה הפרמטרים שמגדירים התמכרות לריצה?

"המדד העיקרי הוא המחיר שאתה מוכן לשלם בשביל לעשות את מה שאתה עושה. ככל שהמחיר הוא יותר לא-רציונלי, לא משנה אם מבחינה כלכלית, בריאותית, חברתית, משפחתית, בסדר היום או העבודה, הדבר מעיד על התנהגות שנכנסת לתחום ההתמכרות. ראיתי מקרים שבהם עיסוק בספורט הביא לפירוק של משפחות, פיטורין מעבודה או הוצאות וקניות בלתי מרוסנות. הדבר היחיד ששונה בהתמכרות לספורט מהתמכרויות אחרות, הוא שכאן ההתמכרות באה במסווה של עיסוק בבריאות כביכול".

התמכרות, דת, טרנד אפנתי או עניין בריאותי, ברור לחלוטין שהריצה ממלאת מקום חשוב אצל כל מי שעוסק בה. אפשר להבין, אפשר לבקר, אך ברור שבתוך הפעולה הטבעית והאינטואיטיבית הזאת (ראיתם פעם ילד שלא רץ?) מסתתרת מהות עמוקה. בשונה מהריצה הטבעית של הילדים, הריצה ה"מבוגרת" של היום היא ראוותנית, עם מצעד צבעוני של בגדים, אביזרים, עיטורי גבורה וסמלי סטטוס. אפשר להשלים עם הטרנד, אפשר ללעוג לו ולראות בו לא יותר מתחליף נוסף לחיפוש משמעות. יש מי שעולה למסלול הריצה כדי לרדת ממנו יפה, רזה וצעיר לנצח. אחרים רצים כדי לברוח או כדי למצוא משהו. כך או אחרת, זה לא עניין של כושר או כישרון. כל המומחים מסכימים היום כי כל אחד יכול לרוץ כמעט כל מרחק. פונקציית המרחק היא בראש ובראשונה בראש. שם מתרחש עיקר הריצה. זוהי חוויה שעוברים אותה לבד, אך לא בהכרח בבדידות. בפנים, בתוך מעטפת הגוף, מתחבאים התקוות והפחדים, הסביבה העוטפת וגם זו הדוחה. וכשאתה קושר את הנעליים ויוצא שוב לדרך, אתה בוחר מחדש לאיזה מהקולות הפנימיים להאמין.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אל"ף-בי"ת בספורט

  מילון מושגי הספורט המלא...

כדור קיבלוה

  יאיר יעקבי בטור ספורט...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם