תרבות הגוף?

ms 4 sport yehudi
היהדות אמנם נלחמה נגד הסגידה לגופניות שהביאה איתה התרבות ההלניסטית, אבל לאורך כל הדורות עודדו חכמי ישראל את העיסוק בפעילות גופנית * מספרות השו"ת עולה כי יהודים השתתפו בתחרויות היאבקות, במסעות ציד ובתחרויות סיף * מה חשב הרמב"ם על משחקי כדור, האם מותר לקפוץ בנג'י מגשר ומתי מותר להשתתף במרוצי סוסים? *הספורט בראי היהדות

הרב משה צבי וקסלר, ראש הישיבה התיכונית בני עקיבא בבני ברק

למילה "ספורט" יש מיתוג חיובי מאוד, בפרט אצל בני נוער. אבל אם נחליף את המילה "ספורט" בביטוי "תרבות הגוף", זה כבר יישמע קצת פחות טוב.

יחסה של היהדות לתרבות הגוף הוא לא פשוט. מאז ימי החשמונאים היהדות נתפסת כאנטיתזה של היווניות, היא התרבות ההלניסטית שחרתה על דגלה את פיתוח תרבות הגוף. זאת, בהנגדה לתורת ישראל, אשר מקדשת את תרבות הרוח ומייחסת לגוף חשיבות ככלי למקומה של הנשמה ולא כמטרה בפני עצמה.

אך האם תורת ישראל אכן נגד כל מה שקשור בספורט?

עד שזיעתו נוזלת

נקדים ונאמר שבוודאי שאין מקום לאותה תעשיית ספורט ועיסוק בפרשנויות ספורט והשקעת זמן מיותר, כאשר מסביב נשפך כסף רב. אין להתיר שום איסור דאורייתא או דרבנן בשביל הספורט, ובהם חילולי שבת וחג, פגיעה בנושאי צניעות או הסרת כיפה בזמן משחק.

הדבר שבוודאי מותר, ואפילו מומלץ, הוא העיסוק בספורט עצמו: חילוץ עצמות, אוורור וכמובן חיזוק הגוף. כשמתבוננים במקורותינו מוצאים את הגישה הזאת לכל אורך הדורות, במישרין ובעקיפין.

התורה מצווה עלינו לשמור על גופנו: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ט', ט"ו). בציווי זה מקופלת כל החשיבות של שמירה על הגוף. אחד מהאמצעים לשמור על הגוף הוא הנעתו, או כפי שכותב הרמב"ם בהקדמתו לפרקי אבות (פרק ה'): "הנכון שיָשים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו והמשך מציאותו על השלמות, כדי שיישארו כלי כוחות נפשו, אשר הם איברי הגוף, שלמים, ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המידות והמעלות השכליות". לפי הרמב"ם, הגוף הוא מכשיר לשלמות הרוחנית, ויש לשמור עליו פן ייפגם וכך יקשה על האדם לעבוד את ה'. גם המהר"ל דן בכובד ראש בזיקה שבין הגוף לנפש, וטען כי הפעילות הגופנית משמשת מצע ורקע לפעילות האינטלקטואלית.

הרב עובדיה: "חייב כל אדם לשמור על מצב בריאותו, שתהיה לו נשמה בריאה בגוף בריא, אבל מכאן ועד הקדשת עצמו לספורט - רחוקה הדרך מאוד מאוד"

הרמב"ם בחיבורו "על הנהגת הבריאות" שופע הוראות וכללים הנוגעים לעולמה של ההתעמלות על השלכותיה השונות, ובכללן הרפואיות. עיקר חידושו ברצון להפוך את הפעילות הגופנית לחלק אינטגרלי מאורח חיי היהודי. הגדרת ההתעמלות על פי הרמב"ם הייתה מדעית, וכמו הקדימה בשנים רבות את זמנה, כאשר הבסיס להגדרה היה הרעיון האירובי.

הרמב"ם שטח משנה מפורטת וסדורה בנוגע להתעמלות: משך הפעילות, מיקומה בלוח השעות היומי, סדריה, דרגות הקושי שבה ובעיקר מעלותיה: רפואה מונעת, חיזוק הנפש והנאה לשמה. הרמב"ם לא ויתר לקשישים ואף לא לחולים, והמריצם לעסוק בפעילות בהתאם ליכולת. כמובן, צריך לסייג שלא הכול בהכרח מתאים לימינו אנו. הרמב"ם יעץ למתעמלים כדלקמן: "ראוי שתקדים ותחפוף הגוף ותמרחהו (בשמן עיסוי) קודם ההתעמלות. ואחר כך יתעמל לאט וידריג, עד שיגיע לתכלית ההתעמלות וימשיך כל עת שתמצאו יפה המראה (כלומר רענן), ומהיר אל התנועה ותמצא חומו שווה וזיעתו נוזלת; ואולם מיד שישתנה דבר מאלה העניינים, יימנע מהתעמלות" (פרקי משה ברפואה, יח, 14).

הרמב"ם זכה לשבחים מפי מלומדים בני דורו, ואף זמן רב לאחר פטירתו.

הפעילות הספורטיבית, אליבא דהרמב"ם, אינה יכולה להסתפק רק בריצה וקצת התעמלות; הרמב"ם סבור שיש גם לעסוק במשחקי כדור: "ההתעמלות לכול, לצעירים ולזקנים, וטוב יותר מהתעמלות - המשחק בכדור, משום שבמשחק יאפשר לך שתניע האיברים כולם". (פרקי משה ברפואה, מאמר י"ח, פרק י', צחוק בכדור קטן).

הרמב"ם המליץ על המשחק בכדור בהשפעת כתבי גלנוס, ובפרט ספרו "עימול בכדור קטן", וכן מהשבח שייחס לדבר אבן רושד בן זמנו. המשחק בכדור נראה בעיני הרמב"ם כמועיל לחיזוק "עליוני גופם" של המתעמלים. לבד מן ההיבט הרפואי שייחס הרמב"ם למשחק בכדור, הוא ראה בו גם מקדם פסיכולוגי חשוב לבריאות הנפש, או כלשונו: "שתגיל הנפש ותשמח בו".

התעמלות בוקר באיטליה

התייחסויות נוספות לפעילות הגופנית נמצאת אצל תלמידי חכמים נוספים בימי הביניים. רבי נתן בן רבי יחיאל מרומא הגדיר את ההתעמלות בראשית המאה ה-12 כדלקמן: "פושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהם ולאחריהן, וכן רגליהם על גבי יריכותיהן ומתחממין ומזיעין, והוא כמין מעשה רפואה". עמנואל הרומי, איש המליצה היהודי המפורסם (1261-1336), כתב אמרה שנונה בחרוזים המבטאת את יחסו לספורט: "מה דרך העצל? כעבד ישאף צל. ואשר על גופו יחמול, יתרון לו שיעמול".

ישנה עדות מעניינת מדברי רבי דויד אבן-יחיא, חכם יהודי שהגיע לאיטליה מספרד בראשית המאה ה-16 ועסק בהוראה: "וזולת כל זאת אני הייתי מחזיר למוטב אל התלמידים הקטנים ומתעמל עמהם עד עת האוכל". השימוש בהתעמלות כאמצעי חינוכי, ובשעות הבוקר, ואף התנהגותו תוך כדי שימוש בדוגמה אישית, שיקפו את הלך הרוח של המחנכים אז.

בדורות האחרונים חייבו הרבנים את העיסוק בספורט לשם הבריאות וההתרעננות. הרב שמשון רפאל הירש, שדגל בהשקפה חינוכית של "תורה עם דרך ארץ", שילב לימודים כלליים עם לימודי קודש. בין הלימודים הכלליים נכללה גם הפעילות הגופנית לצורך בריאות הגוף.

הרב קוק ראה לנגד עיניו את דמותו המתחדשת של היהודי התורני, המשלב בלימודו בניין ארץ ישראל וכיבוש האדמה. על מנת להשיג מטרה חשובה זו מעודד הרב את תלמידיו לעסוק בפעילות גופנית לחיזוק הגוף, ורואה בה ערך מחנך להתעלות רוחנית. לדעתו אווירה של ארץ ישראל מקודש ולכן הגבורה הגופנית איננה מחלישה את הנשמה, אלא מוסיפה בה כוח ורעננות. באורות התחיה ל"ד הרב קוק משווה בין ההתעמלות של צעירי ישראל לייחודים שעושים הצדיקים העליונים – פסקה שהוא עתיד לספוג בעקבותיה ביקורת קשה:"ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור הא-להי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל".

כלאיים ברצועת כלבי הציד

מהאוצר של ספרות השו"ת עולה תמונה מעניינת על פעילויות גופניות שונות שהתקיימו בקהילה היהודית האירופית של ימי הביניים.

למשל, מתוארים יהודים, עשירים בדרך כלל, ששכרו לבניהם מורים יהודים המומחים באומנות הסיוף. על רקע הצטיינותם בענף זה, אסר הקיסר רודולףהשני במאה ה-16 על יהודי פראג להשתתף בתחרויות פומביות של סיוף. כמו כן מוזכרים יהודים שיצאו למסעות ציד בעקבות השפעת האצולה האירופית, וספרות השו"ת עוסקת בהלכות כלאיים בנוגע לרצועה שנקשרה לקולר כלבי הציד.

הרמב"ם המליץ מאוד על ענף ההיאבקות, ובספרות השו"ת של הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל) מצרפת מסופר על תאונה שנגרמה כתוצאה מתחרות בהיאבקות בין שני יהודים. הרא"ש פטר את ה"חובל" מתשלום נזיקין רק משום שהקרב ביניהם היה מוסכם, מוסדר ותחרותי. פסיקתו של הרא"ש מעניינת, הן משום שהיא מעידה על הטמעת הענף הנידון בקטגוריה של תחרות והן מכיוון שהיה בה בפסיקה משום מקדם עידוד ליהודים לעסוק בענף זה.

עדויות מעניינות על בחורים יהודים המתענגים "בצחוק התפיסה והאביקה" (היאבקות) עולות מכתבי הרמ"ף, רבי משה פרובנציאלו, מאיטליה (1560). התחרויות נערכו באווירה ספורטיבית נעימה והמנצח התכבד במאכל ובמשקה. יצוין כי בל"ג בעומר היו נערכות תחרויות שונות, חלקן היתוליות, בין הבחורים הצעירים.

הרב קוק: "ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור הא-להי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל"

תמונה מעניינת וחסרת תקדים עולה מספרות השו"ת ומתארת חיקוי ספורטיבי בעל משמעות חברתית של מנהגי האבירים לערוך ביניהם "טורניר", היינו עימות רכוב בכידונים ארוכים. מנהגים אלה חדרו לכמה קהילות בגרמניה ונערכו כחלק מהווי טקסי החתונה. פגיעות גופניות קשות ולא בלתי צפויות במהלך עימות ספורטיבי זה, גרמו לציבור לשלוח שאלות נוקבות להנהגה הרוחנית המרכזית. תשובת הרבנים הייתה קצרה ועניינית: אם מדובר בנוהג מקובל ובעל חוקים, יש לקיימו ואין לתבוע דמי נזק מהחובל. הרבנים ביססו את היתרם על הנימוק המנוסח כך: "משום שמחת חתן".בתשובתו של הרב עובדיה יוסף לשאלה: האם מותר לו לבן, שחייב בלימוד תורה, להקדיש עצמו לספורט? השיב הרב תשובה מפורטת ועיקרה: "אין זו דרך ישרה, ואם כי חייב כל אדם לשמור על מצב בריאותו, שתהיה לו נשמה בריאה בגוף בריא, אבל מכאן ועד הקדשת עצמו לספורט - רחוקה הדרך מאוד מאוד". אפשר להסיק מדבריו שאיננו שולל פעילות גופנית, אך בהחלט שולל ספורט כמקצוע.

בתשובה לשאלה זהה השיב הרב שלמה גורן, מי שכיהן כרב ראשי לישראל: "במידה שזה לצורך בריאות גופו, או שיתפרנס מזה, מותר, שדינו כדין לימוד אומנות או מקצוע... אבל בתור ספורט - דינו כביטול תורה". הרב משה פיינשטיין נשאל אם מותר להתפרנס מ"משחק הכדורים שנקרא ball", והשיב: "יש להתיר לצורך פרנסה, וכן לעניין המתפרנס מצידת חיות".

המהר"י ברונא (שו"ת סי' ע"א) נשאל בידי יהודים סוחרי סוסים אם מותר להם להשתתף במרוצי סוסים, והשיב כי אם מטרתם היא ללמוד את מלאכת הרצת הסוסים או לבחון את בריאותם ואת כושרם של הסוסים - רשאים הם לעשות זאת. הרמ"א מתבטא בחריפות נגד העוסקים בשעשועי בעלי חיים (ב"דרכי משה" או"ח ס"ב שט"ז, סעיף ב'). ה"פרי מגדים" (שם, אשל אברהם" ס"ק כ"ה) מתייחס אף הוא לכך ומעלה סברה כי מי שמתפרנס ממלאכה זו - מותר לו.

כמובן, יש להפריד בין עיסוק בספורט לבין צפייה בתחרויות. פוסקי ההלכה כמו הרב פיינשטיין והרב אבינר תמימי דעים שיש בכך משום ליצנות, ביטול זמן וביטול תורה. גם אותם פוסקים שדגלו בעיסוק בפעילות גופנית אסרו את הצפייה.

בנג'י וצניחה חופשית

פסיקות שונות ניתנו בעניין הספורט האתגרי. בשנים האחרונות בולטת מאוד התופעה של בני ישיבות המסכנים את עצמם בפעילויות אתגריות, בעיקר בתקופת "בין הזמנים". בשל ריבוי התאונות בקרב תלמידי הישיבות, נדרשו לכך כמובן הרבנים בפסיקותיהם.

הרב שלמה כהן-דוראס, במאמרו "סיכון עצמי למטרות ספורט", מתייחס לשעות הפנאי העומדות לו לאדם בתקופתנו, ולניצולן בעיסוק בענפי ספורט המסכנים את האדם, כגון קפיצות בנג'י מגשרים, צניחה חופשית, גלישה בגלשני רוח או בים סוער, סנפלינג, צלילה. האם מותר לאדם לסכן את גופו במידה? מסקנתו היא שחובת האדם לשמור על בריאותו הגופנית כמו הנפשית. שמירה זאת מחייבת את האדם להתרחק מסכנות, כמו שכתב הרמ"א (יורה דעה, קט"ז, ה): "ייזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה... ושומר נפשו ירחק מהם. ואסור לסמוך על הנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה".

ובאשר להסתכנות בענפי ספורט, כותב הרב שלמה כהן-דוראס שיש להבחין בין עיסוק בספורט לצורכי בריאות וריפוי, לבין העיסוק בו לשם בידור ולבין העיסוק בו לצורכי פרנסה. אם נעשה הדבר לצורכי פרנסה או לצורך בריאותו - יש מקום להיתר. ישנם ענפי ספורט מסוכנים שבהם כפסע בין העוסק ובין המוות. דווקא ההתרגשות היא המושכת את האדם לעסוק בהם, ולא בריאותו או פרנסתו. קרבה זו לסכנה היא שאוסרת את העיסוק בענפי ספורט אלה.

הסיכון העצמי וגבולות ההיתר והאיסור תלויים במידה רבה בתנאים המשתנים ובמציאות. יש להתחשב באיכות המכשור, בכושרו של הספורטאי ובתנאים העומדים לרשותו. אך מעל לכול, מעל לצורכי הבידור ומילוי הזמן הפנוי, חייב האדם שלנגד עיניו יעמוד ערך החיים שהעניק לו בורא העולם.

המגרש והחיים

הרב חיים דרוקמן, ראש מרכז ישיבות בני עקיבא, עודד את תלמידיו בישיבה לעסוק באימונים ובתרגילים לפיתוח כושר גופני, אך תמיד מתוך הגבלות של זמן, מקום, צניעות וניתוב הפעילות למישור האישי ולא התחרותי. בחינוך העל-יסודי, במכינות הקדם-צבאיות, חלק נכבד מזמנם של התלמידים מוקדש לפיתוח כושר גופני. בישיבות ההסדר נוהגים תלמידים רבים לעסוק בפעילות גופנית בשעות הערב וכן בימי שישי אחר הצהריים. הדבר נעשה בעידודם של ראשי הישיבות.

מורי ורבי הרב גולדוויכט זצ"ל, מי שעמד בראש ישיבת ההסדר ב"כרם דיבנה", עודד את תלמידיו לעסוק בפעילות גופנית. בכל יום שישי – אבל רק בו – היו באים תלמידי הישיבה למתקניה הנהדרים של מכללת גבעת וושינגטון הסמוכה, משחקים ומתעמלים. הדבר נעשה בהסדר שבין שני המוסדות.

אפשר בהחלט לראות היום כי הפעילות הגופנית מקיפה את כל רובדי החברה, כולל החברה הדתית והחרדית. אין חולקים על כך שהפעילות הגופנית והספורט בשיעור מסוים, ברכה בהם לגוף ולנפש. עידודם של הרבנים לעסוק בפעילות הגופנית הוא מטעמי שמירה על הבריאות, שעל ידי העיסוק בפעילות זו ושמירה על הבריאות יוכלו להיטיב לימודם ולמלא את ייעודם כשומרי תורה ומצוות. דרך זה התלמידים יכולים ללמוד גם את חשיבות הוויתור ההדדי, יפרגנו זה לזה וילמדו שבחיים, כמו במגרש – לפעמים מפסידים ולפעמים מנצחים.

צילום: חובב לנדאו, bible bike

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הקרב על כללי המשחק

  הרב איתי אליצור על...

"נו, מה עם ילדים?"

  סקירת הצגה חדשה שפותחת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם