תשאלו את דודו

m 11 dudu
דודו זר צופה במאבק על סגירת החינוכית מביתו בלוס אנג'לס, ומתפלל לביטול רוע הגזרה * הוא נשאר בגולה בגלל הילדים של אשתו, אבל מאוד מתגעגע, ממשיך להיות מעודכן פוליטית בנעשה כאן ומביע בגלוי את דעותיו על חלומות השווא של השמאל ועל הטרור הלהט"בי * דודו נזכר בערגה בימי "פרפר נחמד", שם היו עסוקים ביצירת תכנים איכותיים לילדים, מתעצבן על זועקי ההדתה ששכחו את מהותה של מדינת ישראל, ומספר בגילוי לב איך קרה שלכוכב הילדים אין ילדים משלו * דרישת שלום חמה מקרן שמש מתוקה

נדב גדליה

כוכב הילדים האהוב על מבוגרים וילדים כאחד בחר שלא לגדל ילדים בעצמו. תכף, כשהשיחה תתחמם, אשאל אותו מדוע. לא אנוח עד שאביא מזור לתהייתי האבהית.

אני מחייג ללוס אנג'לס, אל דודו זר, מנחה תכנית הילדים המיתולוגית 'פרפר נחמד', האיש והשפם הבלתי מעורער, סמל בין-דורי שגלה לארצות הברית לפני חמש שנים בעקבות אשתו השנייה וילדיה. את שפמו המחייך אני מרגיש חרף המרחק הרב המפריד בינינו. לדודו חשוב להדגיש לפני הכול כי לא גלה לארץ זרה מחיבת ארץ נכר.

"יש בי געגועים עזים ארצה", הוא אומר. "אני ציוני נלהב, חייתי 64 שנים בישראל, הקריירה, הפוליטיקה, כל מה שאני – זה ישראל. אין לי שום מקום אחר. הסיבה היחידה שבחרתי לעבור הנה היא אשתי, שילדיה ונכדיה מתגוררים פה. לו זה היה תלוי בי – הייתי נשאר לגור כל חיי בארץ".

אתה מצליח להבין אנשים שבוחרים לגור בגולה?

"אני בטוח שיש כאלה שמתגעגעים, גם אם הם מספרים שלא. הרבה נמצאים פה בגלל שהם כועסים על ישראל. גם אני לפעמים כועס על הפוליטיקה. מה שקורה בארץ מעסיק אותי יום יום. אני אמנם גר פה, אבל לבי בישראל. אני רואה קבוע חדשות מישראל, 'לונדון וקירשנבאום', רפי רשף, 'ארץ נהדרת', כל מיני. 

"בהתחלה היה לי מוזר לראות את מהדורת חדשות הערב בבוקר", צוחק זר, "אבל אני מעדיף לראות בשידור חי כדי לחיות את השיח הישראלי. דברים שאני מתרעם עליהם גורמים לי להתריע עליהם – אני כותב בפייסבוק ומרגיש שאני משתתף בשיח".

כשהפרפר עף מלוח השידורים

הוא נולד לפני כשבעים שנה למרדכי זר, חבר כנסת מטעם מפלגת מפא"י ולאמו שהייתה עקרת בית, וגדל לצד ארבעת אחיו. אחד מהם, גידי, שימש כשחקן בעצמו עד שחזר בתשובה, וגם עליו עוד נדבר. "הייתה לי הילדות הכי מאושרת שאפשר לצפות, בית נהדר בשכונת הבוכרים", מספר זר.

בחיידק המשחק הוא נדבק כבר בהיותו ילד. "כשהיינו קטנים הייתי עושה עם אחי תיאטרון צלליות על הקיר והצגות בבית. ההורים ידעו שאהיה שחקן". את התמקצעותו בתחום שייף במגמת אמנות, ולאחר התיכון התגייס לצה"ל ושירת בלהקת גייסות השריון.

כשהשתחרר, השתלב במהירות בהצגה המצליחה 'אל תקרא לי שחור' שעסקה באפליית השחורים בארצות הברית ורצה 680 פעמים ברחבי הארץ. הוא אמנם מזוהה בעיקר עם תכנית הילדים הפופולרית והנוסטלגית 'פרפר נחמד', שבה הופיע בשנות השמונים והתשעים, אך לא בזה מסתכמת הקריירה הענפה שלו. זר כיכב כשחקן תיאטרון במגוון הצגות ב'הבימה' וב'בית ליסין', הופיע במחזות זמר ובפסטיבלים, כיכב בקלטות ילדים, שימש מדובב בסרטים ובמשחקי מחשב ואף היה בעלים של מועדון שירה בציבור.

ל'פרפר נחמד' המיתולוגית, שבה הנחה, כתב ושיחק, הגיע לדבריו ב'פוקס'. "שיחקתי בהצגה של 'בית ליסין' והגיעו אליה שלוש נשים; מפיקה, תסריטאית ובימאית", הוא נזכר. "הן בכלל באו לראות את עוזי חיטמן, רצו לקחת אותו ל'פרפר נחמד' ובאו לבדוק איך הוא מתקשר עם ילדים על הבימה. אני, ששיחקתי אתו באותו הצגה, הייתי בסוף ההצגה מאחורי הקלעים. הן ניגשו גם אליי ואמרו לי שאני מתאים. הן החליטו ללכת על קונספט של שני צמדי הנחיה, האחד עם עוזי והשני אתי, ככה שבסופו של דבר זה אפילו לא בא על חשבון עוזי".

הצלחת 'פרפר נחמד' הביאה בכנפיה הופעות וקלטות ילדים רבות שבהן כיכב זר והפך לאהוב ילדי ישראל. "נשאבתי לעולם הילדים. לא תכננתי בתחילת קריירת המשחק שלי שאהיה שחקן ילדים".

במסגרת 'פרפר נחמד' הופקו כ-200 פרקים ב-16 עונות. עם זאת, זר טוען שהתרומה הכלכלית העיקרית שלה לחייו הייתה הפרסום. "בזמן שחברות שילמו אלפי דולרים כדי לקבל פרסומת בטלוויזיה, אני קיבלתי חצי שעה בחינם", הוא צוחק. "הפרנסה הייתה בעיקר מהופעות לילדים ברחבי הארץ. מהתכנית עצמה קיבלנו תמורה זעומה.

"אסור לסגור את החינוכית! זהו אי אחרון שנשאר של שפיות ותרבות. זו טלוויזיה שלא תלויה בשיקולי מסחר ורייטינג, ככה שהם יכולים לעשות דברים שהם מעל לכל מיני דברים שאני לא רוצה לקרוא להם בשמות. ערוץ 'כאן' צריך ללכת למכנה המשותף הנמוך ביותר, כך שזה לא יהיה מה שהיה עד היום – גוף שידור בשליטת משרד החינוך שממונה על השפה והערכים, היהדות, המסר, ועל כך שהכול נקי וזה נאכף. אני לא מאמין שבתאגיד זה יהיה אותו דבר"

"הטלוויזיה החינוכית, למרות הפופולריות, הייתה שייכת למשרד החינוך, והוא קבע את המשכורות. לא הייתה אפשרות למשא ומתן על זה. לא רציתי להיות כוכב. גם כשהביאו פעם לניסיון את עפרה חזה, שהייתה אז כוכבת כמו עומר אדם היום, אמרתי שזה לא מתאים כי היא כוכבת מדי, ובחרתי בעפרה ויינגרטן".

'פרפר נחמד' החזיקה מעמד על לוח השידורים מתשמ"ב ועד תשס"ד (1982-2004). בשלב שבו הוחלט 'להצעיר' את התכנית ולהתאימה לדור המילניום, ההרמוניה המופלאה והקסם שאפף את 'פרפר נחמד' מיום היוולדה על המרקע, החל להימוג.

"אף אחד לא העזיב אותי ואמר לי 'דודו זה נגמר'. יום אחד אמרתי למנהל התכניות שזהו, זה לא מתאים לי.

"זה התחיל בשלבים, ניסו לצוות אליי מנחות צעירות במקום עפרה ויינגרטן והביאו 'בובות' חדשות. התחלתי להרגיש שזה כבר 'פרפר' אחר. יום אחד הביאו לי תסריט שלא הסכמתי אתו. אני לא יכול להצביע על מה בדיוק, אבל הרגשתי שאני כבר עושה דבר שלא נכון לעשות. מנהל התכניות ניסה להניא אותי מההחלטה, אבל הבנו שכבר אי אפשר שיגידו לי ש'הכול יהיה בסדר' ונסתדר, שכבר אי אפשר לעקם אותי. זה לא היה תלוי בעניינים כספיים או במשהו שאפשר לגשר עליו".

אחרי עזיבתו את התכנית סחבה 'פרפר נחמד' עוד כשנה וחצי בלבד. למרות זאת, מאז ועד היום התכנית משודרת בשידורים חוזרים, וליחו הנחמד של הפרפר לא נס והוא ממשיך לגדל דורות של ילדים.

מה היה סוד הקסם של 'פרפר נחמד'?

"ראשית, זה היה דבר חדש בזמנו: התכנית הראשונה בצבע לילדים. שנית, היה שם תמהיל של דברים נפלאים: כותבים נהדרים, בימאים מוכשרים, שחקנים, בובנאים, והכול היה ספוג ערכים שפיקחו עליהם מפקחות ממשרד החינוך. כולם היו הטובים ביותר והיה שוויון בין כולם, בלי כוכבים שעליהם מתבססת התכנית, והדבכר יצר הרמוניה. את הכימיה שהייתה בין המנחים הוותיקים והבובות והבימאים – אי אפשר לשחזר עם אנשים אחרים. עם כל הכבוד והאהבה, זה לא היה זה. הרגשתי שחשוב שאני אעשה את התכנית מבחינה אידיאולוגית ואישית, והיה כואב להיפרד מתכנית שהשקעתי בה את החיים. אבל מבחינתי היום, ברוך ה', הכול כבר מאחוריי".

הפרפר תמיד חותם

כיום זר מופיע בלוס אנג'לס לפני מאות אלפי הישראלים המתגוררים במקום; משלב שירי ארץ ישראל היפה, שירי ילדים, ואיך לא, את הלהיט 'פרפר נחמד' בכל סיום של מופע. "הילדים פה אמנם פחות מכירים שירים עבריים, ובכלל, פחות יודעים עברית, אבל המבוגרים אוהבים את זה. תמיד מבקשים את 'פרפר נחמד'.

"אני בא עם מקרן ושקופיות. מתכנסים בבית גדול ועורכים מסיבות זמר עברי עם 200 איש או באולמות מטעם 'המרכז לתרבות ישראלית' שמארגן ערבי שירה. בהחלט אפשר להתפרנס מזה".

בינינו, לא נמאס לך לשיר את 'פרפר נחמד' כל כך הרבה פעמים?

"לא, לא, פרפר נחמד זה בדי-אן-איי שלי, ואני מגוון - כל פעם אני שר אותו בצורה אחרת. עושה אותו בסגנון רוקנרול, ג'אז, ילדותי, סגנון ארץ ישראלי של שירה בציבור, אני משתעשע. אגב, זה שיר שמזוהה אתי אבל הוא לא שלי: אילנית שרה אותו בהקלטה בפתיח התכנית ונורית הירש הלחינה אותו".

איך אתה חי עם הטייפקאסט שקיבע אותך כשחקן שאי אפשר להפריד אותו מ'פרפר נחמד'?

"טייפקאסט יכול להפריע למישהו שרוצה לעשות דברים אחרים, אבל בשבילי הצגות ילדים היו עבודה במשרה מלאה, צילומים והופעות, כל הזמן. לא רציתי להיות שחקן במשהו אחר למבוגרים, למרות שעשיתי גם את זה; אהבתי להיות שחקן לילדים. ואתה יודע מה? אני חש בוז למי שאומר ששחקן ילדים פחות נחשב. שחקן ילדים זה מקצוע ואמנות בפני עצמה, לא כל אחד יכול לעשות את זה טוב ואני גאה מאוד במה שעשיתי במשך השנים".

איך ההרגשה שלך כשאתה שומע שבארץ הולכים לסגור את החינוכית בשלהי הקיץ הזה?

זר נסער: "אסור לסגור את החינוכית! זהו אי אחרון שנשאר של שפיות ותרבות. היא חשובה מאוד כי בחינוכית יש תכניות עם שפה טובה ומסר שאין במקומות אחרים. דברים פחות 'המוניים'. קוראים לזה 'חינוכית', ואם זה לא יהיה - אז באמת יהיה רע מאוד, לדעתי. חוץ מזה, זו טלוויזיה שלא תלויה בשיקולי מסחר ורייטינג, ככה שהם יכולים לעשות דברים שהם מעל לכל מיני דברים שאני לא רוצה לקרוא להם בשמות".

זר מודע למאבק שניטש בארץ נגד סגירת החינוכית. "יש הרבה פעילות כדי שהיא לא תיסגר, אבל הבנתי שיש החלטה וזה סופי לצערי. ועדיין, אני מקווה שזה לא יקרה. מנסים לשכנע אותנו שיהיה בסדר, שהיא בסך הכול תעבור לשליטת התאגיד; אבל התאגיד הוא תחנה כמו כל התחנות והוא מתחרה בערוצים המסחריים והאינטרסים שלו כלכליים. כדי להחזיק את עצמו, ערוץ 'כאן' צריך ללכת למכנה המשותף הנמוך ביותר. זה מה שהם עושים וזה מה שהם יעשו כנראה עם ערוץ הילדים שיהיה. כך שזה לא יהיה מה שהיה עד היום – גוף שידור בשליטת משרד החינוך שממונה על השפה והערכים, היהדות, המסר, ועל כך שהכול נקי וזה נאכף. אני לא מאמין שבתאגיד זה יהיה אותו דבר".

ילדים דתיים מחונכים יותר

זר לא ממש מתחבר לכוכבי הילדים העכשוויים, המגישים לרוב 'פאן' טהור ושטותניקיות-יתר. "חומרים שנותנים לילדים צריכים להיות מלאי תוכן וערכים", הוא אומר נחרצות. "זה הבסיס שעליהם הם גדלים, וברגע שהכול שמחה וששון ולהשתגע ולהתפרחח – זה לא טוב. בגלל זה גדלים היום ילדים אחרים. אני לא רוצה לבקר אף אחד, איני מאלה שיושבים על המרפסת ואומרים שהכול גרוע היום. לא, יש דברים טובים היום; רק שאני מעדיף שיעשו יותר חומר ערכי. אני מאמין שהמגזר הדתי יודע להעריך תכנים ערכיים יותר. לכן דתיים מחונכים יותר, מסודרים יותר, מכבדים יותר".

למה?

"זאת שאלה גדולה", חוכך זר בדעתו לרגע ארוך. "החינוך במגזר הדתי טוב יותר. הילדים שם טובים יותר. יש לי אח דתי מאוד, עם זקן עד המותן – ולא שהזקן קובע, כן? – ואני רואה את החינוך של הילדים. כשהייתי בא להופיע בבתי ספר דתיים, ראיתי התנהגות אחרת. ילדים יותר ממושמעים ונעימים. במשפחות דתיות בסיס הערכים טוב יותר.

"אני כל הזמן אומר שהלוואי שהיו תכנים ערכיים יותר גם במגזר הכללי; קצת יותר ערכים של העם היהודי. אין מה לעשות, אלו ערכים טובים. כל מי שאומר 'הדתה' – אומר את זה מתוך פאניקה. יש הרבה דתיים היום והמגזר הזה צומח. אני מבין את הפאניקה. אבל להגיד שבישראל יש 'הדתה' – זאת סטירת לחי. חוצפה. אין שום רע בזה.

"כשהתחלנו לעשות את 'פרפר נחמד', מנהל החינוכית ביקש מאיתנו, גם אם לא דרש, שנשתמש בכל הנושאים של החגים ושל ערכי היהדות. ובאמת, עשינו לכל חג תוכנית או שתיים. תמיד השתדלנו לתת בתוכנית חינוך באופי היהודי. זה חלק מישראל. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וזה לא סתם, אלו הערכים שלנו, על זה מבוססת המדינה. זה הבסיס!"

אתה יכול להגדיר את עצמך 'דתי'?

"גדלתי במשפחה מסורתית, הלכנו לבית הכנסת בשבת, שרנו שירי שבת, שמרנו על כשרות. אבל אני לא דתי ולא נכנס לוויכוחים עם אנשים דתיים. אני מאמין ב'ואהבת לרעך כמוך'. משתדל להיות אדם טוב. אני מאמין באלוקים. איך אתה מגדיר אותו ואיך אתה שם אותו בתוך המסגרת המילולית של ההגדרה למילה 'אלוקים' - זה כבר עניין של סמנטיקה ושפה".

תגיד, יש הבדל בין ה'מסורתי' של היום ל'מסורתי' של פעם?

"לדעתי כן. המסורתיים של אז היו קרובים יותר לדת והיום הם קצת יותר מחפפים את העניין ומקלים על עצמם. אבל תשמע, גם אלו טובים. זה יותר טוב מכלום. יותר טוב ללכת מדי פעם לבית כנסת ולהניח תפילין ולומר 'אני מסורתי', מלהיות אדם שלא מאמין בכלום שמזמין מולך חזיר במסעדה ואומר שזה בסדר. כואב לי לראות היום את ההידרדרות בנושא הזה של הליברליות במירכאות".

"כל מי שאומר 'הדתה' – אומר את זה מתוך פאניקה. יש הרבה דתיים היום והמגזר הזה צומח. אני מבין את הפאניקה, אבל להגיד שבישראל יש 'הדתה' – זאת סטירת לחי. חוצפה. אין שום רע בזה"

מדוע המירכאות?

"כי זו אנרכיה מוחלטת!" נמחק לחלוטין מבע פניו המחויך-תמידית של זר. "הפמיניזם ועצימת העין מכל מיני תופעות שהן לא נורמליות, קצת בלבלו את היוצרות. והמדינה קצת שחררה את המוסריות של הסדר הטוב". זר נעצר לרגע, בורר מילותיו. "מקווה שהתבטאתי בעדינות", הוא חותם את רמיזותיו. כעת הוא שותק מעט, אך כאבו זועק מעבר לים, והוא שב אליי להדרן מבואר יותר. "בפרפר נחמד היו שני הומואים ולא עשו מזה עניין. היום אני מעריץ את אלו שלא עושים מזה עניין, שעושים את זה באופן פרטי ולא הופכים את זה לדגל".

מפריעה לך הלגיטימציה של הנושא בפומבי?

"אני מאמין שהצורה של הופעת הנושא היום, היא שיוצרת את האופנה הזאת. כשילדים ובחורים צעירים רואים מסביבם תופעות כאלה, הם רוצים להתנסות גם כן. לכן גם מי שלא היה צריך להיות שם – הגיע לשם, אולי בטעות".

לא מזמן, עת מצעד הגאווה עמד על סדר היום הציבורי, כתב זר פוסט נוקב נגד התופעה ומחק אותו אחרי שהספיק לצבור תהודה. זכר לא נשאר ממנו ברשת. "אני לא רוצה להתייחס לקהילה הגאה", אומר זר לאחר הסרת הפוסט. "דעותיי ידועות. אני מקווה שהקהילה הזאת תתחיל להפנים שהמהפכה שלהם הסתיימה בהצלחה והאקטיביזם הבריוני שהיא מפעילה מעכשיו פוגע בה עצמה".

עם זאת, חשוב לו להבהיר: "בחיים לא אשתמש במילה 'נכנעתי' בנוגע להורדת הפוסט. בסך הכול קיבלתי בקשה מאחד החברים שלי בפייסבוק, דווקא אחד מהקהילה הגאה, שביקש ממני להוריד את הפוסט. למרות שהוא שייך לקהילה, גם הוא חושב שהקהילה הזאת מתנהגת בבריונות כלפי אנשים שמבקרים אותה. אני מבין את הקהילה, אבל ברגע שאתה אומר מילה רעה עליהם – הם תוקפים בחייתיות. עזוב, אני לא רוצה להיכנס לוויכוחים עם קהילות".

מצביע הבית היהודי

דודו זר שרוי אמנם בלוס אנג'לס הרחוקה, אך לבו אזוק בעבותות אהבה לארץ ילדותו. כשהוא מביט בערוצי התקשורת הישראלים ומתעצבן על משהו, הוא לא מהסס להשתמש בחרב מקלדתו כדי להביע את עמדותיו ברשתות החברתיות. לעתים הוא נועץ בקירו בפייסבוק התבטאויות ימניות מלאות אכפתיות, המבלבלות את מוקיריו משמאל הרואים בו דובון נוסטלגיה לא-אכפת-לי. גם כשכינו אותו 'המקבילה המעודנת של הצל', פיו הווירטואלי של זר לא נדם.

"אני שמח שערוץ 20 מתחיל לשדר חדשות", הוא אומר, "וגם אם המהדורה שלהם לא תהיה מאוזנת – אני מעדיף מהדורת חדשות שתצדד בצד שלי ולא בצד של האנשים הרוצים את רעתה של המדינה".

לא תמיד אחז זר בדעות פוליטיות ימניות. "הייתי שמאלני שמוכן לתת את כל ירושלים כדי לתת צ'אנס לשלום", הוא אומר. "הייתי מרגיע אנשים ואומר להם שיתמכו ב'מרצ' וב'עבודה' ויהיה טוב. אבל רק עד שנת 1995, שבה היה הלינץ' ברמאללה. כשראיתי את הבחור עם הידיים המגואלות בדם, ואת האנשים הגוררים גופות ברמאללה, הבנתי ששלום הוא חלום באספמיה. זהו. היו גם לפני כן דברים שערערו את הדעות השמאלניות שלי, אבל הלינץ' המזעזע הזה היה האירוע המכונן שבגללו שיניתי כיוון".

היכן אתה ממוקם כיום במפה הפוליטית?

"הימין שלי הוא יותר ימין מביבי", מפתיע זר. "אני לא יכול להגדיר את עצמי, אבל בוא נאמר שיכול להיות שאם היו בחירות היום, הייתי מצביע ל'בית היהודי'. אחי הדתי היה בטח מבסוט", הוא צוחק.

אחיך מנסה קצת להשיב אותך בתשובה?

"לא, לא", ממהר זר להעמיד את יחסי האחים על דיוקם. "יש לנו הסכם לא כתוב שאנחנו לא מדברים על הנושא הזה. זה מיותר. הרי הוא לא יצליח לשכנע אותי ואני לא אצליח לשכנע אותו. אנחנו מכבדים זה את זה.

"חוץ מזה שאני לא איזה כופר, אתאיסט. בסך הכול לא יכול לעשות את הדברים בסדר הגודל שלו. אני למשל לא מניח תפילין, לא שהסממנים האלה תפלים חלילה, אבל אני לא יכול להיות מסור כל כך. זו לא הדרך שלי. אצלי זה יותר בתאי המוח, באמונה".

פינה קטנה בגן עדן

כשהשיחה מתקדמת, אני מבקש ממנו בחשש להסביר לי מדוע כוכב הילדים לא הביא בעצמו ילדים לעולם. "זה לא דבר שצריך להסביר אותו", הוא עונה. "אני לא מצטער על זה ולא סובל מזה. זאת הייתה ההחלטה שלי. בנישואין הראשונים אשתי לא רצתה; כשהתחתנתי בפעם השנייה, אשתי הייתה בת 40 והיו לה כבר ילדים משלה, אז זה לא בא בחשבון. אין טעם אפילו להרחיב על זה את היריעה. אני בן 70 ואמנם לא היו לי ילדים משלי, אך היו לי הילדים של כולם. נהניתי מהילדים שהצגתי לפניהם רבות, ואני נהנה מהנכדים של אשתי".

דודו זר הוא אדם מאושר?

"אני אדם מאושר מאוד, במסגרת האפשרויות שאלוקים נתן לי. אני מסתפק בחלקי ואני נתלה באילנות גבוהים, כמו מאמר חז"ל על 'השמח בחלקו'".

נו, אבל לא מפריע לך שלא יהיה לך חיי נצח על ידי הצאצאים שלך?

"אם ילדים יראו את 'פרפר נחמד' בעוד עשרים שנה - אני מקווה שזה נצח".

מה לגבי תגובות האנשים מסביבך?

"מצחיק אותי שאנשים נתפסים על זה כטרגדיה. אף אחד לא מכריח מישהו לעשות ילדים. עליי לא היה לחץ. אמי נפטרה לצערי כשהייתי בן 17, ואבי לא לחץ עליי מעולם בעניין הזה.

"אם יפנו אליי מערוץ דתי לעשות תכנית לילדים - לא יהיה דבר שישמח אותי יותר. לא מעניין אותי לשחק, מעניין אותי תכנית ילדים ערכית, חינוכית. משהו כמו 'דוד דודו' שלימדנו שם ילדים איך עושים לחם, איך מברכים, מפרישים חלה, דברים כאלה".

בגיל 70 יש מחשבות על מוות?

"בוודאי, כל אדם חושב על זה במשך חייו ובמיוחד בגיל 70. אני לא אקבל את המוות בשמחה, אבל זה מה שצריך לקרות. ולפי מה שאני מבין, אפגוש הרבה אנשים אהובים ואשלים איתם את החסר".

תהיה בגן עדן?

"אני מאמין שכן. לא חושב שהייתי בנאדם רע, אולי ייתנו לי איזו פינה קטנה בצד של גן עדן".

עוד כמה חודשים אתה בן 70. איך אתה מתכנן לחגוג?

"אף פעם לא אהבתי ימי הולדת ואני מאמין שבשבעים לא נעשה משהו בומבסטי. אבל בעזרת ה' אהיה עם המשפחה, עם האחים שלי. הלוואי שיוכלו ויבואו אליי. מקסימום - אני אסע אליהם. את השישים ותשע, אגב, חגגתי בארץ".

אתה נראה כמעט כמו דודו מ'פרפר נחמד', איך אתה מצליח להישאר צעיר?

"לדעתי הכול במוח ובלב ואני משתדל לשמור עליהם. צריך להיות צעיר בראש וכל השאר בא יחד עם זה".

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ענווה ועוצמה

  הרב שמואל אליהו מספיד...

שינוי פני העיר

  נתנאל אחיטוב מארגון 'חותם'...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם