הצדיק יוצא לנוח

 10 hecht
נדב גדליה פגש את חיים הכט ('יצאת צדיק') לשיחה צפופה על הבן שירד מהארץ, השיימינג בתקשורת, המגורים בצפון,בעיית הגנבים ומדוע החליט אחרי 15 שנים להפסיק לחפש צדיקים ולהרוס עסקי רמאים

נדב גדליה

אי שם במושבה מגדל, לא רחוק מטבריה, יושב חיים הכט וכמה לחבק את נפתלי, נכדו הצעיר שעקר עם הוריו לאמריקה הגדולה. האיש המזוהה עם המשפט האלמותי "מה אתם הייתם עושים?" לא ממש יודע כיצד לפתור את כמיהתו העזה לחבק את נכדו המחייך מבעד לשיחות הסקייפ הווירטואליות. באין פתרון, החליט הכט לצאת אל ארץ זרועה, העולם המוכר לו מזה עשרות שנים - התקשורת. כך צמחה לה הסדרה 'בין נס ציונה לאריזונה' שבה הוא יוצא לברר את מהות החלום האמריקני שאליו נשאב בנו, דרך הנקודות המרכזיות בחיינו: ביטחון, נדל"ן, כלכלה, חינוך, חוק ומשפט. "כואב לי שהילד שלי, בני בכורי, במקום להיות ליד אבא שלו בברכת הכוהנים בבית הכנסת חי בקליבלנד", קובל הכט. "אני חש כאילו עקרו חלק מגופי. הבן שלי, טובי, אומר שזה קורה אצל כל הצעירים היום".

ובכל זאת, אפשר להבין את בסיס הטענות על יוקר המחיה, והירידה מהארץ שבאה בעקבות כך.

"היי היי היי", מהסה אותי הכט. "אל תנסה בכלל את הכיוון הזה. אנשים יורדים מהארץ, צעירים, הם טובי הבנים שלנו, הם לא בוגדים ולא נפולת של נמושות, הם ישראלים טובים. אל תטיל בהם רבב. כל אחד ירד מסיבותיו שלו. אני רוצה להחזיר את בני שלי כי זה צורך פיזי שלי, ובדרך אני מנסה להראות רבבות ישראלים שחושבים 'היי אמריקה' ומגלים שאין שם זהב. בעיניי, הם מחפשים את עצמם כמו כל אחד אחר, זה הכול. מדינת ישראל היא לא מושלמת, רחוקה מלהיות מושלמת, תשנן את זה. אך יחד עם זאת היא יותר טובה מארצות הברית, וזה לא קונץ גדול. כי אמריקה היא מדינה דפוקה. לפני הכול היא מסוכנת. מאוד מאוד. פי שבעה במונחים סטטיסטיים. הסיכוי להיהרג שם מכדור גדול פי שבעה מבישראל. אתה יוצא לרחוב ולא יודע אם יבוא שודד וירצה את הרכב שלך, או ילד בן 11 שמחזיק אקדח ורוצה את הסלולרי שלך, או אולי איזה שוטר אלים. זו אמריקה".

איך זה לא מפחיד את הישראלים שגרים שם?

"לא יודע, תשאל אותם. אני יודע שזה מפחיד את הבן שלי. ועדיין, הוא יישאר שם. יש לו הסיבות שלו. כשאני שואל אותו מה הסיבה, הוא עונה במילה אחת: 'ספייס'. מסביר לי שהוא צריך מרחב, ועם זה אתה לא יכול להתווכח. פה אין בתים במחיר הגיוני. שם אתה מקבל שבעה דונם במאתיים אלף דולר. אבל זה לא גליק גדול, בגלל המצב שם. מעבר לנדל"ן, פה בארץ המשפחה לוחצת וכנראה הוא צריך את הספייס. ממני, אבא שלו".

"אתה לא פוחד מבעלי העסקים. עזוב, עברתי מספיק. בעיניי, יש מידה של יראת כבוד לתחקיר עיתונאי גם אצל רמאים. אנשים מבינים שיש גבולות שאתה לא חוצה ולמזלי לא חצו גבול של פגיעה בי או במשפחתי"

קצת מעליב, לא?

"זה מעליב", מודה הכט בכאב, "אבל אני מבין את זה. גם אני בצעירותי עזבתי את הארץ ונסעתי ללמוד באנגליה במשך ארבע שנים.

"יודע מה", הוא עוצר לרגע את שטף דיבורו ומהרהר. "פעם ראשונה בחיים שעולה לי משהו כזה: אולי אני נענש עכשיו על מה שעשיתי להוריי כשעזבתי לאנגליה, לך תדע".

אתה מאמין בשכר ועונש?

"כבד את אביך ואת אימך זה השכר הכי ישיר שיש - למען יאריכון ימיך. יכול להיות מידה כנגד מידה, לא יודע".

חוץ מהבן שלא בארץ, להכטיש בת נוספת נשואה שגרה בגולן ובן מוזיקאי שמתגורר בתל אביב. "אמרתי לבני טובי, אתה רוצה ספייס ממני? לך תגור באילת, בערבה, מה הבעיה? מספיק רחוק. אבל זה לא עוזר. תנסה גם אתה להגיד לו, אולי יעזור".

וכאן המראיין שואל, האם ייתכן שלא החדרת בו מספיק אהבת הארץ?

"אנחנו משפחה ששומרת אבל אני לא הולך לבית כנסת כל שבת ולא לקחתי את בני לחגים לבית כנסת, נכון. אני תמיד מדבר עם חברים דתיים שלי ומציין את זה שאצלכם רואים את האבא הולך לבית כנסת ויושב עם הילדים והחינוך לאהבת הארץ בהתאם. מצד שני, אני מכיר מקרים קיצונים גם שקרעו קריעה על הילד. אצלנו זה 'חנוך לנער על פי דרכו', אני נותן חופש בחירה ומאוד גאה בזה כדרך חיים גם אם יש לזה מחיר כמו זה שהבן שלי לא בארץ. הבן שלי שירת בצבא ועשה את כל החובות שלו ובעיניי המחיר הוא לא מחיר לאומי בכלל. זה נטו העניין האישי שלא קל לי שהוא רחוק ממני. לדעתי, המשפחה היא לפני המדינה והלאומיות".

החלוצים לא היו ממש מתחברים למשפט הזה.

"אז שלא יתחברו", צוחק הכט. "ככה אני מרגיש. זה לא נושא לוויכוח, זו אקסיומה. המשפחה מעל הכול. לא טוב למות בעד ארצנו, טוב לחיות בעד ארצנו".

היכן מתבטא הקשר שלך ליהדות?

"אני מסורתי פלוס, נשמה. לא רוצה להיכנס לזה כל כך אבל בבית שלנו מאוד מאוד מקפידים, בגלל אשתי, שהיא דתייה".

כיצד מסתדרים עם פערי הדת?

"נדב, תרשום באותיות גדולות ככה: עם אהבה וכבוד הדדי אפשר לגשר על הכול. זה ברור לגמרי. אנחנו נשואים 33 שנים. ומכיוון שאני מכבד אותה ואוהב אותה - אני עושה בשבילה מה שצריך לעשות בבית מבחינה דתית".

כואב על בעלי עסקים - ומשדר

חיים הכט (67) נולד בפתח תקווה לזוג ניצולי שואה. בצעירותו היה חבר קיבוץ גלעד, שם עבד כרפתן. הוא נחשב אחת מאושיות התקשורת הפופולריות בישראל, אך מעולם לא חלם לעסוק בעיתונות ("עיתונות זה חלום רע שהיה לי", הוא צוחק). הכט תכנן להעביר את חייו בטבע, כרפתן. האדם רוצה לעבוד בשקט עם פרות, ואלוקים צוחק ומניח אותו בפריים טיים. "הייתה לי תאונה קשה בשנות השבעים, אז הלכתי לתקשורת, בלית ברירה", הוא אומר. בהתחלה שימש כתב ספורט בערוץ הראשון, אחר כך התמקצע יותר ולמד עיתונות באוניברסיטת לונדון. כשחזר ארצה, מתחילת שנות השמונים, שימש "כתבנו בצפון" מטעם 'קול ישראל', אחר כך עבר לעסוק בפוליטיקה והנחה את תוכנית הרדיו 'כתבנו בכנסת', כשהוא שם דגש על נושאים חברתיים. בין לבין הספיק לעבוד גם כמנהל פרויקט רווחה ושיקום שכונות בעיר טבריה ולשמש שליח של הסוכנות היהודית בפילדלפיה.

מאמצע שנות התשעים ועד היום הוא משמש בעלים משותף ומנהל של תחנת הרדיו 'קול רגע' הצפונית, ובה הוא גם משדר תוכניות אקטואליה. הכט עשה חיל בטלוויזיה הישראלית במגוון תוכניות תעודה ותחקירים ואף זכה ב'פרס מסך הזהב'. בין תוכניותיו הבולטות 'רישיון להרוג', 'מה אתם הייתם עושים?' והמפורסמת והמזוהה איתו ביותר - 'יצאת צדיק' שרצה במשך כ-15 שנים בפריים טיים. נצח במושגים טלוויזיוניים. עכשיו הוא תולה את המפתחות. נמאס לו להגיח מהשיחים עם מדליות המיועדות לצדיקי העולם הזה ולפשוט עורות של רמאים. "התוכנית תימשך", מגלה הכט, "מחפשים מישהו שייכנס לנעליים שלי. זה יהיה קל מאוד", אומר הכט בצניעות אופיינית. מתעלם מכך ש'יצאת צדיק' מורכבת אמנם מצדיקי ישראל ורמאיו, אך לא פחות מהמנחה המיתולוגי שלה.

"חייבים את התוכנית הזאת בארץ", מסביר הכט. "למה? כי אין מי שייתן מענה לדברים האלה פה. בכל הערוצים באמריקה אין תוכנית כמו 'יצאת צדיק' כי לא צריכים. שם אם מישהו דופק אותך - אתה הולך למשטרה והם מטפלים בו מיד. זה לא אומר על המשטרה שלנו שהם לא טובים, זה אומר על מה שקורה כאן מבחינת רמת החוק בארץ שלא מאפשרת לטפל בבעיות כאלה, של רמאויות הנעשות בידי בעלי מקצוע. אתה בא למשטרה ומספר שבעל מקצוע רימה אותך - ואומרים לך שזה העסק הפרטי שלך עם בעל המקצוע, כי הרי הסכמת לשלם על קבלת העבודה והזמנת אותו הביתה. זה לא שמישהו 'גנב אותך'. זה המצב. כן טוב לא טוב - זה לא מעניין את המדינה. באמריקה - כן".

בלבלת אותי, עכשיו אמריקה טובה יותר מישראל?

"ארצות הברית היא מדינה נפלאה לטייל וללמוד בה, לעשות רילוקיישן קצר אבל לא לחיות בה. יש הרבה דברים שצריך ללמוד מהם, כמו שמירה על סדר וניקיון או למשל סדר הדין הפלילי; אצלנו אם תפסת גנב קטן פעם, פעמיים, שלוש, ארבע פעמים - הוא מקבל עונש על תנאי וחוזר לגנוב. שם יש חקיקה ברוב המדינות שנקראת 'שלוש חבטות - ואתה בחוץ', מושג שמגיע מבייסבול. זה אומר ככה: פעם ראשונה - הבנאדם מקבל עונש נמוך. פעם שנייה - עונש קשה יותר. בפעם השלישית שהבנאדם עובר את אותה עבירה - האמריקנים אומרים שהוא בטח כבר לא ילמד כלום, ומה עושים הפסיכים? זורקים אותו למאסר עולם. על מה? אפילו על גנבה של מצת מחנות!

"לא צריך להעתיק את זה מהם כמובן, אבל גנב כן צריך לקבל שבע שנים בכלא. זה כבר הגיוני. הלוואי שזה היה בארץ.חוץ מזה, בסופו של דבר, השיטה המשפטית שלנו, בגדול, עם כל הפגמים שבה - הרבה יותר טובה מהשיטה שלהם. בארצות הברית יש לך שופט והוא נבחר ע"י הציבור. ככה זה עובד, יש בעלים של מכבסה שהגיע לגיל שישים ונמאס לו אז הוא מחליט לרוץ להיות שופט. עושה קמפיין ונהיה שופט. ככה זה בחלק מהערים. ראש העיר לעיתים הוא גם השופט בבית המשפט העירוני ושופט את בני העיר על עבירות תנועה. עכשיו תחשוב על העונשים שהוא נותן חודש לפני מערכת הבחירות כשהוא רוצה שיבחרו בו... זו שיטה דפוקה לגמרי".

לא פעם בתוכניות שלך יצא שעשית שיימינג לבעלי עסקים. איך ההרגשה?

"למען האמת, בגלל זה עזבתי את התוכנית. היה קשה. יש פושעים שבאים לשדוד קשישים והייתי מוכן לרוץ באמצע הלילה ולעצור אותם. אבל קרה לא אחת שחשפנו אנשים שהם באמת אנשים טובים שיצאו לשבור לחם, להביא פרנסה למשפחה וחטאו ורימו מכל מיני סיבות. אחת מהן היא ש'כולם מרמים'. חשבו שזה הסטנדרט. אתה יודע שתפגע בו קשות אם תשדר את התוכניות עליו - ואתה משדר כי זה חשוב ואתה נאמן למקצוע העיתונות. אבל בליבי כבר לא יכולתי יותר עם זה".

המצפון התעורר אחרי 15 שנה.

"תשמע, אני לא מתחרט על משהו. עשינו דברים שתמיד היו נכונים. זאת עיתונות. המצפון לא קשור לזה. הבנאדם רימה ואתה מוודא היטב שזה נעשה בכוונה ולא בטעות. הוא לא אמר את האמת ורואים את התהליך של הרמאות שנחשף בתוכנית. אתה חושף ועושה נכון - וזה עדיין כואב לי. המצפון המקצועי אומר לי לשדר, לא כדי לפגוע בבנאדם, אלא כדי להתריע בפני האחרים שמרמים".

"אין לי פקקים בדרך לעבודה. 20 דקות נסיעה מהבית שבו אני יושב בתוך יער של עצי אלון ונופלים לי בלוטים על הראש, ומסביב שקט. תענוג. כל הדיבורים על מרכז העניינים במרכז זה צחוק והבל רוח. הכיף הגדול של החיים זה פה ולא בגבעתיים. אתם מסכנים שם, בגבעתיים, במרכז. היום כולם יכולים לגור פה. הכול נגיש. המציאו דבר כזה שקוראים לו אינטרנט, עכשיו נכנס"

קרה שהזדהית עם בעלי מקצוע פשוטים שמעדו ושקלת לגנוז תחקיר?

"לא. בהרבה מקרים אתה מזדהה, כואב, שומע את הבקשות לגנוז - ומשדר כי זו שליחות, בהחלט".

היה לך פחד שבעלי עסקים יתנקמו בך?

"אתה לא פוחד, עזוב, עברתי מספיק. בעיניי, יש מידה של יראת כבוד לתחקיר עיתונאי גם אצל רמאים. אנשים מבינים שיש גבולות שאתה לא חוצה ולמזלי לא חצו גבול של פגיעה בי או במשפחתי".

יש לנו תקשורת נהדרת, אבל

להכט יש אמנם תחנת רדיו משלו, אך הוא אינו צופה לצעירים עתיד ורדרד בתחום התקשורת. "אין פרנסה בזה", הוא אומר. "רק מפטרים, לא קולט חבר'ה חדשים ברדיו". הוא עצמו נהנה ממנעמי השלטון הרדיופוני ומקפיד לשדר מדי שבוע בתחנתו."רדיו הוא הדבר שאני הכי אוהב לעשות, אני מרגיש שם הכי נוח, אינטימי, ולא לחוץ כמו הטלוויזיה. ובעיקר אני אוהב, שכשאתה נכנס לאולפן - אתה לבד שם. טלוויזיה היא אופרציה של הרבה אנשים, סיפור גדול".

מבכר את הלבד?

הכט צוחק צחוק ארוך. "התשובה היא כן. כיף גדול להיות לבד. בוודאי".

הלכת לגור במושבה מגדל. מה יש לך לחפש שם?

"זה ביתי והנוף שאני אוהב, האנשים שאני אוהב. לך זה רחוק, לי זה הכי קרוב. מרכז העבודה שלי הוא רדיו 'קול רגע' הנמצא בבית קשת. אין לי פקקים בדרך לעבודה. 20 דקות נסיעה מהבית שבו אני יושב בתוך יער של עצי אלון ונופלים לי בלוטים על הראש, ומסביב שקט. תענוג. עזוב נשמה, כל הדיבורים על מרכז העניינים במרכז זה צחוק והבל רוח. הכיף הגדול של החיים זה פה ולא בגבעתיים. אנחנו לא פליטים, נשמה. אתם מסכנים שם, בגבעתיים, במרכז. היום כולם יכולים לגור פה. הכול נגיש. המציאו דבר כזה שקוראים לו אינטרנט, עכשיו נכנס", צוחק הכט."הנה, עכשיו הקלטתי פרומו שישודר הערב בטלוויזיה. לפני שנים היית נוסע לתל אביב בשביל זה. היום יש אולפן קול. אחרי 10 שניות זה היה אצלם. אז למה לגור בגבעתיים?"

איך אתה רואה את התקשורת הישראלית דהיום?

"אני מעריץ את התקשורת הישראלית. יש כאן עיתונות יוצאת מן הכלל, באמת. רצינית, לוחמת, נהדרת. היום רואים שהעיתונות במצוקה כי אין כסף. מה לעשות, יש משבר כלכלי שפוגע בכל ענפי התקשורת. בגלל מחסור בכסף יש פחות תחקירים ועבודת עומק. לצערנו היום יש עוד בעיה: כל הנושא של 'פייק ניוז' שטרמאפ האיץ - המושגים של אמת כבר נמסו. אין כמעט אמת. אתה חוזר על שטויות שבע פעמים וזה נהיה עובדה".

יש אפשרות לזהות בכל זאת מה אמת בתקשורת?

"כל אדם אינטליגנט מזהה ומבין. אתה יודע איזה כלי תקשורת אתה צורך, מה אתה קורא ובמה אתה צופה ומבין מה זה אומר ומה רוצים שתחשוב. לא מסובך".

תגלה לי מאיפה נולד ה'סאנשיין' הזה שלך, למה אדם בגילך מדבר ככה?

"פעם או פעמיים אמרתי 'סאנשיין' ואיכשהו זה נתפס. מי שהדביק לי את זה הוא אדיר מילר באחד החיקויים שלו ועכשיו זהו, אני לא יכול להשתחרר מזה".

אתה אוהב שמחקים אותך?

"לא, אני נבוך. אבל מה לעשות".

לסיום, כשאתה מסתכל על עצמך במראה אתה רואה 'צדיק'?

"לא לא! אני רחוק רחוק מזה. מה קרה לך? אני צדיק?! קטונתי".

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
דוס פתוח

  מזכ"ל תנועת עזרא במאמר...

גלובליזם ופטריוטיזם

  משה פייגלין במאמר נוקב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם