אלה שבחרו באהבה גדולה

 8 hitbolelut
השבוע צפה בשיח התקשורתי תופעה שהיקפה עוד לא ברור – ההתבוללות שהייתה עד כה נחלת יהדות התפוצות עולה למדינת ישראל. צעירים וצעירות מכל המגזרים מפתחים קשרים רומנטיים עם גויים תושבי הארץ. אבל יש גם חדשות טובות – בשלב הזה חלקם הגדול מצליח לבחור שלא לוותר על חלקו בעם היהודי, ובאומץ מרשים מוותר על הקשרים האלה רגע לפני החתונה *
מוקדש כחומר למחשבה לקוראים לוסי וצחי

נדב גדליה

נישואי ההפתעה בין לוסי אהריש וצחי הלוי הובלטו היטב בתקשורת הכללית. ב'ידיעות אחרונות' קיבלה הידיעה הרכילותית הפניה חגיגית גדולה ותמונה בעמוד השער. אירועי השעה השוליים, כמו ההוריקן באמריקה, נדחקו הצידה כדי להעביר את המסר: יהודים וערבים, כולנו בני אדם. האהבה מנצחת. בני הזוג שנישאו על כפיים הודו בהתרגשות לתקשורת שהשאירה את הקשר הרומנטי בין השניים מתחת לרדאר. טובי הרכילאים שמרו על דממת אלחוט כדי שהקשר בין לוסי לצחי לא יתפוגג, חלילה. הפרט הזה דווקא מלמד על טיבו של העם יהודי היושב בציון, שאם השמועה הייתה מתגנבת לאוזניו, ייתכן שהלחץ הציבורי לא היה מיטיב עם הקשר המדובר.

המתח המתמיד בין שמרנות יהודית לליברליזם מגיע לשיא כשמדברים על נישואי תערובת. הפעם בחרנו להביא לעיונכם את סיפורם של אלו שהבינו את חשיבות השלמות של העם שלם: הם ויתרו על האהבה האישית שלהם אחרי שהבינו שעם כל הכבוד לפתיחות המחשבתית, בכל הנוגע לקשר רומנטי, יש דברים חשובים יותר. כיום, קשה מאוד להסביר מה בדיוק לא עובד בקשר בין המחזיקים בלאום יהודי לבין העמים. מה גורם למי שהרשה לעצמו לחוות אהבה שכזאת לוותר עליה בסופו של דבר?

"כשקלטתי שאני מאבדת את המסורת שלי – המסורת ניצחה"

את שני בת ה-23 אני פוגש לשיחה כשהיא אם גאה ומאושרת, נשואה ליהודי ומחזיקה בתינוקת חמודה בת כמה חודשים. חשוב לה להדגיש כי היא לא דתייה ואין לה בעיה לנסוע בשבת, אך בכל הנוגע להתבוללות - ליבה נחמץ כשהיא שומעת על זוג מעורב. עם זאת, עד לפני שנים אחדות הייתה שני עצמה נתונה בקשר ארוך ומסעיר עם נוצרי, והיא לא הצליחה לעזוב אותו בקלות. אהבה, אתם מבינים איך זה עובד.

"בגיל 15 עברתי לפנימייה צבאית באשדוד", מספרת שני. "חזרתי הביתה פעם בשבועיים לשבת, ככה שיצא מצב שאני כמעט כל הזמן בפנימייה, ושם הכרתי מישהו ממוצא רוסי שהיה בגיל השכבה שמעליי. בהתחלה לא ידעתי שהוא נוצרי. התחלנו להיות חברים באופן רשמי, אבל רק אחרי כמה חודשים הוא סיפר לי שהוא נוצרי. האמת? זה לא ממש הפריע לי. הייתי כמו שאומרים ב'אהבת עיוורת', כל שכן בתור נערה בת 16... הכול היה נראה ורוד ובסדר גמור, למרות שאני באה מבית מסורתי ששומר כשרות ועושה חגים".

איך לא הלחיצה אותך הידיעה שהוא נוצרי?

"נכון שגדלתי על כשרות וחגים אבל ראיתי שהוא בנאדם בסדר. הייתי איתו כמה חודשים והיה טוב, אז כשהוא גילה לי שהוא נוצרי - זה לא הפריע. ההורים שלי לא קיבלו את זה טוב. הם היו מסורתיים, ככה שהם בכלל לא היו בעד להכניס גבר הביתה בגיל צעיר, אפילו יהודי. כשגיליתי להם שחבר שלי נוצרי, התחיל בלגן בבית. הם לא הסכימו שאלך אליו ושאפגש איתו. התחילה התנגדות עזה. ממש ברמה שלוקחים לי את הטלפון כדי שלא אדבר איתו או לא נותנים לי לצאת מהבית. הייתי מחכה ל-12 בלילה ובורחת כדי לפגוש אותו.

"בשורה התחתונה לא הייתה להם ממש שליטה על הבחירה שלי והקשר נמשך שלוש שנים, עד סיום הלימודים. בזמן הזה הפגשתי אותו עם ההורים שלי. הם הבינו שאין להם ברירה. הייתי מעין מורדת והייתי מוכנה לוותר על הכול. ההורים מצידם פחדו שהאחים שלי ילמדו ממני ובמובן מסוים סילקו אותי מהבית כדי שלא אתן לאחים דוגמה שלילית. בסיום הלימודים הם כבר ראו שזה קשר רציני מאוד והחליטו לתת לי שתי אפשרויות: או להישאר בבית אבל לוותר על החבר, או לעזוב את הבית ולהישאר איתו. בחרתי בחבר ועזבתי למשך כחצי שנה את הבית, וכפשרה בין ההורים גרתי אצל סבתא שלי".

שני: "התחיל להיות חסר המשפחתיות, ובמיוחד הדת. אולי הקידוש בליל שבת. השיר אשת חיל. נרות שבת. כשרות. לא שכל חיי החזקתי בדברים האלה שחינכו אותי עליהם; להפך, הייתי מאוד מושפעת מהחבר והתנתקתי מכל מה שההורים שלי עשו בבית. אבל בתוך הזוגיות הזאת, בבית שלנו, כשהייתה מגיעה שבת, לא יודעת למה, פתאום המשהו המסורתי הזה באווירה היה חסר לי"

 

חצי שנה עברה ביעף והקשר עם החבר הנוצרי רק התחזק. תוך חודשים אחדים, שני והחבר מיסדו את הקשר ועברו למגורים משותפים כזוג, בעיר המגורים של הבחור בדרום. החיים היו מאושרים ומלאי אהבה, אך אחרי כשנה של מגורים משותפים, לשני היה חסר משהו. היה לה קשה להצביע עליו.

"התחיל להיות חסר... כאילו... המשפחתיות, ובמיוחד הדת. אולי הקידוש בליל שבת. השיר אשת חיל. נרות שבת. כשרות. לא שכל חיי החזקתי בדברים האלה שחינכו אותי עליהם; להפך, בעקבות הקשר לא הקפדתי על כשרות. הייתי מאוד מושפעת מהחבר. הולכת לא בצניעות ומתנתקת מכל מה שההורים שלי עשו בבית. אבל בתוך הזוגיות הזאת, בבית שלנו, כשהייתה מגיעה שבת, לא יודעת למה, פתאום המשהו המסורתי הזה באווירה היה חסר לי".

בעקבות הקושי ותודעת החיסרון שהחלה לעלות בליבה של שני, היא חזרה לבקר אצל ההורים. הם המשיכו 'לחפור' לה ולהגיד שוב ושוב שהבחור לא בשבילה. מנסים למנוע בשארית כוחותיהם חתונה אפשרית בעתיד. האבא היה רך יותר וידע להכיל. האם לא הייתה מוכנה לקבל את החבר בשום אופן. עם התגברות תכיפות הביקורים אצל ההורים, שני מחליטה לשלב את חייה עם הבחור עם המסורת המתחילה לבצבץ בנשמתה. היא מביאה לדירת האוהבים נרות שבת ומדליקה אותם".

החבר מצליח להכיל?

"הוא היה צוחק עליי", אומרת שני. מתברר בדיעבד ששם החלה נקודת המפנה בעלילה הרומנטית. "זה אמנם רק צחוק, אבל לאט לאט זה התחיל להפריע לי. גם כשהתחשק לי למשל ללכת לקידוש אצל ההורים – זה לא מצא חן בעיניו. הוא לא הצליח להכיל את זה שכיהודייה אני מתחברת קצת למסורת שלי". ועדיין, האהבה הייתה חזקה מהכול. גם מצידו של הבחור שהואיל לעבור עם שני לעיר שבה מתגוררים הוריה. "הקשר כבר היה חזק מאוד, היינו יחד כבר ארבע שנים".

אחר כך הגיעה תורה של שני לא לקבל את ענייני הדת של בן הזוג הנוצרי. "הרגשתי שאני לא יכול להסכים למשל שיהיה עץ של חג המולד בבית, למרות שבהתחלה זה לא הפריע לי". כל אחד משך קצת לכיוון הדת שלו, הסותרת את הדת שמנגד. "קניתי מזוזות לכל הבית, ובדירה החדשה התחלתי להפריד בשר וחלב כמו אצל ההורים שלי והפסקתי לאכול לא כשר. הוא לא כיבד את זה. אבל גם אם רבנו, בכל פעם חזרתי אליו". ראש השנה הגיע וליבה של שני נשבר, למרות שאת החג חגגה הן עם משפחתה והן עם בן זוגה. "באותו ראש השנה כבר הרגשתי יותר שזה לא ילך, והתפללתי לבן זוג יהודי".

כשאני שואל את שני איך מצליחים לעזוב אהבה גדולה וארוכה כל כך, היא מפתיעה.

"לא קשה להיפרד", היא אומרת, "אבל לא הבנתי את זה בראש עד אז. פשוט לא חשבתי שתהיה לי אהבה גדולה כזאת עם מישהו אחר. הבנתי לאט לאט שיש מצב לזוגיות אחרת ושאני לא כבולה לשום אדם. הייתי כבר בת 21 ומאותו ראש השנה פוגגתי את הקשר עד שהגענו לפרדה סופית. שנה מאותו ראש השנה בדיוק, הייתי כבר מאורסת לבעלי האהוב. בחור מסורתי".

בואי נשאל רגע את הדבר שלא ברור עד סופו למי שאינו דתי. למה לא להתבולל?

"אישית, התחלתי לחשוב שאם ייוולדו לי ילדים, מה אני אעביר להם הלאה? הוא נוצרי ואני יהודייה. אני רוצה להסביר לילדים שלי למה אנחנו העם הנבחר ושיהיו גאים במה שהם ולא שאבא שלהם נוצרי". יש לה, לשני, גם מסר מורכב להורי הצעירים שמפתחים קשרים עם גויים. "אבא שלי היה בדת ממוצע, ובתוך תוכי אני יכולה לומר שדווקא ההתנגדות של ההורים גרמה לי לדבוק בקשר הזה. עם הזמן והקשר, הבנתי שבסופו של דבר גם אני רוצה משהו כזה, מסורתי, כמו ההורים שלי, ושאני לא מוכנה לוותר. ולא, זה לא יכול להיות עם נוצרי. יהודי צריך להיות עם יהודי".

את מצליחה להבין את האנשים שלא מוותרים על האהבה?

"מצד אחד אני מבינה כי האהבה יכולה לבוא מכל מקום. אבל להמשיך את זה? לא. בית לא יכול להתנהל עם כמה דתות ביחד.יכול להיות שאנשים ימצאו אהבה עם אנשים שלא מהדת שלהם, אבל לדעתי, זה לא מחזיק לטווח הרחוק. לאו דווקא כי מישהו מבני הזוג החליט לשמור קצת על מסורת שמפריעה לצד השני מאוד. בחורה שלא קיבלה את הבסיס בבית עשויה לשמור על הקשר, אבל לדעתי היא לא תראה ברכה בבית. תהיה זוגיות לא טובה ואני אומרת את זה כי אני מכירה סיפורים דומים שנפלו לא בגלל המסורת. הזוגיות לא הסתדרה בגלל הפערים. למשל, יש לי חברה חד-הורית והיא הולכת ללדת עוד מעט ילד מבן הזוג הנוצרי שעזב אותה. לא פשוט".

משה: "הייתי מביא אותה להבדלה, ואז אומרים 'המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים'. מסקרנות, היא הקשיבה כמובן לכל מילה, לא היה אפשר לשנות את המשפט הזה, והיה לה מאוד קשה עם המשפט הזה, ובכל זאת נשארנו יחד"

בבני עקיבא, עם ציצית וחברה נוצרית

לעומת שני, אם תפגשו כיום את משה (שם בדוי), תקטלגו אותו במהירות כ'דוס אדוק'. הוא גדל סמוך לעיר האדומה חיפה בחברה מעורבת, ואך טבעי היה שיכיר את אהבתו הראשונה בלי להבחין בשוני הקריטי שבין העמים. גם למשה יש משפחה מסורתית, אך כשמסביב החברה מעורבת עד מאוד, זה עלול לקרות גם במשפחות המסורתיות הכי טובות. "מצד אחד עושים קידוש, מצד שני רואים אחר כך טלוויזיה", מספר משה. "באזור חיפה הנחשבת ל'עיר הדו-קיום' גדלנו יחד נוצרים, ערבים ויהודים. שיחקנו כל הזמן כדורגל יחד. ישנו אצלם והם אצלנו.פעם התארחתי אצל חבר נוצרי בערב חג שלהם. תשמע, זה היה ליגטימי לגמרי".

וההורים היו בסדר עם זה?

"ההורים שלי לא אהבו את זה ממש, בכל זאת הם מסורתיים. הם העירו לי כמה פעמים אבל לא עשו משהו בנידון. כשהנוצרים או הערבים היו באים אלנו לבית הם היו אפילו מחייכים אליהם כלפי חוץ, אבל ידעתי שהם לא אהבו לארח אותם. אבא שלי עלה ממרוקו ואבא שלי מרוסיה הקומוניסטית, נלחמו שם על היהדות, לא ידעו מה זה להתבולל, ופתאום פה הכול נהיה מעורבב ואנחנו ככל הגויים. לא רק בשעות אחר הצהריים. גם בבית ספר ובחוגים".

מצד שני היה הסניף של בני עקיבא שבו משה הקפיד לבקר."הייתה בסניף חברה טובה. הייתי שם כיפה למרות שביומיום לא הייתי הולך עם כיפה, ובא לסניף. אפילו לבשתי ציצית כדי להתערות טוב שם. רציתי להשתלב בכל חברה שאני נמצא בה. הייתי בכל העולמות והתחפושות".

במקביל, משה הכיר נערה נוצרייה שהייתה לאהבתו הראשונה הרשמית. "הכרתי אותה מגיל ילדות, מהחבר'ה, הסתובבנו יחד, ישבנו בפארקים, לאט לאט נהיינו יותר קרובים עד שנהיינו זוג. זו אהבת גיל הנעורים הראשונית, היא יותר קשה, אני חייב להודות. בחבר'ה, כולם ידעו את זה והיו לי עוד כמה חבר'ה שהסתובבו כזוגות מעורבים, אבל מול החבר'ה מבני עקיבא די התביישתי. לא יודע למה. היה נראה לי מוזר שיש לי חברה נוצרייה, אבל לא שהתחרטתי על זה. ידעתי שהם כאילו 'הדתיים' ואני 'החילוני' או 'המסורתי', שחי אחרת ויש לו חברה גויה".

אבל לפעמים משה היה מעז ומביא את חברתו לסניף, ושם החלו ענייני האהבה להשתבש קצת. "היו סיטואציות לא נעימות. הייתי מביא אותה להבדלה, ואז אומרים 'המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים'. מסקרנות, היא הקשיבה כמובן לכל מילה, לא היה אפשר לשנות את המשפט הזה, והיה לה מאוד קשה עם המשפט הזה, ובכל זאת נשארנו יחד.ראיתי בקשר האהבה הזה משהו אמיתי, לא כמו היום, כמובן. צריך לדעת שגיל 15 הוא גיל חשוף מאוד. רוצים לעשות הכול. רוצים להיות מבוגרים", רומז משה על אהבה התלויה במגע.

"יום אחד תפס אותנו בבני עקיבא מדריך, אותי ואת קבוצת החברים שמסתובבים עם עמים אחרים, גויים, והזמין אותנו לעשות אצלו שבת.בהתחלה אמרנו שזה כבד עלינו עכשיו לשמור שבת אבל אהבנו את המדריך והחלטנו ללכת אליו לשבת אחת. אמרנו שלא יקרה כלום בלי טלוויזיה ופלאפון יום אחד. המדריך לימד אותנו שירי שבת והכניס אותנו לכל אווירת השבת היהודית האותנטית, כולל בית כנסת והכול. הכרתי קצת את בית הכנסת, אבל הכול היה שונה. הייתי רגיל שהמרוקאים הזקנים הולכים לבית כנסת, ולנו, הנערים, נחמד קצת לשמור על המסורת ולבוא מדי פעם גם, אבל לא צריך להגזים עם שלוש תפילות שבת וכל זה".

באותה שבת התארח אצל המדריך גם נעם, תלמיד מישיבת חיפה שהחל להתעניין בחייהם של הנערים."פתאום הוא התחיל לשאול אותנו שאלות על זהות יהודית ולא ידענו לענות לו. התחלנו להרגיש לא טוב שאין לנו תשובות. והוא המשיך להקשות ולשאול מה הקשר שלנו כיהודים ליהדות".וכך, בחור כריזמטי אחד בשולחן שבת הוביל את משה בסופו של דבר לשיחות נפש נוספות על התבוללות ויהדות.

"אפשר לומר שהוא התחיל להפעיל לי את הראש. עד אותה שבת גרמו לנו לחיות כמו רובוטים. מאותה שיחה עצרתי את שטף החיים והיה לי חידוש גדול להתחיל לחשוב. אחרי שבת לקחתי ממנו מספר טלפון והיינו נפגשים כל שבוע לדבר על העם היהודי".

ובתווך, החברה הנוצרייה ממשיכה לאחוז בחייו של משה. "זה היה די מצחיק", הוא נזכר בחיוך עגום. "לא החלטתי שאני עוזב אותה. לא הייתי מוכן לזה. אבל החלטתי לשמור ממנה נגיעה. לא יודע מאיפה בא לי האומץ הזה. אמרתי לה את זה והיא קיבלה שוק. היא התחילה לצחוק, לא הבינה מה אני רוצה. והתחלתי להסביר לה כל מיני דברים ביהדות. היא לא ידעה מה להגיד. יום שלם הייתה בינינו שתיקה מאוד ארוכה. ישבנו על ספסל אחד ולא דיברנו על כלום.

"אחרי שבוע של שתיקות, ראינו שבגלל שאין כבר מגע חיצוני אין בינינו קשר כל כך, אבל לא נפרדו עדיין. אחרי שבוע התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה ללכת לישיבה. הרגשתי שאני חייב לעשות את הצעד הזה. קיבלתי חשק. למעשה, הקשר איתה גרם לי ללכת לישיבה. היא כמובן לא ידעה איך לאכול את זה, התחילה לבכות ולצעוק ולכעוס, אבל הרגש כבר לא היה פעיל בשלב הזה. זה רק אני והרצון שלי להיות יהודי באמת".

היום משה מנהל אורח חיים דתי ומסייע בהתנדבות בהסברה נגד ההתבוללות בדוכנים של להב"ה באזור חיפה. "דיבור על היפרדות על רקע לאום חורג מהפוליטי קורקט בחברה של היום", אומר משה. "זה די מורכב. אבל לדעתי בנאדם שמדבר מהלב - זה נכנס ללב. אנשים יורקים עלינו בדוכנים בחיפה ומקללים או סתם עצבניים, אבל אלו שעוצרים ומדברים איתנו, גם אם הם מאוד רחוקים מיהדות ומהערך של קשר עם יהודים דווקא - מקבלים את הדברים ומקשיבים".

איך מצליחים להסביר את חשיבות העניין בימינו המודרניים?

"צריך להשתמש במחט שתעקוץ את הלב. לא מזמן דיברתי עם מישהו בצבא שיוצא עם גויה. ראיתי שרשרת של צלב בתמונה של חברה שלו והתפלאתי בקול רם - 'אבל היא עם צלב'. הוא לא הבין מה הבעיה. שתקתי. אחרי חודש נפגשנו שוב ופתאום היה חשוב לו לשמוע למה התפלאתי כל כך על הצלב. הציק לו. דיברנו על המהות של העם היהודי וההבדל בינינו לבין העמים למרות ששנינו בשר ודם.

"הסברתי שיהודי הוא חלק א-לוה ממעל ממש ולגוי אין את זה. סיפרתי על הייחוד של עם ישראל. על הברית שיש בבשר שלנו. הוא התחיל פתאום לבכות מולי ולא ידע מה לעשות. סיפר לי שהיא הייתה אצלו בליל הסדר כדי לכבד את המשפחה, אבל היא הוציאה מהכיס בסלון חטיף חמץ והמשפחה נבהלה. שם הוא הרגיש את הקרע ונפגע מזה. היה חסר אונים. לראשונה הבין שיש פער עצום בקשר. הם אמנם עדיין יוצאים, אבל כל פעם שאני פוגש אותו בבסיס, הדיבור שלו מתחיל מאותו נושא. 'לא יודע מה לעשות, אבל אני אוהב אותה'. אני חושב שמשהו מתנוצץ בו והוא מבין שהוא לא במקום הנכון. כבר 'מתנצל' על זה שהוא יוצא עם גויה".

ומה באמת התשובה על טענות האהבה?

"לדעתי, צריך לדון בשאלה מה זאת אהבה. אהבה היא הקרבה ואני לא חושב שיש יהודי שיכול להתמודד עם זה שהוא בחג הפסחא הנוצרי או חוגג חג מוסלמי אחר ומצליח לשבת בחגיגות רגל על רגל ולחייך. או לקרוא משהו על הדברים שעשו לעם היהודי - ולהישאר אדיש. אי אפשר לחיות עם קשר כזה לטווח ארוך. זה ניסיון שבעיניי הוא ממש עקדת יצחק פרטית. צריך להקריב את התאווה הזאת שאנחנו קוראים לה 'אהבה' לפעמים, למען התקרבות לה'".

המשפחה מחבקת

נעמה, בחורה ממשפחת דתית-ליברלית, יצאה לטייל בעולם בתחילת שנות העשרים של חייה. בטיול הגדול ההוא הכירה בחור הולנדי, התאהבה בו והם יצאו יחד במשך כחמש שנים. כיום, כשהיא נשואה ליהודי ומגדלת שלושה ילדים, עדיין קשה לה לדבר על הסיפור ההוא. אני פונה לאחותה שרית כדי לשמוע על התמודדות המשפחה בתקופה ההיא.

"כשנעמה פגשה את הבחור ההולנדי בטיול זה מהר מאוד הפך לקשר רציני. למרות שהוא חי בהולנד, היא הייתה נוסעת אליו מדי זמן מה, גם הוא הגיע ארצה למשך כחצי שנה. הם חיו יחד במשך תקופה בירושלים. הוא היה עדין ורגיש. בחור טוב. ההורים שלי מאוד ליברלים, אימי למשל לא חובשת כיסוי ראש. הוריי נורא פתוחים ומכילים. גם כשאחותי הביאה את הבחור הביתה אימא שלי הייתה מאוד מנומסת ועדינה, קיבלה את הבחור בסבר פנים יפות, אבל היה ברור שהיא לא תקבל בשום אופן נישואין של אחותי איתו, בגלל הלאום. כשזה התקדם לכיוון נישואין היא אמרה לאחותי שאין סיכוי שהיא תקבל את החתן הזה כחלק מהמשפחה. אין סיכוי. למרות הפתיחות הגדולה, זה היה שחור או לבן. הוריי עלו מחו"ל ושם היה ברור שיהודייה מתחתנת עם יהודי".

על מה נסובו הדיבורים בקרב בני המשפחה במצב הזה?

"עשיתי עם אחותי הרבה שיחות, היו לא מעט תפילות גם בקרב בני המשפחה המורחבת. הבחור לא רצה להתגייר, כך שלא היה מוצא מזה. בנוסף, הוא גם לא יכול היה להתחייב לגור בארץ. בסופו של דבר הם נפרדו למרות האהבה, בכאב גדול. אחותי הייתה בדיכאון מהפרידה מאהבת חייה והלכה לטיפול רגשי, וברוך ה' עברה את זה, למרות הקושי הגדול שליווה אותה בתקופה שאחרי הפרידה".

מה גרם לה להחליט להיפרד ממנו בסוף?

"למרות האהבה הגדולה, היא הבינה שבסוף היא חייבת לבחור בין הקשר עם הבחור שהיה מוביל אותה כנראה לחיים מנותקים בחו"ל ושאימי לא הייתה רואה אותו כחלק מהמשפחה - לבין הוויתור על האהבה הגדולה. העובדה שהוריי הובילו בכל התהליך קו משפחתי מחבק ואוהב בכול ורק ציינו קו אדום בנוגע לחתונה – עזרה מאוד. לא הייתה כאן מריבה משפחתית שיכלה להוביל לכך שדווקא בגלל ה'אנטי' כל הסיפור היה נגמר אחרת. היה לאחותי מה להפסיד והיא בחרה במשפחתיות. כשהיא פגשה את מי שהיום הוא בעלה, היה חיבור טוב. הוא הראשון שהיא לא השוותה בינו לבין הבחור ההולנדי והם נישאו".

מה לדעתך צריך לעשות כדי שמקרים כאלה לא יקרו?

"חינוך לערך של נישואין בין יהודים יכול למנוע מראש כניסה למצב הזה שבו מישהי אומרת לעצמה בתחילת הקשר ש'כולנו בני אדם' והכול בסדר. הרי יש אפשרויות נוספות מלבד קשר עם לא יהודים, וכשהערך הזה מוטמע כמו שצריך - לא נכנסים לסיפור קשה כזה, שבסך הכול נמתח הרבה זמן ונגמר בפרדה".

כיצד אפשר לשכנע בנאדם לוותר על אהבה?

"אני חושבת שמה ששינה את ההסתכלות על 'אובדן האהבה' היה שהיא מצאה אחרי שנים אחדות את האיש שאיתו התחתנה לבסוף. אני חושבת שכשהיא מסתכלת על הקשר החם בין הנכדים לסבא וסבתא - היא שמחה שהיא הרוויחה את המשפחתיות. דבר כזה לא היה קורה עם הבחור ההולנדי והמגורים יחד בחו"ל, זה ברור".

***

אהבה אמיתית

הרב אורי שרקי

זו לא שאלה של גזע אלא של אהבה. אהבה יכולה לבוא לידי מימוש במסגרת ההווה, כאן ועכשיו. אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי. המטרה של אהבה זאת היא בה בעצמה. לעומת זה ישנה אהבה בעבור הדורות הבאים, העמדת צאצאים. זו אהבה גדולה יותר משום שהיא נותנת את דעתה על הדורות הבאים.

ויש אהבה גדולה עוד יותר, אהבת המין האנושי כולו. הדאגה לאושרה של האנושות היא זו שמחייבת את העמדת האומה הישראלית לשם תיקון העולם: "ואעשך לגוי גדול... ונברכו בך כל משפחות האדמה". מניעת ההתבוללות מיוסדת לא על התכנסות לאומנית כי אם על יסוד של אהבה עמוקה ורחבה לאנושות כולה, המתעלה מעל הרומנטיקה האגואיסטית שאינה לוקחת בחשבון את הדורות הבאים.

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לרמטכ"ל, שלום

  פורום רבנים במילואים במכתב...

צו גיוס

  ישראל בן פזי, מנכ"ל...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם