אב הבית

 10 harav dani
הוא היה צעיר אילתי בליין והפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם מוסד התשובה הגדול של הציונות הדתית * דני שרחטון עשה את כל המסלול הישראלי עד שהגיע לעמוד לצידם של רבנים מובילים בציונות הדתית, בראש העשייה החינוכית של מכון מאיר * בשיחה כנה הוא מדבר על עולם הדייטים של החוזרים בתשובה, על משבר הדור השני, על המחיר האישי ששילם וגם על הסיפוק הגדול

ברל'ה קרומבי

לפני חודש נערך כנס הבוגרים של מכון מאיר בירושלים. זה אחר זה הוזמנו רבנים חשובים לשאת דברים ולכבד את האירוע. ואז הוזמן אדם שלא עונה לתואר רב. המנחה גם הדגיש שבמכון מאיר יש הרבה רבנים, אבל יש אדם אחד שלא קוראים לו "הרב" אלא פשוט דני. הוא לא נושא בשום תואר ניהולי או חינוכי, אבל הוא הלב החי של מכון מאיר. זהו 'אב הבית' דני שרחטון, מי שבעצמו הגיע למכון מאיר כצעיר חילוני שחיפש תשובה ביהדות והפך לאחד מאבני היסוד של המכון ומהדמויות המוכרות לרבבות בוגריו. בשביל מאות מדור החוזרים בתשובה של שנות התשעים דני הוא האבא השני מירושלים. בשביל בני השנים האחרונות הוא כבר סבא טוב שמקשיב להם ומחבק כשצריך.

כשהוזמן לשאת דברים בכנס נעמדו בספונטניות מאות מתלמידיו והחלו לשיר "אשרינו שיש לנו דני כזה", כאילו היו נערים צעירים בתנועת נוער. חלקם עמדו שם עם ילדים בגילאי העשרה ודמעו מהתרגשות. זה היה אחד הרגעים המרגשים בערב הבוגרים.

"אחרי הצבא עברתי להתגורר באילת ועבדתי שם", דני מספר. "באותה תקופה התוודעתי ליהדות דרך קומונרית של בני עקיבא שהיו לי איתה ויכוחים רבים בנושאי דת. היא שלחה אותו לסניף 'מכון מאיר' שהוקם באותה העת באילת על ידי הרב דב ביגון. היו רבנים שעשו את דרכם מדי שבוע לאילת ומסרו שם שיעורים ביהדות ודרכם נוצר החיבור שלי למכון מאיר.

"בכל שבת, כשאחי ורעייתו היו אוכלים את סעודת השבת, הייתי יושב בסלון בהפגנתיות וצופה בטלוויזיה, את הארוחה הייתי אוכל רק כשהם היו מסיימים. עד שפעם חבר לקח אותי כמעט בכוח לסעודת שבת במרכז הרב. אני בא מבית ספרדי ומעולם לא ראיתי געפילטע פיש ותמיד כשאמרו את המילה הזאת הייתי צועק 'איכס'. אני מגיע לסעודה, מגישים לי קציצות דג, אני אוכל, וזה טעים אז אני מבקש עוד, ואז פתאום מישהו צועק לבחור שישב לצידי 'תעביר את הגעפילטע פיש', ואני ישר הבנתי מה קרה וצרחתי איכס"...

זו הייתה השבת הראשונה שבה פגש דני את עולם היהדות, ולא סתם הוא בוחר לספר את סיפור הגעפילטע פיש. "הרבה פעמים אנחנו מתנגדים לדברים בלי להכיר אותם בכלל, וזה כל כך סימבולי לדבר על עולם התשובה עם דוגמה שכזאת. היום אני כבר אוכל חופשי געפילטע פיש", הוא מדגיש בחיוך.

39 שנים אחרי שהגיע למכון מאיר, דני שרחטון מתיישב לדבר על כמעט ארבעה עשורים במוסד שהפך לסמל בציונות הדתית. מבחינתו זו לא שיחת סיכום, אלא תחילת הדרך. "אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה לא לקרוא לי בטעות 'הרב', אל תוסיף לי את התואר הזה", הוא מבקש. "אני הגשר בין התלמידים והרבנים של הישיבה. יש דברים שמספרים לרבנים ולא מספרים לי, ויש דברים שמספרים לי ולא מספרים לרבנים. בוא נשאיר זאת כך".

"לפני כמה שנים הגיע לבקר במכון תלמיד שלא היה בישיבה יותר מעשור. הוא נכנס ואומר לי 'דני, באתי לנשום את האוויר של מכון מאיר', זה אומר הכול. פעם אמר לי תלמיד, שהקירות של הישיבה משפריצים אהבת ישראל. זה לא סתם"

תלמיד לצד התלמידים יגאל לוינשטיין ואפי איתם

"כשאתה בא מבית מסורתי, אתה חושב שאתה יודע הכול", נזכר דני כשהוא מתבקש לספר על ימי החזרה בתשובה שלו. "ואז הגעתי למכון והתגלה לפניי עולם שלם שפשוט לא ידעתי עליו. אז הצימאון רק גדל ומצאתי את עצמי נשאב לתוך זה. אני זוכר שאחד הדברים שתפסו אותי היה שהגעתי לשבת וראיתי שיש קופסה עם ספרים ולצידה קופה, אבל לא היה שם מוכר. במקום שממנו באתי, תוך שתי דקות לא הייתה קופה ולא קופסה, אבל שם כל אחד הגיע, לקח ספר ושלשל שני שקלים לקופה. המקום הזה שעובד על אמון בבני אדם שבה את ליבי, ולאט לאט הבנתי שזה המקום שאני רוצה להיות חלק ממנו".

השנים הראשונות במכון מאיר לוו בקשיים לא מעטים. "כשהגעתי למכון מאיר לפני 39 שנים, המכון היה קטן מאוד וחבלי הלידה היו קשים. הייתי תלמיד מן המניין, זה היה דור אחרי אפי איתם, הרב יגאל לוינשטיין, הרב אבי רונצקי ז"ל ועוד סוללה גדולה של בעלי תשובה, אידיאליסטים ששייכים לדור אחר, שהיו הדור הראשון של התלמידים במכון מאיר. אחרי כמה שנים עזבו כמה אנשי צוות ונוצר ואקום, ואני נשאבתי אליו. הרב ביגון ביקש ממני להצטרף לצוות הפנימייה, נכנסתי לעבודה הזו עם התלמידים עוד קצת ועוד קצת, ופתאום מצאתי את עצמי איפה שאני היום", הוא ממהר להצטנע.

כיום הוא כבר בן 61, ויותר משלושה עשורים הוא האיש שנמצא שם בשביל כל תלמיד. לא סתם מספרים לי תלמידים כי "אב הבית" הוא לא סתם תואר שניתן לדני, האיש נותן משמעות מיוחדת להגדרה - "הוא אבא והוא בית", הסביר לי אחד התלמידים.

"לקראת מפגש הבוגרים שעשינו עברתי על תמונות מהעשורים הראשונים לישיבה. עברתי בין התמונות והתמוגגתי מאושר. לראות את כל אותם אנשים שהגיעו אלינו כדי למצוא כיוון בחיים והיום הם כבר בעלי משפחות, חלקם ממלאים תפקידים ציבוריים שנוגעים בכל תחומי החיים שלנו. כשאתה רואה אותם אתה מבין שכל מה שעשית בשנים הללו היה שווה את המאמץ. המכון לא מכוון רק לתורה אלא גם לעשייה, ובעצם לכל תחומי החיים. השנים הללו במכון מאיר לא נתנו להם רק תורה, הרבנים פה והצוות החינוכי יוצקים לחייהם תוכן שמלווה אותם לתמיד, התלמידים יוצאים מפה לחיים האמיתיים כשהם מלאים בכל הטוב הזה שהנחילו להם בישיבה".

אם הייתי מבקש ממך להגדיר את מכון מאיר? מה זה מכון מאיר בשבילך?

"הייתי מחלק את זה לשניים, חלק אחד הוא 'את אחיי אנוכי מבקש' והחלק השני 'עמו אנוכי בצרה'. המהפכה שהנחיל הרב ביגון היא עצומה בכל קנה מידה. אתן לך כמה דוגמאות: מכון מאיר הוא הישיבה הראשונה לחוזרים בתשובה שהקים הרב ביגון, כמו גם מכון אורה לבנות. עד שהם הוקמו בנות לא למדו תורה.

"לאחר מבצע משה, כשהגיעה העלייה הגדולה מאתיופיה, הרב ביגון הביא למכון מאיר קבוצה של צעירים מאתיופיה, ולמעשה הכשיר את ההנהגה הרוחנית של קהילת יוצאי אתיופיה בדור הזה. הם למדו במכון, ישנו בפנימייה שלנו, ובהמשך הפכו לרבני קהילות ולמנהיגים. לאחר מכן הבאנו לכאן צעירים אתיופים שלמדו מקצוע. הם ישנו כאן, ובכל יום הם למדו גם תורה. זו הדרך שהנחיל עמוד האש לפני המחנה, הרב ביגון. תורה ועשייה. זה החלק הראשון של מכון מאיר.

"אבל יש גם חלק נוסף. למשל בימי הקרבות בגבול הדרומי, כשתושבי שדרות והסביבה החלו לסבול מפגיעות טילי הקסאם, היה ברור לרב דב ביגון מה עליו לעשות. יחד עם צוות הישיבה הוא ארז את מיטלטליו, והדרים לשדרות. 'עמו אנוכי בצרה', זה חלק מהאני מאמין של מכון מאיר. חודשים ארוכים היינו מגיעים לשדרות ונמצאים שם לצידם של אחינו שסבלו מהמצב הביטחוני.

"החזון שהנחיל לנו הרב ביגון הוא לא לבוא ממקום מתנשא, אלא ממקום שמחבר את כל עם ישראל. היינו עושים שבתות בערים המעורבות, מתל אביב ועד עכו, כל שבת היינו מגיעים לחזק יהודים בעיר אחרת. קיימנו הלכה למעשה את המשמעות של 'את אחיי אנוכי מבקש'. מהמקומות האלה יצאנו אנחנו מחוזקים. באנו לתת ויצאנו מחוזקים".

החיוך של הרב ביגון השאיר את הקיבוצניקים

אנחנו מדברים על ימים אחרים, לפני ארבעה עשורים, כשעולם התשובה היה רחוק ממה שהוא היום והחברה הישראלית הייתה הרבה יותר מקוטבת. מה תפס צעירים קיבוצניקים שהגיעו לשבת במכון מאיר ונשארו שם ללמוד?

"מה שתפס את החבר'ה הוא החיוך הנצחי על פניו של הרב דב ביגון", הוא מספר. לדבריו, "יש לרב חיוך שאומר הכול, אהבת ישראל אדירה ולב שמכיל את כולם. אבא של אלפי אלפים שעברו תחת ידיו. לפני כמה שנים הגיע לבקר במכון תלמיד שלא היה בישיבה יותר מעשור. הוא נכנס ואומר לי 'דני, באתי לנשום את האוויר של מכון מאיר', זה אומר הכול. פעם אמר לי תלמיד, שהקירות של הישיבה משפריצים אהבת ישראל. זה לא סתם. כל זה מגיע מכוחו של הרב דב ביגון שהנחיל את הדרך לצוות החינוכי הכי טוב שיש בעולם התורה, שיש אצלנו היום במכון מאיר".

ואיך מתמודדים עם ההתנגדות של ההורים כשהבן חוזר בתשובה והם באים אליך בטענות?

"אחד מהערכים המרכזיים שהרב ביגון הנחיל לאורך השנים, הוא חשיבות הקשר עם ההורים. בגלל זה יצרנו את 'יום ההורים' בישיבה. אחת לשנה מגיעים לכאן הורי התלמידים ומתחברים עם ילדיהם. לאחר מכן יש יום של 'אבות ובנים' עם לימוד משותף. תלמידים שכל הקשר עם ההורים שלהם היה 'שלום שלום' ו'אבא תן לי כסף' בזמן הטיול בהודו, ישבו ליום של לימוד משותף עם אבא. הדרך הזאת היא מהפכה של ממש".

יש הבדלים בין אדם שחוזר בתשובה והולך לעולם החרדי לבין מי שעושה את התהליך הזה בחממה של הציונות הדתית?

"הניסיון שלי אומר ללכת עם האהבה. לבוא הביתה, לשטוף כלים, לעזור בבית, לא להתנשא, פשוט לאהוב, אהבה אמיתית. זה המוטו שלנו. אני חושב שהרבה פעמים הגישה החרדית היא פחות מתמודדת. התשובה לא צריכה לנתק אותך מהחיים, אלא להעצים אותם. הרבה פעמים אתה עושה צעד אחד קדימה והמשפחה עושה שלושה צעדים אחורה. בעל תשובה צריך לשאול את עצמו האם התקרבותו לתורה האהיבה את התורה גם על משפחתו, או שמא הוא מסתכל רק על עצמו. פה הדרך החרדית פספסה ואת החוסר הזה יודעת רק הדרך הציונית-דתית למלא".

אתה רואה הבדל בגישת ההורים בין מה שהיה לפני 40 שנה למה שקורה כיום?

"אני חושב שהצימאון היום גדול הרבה יותר משהיה בשנים עברו. יש היום עולם שלם של תשובה במדיה. בדור שלנו, אם רצית לחזור בתשובה היית צריך לברוח לישיבה ולהתנתק מהכול, היום אתה יושב בבית, ממשיך בחיים ומתקרב לתורה בדרכך. המהפכה היא שאנחנו מצליחים ליצור מציאות של 'תורה באהבה', להנגיש את התורה. הגישה של מכון מאיר עושה שירות מדהים לציבוריות הישראלית".

עולם הפגישות: שינוי תפיסה מאתגר

אתגר נוסף שעומד מול אנשי החינוך בעולם התשובה הוא השלב שבו התלמידים מגיעים לפרקם בדרך להקמת בית נאמן בישראל. גם פה, לדני שרחטון יש משנה סדורה. "המשבר הראשון הוא חוסר ההיכרות של ההתנהלות במפגש עם בחורה בקודים הדתיים. האנשים הללו מגיעים מהעולם החילוני, שם יש לא מעט סטריאוטיפים על פרק השידוכים במגזר הדתי, מה שגורם לפחדים ולפעמים אפילו לדמיונות שמלווים אותם בדרך לחתונה. כשאדם נמצא במציאות של התלהבות, קשה לו מאוד לשמוע. זו סוגיה שתובעת מאיתנו לא מעט אנרגיות. בחורים שמגיעים לשלב הזה צריכים מישהו שיקשיב להם, ואנחנו מצליחים בסייעתא דשמיא לסייע להם. כמעט כל שבוע יש חתונה או שתיים במכון מאיר.

"הרבה פעמים אדם שחוזר בתשובה, שעושה כזה תהליך מדהים עם החיים שלו, פתאום מאבד איזון. אני מסביר להם שזה לא שהדוסים הם חייזרים ואין להם רגשות ויצר, אלא שלומדים לנהל את כל הקשר בצורה מכבדת, בהרבה יותר רגישות. לעומת העולם שאתה בא ממנו, ששם הכול מתירני ויצרי, קשה מאוד להיכנס פתאום לקשר עם בחורה בסגנון הרבה יותר מאופק ושמור. אבל אני אומר להם שזה לא שהרגש לא חשוב ושאדם לא צריך להביא את עצמו, אלא ללמוד לעשות את זה בצורה הרבה יותר רגישה, יותר מוסרית ויותר ערכית.

"יש קושי אמיתי להתנתק מסגנון החיים שאדם חי בו רוב חייו. לבחוּר שחי כבר לפני החתונה עם בחורה וכעת הוא צריך לנהל קשר בסגנון שמור כל כך, זה קושי גדול. אבל אני כל הזמן מלמד אותם שיש כאן הזדמנות אדירה ללמוד איך לנהל קשר במקום הרבה יותר גבוה ומרומם, שהקשר בנוי על החיבור הרגשי והנפשי ולא רק על משיכה ויצר. כשהם לומדים לראות את הקשר בצורה גבוהה יותר ולהבין שש כאן הזדמנות לפגוש את האדם, הם מבינים שזו גם הזדמנות לבנות קשר שמלכתחילה מתנהל בצורה אחרת לגמרי, של כבוד הדדי, של חיבור אישי ממקום גבוה של כבוד והכלה. אני באמת מאמין שזו הזדמנות לרומם את כל מערכת היחסים".

ובכל זאת, איך מלמדים בחור שהיה רגיל שהכול מותר לנהל קשר בסגנון של דייטים?

"בהתחלה זה קשה מאוד. יש קשיים לא קטנים ולכן אנשים בתקופה הזו צריכים הרבה הקשבה ותמיכה. לאנשים במצבים האלה מאוד קשה, אבל הם לומדים לאט לאט שכל השאלה היא איפה אתה שם את ההדגשים, במובן היצרי או חיבור אחר. זה לא 'הוקוס פוקוס'. זו עבודה. עבודה עם קשיים".

"אבא, תן גם לי לבחור את הדרך"

איך מתמודדים עם משבר הדור השני של בעלי התשובה, שעלה לאחרונה לכותרות?

"גם כאן אין נוסחת קסם ומדובר בנושא כאוב. לאדם שוויתר על הכול כדי לחזור בתשובה, קשה מאוד לראות את הילדים שלו לא הולכים בדרך שבחרת, או לראות את הילד שלו עושה דברים שעל פי התורה אסור. זה מרעיד את הלב. לפני איזה זמן קראו לאשתי באמצע הלילה לבית של בוגרים שלנו שהילדה שלהם ברחה מהבית ועזבה את הכול. עד שמצאו אותה לקח זמן ואז גילו שהיא נסעה עם איזה בחור לטיול. באותו לילה האבא נסע להחזיר אותה הביתה והאמא ישבה על הספה 'מפורקת' לגמרי ובכתה מכאב. היא אמרה לאשתי שהיא לא מסוגלת להכניס את הבת בחזרה הביתה. אשתי אמרה לה: אנחנו אומרים לקב"ה 'בין כך ובין כך קרויים בנים', היא גם הבת שלך! תחזיקי את עצמך ותגייסי את כל האהבה שיש בך להכיל אותה.

"אתה דורש מה' לאהוב כל אחד בלי שיפוטיות, עכשיו נדרש גם ממך לנהוג כך. הילדים האלה הם הבנים שלנו ואנחנו אוהבים אותם בכל מקרה. הרבה פעמים הילד אומר או מרגיש כלפי אביו - אתה בחרת את הדרך שלך, גם אני רוצה לבחור את הדרך שלי. אנחנו כהורים צריכים לדרוש הכלה מעצמנו. לחילונים יש לנו המון הכלה, אבל במשפחה זה קשה מאוד. המקום הזה דורש יותר גדלות. יש כאן שאלה של אמון בילדים. אני אומר כל הזמן לתלמידים שמתמודדים עם מצבים כאלה את מה שאשתי אומרת - בואו נראה את הצדדים הטובים של הילד. לפעמים המקובעות על זה שאני יודע בדיוק איך הילד צריך להתנהג מעוותת את הצדדים הטובים שיש בילד. אלה דברים שצריכים ליצור בנו גדלות. מניסיון רואים שככל שיש יותר הכלה – היחסים משתפרים. ככל שאתה מקבל אותם כמו שהם, הם לומדים גם לכבד אותך".

"התשובה לא צריכה לנתק אותך מהחיים, אלא להעצים אותם. הרבה פעמים אתה עושה צעד אחד קדימה והמשפחה עושה שלושה צעדים אחורה. בעל תשובה צריך לשאול את עצמו האם התקרבותו לתורה האהיבה את התורה גם על משפחתו, או שמא הוא מסתכל רק על עצמו. פה הדרך החרדית פספסה ואת החוסר הזה יודעת רק הדרך הציונית-דתית למלא"

כמי שמשמש אב בית יש לכך בטח גם מחיר אישי ומשפחתי.

"לכל הפעילות שלי במכון יש מחיר כבד ביחס למשפחה. אני כל יום מבקש להוקיר את רעייתי וילדיי ולהגיד להם תודה. שנים ארוכות שכל העשייה הזו הייתה גם על חשבונם. אני זוכה לארח מדי שבוע תלמידים רבים לשבתות ורעייתי והילדים הם אלו שפתחו את הבית באמת לכל התלמידים. זה לא פשוט וכאן באמת מגיע הקרדיט להתמסרות הגדולה של רעייתי והמשפחה כל השנים".

יש הרגשה שאחרי שנים של תנופה גדולה בעולם התשובה כעת יש פחות התלהבות בנושא.

"אין ספק שבציבוריות הישראלית מעריכים את המהפכה שעשה הרב דב ביגון בארבעת העשורים של מכון מאיר. גם בציבור החילוני יודעים שמכון מאיר הוא הכתובת לאחדות בין המגזרים ולתורה באהבה. אנחנו חייבים להמשיך להעצים את פועלו של מכון מאיר ולהמשיך להוביל את הספינה הענקית הזאת שהעמידה פה דורות".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם