סיפורי הרב

 wish 4
נחמה בימים כתומים

זה זמן שרציתי לבקרך. בכל פעם ניסיתי לדלות מידע על מצבך, וכמה אופייני לך שגם בהיותך תלוי בין שמיים וארץ תבקש להיות נחבא אל הכלים. שאיש לא יצטער בגללך, שחלילה לא תיחלש רוח הבריות.

אינני זוכר במדויק אם זו הייתה פגישתנו הראשונה, אך מדומני שזה היה בימיה הכתומים של מחאת כפר מימון. ישבתי סמוך לגדר לבדי ובכיתי את נשמתי, ואז הגעת. לא שאלת, לא אמרת חיזוק או דבר תורה, לא ליטפת את זקנך כמתיימר להבין או לנחם. התיישבת לידי על האדמה ואמרת שאם אני חפץ בכך, אני יכול להניח את הראש. והנחתי, אוהו הנחתי.

וחיבקת חזק כמו שרק אתה יודע, חיבוק אבהי טוב ומרפא. חיבוק ארוך, מעל לזמן ולמקום.

במרוצת השנים נפגשנו באקראי עוד כמה פעמים בכל מיני אירועים, שמחים ועצובים, ובכל פעם כאילו בפעם ראשונה היית מותח את מצחך ופוקח עיניים גדולות מתפעלות, כאילו ראית מינימום את אליהו הנביא (וזה הייתי בסך הכול אני). ידיך היו נפרשות, גדולות כל כך, עד שהיה ברור לכול כי ביכולתך לחבק את כל העולם כולו ממש. אבל ברגע ההוא בכפר מימון זה היה חיבוק רק בשבילי. יחיד ומיוחד.

ריבונו של עולם, איך אפשר לכסות דבר גדול כל כך בטלית אחת?

גדול שימושה

איציק וזנה

אף שהיה עצמאי ברוחניות, הייתה לו התבטלות עצומה כלפי תלמידי חכמים. פעם שמע שאני הולך לאכול אצל אחד מגדולי הדור סעודת שבת, ואמר לי: "אני מבקש ממך שתזכור כל תנועה, כל אמירה וכל הנהגה שהרב עושה, ותספר לי, שאלמד גם אני". למחרת הושיב אותי ותחקר אותי כחוקר משטרה על כל שלב וכל פרט שהיה בסעודה.

אספה בגוש קטיף באישון ליל

צוריאל חלמיש

להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, כזה היה הרב אלישע. ליל קיץ אחד, חודש לפני הגירוש מקטיף, אדם בעל אישיות צבאית-תורנית רמת דרג בא לשוחח עם חברי המושב. הוא אמר: "כדי לעבור נכון את הגירוש, כדי שיהיה לכם כוח, עליכם לארוז עכשיו את הבתים. אני יודע ממקורותיי בצבא שמה שלא ייארז לא יוכל להמשיך עימכם".

אלו היו דברים מנוגדים לגמרי לכל הלך הרוח ביישוב, שגרס המשך מאבק מתוך תודעה שלא משתפים פעולה או מגלים הסכמה לקראת הצפוי לקרות. אנשים יצאו משם שבורים לגמרי, ומקצתם החליטו ללכת לארוז מייד.

אחד התושבים התקשר עצמאית לרב אלישע, שהיה בשדרות, וביקש ממנו: "הרב, אנחנו צריכים אותך עכשיו". הרב הקשיב ואמר מייד: "אני מגיע".

אחרי חצות נערכה בסלון של משפחת שומרון אספת תושבים צפופה. הרב ישב לצד אותו אדם שהתקשר אליו, שהוא מידידיו הקרובים, הקשיב, בחן את הדברים ואמר בקול שקול וברור: "לכו בדרך שלכם, עם המאבק שלכם. אתם עושים את הדברים נכון מבחינה אמונית ומבחינה משפחתית".

זה היה אחד האירועים המכוננים של הקהילה לקראת הגירוש. אנשים יצאו משם שלמים עם עצמם ומלאי כוחות. בדיעבד התברר שהצבא הטעה את איש הצבא ההוא, והוא שימש למעשה עוד כלי במאבק הפסיכולוגי נגד התושבים.

הנחת תפילין הבוקר?

צוּד בדיחי

הרב אלישע וישליצקי סיפר לנו שנסע פעם במונית לאיזה מקום, ונהג המונית סיפר לו שיש רב אחד, מנהל של מוסד תורני, שנוסע איתו בקביעות, אך לא שילם לו כבר הרבה מאוד זמן.

רצה הקב''ה, ובדיוק התקשר הרב המנהל לאותו נהג מונית. הנהג ענה לו בדיבורית, והרב התנצל שהחשבוניות הלכו לאיבוד וכו'.

התערב הרב אלישע בשיחה ואמר לרב ההוא: "שלום ידידי, מה שלומך? כאן אלישע וישליצקי מדבר", "הו, הרב אלישע, כבוד גדול! מה שלומך? איזו השגחה!" "תקשיב רגע, הנחת תפילין היום בבוקר?" "בטח הנחתי", ענה הרב המנהל. "ולא הלכו לאיבוד התפילין?" "לא, מה פתאום הלכו לאיבוד?" "יופי", אמר הרב אלישע, "באותה תורה שכתוב על הטוטפות כתוב גם ביומו תיתן שכרו, אז מה עכשיו 'נאבדו לי החשבוניות'?"

ראש הטופס

אצל דן מרגלית בפופוליטיקה

הרב נתנאל אלישיב

מעשה שהיה, ופעם הוזמן הרב אלישע להשתתף בתוכנית האקטואליה הפופולרית והסוערת ביותר בשנות ה-90, פופוליטיקה, בהנחייתו של דן מרגלית, ולהפתעתנו השיב להצעה בחיוב.

נושא הדיון היה עלייה להר הבית. זו הייתה תוכנית אגרסיבית, שבה לא קיבלת זכות דיבור אלא נטלת אותה כמעט בכוח. כך יצא שברוב הדיון שתק הרב אלישע, כי מה פתאום שיידחף? בסופו של דבר פנה אליו המנחה ודרש שיאמר בבירור אם הוא בעד או נגד.

הרב אלישע התחיל להסביר: "הר הבית הוא לא הר ולא בית, אלא הוא מושא הכיסופים של כל הדורות" (אני כבר לא זוכר את מילותיו המדויקות).

נזף בו דן מרגלית: "אינך עונה על השאלה!" השיב לו הרב אלישע: "אני עונה, אבל לא ברמה של השאלה!"
התוויית דרך לחיים במשפט קצר אחד.

דברים קשים לראש הממשלה

אלישיב רייכנר

רבים כתבו, ובצדק, על הענווה האמיתית של הרב אלישע וישליצקי. אבל לצד הענווה היה גם עוז, לומר כשצריך אמת נוקבת, כפי שבא לידי ביטוי בסיפור הזה.

בבוקרו של צום תשעה באב תשס"ה, יומיים לפני תחילת עקירתו של גוש קטיף, התקיימה פגישה קשה בין רבנים בולטים בציונות הדתית לראש הממשלה אריאל שרון. בפגישה נכחו בין השאר הרב שמואל אליהו, הרב דוד סתיו, הרב שי פירון והרב אלישע וישליצקי.

בשלב מסוים דיבר הרב אלישע. אחרי שבפתח דבריו אמר: "אדוני ראש הממשלה, אני אוהב אותך באמת", הוסיף את הדברים הנוקבים האלה: "אם יהיה חורבן בגוש קטיף, הציונות הדתית תקבל מכה קשה, אבל היא תחזיק מעמד. גם תושבי הגוש יספגו מכה קשה, אבל הם יתאוששו. אבל מה יישאר ממך, מה יישאר מהציונות, מהדמוקרטיה ומהצבא? האם אתה רוצה שהמעשה האחרון המשמעותי בחייך יהיה עקירת גוש קטיף?" שרון שתק.

                

מתי שוב?

לניר אביגיל רביבו

בשנתיים האחרונות החלה התעוררות ונוצר ביקוש מצד הנוער שלנו ללימוד תורה וכלים לשליחותם. לא ידענו מה מצבך בדיוק, ידענו רק שהוא מורכב, וניסינו להזמין אותך. בתשובה מיידית וישירה כתבת שתשמח להגיע בכל פעם שנזמין.

בפעם הראשונה שבאת בית הכנסת לא היה מלא, אפשר לומר, והתביישתי. מה עושים? יצאנו לקראתך וראינו אותך חלש בגוף, הולך בקושי רב, מדבר בלחש. אולי זה לא היה שייך? מה עשינו? ככה הטרחנו את הרב? התחיל השיעור. בפעם הראשונה הנוער שלנו והרב אלישע ישבו ל-15 דקות של עוז ותעצומות בענווה, בנחת ובפנים מאירות .

אני מתנצלת בפניך שהמקום ריק, ואתה מחייך ומודה שהזמנו, אומר ששמחת להגיע ל״אנשי אשדוד היקרים״, ושואל "מתי שוב"?ואני מתפעלת, "מה, באמת?" וכך היה. מאז בכל שבועיים במהלך תקופה ארוכה הגעת בכל פעם שיכולת, גם אם לעשר דקות. וגם אם לא יכולת ללכת כל כך, וגם אם השתעלת בלי הפסקה, הארת בנו, נתת לנו להרגיש בני מלכים חשובים ויקרים .

איך מעבירים שיעור מרתק?

דוד בן מאיר

שאלתי אותו פעם: "איך אתה מצליח להעביר שיעור כזה שכולם מקשיבים מרותקים?" והוא ענה לי בפשטות, בחיוכו שכולם מכירים: "אני אומר קודם פרק תהלים".

איך עברה הלידה?

רונן שטרן

שבת הגדול לפני כשבע שנים, אביגיל רעייתי בסוף החודש התשיעי. כבר בבוקר החלה הלידה, וידענו שעוד יש זמן. מיהרתי לבית הכנסת לפתוח את ארון הקודש לפני קריאת התורה.אומרים שזו סגולה ללידה קלה. חשבתי שאני מאחר ולא אספיק, כי כבר היה מאוחר, אבל כשהגעתי התברר שהתפילה התאחרה ועוד לא הגיע הזמן, וזכיתי לפתוח את הארון ואף לקבל ברכה מיהודי חייכן שבא לומר קדיש ולקרוא הפטרה כי יש לו חיוב.

אחר כך שאלתי מי האיש, והשיבו לי שזה הרב אלישע וישליצקי .שמעתי עליו, אבל לא ממש ידעתי במה ובמי מדובר. ידעתי שהוא חשוב, אבל למה? לא היה לי מושג.

אשתי ילדה באותו מוצ"ש את נפתלי, בננו המתוק, יומיים לפני ליל הסדר. אני הכנתי הכול. ביום ראשון בערב צלצל הטלפון, והדובר מהעבר השני הציג את עצמו: "אלישע, שהתפלל איתך אתמול. איך עברה הלידה? מה שלום האישה? הכול בסדר? צריך עזרה?"

הרב אלישע, שלימד עשרות אלפים וכל דקה מחייו הייתה מוקדשת ללימוד, להקשבה או להוראה, מצא חמש דקות ביומו העמוס (רק אחר כך גיליתי עד כמה), והתקשר לחבר של חבר כדי שישיג לו מספר של יהודי אחד שהתפלל איתו בבית הכנסת. רק כדי לשאול ולהתעניין.

מאותה שיחה ועד עולם אהבתו חרותה בליבי.

הבקשה מהקצין

״שומע, הקצין, אני יודע שאנחנו באמצע קורס ואין יציאות, אבל הרב שלי נפטר, אני חייב לצאת להלוויה. אין סיכוי שלא, אין סיכוי!" אחרי דקה יהודה מגיע ומבקש את אותה בקשה בדיוק, באותו העצב בעיניים. לרגע אני רואה את הקצין מהרהר, אני הרי למדתי במצפה רמון והוא בישיבה אחרת, אז איך הוא הרב של שנינו? כשנתנאל מגיע הוא כבר ממש מבולבל ושואל אותי: "איך יכול להיות שכל אחד ממכם מישיבה אחרת והרב של שלושתכם נפטר?!"

אני לא יודע מה לענות לו. איך יכול להיות באמת? אני מהדרום, הוא מהמרכז והוא מהצפון, והרב אלישע הרב שלנו, של כולנו! כולנו מרגישים תלמידיו, כולנו מחוברים אליו ואוהבים אותו כל כך! אבל איך אפשר להסביר את זה לקצין שלא פגש, שלא הכיר? איך אפשר להסביר מי היה הרב אלישע?

בהלוויה פגשתי תלמידים מכל הארץ והבנתי שהרב אלישע היה ראש הישיבה של כולנו. ראש הישיבה הגדולה ביותר. ישיבה שנמצאת בכל ארץ ישראל. בדרום, במרכז ובצפון.

משולחן העורך

חיים אקשטיין‏ ‏

היה קשה לעבוד עם הרב וישליצקי ככותב וכעורך. הוא לא נתן לכתוב "הרב" לצד שמו. למעשה הוא לא נתן לכתוב כלום לצד שמו, לא רב של ישיבה או קהילה, רק "אלישע וישליצקי, ירושלים".

הוא לא רצה שאראיין אותו טלפונית לכתבה, אפילו שרציתי רק התייחסות קצרה. רק מפגש פנים אל פנים. אפילו אם זה לא בית מדרש וגם לא בית קפה, אלא סתם על ספסל בירוחם (זה דווקא לא היה קשה, לקבוע איתו בירוחם. סבירות גבוהה שהוא במקרה באיזו עיירת פיתוח). הוא כמובן גם לא הרשה לכתוב עיירת פיתוח אלא "הערים הטבעיות".

אבל יותר מכול, ולמעשה יותר מכל הערה שקיבלתי ממישהו שערכתי מאמר שלו, זכורה לי הערה שלו בכתב יד, בקובץ סרוק, על שינוי שעשיתי במאמר שלו: לא לכתוב 'ראה' ולא 'עיין', כי "מי אני שאגיד לקורא מה לעשות?"

היה קשה לעבוד עם הרב וישליצקי זצ"ל. קשה עוד יותר יהיה לדעת שלא אעבוד איתו עוד.

המג"ד שהסמיק

לפני כ-17 שנה, עת ירי ופיגועים היו מנת חלקם של מרבית היישובים והצירים ביהודה ושומרון, עלה רעיון לארגן שבתות חיזוק, בכל פעם ביישוב אחר.

יצא שהזדמנתי עם הוריי לשבת חיזוק כזו בעפרה. המחזק הראשי, מרכז השבת, היה הרב אלישע וישליצקי. בשבילו כולם היו מוכנים להגיע לעפרה גם אם ירו פה ושם על הציר בדרך...

ערב שבת, בית הכנסת בשכונת גבעת צבי. הרב אלישע נכנס, ובית הכנסת מתמלא באור. הוא עובר לאחורי בית הכנסת, שם איווה למושב לו, ובדרכו עיניו נפגשות עם עיני אבי, שישב בקצה הספסל שישבנו עליו כולנו.

הוא לחץ את ידו של אבי בהתרגשות ובשמחה באומרו : "הו... כל הקודקודים כאן איתנו", והתכוון שאבי היה בשלהי תפקידו כמג"ד מילואים.

מייד שאלנו את אבא: "איך אתה מכיר אותו?" והוא ענה בתדהמה: "אני? איך אתם מכירים אותו?!" ענינו לו: "זה הרב אלישע וישליצקי". ובפעם הראשונה, ולדעתי גם האחרונה בחיי, ראיתי את אבי בפנים אדומות וסמוקות, כשהוא באופן אינסטינקטיבי כובש את ראשו בין זרועות ידיו לסטנדר שלפניו...

"מה קרה?" שאלנו, "למה אדמו פניך?" ואבא שלי הסביר שהרב אלישע הוא סמל במבצעים במפקדת החטיבה שאליה שייך הגדוד שעליו פיקד אבא שלי.

לכל ישיבה עם המח"ט היה אלישע מתייצב, ונענה לכל הבקשות של מפקדי הגדודים שמגיעים לישיבות עם המח"ט, כולל ניקוי השולחן, הבאת מפות, ואיך לא? במילואים כמו במילואים, גם הכנת קפה...
"
אלישע, תביא את המפות! אלישע, תכין קפה! אלישע, נו, בחייאת. איך עדיין לא נקי פה?"

אך כאן לא נגמר הסיפור. מייד בסיום התפילה אמר לי אבא שלי: "בוא איתי, אני חייב לבקש סליחה מהרב אלישע". ניגשנו ועמדנו בתור של כל הקהל שביקש ללחוץ את ידיו, וכשהגענו הוא בחיוכו המדהים ניגש אלינו וחיבק את אבא שלי בחום גדול ובירך ברכת שלום לבבית את "החבר המג"ד שלי", כלשונו.

ואבא התחיל להתנצל. אבל הרב אלישע פשוט לא הבין על מה יש להתנצל. אין לי דרך להסביר את זה, הוא פשוט לא הבין מה הסיפור: "אבל אני אלישע... אני אלישע", הוא המשיך וקרא כשהפעם תורו של אבא שלי לתקן אותו ולומר אחריו "הרב... הרב אלישע."

ומאז בכל פעם שאני רוצה להסביר למישהו ולעצמי מה זו ענווה אני מספר את הסיפור הזה: על אדם ענק שבענקים שאין לו מעצמו כלום. החוכמה היא להיות ענק וגדול, אבל באמת ובתמים לא להבין מה העניין, הרי הוא בסך הכול "אלישע".

למה לא מודיעים על זה בחדשות?

ישראל חן

מודיעים בכל רחבי קריית אתא (מפה לאוזן ובמסרונים, טרום עידן הוואטסאפ) שהרב אלישע הולך להגיע הערב ולמסור שיעור בבית הכנסת הדתי-לאומי הגדול משכן זבולון.

בית הכנסת הומה מאדם. מלא מפה לפה למרות שעת הערב המאוחרת. הרב אלישע מגיע. כדרכו, הוא מדבר בלהט, בעוצמה רבה. ואז, ואני זוכר את זה כמו אתמול, הוא אומר: "אתם יודעים מה הדבר הכי גדול שקרה היום במדינה? אתם יודעים מה הדבר הכי גדול שקרה היום בעולם? יותר משלוש מאות איש באו לשמוע שיעור תורה בשעת לילה בקריית אתא – זה הדבר הכי גדול שקרה היום בכל העולם כולו! זה הדבר הכי מרעיש, הכי משמעותי, הכי חורץ גורלות, שישפיע יותר מכול על כל מהלך ההיסטוריה!

"ואם תשאלו: אם זה אכן דבר כל כך גדול ומשמעותי, איך יכול להיות שאפילו לא הזכירו את זה ברמז בחדשות?" ואז, מתוך ארשת הרצינות שעטה על פניו, אמר: "נראה לכם שדבר כל כך גדול ועצום יכול באמת להיכנס לתוך מסך קטן כל כך?!"

מספיק חזקים

אליאב תורג'מן

במבצע צוק איתן נסעתי פעם להרצות באזור נחל עוז. אחרי ההרצאה שמעתי שירה מאיזה מקום רחוק. הלכתי וראיתי שם את הרב אלישע עם עוד קבוצת רבנים. הרב אלישע ראה שבאתי ברכב ואמר לי: "אני חייב להעביר שיחה לאיזה גדוד שביקשו ממני, אבל עכשיו הם לא עונים לי. אולי ניסע לחפש אותם?" ניסיתי להניא אותו מזה בטענה שהם רחוקים, אבל הרב אלישע הפציר בי, ונסענו לחפש אותם.

בדרך עברנו ליד מאהל ריק למדי, וחשבנו שאולי זה המקום. ירדתי מהמכונית. על ברוס הפוך ליד צילייה ישב בחור בגופייה, קעקוע על היד וחצי ב', נראה מילואימניק, סיגריה ביד, מכין קפה. ניגשתי אליו ושאלתי אם זה הגדוד שאנחנו מחפשים. הוא הרים את העיניים ואמר: "לא, זה לא הגדוד הזה. ובכלל, אנחנו לא צריכים רבנים שיחזקו אותנו, אנחנו מספיק חזקים". קצת הזדעזעתי מהתגובה, אבל עוד לפני שהתעשתי נפתחה הדלת של המכונית, והרב אלישע יצא החוצה.

הרב אלישע ניגש לאותו בחור, נתן לו צ'פחה על הכתף ואמר לו בקול: "אחי, אחי, לא באתי לחזק, באתי להתחזק". הבחור היה המום, והרב אלישע שאל: "עושים את המשימות? עושים אותן בשמחה? מכים באויבים?" והוא ענה לרב: "כן, כן!" הרב אלישע חיבק אותו ואמר לו: "כל הכבוד, תודה, אין לך מושג כמה חיזקת אותי", וחזר למכונית. החייל חייך חיוך רחב, כולו מלא חיות.

כשחזרתי למכונית היה הרב אלישע טרוד ולא הבין איך הבחור יכול לחשוב אחרת: "באתי לחזק?! איך אנשים יכולים לחשוב שבאתי לחזק?! באתי להתחזק!"

מחפש את מכון מאיר

כשהייתי בישיבה התיכונית חגגנו שנה אחת את ערב יום ירושלים במכון מאיר. אחד החבר'ה הגיע עצמאית וירד בתחנה שהיום ניצב בה גשר המיתרים. אדם גבוה ומזוקן, שראה שהוא לא ממש מאופס ולא יודע איפה הוא נמצא, ניגש אליו והציע לו עזרה. כשענה לו שהוא מחפש את מכון מאיר, האיש אמר לו שגם הוא הולך לשם, ובלי לשאול לקח מהחבר שלי את התיק הכבד שלו ושם אותו על הגב שלו. כשהגיעו למכון מאיר החבר שלי לקח ממנו את התיק, הודה לו ושאל אותו לשמו. הוא ענה לו: "אלישע וישליצקי".

הווייז שהמשיך לפעול
סיפור מאיש המשימות של הרב (הנהג)
נוסעים במסלול הרגיל: דימונה, משם לערד, וממשיכים לאופקים. הרב מחליט להמשיך משם לנתניה. מתחילים נסיעה, ובאזור בית קמה נגמרת הסוללה של הטלפון. אין וייז. המטען לא היה טוב. אמרתי לרב: "עד נתניה אנחנו יודעים להגיע, אבל איך נגיע למקום המדויק?"
הרב אמר לי: "בע"ה נגיע". החלטנו להמשיך למרות שהטלפון שלי כבוי ובטלפון של הרב כמובן אין וייז. כאשר ירדנו במחלף נתניה אני שומע מהרמקולים: "עוד 200 מטרים פנה ימינה". כך הווייז מוביל אותנו עד המקום, והטלפון שלי כבוי!
כשהגענו אמרתי לרב: "הרב, אני מפסיק להסיע אותך, זה מפחיד אותי!" הרב חיבק אותי, הוציא אותי החוצה והתבדח על העניין.
הרצון של הרב להיות עם כולם בכל מקום גרם גם לווייז "לשאוב כוחות מהאין".
ואם אתם רוצים להיות כמו הרב אלישע, נסו להבין את המשמעות של הסיפור, ולא להתמקד בנס...

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
פגע וברח

  הנשים שנפגעו מעזרא שיינברג...

על ברווזים וניצים

  צער בעלי חיים בשידור...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם