החזון והאיש

 700

יואל יעקובי

תתפלאו, אבל בגלל לא מעט סיבות הציבור הדתי-לאומי עשוי למצוא עניין בדמותו של החזון-איש, אולי אף יותר מאשר חובשי המגבעות בבני-ברק* הנה כמה דברים שלא ידעתם על אבי הישיבות, מעצב דרכו של הציבור החרדי, בעיקר הליטאי: הוא היה שתקן גדול, נהג לקפוץ מהחלון כדי להימנע מסכסוכים עם אשתו והעיד על עצמו שהוא עצלן * ארץ ישראל? סיפור אהבה * גם כשנחשב לגדול הדור נהג לקבוע חברותות עם בני עֶשׂרה, ובכלל לא הייתה לו בעיה לגור בכפר דייגים על שפת הכנרת ולא בבני-ברק * לכבוד זמן מתן תורתנו

ר' אברהם ישעיהו קרליץ, ה'חזון איש', נולד בקוסובה שבליטא (כיום בבלרוס) בי"א בחשוון תרל"ט (1878), הבן השני במשפחה בת תשעה ילדים. אביו, הרב שמריהו יוסף, כיהן כרבה של העיירה במשך 34 שנים. בצעירותו לא התבלט אברהם ישעיהו הצעיר בצורה יוצאת דופן בכישרונותיו. בבגרותו העיד על עצמו: "אני 'קשה לשמוע ומהיר לאבד'", וגם "תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, מפני משנתו שאינה סדורה". בקיצור, דמות לא קלאסית עבור כותבי ספרי צדיקים שמבכרים לצייר דמות מושלמת. ד"ר בנימין בראון, מחבר הספר "החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית", טוען בספרו שהסיבה שהוערך כבינוני נובעת מדרך הלימוד המיוחדת שבחר לעצמו. החזון איש סיפר לימים שבגלל מנהגו הלא מקובל (והרבה מנהגים לא מקובלים היו לו) ללמוד הלכה לעומק דרך החיבורים טור, שולחן ערוך ובית יוסף (במקום להשקיע בפלפולים בגמרא, כמקובל אז), לגלגו עליו חבריו ואמרו שבסוף יגדל להיות מלמד תינוקות.

את ראשית לימודו קנה החזון איש אצל מלמד פרטי, ובהמשך אצל אביו, אולם את רוב קניינו התורני רכש כנראה בלימוד בחברותא או פשוט לבד. מי שמוכר בתואר "אבי הישיבות" לא למד מעולם בישיבה מסודרת, לא לימד בישיבה מסודרת ואפילו התנגד לכמה דברים עקרוניים בישיבות זמנו, ובכלל זה לדרך הלימוד. הוסיפו לכך את שתקנותו הטבעית ואת בריחתו הקיצונית מכבוד וממעמד ציבורי, והבינו מדוע אישיותו נותרה אלמונית לרוב הציבור, ואף לרבים מתלמידי החכמים, עד שלב מתקדם יחסית של חייו.

קפץ מהחלון

בהיותו כבן עשרים הוצע לו שידוך מהעיירה כוויידאן, נדוניה נכבדה הובטחה לו, בית למגורים ועוד. אולם לאחר חתימת התנאים התברר שהכול עורבא פרח. הכלה, באשה (בתיה), הייתה אמנם יראת שמים ואשת חיל שפרנסה אותה ואת בעלה המתמיד (שעזר לה לעתים) כחנוונית, אך מבוגרת כמעט כפליים מבעלה. גם אישיותה הייתה שונה מאוד מאישיותו העדינה והשתקנית. בני משפחתו חפצו לבטל את השידוך, אולם אברהם ישעיהו, אישיות מוסרית נדירה, הודיע שהוא אינו מוכן לבייש בת ישראל ובא אִתה בברית הנישואין.

אף שחיי הנישואין לא היו פשוטים, וגם ילדים לא נולדו לבני הזוג (דבר שמילא את לבו של החזון איש צער רב), דאג החזון איש לרעייתו, והקפיד לכבדה גם כאשר לא רווה נחת מהנהגותיה. בגיל מתקדם יותר, כשהיו כבר בארץ ישראל, ראייתה ושמיעתה של רעייתו כבדו, והאוכל שהייתה מגישה לו היה מלא פיח (הבישול באותם ימים היה נעשה על גבי פרימוס או פתילייה). דבר זה ציער מאוד את החזון איש שהיה איסטניס ועדין נפש ביותר, אך הוא לא העיר לה על כך. בעדינות היה מקלף את הלכלוך כדי להגיע לַתוך האכיל, וגם אם לא כל כך היה מה לאכול היה מורח את מה שהוגש לפניו על הצלחת, כדי שאשתו תחשוב שאכל ולא תיפגע. כשכבר היה מפורסם יותר בארץ, ואנשים שיחרו לפתחו, היה משתדל למנוע עימותים מיותרים עם אשתו, ולשם כך שוחח עם אורחיו דרך החלון, ואפילו יצא לעתים מהבית ונכנס אליו דרך החלון, שהיה, לדבריו, בסך הכול דלת שמפתנה מוגבה...

לימים חשב החזון איש לגרש את אשתו, מפני שרצה בילדים. ברגע שהעלה את הרעיון לפני אשתו היא אמרה לו באופן חד-משמעי שאם הם אכן יתגרשו, הרי שבדרך מבית הדין היא תקפוץ לנהר. החזון איש, שראה עד כמה הדבר פוגע בה, נסוג מהחלטתו, ובכך בעצם ויתר על האפשרות להעמיד זרע של קיימא.

פעם ביקש חבר מהרב עמיטל, אז תלמיד בישיבת חברון, להתלוות אליו למסיבת אירוסיו. בדרך התחרט החבר וביקש לבטל את האירוסין. הרב עמיטל הציע לו לפנות בעניין לחזון איש. כשהגיע אליו, וסיפר לו על כוונתו לבטל את האירוסין, איים עליו החזון איש בקללות אם יבטל את השידוך. כשיצא הבחור מהבית מיהר החזון איש לביתו של אבי הכלה ואמר לו: 'בטלו את האירוסין, החתן הזה לא ראוי לבִתך'. מתברר שהחזון איש, שהבין שהכלה באמת אינה ראויה לחתן, לא רצה שהיא תחוש מבוזה, ולכן רצה שהביטול יגיע דווקא מצִדה, ולא מצד החתן.

בין אם היה זה בגלל העדר ילדים משלו, בין אם מתוך שהרגיש את הכאב של צעירים נבוכים (והרגשת הכאב של האחר הייתה אחת ההתמחויות הבולטות שלו) ובין אם מכיוון שהרגיש את כובד האחריות המוטלת עליו להכשיר את עולם התורה של הדור הבא, החזון איש השקיע זמן רב בטיפוח צעירים. השקעה רבה, שלא תמיד נתנה את פירותיה בכיוון הרצוי מבחינתו, הופנתה כלפי צעירים בני ישיבות שהתנדנדו בין שני העולמות. אחד הסיפורים המפורסמים הוא של הסופר לימים חיים גראדה. גראדה, נער צעיר ובן לאב משכיל (שעוד היה קשור לעולם הדתי כמקובל בליטא של הימים ההם) ולאם יראת שמים, הגיע עם אביו החולני לעיירת הקיט וולקאניק, שבה נהג גם החזון איש לנפוש זמן רב במשך הקיץ, בעת שהתגורר בווילנה. גראדה הצעיר הצטרף לסניף מקומי של ישיבת נובהרדוק, הסמן הקיצוני של ישיבות המוסר, אולם הסתבכות בקשר עם בִתה של בעלת הבית שאצלה התגוררו הוציאה לו שם רע בישיבתו ובעיירה כולה. בשני הספרים שהוציא גראדה, ובהם הוא מספר את סיפורו האוטוביוגרפי בצורה מדויקת למדי, הוא מספר כיצד החזון איש (המכונה שם ר' אברהם ישעיהו מקוסוב, בעל ה"מחזה אברהם") הזמין אותו אליו. בהמשך, כנראה כדי להרחיק אותו מניסיונות מיותרים, הזמין אותו החזון איש לגור עמו בבית שבו התגורר. במשך שבע שנים היה גראדה קשור לחזון איש כתלמיד נאמן. בסיפור הזה הסוף טראגי למדי. גראדה לא החזיק מעמד ברוחות הזרות שנשבו בליטא. הוא הפך לקומוניסט ובהמשך היגר לארצות הברית. אחרי השואה רצה לחזור לצור מחצבתו ואף שלח מכתבים לרבו שכבר התגורר בארץ ישראל, אולם המכתבים לא הגיעו ליעדם.

הוא חש על כתפיו את כובד האחריות לייסד מחדש בארץ ישראל את עולם התורה שנחרב באירופה. על הקמתה של ישיבת פוניבז' בשנת תש"ד (1944) הוחלט בביתו שלו
כשנודע לשַׁמָש במי מדובר ניגש לחזון איש וביקש מחילה, אולם החזון איש ענה לו שהוא צדק, והגמרא אכן מיועדת למשתתפי השיעור. כשהמשיך השמש להתנצל על כך שאמר שמקומו בין אומרי התהילים, השיב החזון איש שבזה בוודאי צדק, שהרי יהודי באמת צריך לומר תהילים

סיפורו של גראדה מלמד על אחד המסרים החשובים ביותר של החזון איש, המנוגד לתנועה ששלטה אז בעולם הישיבות הליטאי – תנועת המוסר, ובעיקר שיטת נובהרדוק הקיצונית. תנועה זו גרסה שתיקון האדם אמור להיעשות תוך שבירת מידותיו הרעות, ומתוך חשד מתמיד בכוונותיו הפסולות של האדם ובנגיעות הצדדיות שיש לו. החזון איש לא הסכים לכך, ואמר בחיוך ש"בורא העולם ותורתו מאמינים באדם הרבה יותר משמאמינים בו בעלי המוסר של נובהרדוק".

אפילו כשכבר היה בארץ הקודש, ונחשב גדול הדור, ידועים סיפורים רבים על נערים בסביבות גיל חמש-עשרה שהרב המבוגר קבע אִתם חברותא, או יצא לטייל אתם ברחובות המושבה הצעירה בני-ברק.

הוא חש על כתפיו את כובד האחריות לייסד מחדש בארץ ישראל את עולם התורה שנחרב באירופה. על הקמתה של ישיבת פוניבז' בשנת תש"ד (1944) הוחלט בביתו שלו. גם הפיכתה של בני-ברק, אז מושבה שהוקמה בידי אנשים דתיים – אך לחלוטין לא חרדית במובן של ימינו – ל"עיר התורה והחסידות", נגרמה לא מעט בגללו.

יישוב הארץ גם במחיר השמיטה

בספרו הראשון, "חזון איש", לא היה כל אזכור לשם המחבר מלבד ראשי התיבות אי"ש (=אברהם ישעיהו). "הריני עצלן בטבעי", אמר לימים, "מה שהיה הכרח לכתוב – כתבתי, ואילו מה שאינו נחוץ, ואפילו מיותר, התעצלתי לכתוב". בימי שבתו במינסק בא לראשונה לבית המדרש, נטל גמרא ועיין בה מקרוב, בגלל היותו קצר רואי. במהרה החל שיעור במקום, והלומדים נזקקו לגמרא שבה למד החזון איש. השַמש ניגש לחזון איש, נטל את הספר וגער בו: "יהודי פשוט צריך לומר תהילים ולא להסתכל בספר שאנו זקוקים לו ללימוד". החזון איש חייך והסכים. כשנודע לשמש במי מדובר ניגש לחזון איש וביקש מחילה, אולם החזון איש ענה לו שהוא צדק, ושהגמרא אכן מיועדת למשתתפי השיעור. כשהמשיך השמש להתנצל על כך שאמר שמקומו בין אומרי התהילים, השיב החזון איש שבזה בוודאי צדק, שהרי יהודי באמת צריך לומר תהילים.

בגיל 41 התיישב החזון איש עם רעייתו בווילנה. כאן, לראשונה, החלו להכיר בערכו. הראשון שהעריך מאוד את דעתו היה רבה של וילנה, הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, והוא היה מתייעץ אתו תדיר. כשעלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ג (1933), היה זה רֶבּ חיים עוזר שדאג מרחוק לעשות לו "יחסי ציבור" וסייע לרווחתו החומרית. זאת, מאחורי גבו של החזון איש, כי החזון איש עצמו פשוט לא ראה צורך להשקיע בכך מאמצים.

מעת שהגיע לארץ השתדל להשפיע על אחרים להתיישב בה אף הם. אהבתו לארץ הייתה רבה, ובאה לידי ביטוי בין השאר בדאגתו המיוחדת ליישובים החרדיים של פועלי אגודת ישראל. חיבה מיוחדת רחש להם גם בשל העובדה שהיו מוכנים לשבות בשנת השמיטה מבלי לסמוך על היתר המכירה, כפי שסבר החזון איש שיש לנהוג. במשך השנים הפך לסמכות המרכזית שעליה נשענים שוללי היתר המכירה, וספרו 'חזון איש' על הלכות שביעית הפך להיות אחד הספרים המרכזיים בעניין הזה. מי שהפך את החזון איש לפוסק המרכזי בתחום מצוות התלויות בארץ היה ר' חיים עוזר, ראש מועצת גדולי התורה דאז, שהפנה את המתיישבים החרדים שפנו אליו בשאלות לאיש אמונו בארץ הנבחרת.

במשך השנים נוצרה דעה כאילו מי שתומך ביישוב הארץ מקבל את היתר המכירה ומי שמתנגד להיתר המכירה הרי שאינו רואה חשיבות ביישוב הארץ, אך החזון איש החזיק בשני הכתרים בו זמנית. הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר מספר שכאשר עלה על הקרקע גרעין 'שלהבת', גרעין הנח"ל הדתי הראשון (שהיה דווקא של פועלי אגודת ישראל), הוא יועד להתיישב באזור לטרון בשנת תש"י (1950). העלייה יועדה להיות יומיים אחרי תשעה באב שלפני שנת השמיטה. נשלחה שאלה לחזון איש האם לעלות לקרקע על אף שמדובר בזמן קצר לפני השמיטה. החזוןאיש ענה: "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, ולהקים יישוב בארץ ישראל זו מצווה".כששאלוהו מה אם לא יהיה מה לאכול, הוא ענה: "במקרה כזה זה יהיה פיקוח נפש, ונחשובאז מה לעשות".

כשראה שיש בכך צורך, התיר למושבה החרדית 'מחנה ישראל' שהייתה סמוכה לעפולה לחרוש את אדמותיה בשביעית בגלל חשש שהערבים יגזלו את השדות במשך השמיטה.

בקיבוץ נתיבה (שעל אדמתו יושב היום היישוב יד בנימין) תכננו לזרוע תלתן לפני ראש השנה של שמיטת תשי"ב. בגלל תקלה הזריעה נעשתה רק יומיים לפני ראש השנה. כשנכנס ראש השנה לא נראתה השרשה. השאלה הורצה להכרעתו של החזון איש, הוא הבין את הנזק הגדול למשק שאינו נשען על היתר המכירה ולא היה מוכן להתייאש. הוא רצה לבוא בעצמו ולראות את המצב בשטח. מספרים כי בתחילה הוא בדק אפשרות לנסוע לשם בתחבורה ציבורית (שהיה אמצעי התעבורה המועדף עליו), אך כשנוכח שהדבר אינו אפשרי הוא הוסע לשם בהסעה מיוחדת בד' בתשרי. כשהובל לשדה המדובר, לנגד עיניהם המשתאות של הנוכחים השתטח הרב, שכבר עבר את גיל שבעים וגם בצעירותו היה נחשב חולני, מלוא קומתו ארצה. הוא רצה לבדוק מקרוב ולראות את המציאות כדי להציל מה שאפשר עבור חברי המשק העניים. לאחר בדיקה מדוקדקת כזו יכול היה החזון איש לומר אילו חלקות אפשר לקצור ואילו לא.

כעבור שנים, הקרקעות שעליהן השתטח החזון איש הופקעו לבניית מחלף שׂורק של כביש 6. לאחר שהחלה שמיטת תשס"ח ביקש הקבלן לשתול שם מיני צמחים כדי שיגנו מפני סחף של הקרקע, תוך הסתמכות על היתר המכירה. אולם הדבר לא עלה בידו (מסיבות משפטיות דווקא), בעוד שבמקומות אחרים הדבר הצליח. אגב, למחלף שורק שלום, על אף שלא שתלו שם בשמיטה.

לא רק מקובל צופה קדימה

לאחר עלייתו ארצה, שהה החזון איש במשך תקופה קצרה בתל-אביב, אך בהמשך החליטו הוא ורעייתו לעבור למושבה הצעירה בני-ברק. אף שהחזון איש הפך להיות מזוהה עם בני-ברק, כשאנשי קריית-אתא דיברו אתו הוא לא שלל אפשרות לעבור לשם. "לא התחתנתי עם בני-ברק", אמר. במקרה אחר, כשסיפר לו הסופר חיים קוליץ כי הוא מתכנן להקים כפר דייגים לחוף הכנרת, ביקש ממנו החזון איש שישמור לו שם מקום לגור בו...

למרות ביישנותו הטבעית, החזון איש אהב בני אדם, גם אנשים פשוטים".

מקרה אחר שמעתי ישירות מאחד מתלמידי החכמים המפורסמים בציבור הדתי-לאומי, שבהיותו ילד קטן לקה בשיתוק ילדים (פוליו) בצורה החמורה ביותר במחלקה שבה היה מאושפז, והרופאים היו פסימיים מאוד באשר לאפשרות שילך אי פעם על רגליו. כשבא אביו של הילד לחזון איש לקבל ברכה, החזון איש הפנה את פניו לכיוון המוסד הרפואי שבו היה הילד מאושפז, שהה קמעא ואמר: "הוא יהיה בסדר". להפתעת כולם הילד החלים לגמרי, ולא נשאר זכר למחלה, עד שכאשר גויס לימים לצה"ל קיבל פרופיל 97. חשוב להדגיש: החזון איש לא נחשב מקובל ובוודאי שלא מיסטיקן, המדרגה הגבוהה שהגיע אליה נבעה מעמל התורה הבלתי נדלה שלו וממסירותו לעשיית רצון אביו שבשמים בשלמות.

לחזון איש פנו גם בבקשת עזרה רגילה, וגם אם לא פנו – הוא ידע לדאוג למי שצריך. הסופר חיים קוליץ מספר על דודו האמיד מדרום אפריקה שבא לבקר את החזון איש, וכשראה את הדלות שבה חי ביקש להעניק לו סכום כסף. החזון איש סירב, אך ביקש להעניק סיוע כספי לזוג פליטי שואה שהתארסו ולא היה להם כלום. האיש ניאות להבטיח סכום ניכר וביקש שמישהו יבוא במשך היום וימתין לו במלון קרלטון בתל-אביב עד שיחזור לשם ויוכל לתת את התרומה, כי למחרת הוא אמור לעזוב את הארץ. רק יצא האיש את הבית נטל החזון איש את מעילו הישן ואת מקלו ומיהר לתחנת האוטובוס לתל-אביב. כשהגיע לתל-אביב הלך רגלית עד למלון. מכיוון שאז המלונות בתל-אביב לא היו כשרים, ובכיסאות המרופדים היה לחזון איש חשש משעטנז, התיישב החזון איש על הגדר שבכניסה למלון, וכך המתין לתורם.

"בהיותי שבור ורצוץ כל הימים, ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים, נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים, העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני, ואין לי צער יותר גמור מכישלון בעוון", העיד על עצמו. כוחו הפיזי היה מועט, ורוב זמנו היה חצי יושב חצי שוכב על מיטתו ולומד. פעם הסביר שכאשר כתוב בספר 'חזון איש' על ספר מסוים שאינו תחת ידו כעת, אין הכוונה שלא היה ברשותו באותו זמן, אלא שכוחו לא עמד לו לקום ולהביא את הספר מן המדף. פעם אחת נשמע לפתע קול חבטה מחדרו של החזון איש, האדם שנכנס לבדוק מה קרה מצא את החזון איש על הרצפה תוך שהוא מתנצל: "בדרך כלל אני אומד נכון כמה כוח יש לי ומותיר מספיק כוח מן העיון בתורה כדי שאוכל לחזור למיטה. הפעם שגיתי בהערכה ופשוט התמוטטתי באמצע הדרך". מסירות הנפש הזאת לתורה נובעת מהבנתו כי עליית האדם, גם בתחום המידות, מתבססת בעיקר על ההרגל שלו לברר את רצון ה' – כשהכלי העיקרי לכך הוא העיון העמוק בדרך לדעת מהי ההלכה. בכלל שונה שיטתו של החזון איש מזו של גדולי תנועת המוסר בשאלה מהי הדרך לתיקון האדם, על אף שלחזון איש הייתה ידידות אישית גדולה אִתם.

אהבתו ליהודים לא פסחה גם על חילונים. מעניין שמי שעיגן הלכתית את היחס המקרב לפורקי עול בזמן הזה הוא דווקא הרב החרדי מבני-ברק. לכאורה על פי ההלכה דינו של יהודי הכופר בתורה הוא ש"מורידין ואין מעלין", כלומר מותר לכתחילה לגרום להריגתו, לא ייאמן. כולנו יודעים כיום לצטט את הכרעתו ההלכתית של החזון איש, שהחיל את הדין של "תינוקות שנשבו" גם על גלויי ראש שלא היו בכלא מעולם. הדין של 'מורידין ואין מעלין', כותב החזון איש, אינו "אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה... והכופרים אז הם בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאווה והפקרות, ואז היה ביעור הרשעים גדרו של עולם...", אבל בזמן שאין רואים את השגחת ה' ואין נבואה, "עלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת". במקום אחר הוא מביא שמצווה לאהוב את הרשעים, שאין אנו יודעים להוכיח, וגם אם נוכיח אותם ייחשב הדבר כאילו לא הוכחנו אותם.

ואיך הגיב לבעיות צניעות? רחל מרגליות מספרת שפעם הוזמנה לשבות בבית החזון איש. היא זוכרת כיצד החזון איש ישב על ספסל במרפסת, כשלפתע חלפה על פניהם חבורת בנות לבושות מכנסיים קצרים וגופיות. "החזון איש לא הוציא מילת גנאי", היא אומרת. "את כאבו על חוסר הצניעות שבלבושן הביע רק כך: 'בנות אברהם אבינו... הייתכן?!'"

לא להיבדלות חרדית

ד"ר בנימין בראון מסביר בספרו שהחזון איש התנגד לשיטת ההתבדלות של קנאי הונגריה, וסבר שיש ללכת בדרך אחרת שבראון מכנה אותה "התבצרות", כלומר לא היבדלות מוחלטת, אלא בניית כוחו הרוחני של הציבור החרדי כך שיהיה חזק מספיק. או כפי שאמר לרב יואל מסאטמר שטען שברמב"ם כתוב שצריך לברוח ממדינה שמנהגיה רעים: "הישיבות הקדושות המה המערות והמדבריות של תקופתנו".

נראה שהחזון איש הבדיל בין העם הפשוט לבין המנהיגים. בשנותיו האחרונות עמד החזון איש בראש המערכה נגד גיוס החובה לבנות, בתחילה לצבא ואחר כך לשירות לאומי (כיום שירות לאומי אצל בנות הציבור הדתי-לאומי הוא התנדבותי ואינו חובה). במסגרת המערכה הזאת נערכה 'פגישת הפסגה' שהיוותה את שיחת היום בעיתונות התקופה, והיום כבר הפכה למיתוס. גדול הדור מבני-ברק נפגש עם 'גדול הדור' של החילונים, ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. באותה פגישה, שנערכה בביתו הדל של החזון איש, השתמש החזון איש במשל הספינות הידוע, שלפיו שתי ספינות העוברות בנהר, אחת טעונה ואחת שאינה טעונה – הדין הוא שתידחה הספינה שאינה טעונה מפני הטעונה שקודמת לה. הספינה הטעונה היא, כמובן, ספינת היהדות הנאמנה, המלאה מטען של אלפי שנים, בעוד שמטענה של הספינה החילונית ריק. "ההתנגשות בין הספינות היא בלתי נמנעת. ובכן, מי צריך להידחות מפני מי?" ד"ר בראון מביא את גרסת יצחק נבון, מזכירו של בן-גוריון ולימים הנשיא החמישי, שהבין שהכוונה לא הייתה לכך שהחילונים ריקים, אלא שאין עליהם מטען של מצוות בניגוד לדתיים, ולכן הם יכולים להתגמש יותר.

בין כך ובין כך השיחה בין השנים הייתה נינוחה, אך, אולי כצפוי, לא הובילה לשום הסכמה, לאכזבתו של בן-גוריון, שדווקא התרשם מאוד מדמותו של החזון איש. כעבור זמן אף כתב לו בן-גוריון במכתב: "פגישתי ושיחתי אתך הייתה בשבילי חוויה חשובה, ולא אשכחנה אף פעם". החזון איש מצדו אמר שקיבל את בן-גוריון בסטירה ובלטיפה, בסטירה – כי הגיעה לו על מעשיו בתחום הדת, ובלטיפה – כי הוא אורחו.

החזון איש נחשב מי ש'חתום' על הצורה שבה נראה הציבור החרדי, בעיקר הליטאי, כיום. בפועל נראה שבסוגיות רבות הוא סבר אחרת ממה שקורה היום. די מפתיע, אך הוא חשב שמציאות של אדם שיושב ולומד כל ימיו אינה דרך לרבים, ושלא האישה אמורה לפרנס את בעלה. הוא סבר שמי שאינו לומד צריך להתגייס. יתרה מזו, עד כמה שזה יישמע מפליא, הפוסק הגדול מבני-ברק התנגד להתבדלות גם בצבא, והתנגד להקמת פלוגות דתיות נפרדות בצה"ל. למעשה, זה מה שהביא לכך שכיום בצה"ל כולו המזון כשר, ואפשר לדרוש בכל חלקיו אפשרות לשמירה על כל מצוות התורה. פעם אחת אסר על אנשי סגל הרבנות הצבאית לאיים בהתפטרות. "אסור לכם להפקיר את החיילים – אם אתם תתפטרו מי ידאג להם ולכל צורכיהם?!" כששאלוהו אנשי קיבוץ חפץ חיים אם יש צורך לארגן שמירה על הקיבוץ גם בליל הסדר, שהוא "לילה המשומר מן המזיקים", לא ויתר החזון איש על השמירה הגשמית, והורה להם לשמור גם בלילה זה.

סגנון הכתיבה הייחודי שלו בענייני מחשבה ניכר בספרו 'אמונה וביטחון' ובאיגרותיו. כך למשל, המשפט "אין כל עצב בעולם למי שמכיר אור האורות של האמת" אינו לקוח מכתבי הרב קוק (שלחזון איש הייתה הערצה נדירה כלפיו, עד כדי כך שהחזון איש חבש שטריימל חגיגי ועמד כל זמן שהרב קוק דיבר בעת ביקורו בבני-ברק בל"ג בעומר תרצ"ד, ובמכתבו הראשון של החזון איש לרב קוק הוא מכנה אותו בתואר המופלג "הוד כבוד מרן שליט"א", אך נראה שהייתה לו גם ביקורת על השקפתו), אלא דווקא מאיגרות חזון איש.

רבים מגדולי ישראל ראו בחזון איש דמות משמעותית בחייהם: הרב שלמה גורן והרב מרדכי אליהו הם דוגמאות לתלמידי חכמים שאינם מבטאים בהכרח את הבני-ברקיות בהתגלמותה, ואף על פי כן היו קשורים מאוד לחזון איש. הקשר שלהם לחזון איש יכול אולי ללמד על רבגוניותו יוצאת הדופן של האיש ועל השלמות שלו, שנוצרה מתוך עמל תורה בלתי נתפס ורגישות אנושית יוצאת מגדר הרגיל.

החומר לכתבה נלקט בעיקר מספרו החדש של ד"ר בנימין בראון 'החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית' בהוצאת מאגנס, וכן מסדרת הספרים 'מעשה איש' ומהספר 'החוזה מליטא' של חיים קוליץ.

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
פגע וברח

  הנשים שנפגעו מעזרא שיינברג...

על ברווזים וניצים

  צער בעלי חיים בשידור...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם