החצר האחורית של ירושלים Featured

 m4 siluan
שלחנו את איתמר מור לחזות במה עיניו בחייהן של 30 המשפחות שמיישבות כיום את שכונת כפר התימנים המיתולוגית, שחרבה וקמה כמה פעמים * כך מצליחים ישראלים – ילדים, נשים וגברים – להפריח חיים חדשים בשכונות של מזרח ירושלים: מציאות הזויה של רכבים ממוגני ירי ומאבטחים חמושים בתוך עיר הבירה של ישראל, לצד גני משחקים תוססים * כך הולך ומתממש החזון של עמותת 'עטרת כהנים' ויתר העמותות העוסקות בהפרחת מזרח העיר. בניגוד לעבר – המדינה דווקא נותנת יד חמה לשינוי המיוחל

איתמר מור

זה מתחיל כמו בפרק של "מחוז ירושלים", הסדרה החדשה המשודרת בימים אלה בתאגיד השידור "כאן 11", כשיונדאי ממוגנת ירי ועטופה בסורגי ברזל יוצאת מרחבת הכותל המערבי. ע' ו-ב', שני מאבטחים חמושים ושריריים, שלכל אחד מהם מוצמדת אוזנייה, בוחנים אותי ואת הצלם דוד וייל. "יאללה, אין זמן. אנחנו באיחור לליווי הבא", גוער בנו ע' ומזרז אותנו במשמעת נוקשה לכיוון הרכב. אני מביט בשני הגברתנים הקשוחים בחוסר הבנה. מסביבנו ירושלים המוכרת מתנהלת בעצלתיים של שעת צהריים; מדריכי טיולים עם קבוצות מחו"ל. אברכים ממהרים למנחה גדולה, טירונים של צנחנים מתכוננים להשבעה שתתקיים בעוד כמה שעות בכותל. מה הקשר של השלווה הזאת למכונית המשוריינת ולגורילות האנושיות שדוחסות אותנו לתוכה?

היונדאי מתנתקת ממקומה, עוברת תחת שער האשפות, ובמקום לפנות ימינה כמו כל הרכבים, דוהרת ישר לתוך רחוב באידאן, ובבת אחת אנחנו נבלעים בעולם אחר. ברוכים הבאים לסילוואן – כפר השילוח בשמו העברי. הסמטאות הצרות, סלסולי המואזין ודגלי חמאס המצוירים על קירות הבתים לא משאירים ספק, אנחנו לא במגרש ביתי. בחלקה האחורי של היונדאי מצטופף איתנו יאיר דן מעמותת 'עטרת כהנים' שמעודדת, מקדמת ופועלת כבר יותר מארבעה עשורים לחידוש ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים ועיבויה. דן, בחור צעיר, אנרגטי, מלא בשמחת חיים ואידיאולוגיה, מעיף מבט קצר ואדיש על הרחוב הערבי ההומה תוך החלפת רשמים עם המאבטחים על פוטנציאל הנפיצות בתקופה הנוכחית. אנחנו תקועים בפקק אדיר באמצע הכפר, חמישה יהודים בתוך כלוב מתכת. "לעולם אי אפשר לדעת", יאיר מרגיע בדרך משונה מאוד. "לפעמים אתה חוטף על גג הרכב מכונת כביסה שנזרקת מאחד הבתים. לפעמים בלוקים. כשיש התפרעויות רציניות ביהודה ושומרון, יכולות להיות גם יריות". אני מתכווץ עוד יותר לתוך המושב.

אחרי 18 דקות מורטות עצבים הרכב נעצר באמצע סמטה צרה. שלושה מאבטחים מצטרפים אלינו בנשקים דרוכים ומקיפים את הרכב כשאנחנו יורדים ממנו. מאחורינו רכב הסעות ממוגן פורק ילדים עליזים ומחויכים. חצאיות, כיפות, ציציות ופאות ארוכות. במעלה הסמטה מתנהלות להן בחום שתי אברכיות עייפות דוחפות עגלות ילדים. על הקירות מסביב סיסמאות לאומניות, תמונות של כיפת הסלע ודגלי חמאס. המאבטחים מזרזים אותנו להתקדם למדרגות העולות מהסמטה. יאיר ואני עוזרים לאחת הנשים לסחוב את העגלה. מאבטח מלפנים ועוד שניים במאסף. השעה 14:00 בצהריים וירושלים לוהטת בשרב. המאבטח המוביל עוצר ליד דלת ברזל משוריינת, מעביר תג זיהוי דיגיטלי והדלת נפתחת. זהו "בית רחל", אחד הבתים שנגאלו בידי 'עטרת כהנים' בסילוואן. אנחנו נכנסים ונבלעים בקרירות מבורכת והמולת ילדים. זהו המעון של הגרעין היהודי המתגורר בכפר הערבי. בין כל הזאטוטים מתהלכת שירה תנעמי (36), ומנסה לארח אותנו, תוך שהיא מוודאת שכל הילדים נכנסים הביתה. המטפלת הקבועה חולה ושירה התנדבה למלא את מקומה, כי אין חלופות אחרות בכפר השילוח.

פריחה וחורבן

כדי להבין את סיפורה של ההתיישבות היהודית הנוכחית בסילוואן, יש לחזור אחורה 135 שנה, לשנת תרמ"ד, 1884. קבוצה של משפחות יהודיות שעלו מתימן לארץ ישראל שנתיים לפני כן בעליית "אעלה בתמר", מגיעה לירושלים ורוצה לקבוע את משכנה בעיר. היהודים התימנים נתקלו בקשיים מרובים. היהודים הירושלמים, האשכנזים והספרדים, פקפקו ביהדותם, והמצב הביא את העולים מתימן לפת לחם. בהיעדר "כולל", כספי חלוקה או מוסד רשמי שידאג להם, ומאידך גיסא מתוך רצון להישאר קרובים ככל האפשר למקום המקדש, נאלצו המשפחות להתגורר בכוכים ובמערות שבמורדות הר הזיתים. ר' שלום אלשיך מתאר באיגרת מיוחדת את מצבם של התימנים: "לא היה שום אדם בעולם שיכול לסבול מה שסבלו התימנים בירושלים. בקיץ ישבו תחת כיפת השמיים. לחורב ביום ולקרח בלילה. תחת העצים, נטושים ועזובים על פני השדה. עטופים ברעב, קטן וגדול, עולל ויונק. שואלים לחם ואין פורשׂ להם".

מי שנחלץ לעזרת המשפחות התימניות היה ר' ישראל דוב פרומקין, שעיקר פרסומו בא לו מעיתון "החבצלת" שהיה בבעלותו. פרומקין מקים את חברת "עזרת נדחים" ורותם לטובתה נדבנים מהעולם היהודי, שהמפורסמים שבהם הם בני הזוג משה ויהודית מונטיפיורי. כספי החברה וכן נדבות קרקע של הנדבן בועז מזרחי הבבלי באזור צלעו המערבית של הר הזיתים, אותר שטח ריק לחלוטין המרוחק מבתי הערבים שהיו אז מצפון. על שטח זה נוסדה ההתיישבות היהודית של עולי תימן בירושלים וזכתה לשם כפר התימנים.

אחרי 18 דקות מורטות עצבים הרכב נעצר באמצע סמטה צרה. שלושה מאבטחים מצטרפים אלינו בנשקים דרוכים ומקיפים את הרכב כשאנחנו יורדים ממנו. במעלה הסמטה מתנהלות להן בחום שתי אברכיות עייפות דוחפות עגלות ילדים. על הקירות מסביב סיסמאות לאומניות, תמונות של כיפת הסלע ודגלי חמאס

לשם הסדרת רישום הקרקעות מול השלטון העות'מאני נוסד "הקדש" שריכז את כל האדמות שנתרמו לשכונה. בהנהגתו הרוחנית של הרב סעדיה מדמוני הוקמו בשכונה בתי היהודים בשלושה מבנים טוריים ונכרה בור מים גדול. בשלב מאוחר יותר נקנתה חלקה סמוכה, ועליה הוקמו מבנים נוספים. בנוסף ליחידות המגורים כללה שכונת התימנים מרפאה וחמישה בתי כנסת. בשיא פריחתו של הכפר מנה המקום כ-160 משפחות, חלקן הגדול היו בכלל אשכנזיות.

במהלך מאורעות תרפ"ט (1929) התנפלו ערבים על הכפר, פגעו ביהודים ושדדו את רכושם. בניסיון להחזיר את השקט על כנו, לחץ שלטון המנדט הבריטי על היהודים לנטוש את הכפר ולא לשוב אליו. כמה מבּני הכפר ניסו בכל זאת לחזור לשכונה. הם הצליחו להתקיים במקום עוד כמה שנים, אולם גורשו סופית מהשטח בשנת 1938 בידי הבריטים שלא רצו להקצות כוחות להגן על יהודי הכפר מפני הפורעים הערבים. בתגובה לפניות של ראשי המוסדות הציוניים, הרבנים הראשיים ופעילים יהודים מרחבי העולם, הבטיח הנציב הבריטי שוב ושוב – בכתב – כי יסדיר את חזרתם של היהודים לאדמתם. הבטחה זו לא קוימה מעולם. בעקבות הפרעות והגירוש נבזז רכושם של היהודים והבתים נהרסו כמעט לחלוטין. משלחת מיוחדת שהגיעה לכפר כדי להציל את ספרי התורה שנותרו בבתי הכנסת הזדעזעו למצוא אותם מחוללים, קרועים ומגואלים בצואת בעלי חיים.

ושבו בנים לגבולם

חורבן הכפר כאב מאוד ליצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של המדינה. בן צבי ביקש שוב ושוב מהקרן הקיימת לישראל לגאול את אדמות הכפר, אולם מאמצים אלו עלו בתוהו. במהלך השנים שבהן עמדו בתי היהודים בשיממונם, השתלטו עליהם הערבים. חמולות בדואיות מאזור חברון הגיעו לכפר ופלשו לבתים. לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, הגיעו למקום בניהם של המתיישבים המקוריים ונכדיהם, וכל שמצאו היה גלי הריסות ובתים שנגזלו.

לאורך השנים, מדיניות ממשלות ישראל הייתה שלא לנסות לממש את נכסי היהודים שבמזרח העיר, מתוך חשש למהומות והפרת השקט. מי שלקחו על עצמם את המשימה היו עמותות פרטיות כמו אלע"ד (אל עיר דוד) ו'עטרת כהנים' והן החלו לגאול וכן לקנות נכסים בשכונות מזרח ירושלים. עניינו של כפר התימנים עלה לסדר היום לראשונה באמצע שנות ה-90 כשלעמותת 'עטרת כהנים' הגיעו ידיעות ראשונות על אדמות הֶקדש הרשומות על שם יהודים בסילוואן. הידיעות הביאו לחקירת עומק ולבניית קונסטרוקציה משפטית שאפשרה שרשרת תביעות משפטיות למימוש הבעלות. בשלב הראשון הושם דגש על גאולת מבנה בית הכנסת המרכזי של הכפר, שהפך במרוצת השנים לבית פרטי של משפחה ערבית פולשת.סימן ההיכר של בית הכנסת הן שלוש כיפות המתנשאות על גגו עד היום. בימים אלה עובר בית הכנסת שיפוץ מקיף, ובקומה העליונה שלו מוקם מרכז לשימור מורשת עולי תימן, במימון משרד התרבות והמשרד לענייני ירושלים. לאחר בית הכנסת נגאל גם השטח שעליו עומד כיום "בית הדבש", בית המגורים הראשון שהקימה 'עטרת כהנים' בסילוואן. אל "בית הדבש" הצטרפו בהמשך גם "בית פרומקין", "בית יהונתן", "בית עובדיה" ו"בית רחל". כ-70 משפחות ערביות בסילוואן עדיין נמצאות בנכסים של יהודים או יושבות על אדמות יהודיות.

"טרור לא צריך תירוץ"

כ-30 משפחות יהודיות גרות כיום בכפר הערבי שלמרגלות הר הבית והר הזיתים. שירה ובועז תנעמי הם הוותיקים ביותר מבין המשפחות. כבר כמעט 15 שנה הם מתגוררים ב"בית הדבש", מאז נגאל, יחד עם חמשת ילדיהם. השגרה היומיומית שלהם לא פשוטה, בלשון המעטה. הכניסה והיציאה מהכפר כרוכות תמיד בליווי ביטחוני. זה נוגע ליציאה לעבודה, ללימודים, לסידורים, לרופא או לכל עניין טריוויאלי אחר. האינטראקציה עם הערבים המקומיים כוללת לא פעם יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, מריבות קולניות, שרפת רכבים ולעיתים גם אירועי ירי. למשפחות היהודיות הגרות בכפר התימנים אין אפשרות להגיע ברכב שלהן לתוך סילוואן. המכוניות חונות בעיר דוד ומשם יש להמשיך בליווי ברכב ממוגן. הערבים שמכירים את הרכבים היהודיים מציתים אותם לא פעם בלילות בחניה בעיר דוד.

בחודשים האחרונים נרשמה רגיעה יחסית ביחסים בין התושבים הערבים למתיישבים היהודים, אולם השקט מתעתע, כפי שמסבירה שירה תנעמי. "אחד הדברים הראשונים שהבנתי כשהגעתי הנה הוא שהטרור הערבי לא צריך צידוקים", היא אומרת. "מי שמנסה להסביר או למצוא היגיון בהתנהגות שלהם, רק משחק לידיהם. עד למבצע 'עופרת יצוקה' ב-2010, לא סבלנו כל כך מהתנכלויות. אמנם אז היה רק 'בית הדבש' כך שהיינו מאוד מבודדים, אבל מעבר לחיכוכים אקראיים בין המאבטחים לחלק מהאוכלוסייה, היה פה שקט למדי. כל זה השתנה ב'עופרת יצוקה'. המבצע בעזה נתן לערבים כביכול לגיטימציה לאלימות מסוג אחר, ובן לילה המציאות שלנו השתנתה. התעוררנו לזריקות אבנים, בקבוקי תבערה ויריות.

"באותה תקופה המדיניות הרשמית של המשטרה הייתה הבלגה, מתוך תקווה שבסוף לערבים יימאס. הם יוציאו קיטור ואחרי זה הכול יירגע. בפועל, מאז ועד היום המצב לא חזר להיות מה שהיה לפני כן. המשטרה הקשיחה לאורך השנים את המדיניות שלה, אבל הנפיצות הפכה להיות לחם חוקנו. בחנוכה האחרון, אחרי שהדלקנו בחלון נר שני, זרקו לנו על הבית שני בקבוקי תבערה. הילדים צחקו ואמרו שבגלל שזה נר שני קיבלנו שני בקבוקים... זאת השגרה פה. אתה לעולם לא יודע מה יקרה מתי. בערב יום כיפור האחרון יצא מהשכונה מחבל וחוסל במקום אחר. אנחנו היינו בבית הכנסת בתפילה. כולנו אפופי רגשות טהרה וקדושה, ופתאום אתה מגלה שמסביב ייהום הסער. יריות, אבנים וצעקות. רק למפרע הבנו את הסיבה לכל הבלגן.

"מצד שני, היחסים שלנו עם המשטרה הפכו להיות הרבה יותר טובים. יש בשכונה מג"בניקים באופן קבוע. יש חפ"ק (חוליית פיקוד קדמית, א"מ) קרוב לבית. אני יכולה באופן אישי להרים טלפון בכל שעות היממה ישירות למפקד מחוז ירושלים, ואני יודעת שהוא יענה ויטפל".

איפה השחיקה באה לידי ביטוי?

"בעיקר סביב דברים קטנים או טריוויאליים. רוב התסכול מתנקז סביב עניין הליוויים. מספיק שבגלל טעות אנוש יימחק ליווי קבוע שרשום במערכת, ואתה תקוע ביציאה מהבית או בחזרה הביתה. זה יכול לקרות לאדם מבוגר ולילד באותה מידה. כשטעות כזאת גורמת לילד שלך להמתין עוד שעה בגשם או בשמש הקופחת בשער האשפות כדי לחזור מבית הספר, זה מתסכל. כשאנחנו עושים הזמנה של קניות באינטרנט, לא פעם צריך לריב עם השליחים הערבים שיביאו את המשלוח לדלת הבית. מתברר שתושבים מקומיים איימו על השליחים של שופרסל. היום כשהגיע השליח של שופרסל למעון והכניס את המצרכים לתוך המעון, הרגשתי שממש הגיעו ימות המשיח. מצד שני כל מאבק כזה הוא אבן בבניינה של ירושלים. כשאתה יודע שכל דבר קטן שאתה עושה הוא למען אידיאל גדול, אתה יכול לשאת גם את חוסר הנעימויות".

אמונה, בתם בת ה-9 של שירה ובועז, משתלבת בשיחה ומסבירה ש"הערבים עושים לנו את כל הדברים האלה כי הם חושבים שהמקום הזה שלהם והם רוצים שנלך מפה. אבל אנחנו לא נלך מפה כי כאן זה ירושלים".

פעם זרקו עלייך ועל חברים שלך אבנים בדרך מבית ספר?

"בטח, מלא פעמים", היא עונה בגאווה בלתי מוסברת.

נדרשת מודעות עצמית

שירה, איך רותמים ילדים למציאות כזאת מלכתחילה? את גדלת בכפר סבא. מה היה רע שם שהיית צריכה להגיע לכאן?

"לא היה רע בכלל בכפר סבא. אדרבה, בסניף בני עקיבא בכפר סבא לימדו אותי את התפיסה של 'חסר גלגל אני גלגל'. אני כאן כי התברר שיש פנצ'ר ואני יכולה לבוא ולעזור. כך בנו מאז ומעולם את עם ישראל ואת ארץ ישראל.

"אני לא מכחישה את העובדה שמגורים בסילוואן כרוכים בקושי מתמיד מבחינה גאוגרפית, טופוגרפית, דמוגרפית וביטחונית. אי אפשר לשרוד את זה בלי אמונה במה שאתה עושה. אין פה אישה אחת בשכונה שלא פרצה בבכי בשלב כלשהו. החיים כאן רחוקים מלהיות תותים. המורכבות דורשת מחיר, אבל כשאתה מזדהה עם הרעיון יש לך יכולת לשלם אותו. אנחנו פה מכוח האמונה שהישיבה כאן היא דבר גדול לעם ישראל. זה לא עניין אישי פרטי שלי. פעם שכן אמר לי, בתקופה מאוד קשה, שבכפר התימנים לא צריכים להחליט לבוא ולגור, אלא לחזור ולהחליט בכל יום להישאר. אז אנחנו משתדלים לקיים פה שגרת חיים כמה שיותר רגילה ונורמלית.

"עמותת 'עטרת כהנים' הקימה פה גינות מדהימות לילדים, מתקנים, פינות חי וג'ימבורי. כשבנו את הגינה על הגג של 'בית פרומקין', הילדים הערבים השכנים ישבו בחלונות פעורי פה. הם לא יכלו להאמין כי רגע לפני כן הייתה שם ג'אנקייה, מזבלה, והנה באו היהודים והפריחו את השממה. המסר שעובר הוא שבמקום שיהודים גרים, הכול מתחיל לפרוח. מעבר לאיכות חיים ההפרחה יוצרת ריבונות. אז נכון שיש פה גם מאבטחים, מצלמות, רשתות ורכבים ממוגנים. אבל בשורה התחתונה, לא משנה כמה שיטור או מאבטחים יהיו כאן. מה שיוצר את השינוי הוא המשפחות שמחליטות לבוא ולהישאר. ההתרחבות של השכונה בעשר השנים האחרונות שינתה את החיים שלנו לבלי הכר. הבתים החדשים, למשל, אפשרו לליווי להגיע בעוד כבישים בכפר.

בשיא פריחתו של הכפר מנה המקום כ-160 משפחות, חלקן הגדול היו בכלל אשכנזיות.כ-70 משפחות ערביות בסילוואן עדיין נמצאות בנכסים של יהודים או יושבות על אדמות יהודיות

 

"כשיש יותר משפחות אתה רואה נוכחות יהודית ברחובות. כיום פחות מפחיד ללכת ברגל בכפר. ממש רואים בעיניים איך כל בית שנגאל ומשפחה שמגיעה משנים את פניה של ירושלים. אנחנו לא מדחיקים את המציאות, אבל אנחנו בוחרים להמשיך ולחיות את החלום. יש פה קהילה נפלאה חמה ועוטפת ואנחנו עמלים קשה לשמר את הקהילה והחוסן שלה".

מה בנוגע לביקורים של משפחה וחברים?

"אנחנו מזמינים כל הזמן. מבחינת האורחים, זה תלוי. יש כאלה שזורמים ויש כאלה שפחות. לפני חצי שנה עשינו שבת בר מצווה לבן שלנו פה בשכונה. כל האחים שלי ושל בעלי הגיעו עם משפחותיהם. אבל היו מוזמנים שלא באו. אני מבינה לחלוטין את אלה שלא מתים על הרעיון של לעשות שבת בסילוואן. אני יכולה לומר שמי שבסופו של דבר כן בא נהנה מאוד. אני מניחה שאם תשאל אותם, חלקם יאמרו שהם יבואו שוב ויהיו כאלה שלא. יש בשכונה משפחות שההורים שלהן מתנגדים מאוד להחלטה לגור כאן. חלק מההורים האלה גם לא באים לבקר. הכלל הקובע הוא מודעת מוחלטת לנפש שלך ושל בני משפחתך. משפחה שמגיעה למסקנה שהמגורים בשכונה לא עושים לה טוב, לא משנה מאיזו סיבה, צריכה לעזוב חד-משמעית. אף אחת פה לא יבקר אותם על כך. אדרבה, יחבקו ויחזקו אותם כדי שהם ירגישו טוב עם עצמם".

טורקיה בלחץ

יאיר דן, דוד הצלם ואנוכי נפרדים משירה ומילדי משפחת תנעמי וממשיכים מ"בית הדבש" אל בית הכנסת הסמוך, "אוהל שלמה". עבודות אינטנסיביות נעשות פה לשיקום מלא של המבנה. כרגע הקהילה משתמשת בפחות משליש משטחו של בית הכנסת. עובדה זו מלמדת על גדולה של הקהילה שחייתה כאן לפני 140 שנה. מה שעוד מלמד על כך הוא השקעים האילמים בפתחי הדלתות, שמספרות על מזוזות שפעם היו מונחות בהם. דן מספר כי בכל מבנה מקורי שנגאל נעשות עבודות חישוף שכוללות הסרת טיח ותוספות בנייה ערבית מאוחרות. בכל המקרים נחשפים השקעים המקוריים של המזוזות. אני שואל את יאיר דן על "תוכנית המאה" של טראמפ, שלפחות מהמעט שפורסם ממנה כוללת פרקים משמעותיים הנוגעים לירושלים ומעמדה, שאינם מתיישבים עם פעילותה של 'עטרת כהנים'.

"האמת היא שתוכנית המאה של טראמפ לא מעסיקה אותנו", הוא אומר. "לעטרת כהנים יש תוכנית המאה משלה – מאה משפחות יהודיות בסילוואן בעוד שנה. זה נשמע בלתי אפשרי, אבל אני אומר שהכול אפשרי. לפני שנה היו פה 19 משפחות. כיום ישנן 30. לא רואה סיבה מדוע בשנה הבאה לא יהיו כאן 100. את זה אנחנו מבקש לקדם. וכשזה יקרה, וזה יקרה, לא משנה מה תכלול התוכנית של טראמפ. מה שיקבע את המציאות זה השטח".

זה נשמע קצת נאיבי. איך עושים את זה בפועל?

"'עטרת כהנים' ושאר התנועות המיישבות במזרח ירושלים מקדמות את תוכנית 'מגן ירושלים' שמטרתה ליצור רצף התיישבותי-אסטרטגי יהודי במזרח העיר. אנחנו עושים זאת באמצעות בנייה רוויה, כלומר בניית בניינים על האדמות שנגאלות ולא בתים בודדים. כך אתה משיג מאסה אנושית שמתגוררת על משבצת קרקע מצומצמת יחסית. במקביל, אנחנו משלימים טבעת התיישבותית לכיוון מערב העיר. אני מדבר על שכונות 'נוף ציון' ו'קדמת ציון' באבו דיס, 'בית החושן' שעל הר הזיתים, ישיבת בית אורות ומשם לכיוון המטה הארצי ושכונת בתי אמנה, שייח' ג'ראח ומוסררה. המעגל הזה מקיף את העיר העתיקה ובפנים יש 'מילויים' יהודיים: כפר התימנים בסילוואן, עיר דוד, יד אבשלום וכמובן הרובע היהודי והמתיישבים היהודיים ברובעים המוסלמי והנוצרי. בסך הכול אנחנו מדברים היום על 4,000 יהודים ברובע היהודי, ועוד כ-2,500 נוספים שחיים, גרים, מסתובבים ולומדים בכל שאר המתחמים. הגושים הללו יקשו על תוכניות הסדרה כאלה ואחרות.

"לפעמים, בתוך מתחם שנגאל יש גם בתים של משפחות ערביות. אנחנו מקיפים את המתחם בגדר, מה שאומר שהערבים חיים יחד עם היהודים באותו מתחם. זו מציאות קצת הזויה, אבל אנחנו מאמינים שהיא בריאה. פעם, לפני לא הרבה שנים, היו פה חיבוקים ונשיקות בין ערבים ויהודים, וזה יכול לחזור ולקרות מחר בבוקר. כשאבא שלי, מתי דן, שהיה ממקימי 'עטרת כהנים' והיו"ר שלה עד היום, שהתגורר ברובע המוסלמי, התחתן, היו אצלו בחתונה כל השכנים הערבים. הרב שמחה קוק, שהיה הרב שלו, חייב אותו להזמין את הערבים לחתונה כי זה מעוגן בהלכה. בעיניי, שכנות טובה היא לא אמצעי אלא מטרה".

מי הגופים שמנסים לעצור את הפעילות של 'עטרת כהנים'?

"רוב הנכסים שהעמותה מצליחה לקנות נרכשים באמצעות דמויות פיקטיביות או חברת קש באיים הקאריביים. הסיבוב הזה נובע מחוק של הרשות הפלסטינית שקובע שערבי שמוכר נכס ליהודי עונשו מוות או מאסר עולם. הרשות מימשה את החוק הזה לא פעם ולא פעמיים. הערבים בירושלים מפחדים למכור נכסים ליהודים. לכאורה, מה יש להם לפחד מהרשות הפלסטינית, הרי הם אזרחי ישראל והעיר ירושלים? התשובה היא שהרשות מטילה את אימתה גם פה. מושל ירושלים הפלסטיני עדנאן ר'ית מתגורר בסילוואן ויש לו כוח לא רק בהיבט האזרחי אלא גם מבחינה מדינית. הרשות מהווה הפרעה רצינית לפעילות שלנו. ממשלת טורקיה ו'האחים המוסלמים' מנסים גם הם להכשיל באמצעות השקעות ותרומות אזרחיות. הם ממש לחוצים מהתרחבות ההתיישבות היהודית במזרח העיר. דווקא מצד ארגוני שמאל ישראליים אנחנו פחות מופרעים. הם עושים בעיקר רעש ואני מאחל להם בריאות, אריכות ימים ושימשיכו לא להצליח.

"אבל יותר חשוב להדגיש שהגענו ברוך ה' לשלב שבו הפעילות היא לא רק של 'עטרת כהנים' אלא של ממשלת ישראל. משרד ראש הממשלה שם פה בכל שנה, רק על נושא האבטחה של השכונות, יותר מ-100 מיליון שקל. נכון שהממשלה לא מתעסקת בגאולת בתים, אבל היא לא מונעת מאיתנו לפעול בכלים החוקיים ובאמצעות חופש הקניין כדי לשנות את המציאות בשטח. כל זה, יחד עם הברכה שאנחנו מביאים לשכונות במזרח ירושלים בצורה של תשתיות והשקעות של העירייה, עשוי לשנות את כל המרקם החברתי בין יהודים וערבים. לאט לאט אנחנו רואים כיצד הדומיננטיות של הכוחות הקיצוניים הערביים יורדת ונוצרת מציאות חדשה. אין שום דרך להגיע להסדר כפוי מבחוץ. הדרך היחידה היא שנלמד לחיות זה לצד זה בכבוד".

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הלחם והשמלה של היתום

  הטור של סיון רהב...

האריה שאהב תות

  הטור האישי של אשר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם