לירוסלם, בכל מחיר!

 m3 jeruslim
עד היום משה פטגו עומד נפעם מול הוריו שהחליטו כנגד כל הסיכויים לצאת למסע אל עבר ירושלים * לראשונה הוא משתף כאן בזיכרונותיו המרתקים מהימים כרועה צאן באתיופיה,דרך הכמיהה הבלתי נתפסת לעיר הקודש והתלאות הקיומיות במדבר סודן,ועד ההגעה לארץ ישראל,נפילת הציפיותוהתגשמות החלום

הרב משה פטגו, רב צבאי במטה חיל האוויר

דורות של יהודי אתיופיה חלמו אלפי שנים על ירוסלם(ירושלים).כל כך חזקה הייתה הכמיהה עד שבכל פעם שראינו ציפור בשמיים נהגנו לומר: "שמאלה שמאלה, אגראצ'ן אירוסלםדאניה?" (חסידהחסידה, מה שלום ירושלים?)זה בעיניי דבר מדהים.כבר כילד קטן אתה שומע את המילים האלה,כך אתה גדל,לא משנה שאתה רחוק בניכר,מנותק אלפי שנים ואלפי קילומטרים מירושלים – אתה תמיד חולם ומשתוקק לחזור ויודע שהבית שלך שם,הבית זהירוסלם!

לפני שזכיתי לעלות לארץ, בגיל שש-שבע הייתי רועה צאן. מקצוע עתיק יומין מאבותינו הקדושים.זמן קצר אחרי שהתחלתי לרעות את הצאן,אנשי הכפר שבו גרתי החליטו שזהו זה,הגיע הזמן ללכת לירוסלם. איך?פשוט ללכת,לעבורדרך סודן ולהתקדם לירוסלם.
למחרת קמנו כל אנשי הכפר, ארזנו מעט חפצים ולקחנו צידה לדרך.את הצאן והבקר לקחנו איתנו והתחלנו למכור אותם בדרך לסודן.
אף אחד לא חשב לבחון אם כדאי לעלות לארץ מבחינה כלכלית, לא עד כמה קשה הדרך ומה הסיכון, והאם כולנו נשרוד את המסע.איש לא בדק את הדרך,לא שלחנו אנשים שיעשו סיור מקדים.ההחלטה פשוט נפלה וקמנו ויצאנו לדרך,הכמיהה לירוסלם הייתה חזקה מהכול!
שכרנו מורה דרך שאינו יהודי שמכיר את הדרך לסודן,והוא ניצל וסחט אותנו. לאחר שיצאנו מאתיופיה וכבר היינו מחוץ לאתיופיה בדרכנו לסודן,ארץ נוכרייה ולא מוכרת, וצעדנו בדרך שאיננו מכירים ואיננו יודעים לאן להמשיך,הוא עצר אותנו כל כמה קילומטרים ודרש תשלום נוסף בעבור הדרך.לא הייתה לנו ברירה אלא לשלם לו,כי אחרת הוא פשוט ילך וישאיר אותנו בדרך,גברים, נשים, זקנים וטף, אבודים באמצע שום מקום.
יצאנו למסע הזה עם נשים בהיריון,קשישים וילדים קטנים,ולדאבוננולא כולם שרדו. אנשים מתו וקברנו אותם בדרך,כך שמקום קבורתם לא נודע,אך היינו נחושים להתקדם ולהגיע לירוסלם.הנשים שילדו במסענאלצו להמשיך את המסע לאחר מנוחה קצרה, בגבורה שאי אפשר להסביר.
תקצר היריעה מלתאר את כל תלאות הדרך. אני זוכר לדוגמה שכאשר נגמרו לנו המים בדרך נאלצנו לשתות משלוליות,המים היו בצבע נס קפה והטעם היה נוראי.אבל כשאין שום אפשרות מסתגלים לכול.והכול שווה למען ירוסלם.
גם אימת השודדים הייתה עלינו כל העת,והם אכן הגיעו כמה פעמים. לפגע הזה ההורים שלנו התכוננו מראש ותפרו לנו כיס מתחת לבגד העליון,כיס מסתורי שאי אפשר לראות,שבו הכניסו את רוב הכסף. השודדים שהגיעו פנו אל המבוגרים ולא אלינו הילדים, ואז ההורים נתנו להם קצת כסף שהם השאירו אצלם, וכל השאר שהיה מוחבא אצלנו הילדים,ניצל מהשוד.

המחנה בסודן
הגענו למחנה פליטים בסודן וחיינו שם באוהלים. היו שם פליטים רבים מרחבי אפריקה אך אנחנו נאלצנו להסתיר את עובדת היותנו יהודים – אילו ידעו שאנו יהודים זה היה סופנו. סיפרנו שברחנו מאתיופיה עקב המלחמות שהתנהלו שם והכחשנו שאנו יהודים.
אך עם הזמן הסודניםשמו לב שיום אחד בשבוע אין תנועה במחנה ושאנו עוצרים את העיסוקים שלנו, זה היה כמובן יום שבת, ואז הם התחילו לחשוד, המצב נהיה מסוכן, וכדי להטעות את הסודנים הורו לי ההורים שלי לצאת מהאוהל, להניח סיר על כירה ולהדליק את האש. כך עשיתי – פיקוח נפש דוחה שבת.

ארץ אוכלת יושביה

התנאים במחנה הפליטים בסודן היו נוראיים. הרבה מחלות זיהומיות,אין יום שלא מתו בו אנשים. באחד המקרים אני זוכר שנאלצנו לקבור אם ובתה באותו יום. את הילדה קברנובבוקר ואת האם קברנו בצהריים.מלבד הצער על פטירת האנשים, צער נוסף היה לנו שטקס הקבורה התנהל ע"י הנוצרים ולא הייתה שום אפשרות אחרת לצערנו.

בנוסף למחלות היה גם מצבים שפשוט לא היה מה לאכול, ואני בתור ילד קטן שוב נשלחל"שליחות"לבקש אוכל(אינג'רה)מהסודנים המקומיים. היו כאלה שנתנו לי משהו אך היו כאלה שאמרו לי "ה'יעזור לך" ושלחו אותו בידיים ריקות.

ההכנות לעלייה לירוסלם

לאחר כשמונהחודשים קשים בסודן קיבלנו לפתע הודעה שעוד שעה (!)עולים לירושלים. ההורים מיד התחילו להתארגן להכין לחם ואינג'רה במהירות, והתחלנו ללכת לכיוון המקום שאמרו לנו להגיע אליו. הגענו למקום ושם חיכתה משאית גדולה ועליה העמיסו את כולנו.היה צפוף כל כך,כולם דחוסים ואין מקום לזוז פשוט מצב הזוי. ועוד דבר מדהים היה שהמשאית נסעה בלי להדליק פנסים, בחושך מוחלט. כך נסעה עד למנחת מאולתר באמצע שום מקום,שם עלינו על מטוס והוא לקח אותנו סוף סוף לארץ ישראל בשעה טובה.

מעל ההיגיון הקר

כל זה קרה לפני שלושים שנה...אני זוכר את עצמי לפני כעשר שנים, יושב בבית המדרש בישיבת "אור עציון", תוך כדי הלימוד כנפי הדמיון לוקחות אותי ומחזירות אותי למסע בדרך לסודן. ואני חושב לעצמי: איך ההורים שלנו העיזו לעשות את המסע? הם הרי היו מודעים לכל הסכנות והקשיים הצפויים בדרך, איך קיבלו החלטה כה קשה לעשות את הצעד הזה? איפה החשבון, "ניהול סיכונים" פשוט? הרי את המסע הזה עשינו כולנו – ילדים רכים, נשים בהיריון, סבים וסבתות, והכול ברגל, מסע כה קשה ומסוכן במדבריות אתיופיה וסודן, מה הגורם שהניע אותם ועל מה הם חשבו בכלל?

כל הסיכונים הנוראים של הדרך לא הרתיעו אותנו. קדימה, בכל מחירלירוסלם!מי שינסה לשפוט את המסע הזה בהיגיון קר, בשיקולי כדאיות פרגמטיים, פשוט אינו מבין דבר. כוח פנימי קדוש ועתיק וחזק מכל שיקול תועלתי דחף אותנו. עשרות אלפים צעדנו במסע מתוך אמונה פשוטה ותמימה שעברה מדור לדור, אמונה מוחלטת שמקומנו האמיתי אינו כאן בגולה, אלא שם בארץ ישראל, בירוסלם.כי האמונה שפיעמה בליבם ובראשם של יהודי אתיופיה, אמונה פשוטה שאי אפשר להבין ולהסביר בהיגיון רגיל, היא הובילה ונתנה את הכיוון. בנוחות של מדינת ישראל דהיום, בניתוח השכלי הקר, מותר לנו לא להבין הכול.

החיים בארץ

באתיופיה הכול היה ברור. כל יהודי היה גם אדם שמנהל אורח חיים דתי,אין מושג של יהודי שאינו שומר תורה ומצוות.
גם חיי המשפחה היו מאוד ברורים, עם חלוקת תפקידים ברורה,תפקיד האב ותפקיד האם מוגדרים,אין בלבולים. הייתה סמכות הורית מאוד חדה וברורה, לילדים הייתה יראת כבוד להורים וגם לכל אדם מבוגרבקושי הסתכלנו לאדם מבוגר בעיניים, וקל וחומר להורים משום יראת כבוד.

אחד האירועים שזכורים לי בשבוע הראשון במרכז הקליטה בקריית ים הוא השבת. פתאום אנחנו רואים מהחלון שביום השבת מכוניות נוסעות. אנשים לא הבינו – אם הגענו לירוסלם,איך יכול להיות שבירושלים לא שומרים שבת?

הקהילה עברה הלם תרבותי ודתי,ונוצר פער בין החלום על ירושלים של זהב לבין המציאות.

עם זאת, זכינו שהתגשם החלום להגיע לארץ הקודש,לארץ שאבותינו חלמו עליה וכספו לה כל השנים. ובזכות כיסופים אלו,בזכות כל הדורות שחלמו והתפללו להגיע לכאן,אף שהם לא זכו,אנו בני בניהם זכינו לעלות לארץ לבנות ולהיבנות.

יהי זכרם של הנופלים ברוך

ת.נ.צ.ב.ה

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
פרשת הרב טל מאחורינו

  מאמר מאת הרב יניב...

סוד הנישואים המאושרים

  הטור של אבינועם הרש....

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם