הילדה רצתה עונש Featured

 m 4 naama
בפנים רציתי שאמא תנצח אותי. נשברתי כשהיא לא התעקשה
סיפורה המטלטל של נעמי חקלאי מתחיל בילדות במשפחה תורנית, ממשיך בעזיבה לחיי הרחוב, ומגיע עד למשפחה שהצליחה לשקם אחרי מסע שעבר בתהומות * אחוז אחד ממנו הצליח להיכנס לסרט הבכורה שהיא משיקה עכשיו * חקלאי מספרת על הקושי וההזדמנות ביצירת סרט שמדבר על מאורעות חייה, ויש לה מסר חשוב להורים: אל תפחדו להעניש את ילדיכם ולהציב להם גבולות. כמה נעמי הנערה הייתה רוצה שיענישו אותה כדי שתבין שלמישהו אכפת ממנה

נדב גדליה


כשהייתה בת 16 נזרקה נעמי חקלאי מהבית. העילה: פירסינג בוטה מדי. העלילה בפרקים הבאים: חיי רחוב, אלכוהול, סמים, חברה טובה שמאבדת את עצמה לדעת, היריון, אימא שלא חושבת שהיא יכולה לעמוד בגידול תינוק, נישואין בגיל 17, חזרה בתשובה, חמישה ילדים בספח תעודת הזהות, לימודי קולנוע ו"בין שברי החיים" – סרט עצמאי באורך 40 דקות שמספר חלק קטן מחייה הסוערים של חקלאי והיא בסך הכול בת 26.

בד בבד עם הפצת הסרט היא משכתבת את הסדרה החדשה שתספר את סיפור חייה, המתנועע בין אפלה לאורה ובין אבל ליום טוב.

"הכיוון הוא לגמרי הוליווד, נטפליקס, HBO. הכי גדול, בעזרת ה'", היא אומרת, רגע אחרי שהשכיבה את חמשת המתוקים לישון וכיוונה את השעון המעורר כדי להקיץ בזמן בדרך ליום היצירתי הבא.

עד שיגיע הטלפון מקברניטי נטפליקס, היא מתפרנסת מיצירת סרטי בת מצווה וסרטי תדמית, לצד בימוי וכתיבת תסריט לסרט עצמאי נוסף שהיא יוצרת בעבור קבוצת אומניות חרדיות מבית שמש. "אפשר להתפרנס מכל עבודה, השאלה כמה אתה רוצה את זה", היא מסבירה. "בהתחלה לא תמיד עושים מה שרוצים, אבל לאט לאט מתקדמים לעשות דברים בסדר גודל אומנותי". 

חיי רחוב
נעמי חקלאי גדלה במשפחת חוזרים בתשובה דתית-תורנית, הגדולה במשפחה של עשרה ילדים. המשפחה הסתובבה בתפוצות לאורך שנות ילדותה. האבא היה רב בארצות הברית, באנגליה ובקנדה והאם עקרת בית. "הייתי ילדה חנונית לגמרי", צוחקת חקלאי. ויש לה הוכחות: כשהייתה נערה השתתפה בחידון התנ"ך העולמי.

אמה התגרשה עם חמישה ילדים כשהייתה בת 10. כשהייתה בת 13, אם המשפחה התחתנה בשנית החלו להיעלם. "מאוד כעסתי על בעלה, שהוא כביכול לוקח לי את אימא. לא הרגשתי טוב בבית. אחרי שהשתתפתי בחידון התנ"ך, חשבתי שאני רוצה לחיות חיים נורמליים בארץ. לבנות חיים משלי, בלי אב חורג, אצל דודים שלי שגרו באותה תקופה בארץ".

למרבה ההפתעה, האם נתנה את האישור המיוחל. "היו לי כל התירוצים שזה מה שאני צריכה לעשות בחיים". באין דמות מציבת גבולות באזור החיוג, יצאה אט אט חקלאי הצעירה ממחוזות הדת. "בגיל 15 חזרתי בשאלה ועברתי לבית ספר חילוני". גם כאן נרשמה זרימה מחשידה מכיוון האם, לשמחתה של הנערה שרצתה עוד מחומר החופש הממכר. אישור המעבר ניתן והיא פצחה בחיי שעה אגרסיביים. תהומות הרחוב צחקקו מעבר לפינה, מזמינות את הנערה האבודה והבודדה לעשות בהן כרצונה.

רחובות ירושלים הקדושים, בואכה ה'זולה של חצרוני', נכנסו בהדרגה לחייה אחרי שחברתה הטובה התאבדה. "הפעם הראשונה ש'הגעתי לרחוב' הייתה ביום שבו החברה הכי טובה שלי התאבדה", היא מספרת בעצב.
"אחרי ההלוויה שלה יצאתי עם חברה משותפת שלי ושלה לעיר, כדי להירגע מהסיפור, לעכל, לשכוח מהמקרה". עולם עמוס בהבנה נגלה לעיניה באותו ערב ושטח לפניה את גווניו הקסומים. "הרגשתי כולי מסכנה", משחזרת חקלאי. "סיפרתי בכנות שהיום חברה שלי התאבדה, ופתאום כולם מבינים אותי, חבר'ה מספרים על חברים שלהם... מאוד התחברנו בזכות ההבנה הזאת. לאט לאט החבר'ה מהרחוב הפכו למשפחה שלי".

עם היכרותה עם פרחי הרחוב, הגיעה רגע המפנה הדרמטי. "זרקו אותי מהבית כשהייתי בת 16, אחרי שהתחלתי להתלבש לא צנוע ולענוד פירסינג. אימא שלי החליטה שאני השפעה לא טובה לילדים האחרים. 'את רוצה להיות בבית?' היא אומרת לי, 'אז תוציאי את העגיל או תלכי מכאן'. אמרתי לה 'ביי' ופשוט הלכתי".

אבודה ובודדה יצאה חקלאי לחרוש את שדות העיר, הפעם לאורך שעות היום והלילה גם יחד. "יצאתי לרחוב כי חיפשתי אהבה בנרות", היא מסבירה בפשטות. "זאת הייתה שנה מאוד משמעותית בחיי. עשיתי בה את רוב הדברים שאמרתי לעצמי שאני לא אעשה לעולם. סמים, אלכוהול. כל הגבולות נחצו". 


איך נראים החיים ברחוב? זה באמת ברחוב?


"היו כמה חודשים שגרנו כמה חברים בתוך מקרר ישן, ענק, של מלון נטוש. היינו מסתובבים ב'זולה של חצרוני', 'בית חם' וכאלה. אמנם הייתה עובדת סוציאלית שדיברנו איתה אבל בחרנו לחיות ברחוב. זאת הייתה מעין משפחה שמבינה אותנו ומקבלת אותנו כמו שאנחנו. עשינו 'מגביות' (במלעיל, נ"ג) לאלכוהול. מי שהיה עובד היה מביא אוכל בסוף היום מהמסעדה שבה עבד. עבדתי במלצרות, אבל לשכור דירה לא היה שייך. נתנו לי 16 שקל לשעה. 2,000 שקל לחודש. מה אפשר לעשות עם זה?"

ובינתיים בחיי האהבה: "בהתחלה חשבתי שבן ייתן לי אהבה. שאמצא אחד כזה ברחוב. גיליתי שזה לא יקרה, אז אמרתי: אוקיי, אם אביא ילד – אולי אתן את האהבה שלי למישהו. היום אני חושבת שזאת לא הסיבה שבגללה מביאים ילדים לעולם, אבל אז חשבתי ככה".

ברחובות האפלים, הזמן עובר מהר יותר משעוני ההיגיון והמחשבה הפכה במהירות למעשה.

"ברגע שנכנסתי להיריון הבנתי שאני חוזרת הביתה. זאת הייתה מין זעקה שאני רוצה לשנות משהו וזאת דרך אל-חזור כדי לשוב הביתה. חיפשתי מסגרת שתשאיר אותי בחיים. ידעתי שאני שנייה מליפול לתהום שלא אשוב ממנה. הרגשתי שאני קרובה לחושך גמור, עוד רגע מסיימת את החיים. זו הרגשה נוראית ואני זוכרת את המקום הזה כשחור מאוד.

"חיפשתי מסגרת שתשאיר אותי בחיים. ידעתי שאני שנייה מליפול לתהום שלא אשוב ממנה. הרגשתי שאני קרובה לחושך גמור, עוד רגע מסיימת את החיים. זו הרגשה נוראית ואני זוכרת את המקום הזה כשחור מאוד"
שובה של האם


ההיריון המתוכנן היטב הסעיר את המשפחה המורחבת שחיה באותה תקופה באנגליה. "הם הוציאו אותי מהארץ, ניתקו אותי מהחברים ברחוב, מהמשפחה שלי למעשה. הרגשתי נורא, אבל לא הייתה לי ברירה.

"שבועיים הייתי באנגליה, כל המשפחה מסביבי וכל האפשרויות פתוחות על השולחן: סבתא שלי חשבה לשלוח לאימוץ, סבא שלי רצה שאפיל, אחרים אמרו שאשמור על הילדה ואגדל אותה. הייתי ההריונית הכי עצבנית אי פעם", היא צוחקת לרגע, נטולת מרירות. "אימא שלי ראתה אותי עצבנית ואמרה שאני לא מספיק בשלה להביא ילד, והמליצה לי לעשות הפלה. היה לה קשה מאוד להגיד את זה והיא הרגישה שזה לא נכון אבל היא לא הבינה איך אקח אחריות על ילד. קבענו תור להפלה. יום לפני כן, וזה גם נכנס לסרט, אני יושבת והאחות אומרת לי שההיריון תקין והכול בסדר.

"אני יושבת שם במצוקה נפשית איומה. מרגישה שזה הפוך ממה שהייתי רוצה לעשות בעולם. אבל גם באתי מרצוני. רגשות מעורבים. הרופא הגיע. בנאדם מגעיל, ענק, לקח לי את האצבע, נתן לי דקירה בלי לשאול. הוא אמר שהוא עושה את ההפלה. נגעלתי והרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור לשם. הוא התייחס אליי כמו אובייקט, לא הביט בי בעיניים, הכול היה טכני. באותו רגע קיבלתי החלטה לחזור ארצה, לקחת אחריות על החיים שלי וקיוויתי שאמצא מישהו לחיות איתו ושנגדל יחד את הילדה בארץ".

בקיץ היא שבה ארצה. "החלטתי לצאת לכינרת לשבועיים ולהיות 'ילדה' עוד חודש ולסגור את הסיפור, ללדת את הילדה. הפסקתי לעשן, לשתות, לקחתי את ההיריון ברצינות. הגעתי לכינרת והתחלתי לדמם על החוף. פחדתי שהפלתי. הגיע אמבולנס, פינה אותי ל'פוריה'. המתנדב במד"א הרגיע אותי שכנראה זה לטובה שהפלתי ושאני צעירה והכול טוב.

"הגעתי לבית החולים, עשו אולטרה-סאונד ואמרו שאין תינוק. אחרי זה האחות שואלת באיזה שבוע אני ומשום מה עשתה עוד בדיקה ופתאום רואים תינוקת שלמה", מתרגשת חקלאי. "אני ממש רואה תינוקת עושה לי 'שלום'! התרגשתי מאוד והבנתי סופית שאני לא רוצה להפיל.".

אף שהאם לא ראתה בעין יפה את ההיריון, ואף עודדה את בתה להפיל, כשנעמי החליטה להשלים את ההיריון הקשר עם אימה התחזק. אחרי הלידה המשפחה תמכה ביולדת הצעירה, נפשית, פיזית וכלכלית. באופן מופלא כשהיא בת 17, מצאה נעמי בן זוג להתחתן איתו ולגדל עימו את ילדתה, כפי שייחלה.

אימה הייתה שם גם כשנעמי הגיעה לעשור השלישי של חייה וחשה לפתע 'ריקנות', כהגדרתה. "היא שלחה לי את הספר 'אל תחטאו בילד' של הרב יעקבזון. זה ספר חינוך אבל הוא החזיר אותי בתשובה". בעקבות הספר נכנסה ללימודים תורניים במדרשת 'תורת החיים', פנתה ללימודי משחק ב'תורת החיים', ולבסוף התחברה ללימודי קולנוע, אף הם ב'תורת החיים', שם גילתה את היוצרת שבה.
כבוגרת המוסדות ותושבת יד בנימין, מה היחס שלך לפרשייה שהסעירה את המוסד?
"זה תופס אותי במקום של אמונה. אני לא הולכת אחרי הזרם, אני חושבת לבד. זה לא מערער אותי. אני כן בקהילה ולא בקהילה. מצד אחד אני בנאדם שעומד בפני עצמו מול ה' ולא חסידה של אף אחד חוץ מה'. מצד שני, אם אני חלק מקהילה כלשהי אז כן, אני כן מקהילת 'תורת החיים'.


לא פשוט לספר סיפור פשוט
הדרך להפקת הסרט שעלותו מסתכמת בעשרות אלפי שקלים, הייתה מרובת מהמורות כלכליות והתלבטויות פנימיות. בסוף נמצא התורם שיתמוך בחלק הארי של הסרט: אביו של אביה החורג. "הוא האמין בי כיוצרת, וגם בסיפור של נוער נושר שחוזר הביתה".

הסרט, בהשראת מציאות חייה, מספר את סיפורה של אמונה, נערה בת 16 מבית דתי-תורני ("תורת החיים מינוס") שכבר 'נפלה' לרחוב. הסיפור מתמקד במסע הפנימי ליציאה מהרחובות שבהם היא שקועה עד צוואר. "אמונה חוזרת הביתה כשהיא בהיריון. המשפחה התורנית יושבת בדיוק לאכול סעודת שבת והאימא מתעצבנת שהנערה לא נוטלת ידיים בדווקא... פחות מתעניינת בשלומה של בתה השבה הביתה אחרי תקופה ארוכה שבה התגלגלה ברחובות".

הדילמה האישית כרוכה במערכת היחסים המשפחתית כשאמונה עומדת לפני בחירה: להשלים את ההיריון או להפסיק אותו. "הרופאה ממליצה לה לעשות הפלה", מגלה חקלאי, "וזה מבוסס על סצנה אמיתית. התמה המרכזית של הסרט היא הבחירה לגלות אחריות ולבחור בחיים. מסע פנימי של בחורה שנפלה לתהומות ומנסה לצאת משם. ההיריון הוא הטריגר לעשות את הצעד הראשון בדרך חזרה. גם אם היא תעשה הפלה זה יכול לקחת אותה למקומות קשים וגם אם לא – יש כאן בחירה משמעותית בקבלת אחריות על עצמי".


עשית כאן מעשה חריג של היחשפות. בדרך כלל יוצרים דתיים לא ממהרים לשתף את סיפורם האישי.

"אני לא חושבת שזה קשור לדת. הרבה אנשים לא הבינו למה אני חושפת את עצמי יותר מדי. אמרו שאולי זה יפגע במשפחה שלי. בגלל זה היו זמנים שלקחתי צעד אחד אחורה. חששתי שיתערער לי המקום בעולם.

"אחר כך הבנתי שאני צריכה להיות גאה שחזרתי בתשובה ואין לי מה להסתיר. אם לא אגלה את זה – לא אחזק אנשים בעניין הזה. אני לא מתביישת בעבר והמטרה שלי היא לגמרי לחזק. אני לא סתם עושה סרט לשם האומנות, אני רוצה שזה ישפיע על אנשים. אין לי את כל התשובות, אבל כן הייתי שם ואני יכולה לתת את נקודת המבט שלי ורק שלי.

"הרבה אנשים הציעו לי להדגיש יותר את הקטע של 'מי האבא של התינוק', למשל. אבל לא. אני חושבת שחשוב שיוצר יספר מנקודת המבט שלו ואת מה שהוא רוצה לספר".
"אני זוכרת שאימא שלי קיבלה את הטלפון מהמשטרה. נחרדתי. פחדתי ממה שהיא תעשה לי. אבל היא לא עשתה לי כלום. הרגשתי שלא אוהבים אותי. אמרתי לה אחרי כמה שנים: למה לא נתת לי עונש? היא אומרת לי: חשבתי שהחקירה זה עונש מספק. ולא, זה לא מספק את הצורך בגבולות, זאת אהבה. אתה מרגיש שלמישהו אכפת ממך"
גבולות מייצרים אהבה

חקלאי ממקדת את הסרט סביב שתי ביקורות. "האחת היא על ההורים, קצת. הורים צריכים יותר לקבל את הילד, לא לזרוק אותו מהבית. אין מי שיאהב את הילד שלך חוץ ממך.

"הביקורת השנייה היא על הילדים עצמם. גם ילד צריך לגלות אחריות ולשתף. כי בסופו של דבר, לא משנה מה ההורים שלך נתנו לך או לא נתנו. נכון, אולי ההורים טעו, אבל יש שלב שבו צריך לשאת באחריות על החיים שלך ולא להגיד לעצמך יותר 'טוב, אני דפוק, נדפקתי בגלל ההורים שלי'. עדיף לא לשבש לעצמך את החיים בגלל מה שעברת".
כיום, את יכולה להבין את אימא שלך שזרקה אותך מהבית?
"אני יכולה להבין אותה עכשיו, אבל האחריות של הורה היא לתת את הגבול ולהשאיר את הילד בבית. תגיד לי, מה המסר לילד הקטן כשמעיפים את הילד הגדול מהבית? 'רק אם אתה כמוני, כמו ההורה שלך, אתה יכול להישאר בבית'.

"כשהייתי בת 16 אימא שלי התפכחה והחליטה להציב לי גבולות פתאום, רק שזה היה מאוחר מדי. הלו, חבר'ה, אני כבר בת 16!

"אני זוכרת שהיה לנו תאקל: יום אחד רציתי לצאת לחבר'ה ברחוב ואימא שלי עמדה ולא נתנה לי. היא 'התירה' לי ללכת ולחזור בעשר וחצי... נו, באמת. התווכחתי איתה, צרחתי, נלחמתי, אבל אני זוכרת שמבפנים רציתי שאימא תנצח. שהיא לא תוותר עליי, אבל בסוף ניצחתי ונשברתי דווקא מזה שהיא לא התעקשה. אני רוצה את הגבול הזה. אימא, אל תהיי חלשה מולי".


מה אימא הייתה צריכה לעשות?


"פשוט להתעקש יותר, לתת לי עונש, לא לחשוש", אומרת חקלאי נחרצות. "קיבלתי פעם זימון מהמשטרה לחקירה בגלל שימוש בסמים. אני זוכרת שאימא שלי קיבלה את הטלפון מהמשטרה. נחרדתי. פחדתי ממה שהיא תעשה לי. אבל היא לא עשתה לי כלום. הרגשתי שלא אוהבים אותי. אמרתי לה אחרי כמה שנים: למה לא נתת לי עונש? היא אומרת לי: חשבתי שהחקירה זה עונש מספק. ולא, זה לא מספק את הצורך בגבולות, זאת אהבה. אתה מרגיש שלמישהו אכפת ממך".


כאימא, כיצד את מחנכת?
"הגדולה שלי בת 9 וכבר עכשיו אני לומדת לא לוותר. זה מתבטא למשל בזה שהיא רוצה באמצע שנה להחליף חוג כי לא בא לה יותר. לא. לא צריך לוותר לילד כי ילד לא יודע מה טוב לו. אני דווקא חושבת שילד צריך ללמוד להישאר ולהיות אחראי להחלטות שלו, ולא לברוח מהתחייבות בגלל שבדיוק בא לו להיות עם החברים.

"מה הגבול בין חניקה לחינוך? לא יודעת. אני לא אשת חינוך. מה שברור הוא שיש גבול דק שאפשר להגיד למתבגר שלא מתאים לך שהוא יסתובב בהופעה מסוימת בבית. אבל להעיף – זה נורא. הוויתור מצד אימא שלי הוא מה ששבר אותי, כבר כשאימא שלי הסכימה שאעבור לגור בארץ. רגע, אני הבת שלך, למה שתוותרי עליי?"


הרבה ילדים היו שמחים בשחרור הזה.
"תכל'ס, יש לנערה כל התירוצים לגרום לזה לקרות, אבל ההורה צריך לעמוד על כך שהוא לא מוותר על הילד שלו. אני עובדת כעת עם מרכז לנוער במצבי סיכון. היה להם חשוב מאוד להדגיש לי שאצל נוער במצבי קיצון יש הרבה תירוצים למה לא להיות במקום שבא לחנך אותם. ילד רוצה לעבור בבית ספר? לא. תן לילד להתמודד. אל תיתן לו לברוח".


ודווקא היום מדברים הרבה על 'לשחרר'.
"אני ממש לא חושבת שזה נכון. החינוך היום עובד? לא ממש. פעם הוא היה עובד? לא יודעת. שביל הזהב עובר במקום כלשהו באמצע. ילד זקוק להורה חזק שעומד על גבולות עד שמגיעים לשלב מסוים שבו הילד צריך לצעוד במסלול שלו. עד הגיל הזה לא צריך נוקשות אבל מוכרחים מסגרת, בגלל חוסר מסגרת הילד הולך לאיבוד. זה מה שקרה לי. צריך לתת לילד לתמרן, אבל בתוך מסגרת".


אימא שלך ראתה את הסרט?
"היא תראה אותו, למרות שאני יודעת שקשה לה עם הסרט הזה. דיברנו על זה המון. אנחנו חברות טובות היום, ברוך ה'".


ומה עם החבר'ה מהרחוב?
"לצערי הם עדיין ברחוב ואני ב"ה רחוק משם. אני לא בקשר איתם". 


הילדה שנולדה מההיריון המדובר תצפה בסרט?
"תשמע, הסרט עדין מאוד לדעתי. כבר חשפתי לפניה את הסיפור שלי, גם אם לא את כל הפרטים. אני לא חושבת שצריך להסתיר משהו גדול מילד ולספר אותו רק כשהילד גדול יותר. היא חיה בשלום עם מה שסופר לה.

"אני בגישה שאם לא עושים ממשהו 'עניין' הוא לא עניין. כל הסרט הוא על אמונה עצמית, ועברתי טלטלות כדי לעשות את הסרט. גם אם הוא יהיה כישלון ויגידו שהוא לא סרט טוב, אחרי המסע הזה, העובדה שהוא יצא – היא דבר גדול בפני עצמו. התפילה שלי היא שהסרט יסתובב בהקרנות וישפיעו אפילו על הורה או ילדה אחת שישנו קצת את התפיסה. שיבינו שאף פעם לא מאוחר לחזור הביתה".

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק ובאינסטגרם

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שריון הזכוכית

  איתמר סג"ל על הבנות...

חוגגים 100 למקום בעולם

  מוזמנים להצטרף לאלפי המנויים...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם