רבנים עם מוסר כליות Featured

 6 klayot
את המרכז להשתלות בתל אביב הכיר הרב משה קליין, רב המרכזים הרפואיים של הדסה, בתור מי שליווה רוחנית והלכתית את משפחות התורמים והמקבלים * הוא לא שיער באותם ימים שיכיר אותו הרבה יותר מקרוב * לפני שנה וחצי נאלץ לעבור השתלת כליה, שאותה תרם הרב דניאל מן, דיין ממכון "ארץ חמדה" * אחרי שהכול עבר בשלום ב"ה, שני הרבנים נפגשים לשוחח על האירוע שחיבר אותם – בגוף ובנפש

ארנון סגל

הרב משה קליין (61), רב המרכזים הרפואיים של הדסה מזה כמעט שבע שנים, עמד לפני שנה וחצי מהצד השני של המתרס – הצד של המטופלים.

הרב קליין הוא מבוגרי 'מרכז הרב', זכה ללמוד אצל הרב צבי יהודה קוק ומגדיר עצמו תלמיד מובהק של הרב אברהם שפירא. במשך 19 שנים עמד בראש אולפנת צפירה, וברבות מהן שימש גם כסגנו של הרב חיים דרוקמן במרכז ישיבות בני עקיבא ואחר כך כסגנו של הרב במערך הגיור. הרב קליין הוא גם עורך דין מוסמך.

מחלת סוכרת ארוכת שנים הביאה אז את כליותיו אל סף קריסה. "אני מאמין שהקב"ה לא עושה שום דבר סתם כך, ושהגעתי להדסה כדי להקדים רפואה למכה", הוא אומר. "מראש היה ברור שהפתרון בעבורי הוא אחד משניים: דיאליזה, או קבלת כליה בתרומה. הייתי רשום במשך פרק זמן ארוך ברשימת המתנה אצל אחד מהצדיקים שבדורנו – הרב ישעיהו הבר, מייסד הארגון 'מתנת חיים'.

"בסופו של דבר נזקקתי בחסדי ה' לדיאליזה – שזה דבר נורא ואיום – רק בעשרת הימים האחרונים שלפני ההשתלה, כשהתברר ששאריות הכליות שלי כבר חדלו מלתפקד".

דיאליזה היא תהליך שבו מכונה מעשה ידי אדם מבצעת את הפעולה שכליות תקינות אמורות לעשות – לנקות את זרם הדם מרעלים שונים שמצטברים בו. שלוש פעמים בשבוע מגיע החולה לטיפול כזה, שככל הליך מלאכותי איננו מסוגל למלא באופן מושלם את זה הטבעי ולכן כרוך בלא מעט תופעות לוואי קשות.

אחרי שעבר במשך עשרה ימים טיפולי דיאליזה ("המכה המכונה דיאליזה", כהגדרתו) זכה בתרומת כליה מאדם שלא הכיר קודם לכן כלל.

נפגשנו, לא הכרנו

"הנה הצדיק שלי הגיע", מקדם הרב קליין את פני מצילו, הרב דניאל מן, דיין ממכון 'ארץ חמדה', כשזה מצטרף לריאיון. "את התורם, הרב מן, לא הכרתי לפני ההשתלה", הוא ממשיך. "אבל לאחר מעשה התברר שכבר פגשתי בו. כשהמתנתי במרכז ההשתלות לפגישה בענייני, פגשתי את הרב דניאל שישב גם כן בחדר ההמתנה. לא החלפנו מילה, אבל הייתה לי תחושה שהוא תורם כליה. בוועדה שאלו אותי אם אני יודע מי התורם שלי ועניתי שלא ראיתי אותו מעולם. בדיעבד התברר שהתשובה שלי לא הייתה מדויקת.

"המרכז הארצי להשתלות בתל אביב גם הוא לא היה זר לי. כל ימיי עסקתי בסוגיות של השתלות איברים, עוד לפני שהגעתי להדסה. המרכז גם נעזר לא פעם בשירותיי, להגעתי לבית החולים ולעמידה מול משפחות שהתלבטו האם לתרום את איבריי יקיריהן המתים, בעיקר כרב שכונת כפר גנים בפתח תקווה.

"מצד שני, ידעתי שאחד הדברים הנבדקים בוועדת ההשתלות של משרד הבריאות, הוא שההליך כולו נעשה ביושרה בלי שהמקבל העניק לתורם מתת כלשהי כדי שיסכים לתרום את כלייתו, דבר שאסור לפי החוק. מקבל הכליה נחקר בידי הוועדה הזו חקירת שתי וערב כדי לדעת שהכול נעשה בצורה תקינה. לכן לא ניסיתי להפעיל כל קשר שהוא במרכז ההשתלות.

"באחד השלבים נכנסה לחדר ההמתנה שם ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הזה, ובפליאה גדולה שאלה אותי מה אני עושה שם. אמרתי שאני על תקן מצפה לתרומת כליה. היא הייתה מופתעת מאוד. 'גם אתה פה?' היא שאלה".

לפני שנה וחצי נכנס הרב קליין לחדר הניתוח לביצוע ההשתלה, ובחר לעשות זאת בביתו המקצועי – בבית החולים הדסה. "כשנכנסתי לחדר הניתוח ראיתי בזווית העין את ילדיי בוכים. אמרתי את הפסוק 'בידך אפקיד רוחי'. התובנה שלי מאז ההשתלה היא שכולנו תלויים על בלימה. ההבדל היחיד בין חולה לבריא הוא שהחולה יודע כל הזמן שהוא נתון על בלימה, ואילו הבריא לא חושב על כך.

"אני נוטל בכל יום לא פחות מ-18 כדורים. היום שלי מהונדס באמצעות קופסת פלסטיק שמחולקת לתאים שבהם כדורים שאני אמור לבלוע בשעות היום השונות. בכל שבוע אני עושה בדיקות דם. את התרופות נוגדות הדחייה של האיבר המושתל אצטרך להמשיך לקחת כל חיי. ויחד עם זאת אני מודה לקב"ה על כל יום ועל כל נשימה.

"התרחשויות כאלו כדוגמת ההשתלה מביאים לכך שאט אט לומדים מושגים חדשים על המציאות כולה. למשל, פעם אהבתי לתכנן למרחקים ארוכים, של חודשים. לא הבנתי את המתכננים מהיום למחר. היום, לעומת זאת, כשמזמינים אותי לכנסים אני תמיד מסייג – אם כוחותיי יעמדו לי. אם ארגיש בטוב. חיים עם זה, ועל כל יום שעבר בטוב אומרים תודה".

הרב מן: "אחד מבניי העלה את העניין לדיון בסעודת שבת. בלי מחשבה עמוקה הבעתי אז את דעתי שתרומת איבר מגופו של אדם חי היא צעד שעושים רק בעבור האנשים הקרובים ביותר. אחר כך חשבתי ביני לבין עצמי שהייתי גם תורם כליה לחברי ילדות שלי לו היו זקוקים לכך. אחרי כמה דקות נוספות של מחשבה שאלתי את עצמי מה ההיגיון לתרום לחברי עבר שלי ולא לכל יהודי אחר, והרי יש לי עבר והווה משותף עם כל יהודי"

 

מספר 1 בעולם

מדינת ישראל, מתברר, היא המובילה בעולם בתרומת איברים מן החי על בסיס אלטרואיסטי, כלומר תרומה שאיננה מיועדת לקרוב משפחה. כליה היא למעשה האיבר היחיד שאדם חי יכול לתרום בשלמותו, מפני שבמצב תקין לכל אדם יש שתי כליות, אבל הוא מסוגל להסתדר לא רע עם אחת בלבד – בתנאי שזו מתפקדת כמובן.

האפשרות להשתיל כליה של אדם אחד באדם אחר קיימת קרוב לשישים שנה, אולם בשנים הראשונות זה היה כרוך בסיכון משמעותי לתורם, ורוב פוסקי ההלכה התנגדו לעניין. במשך השנים חלו שיפורים מדהימים ביכולות הרפואיות בתחום ורוב מוחלט של הפוסקים שינה את דעתו והתיר זאת בהתלהבות.

שיעורי ההצלחה בהשתלות כליה כיום גבוהים מאוד. יותר מ-95% מההשתלות מצליחות, והכליה שורדת שנים רבות אחר כך. כ-80% מן ההשתלות שורדות חמש שנים אחר כך, וכמחצית מן ההשתלות מתורם חי שורדות יותר מעשרים וחמש שנה. ישנם מקרים שבהם הכליה שורדת אף ארבעים שנה ויותר.

תרומה אלטרואיסטית מותרת בישראל רק משנת 2000. בשל העובדה שלמרות הכול היצע הכליות הנתרמות בישראל קטן עדיין משמעותית מהנדרש, רבים פונים לחו"ל, שם אפשר גם לרכוש כליה – דבר שבישראל הוא אסור בחוק. בשנת 2018 המתינו יותר מאלף ישראלים לתרומת כליה בארץ ורק כ-230 זכו בה. 125 מהתורמים היו קרובי משפחה שתרמו כליה לקרוב הסובל מאי ספיקת כליות, ואילו 106 אנשים – שהם כ-45% מהתורמים – היו תורמים אלטרואיסטים. אם זה נשמע מעט, יש לדעת שזהו נתון שאין כדוגמתו בשום מדינה אחרת בעולם. בארצות הברית, למשל, שיעור התרומות האלטרואיסטיות מכלל התורמים עומד על אחוז בלבד.

וזה עדיין לא כל הסיפור. הגוף המוביל בתרומת כליות אלטרואיסטית בישראל הוא ארגון 'מתנת חיים' של הרב ישעיהו הבר. כמעט כל השתלות הכליה האלטרואיסטיות בישראל בוצעו הודות לתיווך של הארגון הזה, כ-650 השתלות כליה מאז הקמתו ב-2009 ועד היום. באופן מדהים, 97 אחוזים מהתורמים כליה באמצעות 'מתנת חיים' משתייכים למגזר הדתי, מתוכם 60 אחוזים דתיים-לאומיים ו-40 אחוזים חרדים. זה כבר לא סוד שהיישוב המוביל בתרומת כליות בישראל הוא היישוב יצהר. הרב דניאל מן מציין שגם בארה"ב יהודים דתיים תורמים באחוזים הגבוהים לאין שיעור משבריר האחוז שלהם באוכלוסיית מדינת הענק הזו.

הכול התחיל בסעודת שבת

הרב דניאל מן (54) הוא עצמו יליד ניו יורק שבארה"ב ועלה ארצה עם אשתו כזוג צעיר לפני 32 שנה. בחו"ל למד בישיבה יוניברסיטי ובארץ בכרם ביבנה. בארץ הקודש סיים הרב מן סמיכה לרבנות והמשיך ללימודי דיינות בכולל ארץ חמדה. כיום הוא מלמד, עוסק בכתיבה הלכתית וגם משמש כדיין. בני הזוג מתגוררים בשכונת בית וגן בירושלים ולהם שמונה ילדים ו-11 נכדים לעת עתה.

"חיי השגרה מספקים, אבל אני עדיין שואל את עצמי מה אעשה כשאהיה גדול", הוא מסביר איך הגיע להחלטה לתרום את אחת מכליותיו. "אחד מבניי נחשף לנושא תרומת כליה מן החי והעלה את העניין לדיון בסעודת שבת בבית. בלי מחשבה עמוקה הבעתי אז את דעתי שתרומת איבר מגופו של אדם חי היא צעד שעושים רק בעבור האנשים הקרובים ביותר.

"אחר כך חשבתי ביני לבין עצמי אם לחברי ילדות שלא פגשתי עשרות שנים הייתי תורם כליה לוּ התברר שהם זקוקים לכך. השבתי לעצמי בחיוב ואחרי כמה דקות נוספות של מחשבה שאלתי את עצמי מה ההיגיון לתרום לחברי עבר שלי ולא לכל יהודי אחר, והרי יש לי עבר והווה משותף עם כל יהודי".

בהקשר הזה יש לציין שתרומה בארץ עשויה להגיע גם לידי אדם שאיננו יהודי, אולם העובדה שרשימת הממתינים מצטמצמת הודות לתרומה, מקדמת בהכרח בתור את היהודים הממתינים להשתלה.

"השירות הצבאי שלי היה מאתגר פחות ממה שרציתי, ואולי גם זו הייתה סיבה שהביאה אותי לתרום כליה", מוסיף הרב מן. "אני רואה בזה סוג של שירות מילואים למבוגרים. אמרתי לעצמי: הנה, יש כאן תרומה שגם אתה יכול לבצע. במידה רבה, זו תרומה קלה יותר מאשר חסדים של בעלי חסד אמיתיים. הם מחליטים בכל פעם מחדש לעשות חסד, ואילו במקרה שלי זו הייתה החלטה שהיא אמנם גדולה מאוד – אבל חד פעמית".

כך או אחרת, התבררה ש"ההחלטה החד-פעמית" אורכת חודשים לא מעטים וכרוכה ברשימה ארוכה של בדיקות פיזיות, כדוגמת בדיקות דם, אקו-לב, בדיקת ריאות ו-CT, עמידה בפני ועדות למיניהן, פגישות עם פסיכולוג ועם עובדת סוציאלית. "רציתי לזרז את העניין", משחזר הרב מן, "כי אני לא אוהב להפסיד זמן עבודה. התלמידים שלי חזרו לחו"ל בקיץ ורציתי להתחיל ולסיים עוד בטרם הם שבים ללמוד, אבל הסבירו לי שאין סיכוי שאספיק. אז שיניתי כיוון ורציתי לדחות את המשך התהליך לקיץ הבא, כשהתלמידים שוב יעזבו לחו"ל, אבל לפתע נאמר לי שנמצאתי מתאים לתרום כליה לאדם מסוים. אמרתי לעצמי שאם כך, אי אפשר לגרום לאדם הזה להמתין שנה נוספת עד להשתלה".

כמו אישה בהיריון

הרב מן מדבר על תחושת אחריות כבדה המוטלת על התורם: "יומיים או שלושה לפני הניתוח רצתי כהרגלי לאוטובוס, ולפתע חשבתי שאם אפול ואשבור משהו הניתוח יידחה, ומי שמחכה לכליה שלי – שאותו עוד לא הכרתי – יצטרך להוסיף ולחכות כמה שבועות עד שאחלים. לפתע קלטתי שכעת אינני אחראי לעצמי בלבד, אלא גם לחייהם של אחרים. חשתי כמו אישה בהיריון".

הניתוח תאם את הציפיות והחששות?

"עשיתי הכנה מקדימה וזה היה פחות או יותר מה שציפיתי לו. נכון, זה כרוך בכאב גדול בימים הראשונים ואחר כך בכאב קטן יותר, אבל אני מתגעגע לכאב הזה כי זה כאב מתוק מאוד, כאב של נתינה. הרבה שנים אני כבר לא רץ למרחקים ארוכים, אבל כשהייתי רץ למרחק של עשרה קילומטרים, למשל, אני זוכר היטב שזה כאב. אדם רוצה לעצור מריצתו בגלל הכאב הזה, אבל לעומתו קיים גם כוח שמדרבן אותו להמשיך ולא להיכנע לכאב. זה כאב עם משמעות. אז כאב לי? מצוין. ידעתי מראש שכך יהיה וזה מחיר אפסי לעומת הערך שבדבר".

והיום, שנה וחצי לאחר התרומה, היא באה לידי ביטוי באיזו תחושה פיזית בגופך?

"לא. הכול בדיוק כפי שהיה לפני כן. בשנה הראשונה שותים לשיעורים ביום כיפור, אבל עכשיו אני כבר רשאי להשלים את הצום. קיימות גם כמה תרופות שאסור לי לקחת, אבל ברוך ה' אין לי צורך בתרופות הללו ונקווה שגם לא אזדקק להן. בכל אופן, ההגבלות שאני הייתי נתון להן אינן מתקרבות למה שעובר המקבל. אחרי חודש-חודשיים מהתרומה הכול חוזר לשגרה".

אתה קורא גם לאחרים לתרום כליה?

"אני לא קורא לאחרים לתרום כליה. התייעצתי לפני התרומה עם לא מעט רבנים, ואף אחד מהם לא אמר לי שעליי לעשות זאת. כולם התבטאו בניסוח עדין, משהו בסגנון שאם אעשה זאת, זה יהיה דבר גדול, שהם יהיו גאים בי וכיוצא בזה. הרב שאני חש קרוב אליו ביותר ענה לשאלתי בניסוח עקיף עוד יותר. הוא לא הורה לי לתרום אלא סיפר לי שהוא מסייע בגיוס כספים למען ארגון בחו"ל שעוסק בתרומת כליות.

"באותו אופן גם אני אינני קורא להמונים לתרום כליה. יש לדעת את המחירים הכרוכים בכך. למרות הקדמה הרפואית, זה עדיין מעשה שכרוך בסכנה מסוימת, לא רק בניתוח עצמו אלא גם אחריו במקרה שהכליה הנותרת תיפגע. זה דומה להתגייסות לסיירת, שגם בה קיים סיכון מסוים. מצד שני, הסיכון בתרומה קטן דיו כדי שתרומה כזו תחשב מעשה אחראי.

"בעיניי", מוסיף הרב מן, "קיים גיל שלא מתאים לתרומה. פנה אליי בחור ישיבה בשנות העשרים לחייו שהתלהב מהמעשה שלי וסיפר שגם הוא שוקל לתרום כליה. אמרתי לו: בעוד עשרים שנה תתרום, אבל לא כעת. אתה צעיר מדי. הרי קיימים סיכונים רפואיים לכליה הנותרת, ובגיל עשרים אדם איננו יודע אם הוא יפתח אותם. כשהגעתי לגיל 52 וכל התפקודים של הכליות היו תקינים, ידעתי שאם עד כה לא פיתחתי אותם, כנראה סיכויי לחלות בהם קטנים. לדעתי הגיל האידיאלי לתרום כליה הוא ארבעים-חמישים ואפילו שישים".

הרב קליין: "כשנכנסתי לחדר הניתוח, אמרתי את הפסוק 'בידך אפקיד רוחי'. התובנה שלי מאז ההשתלה היא שכולנו תלויים על בלימה. ההבדל היחיד בין חולה לבריא הוא שהחולה יודע כל הזמן שהוא נתון על בלימה, ואילו הבריא לא חושב על כך. את התרופות נוגדות הדחייה של האיבר המושתל אצטרך להמשיך לקחת כל חיי. ויחד עם זאת אני מודה לקב"ה על כל יום ועל כל נשימה"

 

אין מילים

ארגון 'מתנת חיים' מקיים מדי שנה שבת גיבוש של כלל התורמים באותה שנה. הרב מן מספר שרוב הנוכחים בה העידו שהתרומה הייתה אחד מרגעי השיא בחייהם, אם לא שיא החיים כולם. "זו הייתה שבת של גאוות יחידה של העם היהודי ושל שומרי התורה, כי בתחום הזה אין לנו אח ורע בעולם".

הרב מן מציין שלאורך כל הדרך, מהרגע שבו פנה לתרום ועד לניתוח עצמו, ציינו בפניו כל העת שבכל נקודה בדרך עוד אפשר להתחרט, אפילו בחדר הניתוח עצמו עד להרדמה. המפגש המפעים מטבע הדברים שבין התורם למקבל מתאפשר רק אחרי הניתוח. לפני כן, על פי חוקי מדינת ישראל, הוא אסור.

הרב קליין: "לראשונה ראיתי את הרב מן כשהוא בא לבקר אותי בחדרי יום לאחר הניתוח. אני ישבתי אז על כיסא, אבל הוא כבר הלך על רגליו".

לתורם קל יותר להתאושש מהניתוח?

הרב קליין: "ללא שיעור".

הרב מן מתבדח: "בריצת מאה מטרים הייתי עוקף אותו בקלות".

"אני עוד הייתי אז עם נַקז וגם הרגליים שלי עוד היו בצקתיות כי הכליה לא הצליחה להוציא את כל המים המיותרים מהגוף", מספר הרב קליין. "הניתוח שעובר המושתל גדול הרבה יותר מזה שעובר התורם, שלא לדבר על התרופות המתישות שהוא מקבל במינונים אדירים".

הרב קליין מודה שהוא פחד מאוד מהמפגש עם הרב מן. "אמרתי לעצמי: מה אומר לו? הרי אין מילים. תרומה כזו היא ממש אהבת חינם. אני משער מה היה אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בדורנו לנוכח התורמים הצדיקים הללו".

"הרב צריך לזכור כמה הוא עצמו עזר לאחרים", מוחה הרב מן. "התברכתי בכך שתרמתי כליה לאדם שגם עוזר ומסייע רבות לאחרים, מה שכמובן לא ידעתי מראש. האמת היא שבתחילה פחדתי, אולי האדם שאתרום לו את כלייתי ירגיז אותי כשניפגש, אולי אחשוב חלילה שהוא מושחת. שמחתי כשהתברר לי במי באמת מדובר.

"כבר קרה יותר מפעם אחת שפנו אליי מכרים שנזקקו לסיוע בהדסה ושאלו אם אוכל לסייע בכך שאדבר על בעייתם עם הרב קליין. עניתי שאם יש צורך בכך אני מוכן לפנות, אבל הוספתי שידוע לי שהדוא"ל והטלפון של הרב קליין פתוחים לכל נזקק ושהוא נגיש לכולם ורק רוצה לעזור, ולכן מניח שלא תהיה בעיה. בסופו של דבר הם אכן פנו לרב קליין ישירות ולא נזקקו לתיווך שלי".

טביעות האצבע של הרב קליין ניכרות כמעט בכל תחום בבית החולים – החל מהסוגיות הפשוטות של מתן שירותי דת אלמנטריים למטופלים, לבני משפחותיהם ולצוות, דרך עיסוק בעשרות שאלות מעולם הרפואה מדי יום ועד נתינת כתף למטופלים ולבני המשפחות. "תמיד השתדלתי לסייע לכל פונה", מעיד הרב קליין, "אבל אחרי ההשתלה אמרתי לעצמי שאולי הקב"ה הפיל אותי למשכב כדי שאבין כמה אדם חולה ומשפחתו זקוקים לעזרה. ואני עוד הייתי במצב שבו הרופאים מכירים אותי, האחיות מכירות אותי וצמרת הנהלת בית החולים ליוותה אותי לאורך כל הדרך. המנתח שלנו מעולה – ד"ר עבד חלאילה. צדיק יסוד עולם.

"לאור כל זאת, כיום אני משתדל יותר לסייע לאחרים. לכל שיחה נכנסת אני עונה מיד ואם במקרה לא יכולתי לעשות זאת, אני ממהר להתקשר בחזרה, כי אולי יהודי צריך משהו. אני משתדל להיות ראוי לתרומה".

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נר על החלון

  נוער וחופש גדול. ככה...

מחשב מסלול רוחני מחדש

  מאמר מאת הרב מאיר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם