חברי הקהילה Featured

 8 aza
בן-גוריון על עזה: "אקלים בריא, אדמה פוריה, שפע של מים, מיקומה הגאוגרפי של העיר – כל אלה מבטיחים לעיר, שבעבר הייתה נפלאה וזוהרת, עתיד מזהיר"
ממש ברגעים אלה, 14 שנים לגירוש מגוש קטיף, מחולקות לחברי הכנסת חוברות חגיגיות על הקשר בין עזה לעם היהודי לאורך ההיסטוריה. מעטים מהם יודעים שהיוזמה הזו היא פרי שיחת מזנון בין השרה גילה גמליאל לחברת הכנסת החרוצה אורית סטרוק * המרכז למורשת גוש קטיף הרים את הכפפה, ועם העיתונאי חגי הוברמן והרב קובי בורנשטיין הופקה חוברת מרגשת: "קהילת יהודי עזה" * הדברים שכתבנו כאן על הקשר בין עם ישראל לעזה מסתמכים בעיקר עליה, בתוספת בונוס שנחשף כאן בפעם הראשונה: פרוטוקול החלטת הכנסת שנה אחרי קום המדינה שבו ממשלת ישראל מחליטה על נכונותה לספח אליה את עזה ההיסטורית * עזה וישראל – רומן בהמשכים

רועי אהרוני

יום אחד פנתה השרה גילה גמליאל לחברת הכנסת לשעבר (ובעזרת ה' לעתיד) אורית סטרוק וביקשה ממנה להציג לפניה הוכחות שיסייעו לה לטעון שעזה היא חלק מארץ ישראל.

סטרוּק כמעט חטפה סטרוֹק. היא התקשתה להאמין שגם אחרי כל ההסברה של ימי הגירוש מגוש קטיף עדיין צריכים להביא הוכחות באשר ליחסו של עם ישראל לעזה. ואולם מתברר שגם מי שבטוחים בקשר שבין עמנו לחבל עזה אינם יודעים להסביר ממתי ועד כמה. התדמית הזרה שדבקה בעיר – כנענית, פלשתית והיום ערבית – הצליחה להשכיח ממנה את ישראליותה.

סטרוק פנתה למרכז קטיף, ושם החליטו להרים את הכפפה והוציאו חוברת בנושא בהובלת הכותבים הרב קובי בורנשטיין וחגי הוברמן. חוברת זו היא מהדורה מיוחדת לציון 90 שנה למאורעות תרפ"ט. החוברת חולקה בכנס לכיש, יוזמה משותפת של מדרשת הדרום ומרכז קטיף – ובאתר האינטרנט של מרכז קטיף תוכלו לצפות בהרצאות הכנס.

בכתבה שלפניכם ננסה לטעום מעט מהקשר ארוך השנים שבין עם ישראל לבין חבל עזה. לצורך כך נעזרנו בחוברת הנפלאה שהוציא מרכז קטיף וכן בדברים שהביא כאן בעבר כתבנו המוכשר ארנון סגל.

גבולות התנ"ך – עזה כלולה בתוך שתי מערכות הגבולות

הגבול הדרומי של ארץ ישראל מתואר בתורה בשני אופנים: "נהר מצרים" או "נחל מצרים". בהבטחה לאברהם אבינו על ירושת הארץ המובטחת מתואר: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח). גבול ארץ הכנעני מתואר בתורה כמשתרע עד עזה: "מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה" (שם י, יט); וארץ הכנעני היא שהובטחה לאברהם אבינו: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן" (שם יז, ח).

בספר במדבר מתארים את גבולות הנחלות. גבולות הארץ שננחלה מצומצמים מהארץ המובטחת, ולמרות זאת הגבול הדרומי בתיאור זה הוא: "וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם" (במדבר לד, ה).

יש כמובן מקומות שנכללים בארץ המובטחת אך אינם נכללים בגבולות הנחלה, אולם באשר לעזה אין ספק. היא חלק מגבולות הארץ כפי שמתארת אותן התורה, לא רק לעתיד לבוא אלא גם בגבולות המינימליסטיים ביותר.

לא בכל תקופת התנ"ך הייתה עזה בהכרח מיושבת על ידי בני ישראל, אולם תמיד הייתה במסגרת השאיפות הטריטוריאליות ובניסיונם של מלכי ישראל לגבור על האויב הפלשתי ולהציל את עזה מידו.

השבת נקרא בע"ה כי בנאומו האחרון של משה הוא אומר להם לקחת את עזה מידי פלשתים. רש"י מסביר על פי הגמרא בחולין "מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם" (רש"י לדברים ב, כג).

אבל נראה שבפועל לא הצליחו ישראל לכבוש את העיר לפני ימי שלמה המלך. או אז "שְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם... הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה" (מל"א ה, א–ד).

ר' עובדיה מברטנורא, פרשן המשנה, עלה לירושלים ארבע שנים לפני גירוש ספרד (1488). באותה שנה שעבר לירושלים הלך לבקר בעזה. זו עדותו עליה: "היא עיר גדולה ויפה, גדולה כירושלים [...] וראיתי בעזה הבית אשר הפיל שמשון על פלישתים, כפי מה שספרו לי יושבי הארץ בעלי בתים רבנים [...] וביום השבת באו כל זקני הקהל והפרושים לסעוד עמנו, והביאו אשישי ענבים ופירות כמנהגם, ושתינו שבעה או שמונה כוסות קודם אכילה, והיינו שמחים".
הקהילה היהודית בעיר בימי המשנה

ימי בית שני. יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי, כבש את עזה בשנת ג'תרט"ו (145 לפסה"נ), ושמעון החשמונאי הושיב בה יהודים. השלטון החשמונאי בעיר לא ארך זמן רב, שכן בכיבושה הרומי של הארץ כבשו גם אותה.

בתקופת המשנה המשיך להתקיים היישוב היהודי בעזה, ואף נוסדה בה קהילה יהודית גדולה למדי. עד 1987 עוד היה אפשר לראות בעזה על אחד העמודים במסגד הגדול את הכתובת "חנניה בר יעקב" ביוונית ובעברית, מעליה צורת המנורה ולצידה שופר ואתרוג. מה קרה בשנת 1987? הממצא הארכאולוגי העתיק, שהתגלה בשנת 1870, הושחת זמן קצר אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כנראה בידי ערבים לאומניים.

גם מתקופת התלמוד יש לנו מזכרת ארכאולוגית: שרידי בית הכנסת העתיק של הקהילה היהודית בעזה מיומס (עזה ים). לפי השרידים, בית הכנסת היה מרוצף ברצפת פסיפס גדולה ונאה. בכניסה לאולם המרכזי קידמה את הבאים בשעריו דמות פורטת בנבל שמקסימה את חיות הפרא, ומעליה כתוב באותיות עבריות השם "דויד". הכתובת המרכזית בפסיפס הייתה ביוונית, ובתרגום חופשי לעברית נראה שיש כאן הקדשה של תורמי בית הכנסת: "אנו, מנחם וישוע בני ישי המנוח, סוחרי עצים, לאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה".

היישוב היהודי השלישי בגודלו

בשנות השלטון הממלוכי (1250–1516) הייתה עזה עיר הבירה של מחוז ארץ ישראל כולו. באותה תקופה היה היישוב היהודי בעזה השלישי בגודלו בארץ ישראל – אחרי צפת וירושלים. בקרב מגורשי ספרד ופורטוגל משפחות לא מעטות שמו פניהן לארץ ישראל, וקצתן התיישבו בעזה.

ר' עובדיה מברטנורא, פרשן המשנה, עלה לירושלים ארבע שנים לפני גירוש ספרד (1488). באותה שנה שעבר לירושלים הלך לבקר בעזה. זו עדותו עליה: "היא עיר גדולה ויפה, גדולה כירושלים [...] וראיתי בעזה הבית אשר הפיל שמשון על פלישתים, כפי מה שספרו לי יושבי הארץ בעלי בתים רבנים [...] וביום השבת באו כל זקני הקהל והפרושים לסעוד עמנו, והביאו אשישי ענבים ופירות כמנהגם, ושתינו שבעה או שמונה כוסות קודם אכילה, והיינו שמחים".

בשנים הללו אנו מוצאים שעזה נזכרת לא מעט בספרות השו"ת. בין השאר מסופר גם על מנהגים מיוחדים שהיו בעזה. מהרלב"ח (ר' לוי בן חביב) כותב במאה ה-16 על מנהגי קריאת התורה בחול המועד ומציין שבעזה היה קורא הכוהן את יום החג, הלוי קורא את היום שלמחרת, השלישי קורא את שניהם, והרביעי שוב קורא כקריאתו של הכוהן. תלמידו הרב יששכר בן מרדכי בן סוסאן כותב בספרו "תיקון יששכר" כי יהודי עזה נוהגים מפאת הספק לקרוא את המגילה ואת קריאת התורה של פורים גם ביום הראשון וגם ביום השני.

חארת אל יהוד – שכונת היהודים

בשנת 1481 נסע לארץ ישראל בנקאי יהודי מפירנצה, ר' משולם מוולטרה, ותיאר את עזה כך: "ארץ טובה ושמנה ופֵרותיה משובחים מאוד. יש שם לחם ויין שרק היהודים מכינים. היא בעלת אוכלוסייה גדולה. יש בה כשבעים משפחות יהודיות וכן ארבע משפחות של שומרונים". עוד כתב: "יש להם בית כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים... והיהודים יושבים ברום הארץ, ירומם ה'... בראש (נמצאת) היודייקה ובה הבית של דלילה (הפלשתית), והיה דר בתוכה שמשון הגיבור". הוא מעיד כי ראה את "החצר הגדול אשר הפיל [שמשון] בחוזקתו ובתוקפו".

נראה שר' משולם מתכוון לתל הגבוה בלב העיר עזה, שבו אתר המזוהה כקבר שמשון הגיבור. עד היום השכונה הגבוהה בעיר נקראת בפי הערבים "חארת אל-יאהוד" – שכונת היהודים.

בנקודה הגבוהה בעיר יש כנסייה קתולית, שבאופן חריג פונה לירושלים. בחצר הכנסייה נמצאו שברי סורגים עשויים שיש. על אחד מהשברים כתוב ביוונית "לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לא-ל על המקום הקדוש", ועל שבר אחר כתוב "המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". יש לשער אפוא שהכנסייה הזו בנויה על גבי בית הכנסת של העיר מימי הביניים, שעמד על תילו גם בעת החדשה. בבית הכנסת הזה הכתיר נתן העזתי את שבתי צבי ל'משיח'.

בבית הכנסת הזה התפלל במאה ה-17 הרב המפורסם של עזה, רבי ישראל נג'ארה, המוכר בזכות פיוטים כמו "י-ה ריבון עלם", "יודוך רעיוני" ו"הכתובה" לחג השבועות. הוא היה "מרביץ תורה בעיר עזה", כמתואר בספר "קורא הדורות" לר' דוד קונפורטי, ולאחר פטירתו שימש בקודש בנו, הרב משה נג'ארה.

ההיסטוריונים יודעים לספר לנו שבעיר עזה הייתה מאות בשנים התנהלות יהודית קהילתית. נתן שור מסכם במאמרו "תולדות יהודי עזה" שקהילת עזה פעלה במהלך כ-600 שנה, שמהן ידעה כ-300 שנות פריחה.

המאה ה19: התה של ויסוצקי חוזר לעזה

בשנת 1831 עלה על ארץ ישראל אבראהים פאשא בראש צבא של 40,000 חיילים וכבש בין השאר את עזה. כעבור ארבע שנים פקד לפרק את מבנה בית הכנסת שבראש התל בעזה ולבנות מאבניו מצודה בעיר מג'דל (אשקלון של היום). אנשי הקהילה היהודית של עזה, שהתגוררו בחברון באותה עת, מיהרו לעזה להציל את הדלתות המקושטות של בית הכנסת ולהביאן לחברון.

הדלתות הוצבו בבית הכנסת "אברהם אבינו" בחברון. בתמונות של בית הכנסת מלפני שנת תרפ"ט (1929) נראות הדלתות ניצבות בפתח בית הכנסת, אולם בפרעות תרפ"ט החריבו הערבים את בית הכנסת עד היסוד. לא ברור מה עלה בגורל הדלתות.

מתי בדיוק התחדש היישוב בעזה לאחר עזיבת היהודים ב-1799? יצחק בן-צבי טען בספרו "שאר ישוב" כי כבר בשנת 1870 ישבו יהודים בעזה. יחיאל בריל, עורך עיתון 'הלבנון', שביקר בעזה בשנת 1883, טען כי היישוב בעזה התחדש בשנת 1882.

עד היום השכונה הגבוהה בעיר נקראת בפי הערבים "חארת אל-יאהוד" – שכונת היהודים. בנקודה הגבוהה בעיר יש כנסייה קתולית, שבאופן חריג פונה לירושלים. יש לשער שהכנסייה הזו בנויה על גבי בית הכנסת של העיר מימי הביניים, שעמד על תילו גם בעת החדשה

 

בשנת 1885 ביקר בישראל סוחר התה המפורסם זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון ברוסיה. אפשר לומר שוויסוצקי הגה את רעיון הגרעינים היהודיים בערים ערביות. הוחלט ששלוש הערים הראשונות שיצאו אליהן גרעיני ההתיישבות תהיינה עזה, לוד ושכם. הגרעין שיצא לעזה בשנת 1886 היה הגדול מכולם. כבר בסוף השנה הזו גרו בעזה יותר מ-30 משפחות יהודיות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה גירשו הטורקים את יהודי העיר, ורק לאחר המלחמה החל היישוב היהודי בעזה להתפתח מחדש.

בעיצומם של מאורעות תרפ"ט ניסו ערביי עזה לטבוח ביהודי העיר, שהיו אז כחמישים נפשות, בדומה לנעשה בחברון. יהודי העיר נאלצו לעזוב את עזה. השנה שאנו מציינים 90 שנה למאורעות תרפ"ט נזכור כי אומנם בחברון הגיעו הפורעים לשיאם האכזרי, אולם הם גם הובילו להחרבת היישוב היהודי בעזה, והוא לא חודש מאז. כך הפכה עזה יוּדֶנרָיין.

חזון ההתיישבות של בן גוריון

חגי הוברמן מציין בחוברת כי בשנות מלחמת העולם הראשונה כתבו דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי את הספר "ארץ ישראל בעבר ובהווה" ופרסו בו את חזון ההתיישבות שלהם. הם משרטטים את הגבול הדרומי של הארץ כך: "קו הרוחב התמשך באלכסון מרפיח עד למפרץ עקבה".

בהמשך הם כותבים על אזור אל-עריש: "לארץ ישראל יש לשייך גם את אזור אל עריש, אף על פי שמבחינה מדינית הוא נמצא מחוץ לפלשתינה התורכית ומשתייך עכשיו למצרים (נכון יותר לאנגליה) ואולם למעשה, גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה פיזית-גיאוגרפית אזור אל עריש הוא חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל והחלוקה בין פלשתינה התורכית ובין אל עריש היא תוצאה של גבול מלאכותי, שהציבה הממשלה האנגלית-מצרית בין רפיח ובין עקבה".

את הפרק על העיר עזה הם סיימו במילים: "אקלים בריא, אדמה פוריה, שפע של מים, מיקומה הגאוגרפי של העיר – לחוף הים ובגבולה של מצרים – כל אלה מבטיחים לעיר, שבעבר היתה נפלאה וזוהרת, מסחרה פורח ועושרה רב, עתיד מזהיר".

מתנת יום הולדת שנה למדינה

ישיבת הממשלה שבה הוחלט: כן לסיפוח עזה

 

חברי הממשלה הראשונה

שם

תפקיד

מפלגה

דוד בן-גוריון

ראש הממשלה ושר הביטחון

מפלגת פועלי ארץ ישראל

דוד רמז

שר התחבורה

משה שרת

שר החוץ

אליעזר קפלן

שר האוצר, המסחר והתעשייה

גולדה מאירסון

שר העבודה והביטוח העממי

זלמן שזר

שר החינוך והתרבות

דב יוסף

שר הקיצוב, האספקה והחקלאות

משה שפירא

שר הפנים, הבריאות והעלייה

חזית דתית מאוחדת

הרב יצחק מאיר לוין

שר הסעד

הרב יהודה לייב פישמן מימון

שר הדתות ולנפגעי מלחמה

בכור שלום שטרית

שר המשטרה

ספרדים ועדות המזרח

פנחס רוזן

שר המשפטים

מפלגה פרוגרסיבית

בערב יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל, ד' באייר תש"ט (3 במאי 1949), התכנסה הממשלה לדון בהצעה אמריקנית לספח את רצועת עזה לישראל על כל תושביה, כולל הפליטים. ארצות הברית ראתה בכך פתרון סביר לבעיית הפליטים, שהייתה אז בניצניה.

בישיבת הממשלה סיפר שר החוץ משה שרת לחברי הממשלה שנתבקש ממנכ"ל משרד החוץ ד"ר ולטר איתן לענות על השאלה מהי עמדת הממשלה אם יציעו למדינת ישראל לקבל את עזה ואת תושביה הערבים.

הנה הדברים – בדילוגים מתבקשים – כפי שתוארו בפרוטוקול ישיבת הממשלה שנערכה שנה לאחר הקמת המדינה:

משה שרת: אתמול קיבלתי מברק מד"ר איתן. בין השאר הייתה השאלה הבאה: מה תהיה עמדתנו אם יציעו לנו את עזה על ערבייה?

אליעזר קפלן: מהי תשובתך?

שרת: נטייתי שלילית. נדון על זה?

דוד בן-גוריון: אילו היו מציעים לנו הייתי מקבל זאת. אם נקבל את עזה, נקבל גם את הערבים שבה.

שרת: אינני צריך להשחית מילים על הסברת החשיבות לכך שכל חוף הים התיכון של ארץ ישראל יהיה בידינו – מראש הנקרה עד רפיח, מגבול הלבנון עד בואך גבול מצרים.

אבל יש צד שני למטבע: שם ממאה וחמישים עד מאה ושבעים אלף ערבים, בתוכם חמישים אלף ואולי, קצת פחות מזה, ערביי המקום ולמעלה ממאה אלף פליטים. מוצאם של פליטים אלה מכל דרום ארץ ישראל: מהנגב ומהשרון הדרומי ועד יפו.

ברגע שאנחנו יורשים רצועה זאת ויורשים ערבים אלה, מתעוררות הבעיות הבאות: במחי יד אחד אנחנו יותר ממכפילים את האוכלוסייה הערבית שבמדינת ישראל; אנחנו מתייצבים אז בפני מיעוט ערבי המתקרב לשלוש מאות אלף נפש בתוך מדינת ישראל.

בן-גוריון: אינני יודע אם דבר זה הוא ממשי, אם יוצע לנו דבר כזה, אבל אם יוצע – עלינו לקבלו. עלינו לדון על העניינים לא מבחינת הקשיים שהם גורמים לנו בשעה זו – ואינני שולל את הקשיים שדיבר עליהם מר שרת, אבל הדבר כדאי. אם לא נקבל את ההצעה – זה לא יפטור אותנו מהקשיים, מפני שיהיה עלינו לחץ להחזרת הפליטים. אני בעד סירוב קבלת הפליטים מלבד במידה שהדבר נוגע להשלמת משפחות שנפרדים. על כל פנים נצטרך לעמוד בקשיות עורף גדולה נגד הלחץ שיהיה עלינו.

אם לא נקבל הצעה זו – שטח זה יהיה או בידי מצרים או בידי עבר הירדן. למוסרו למצרים זה מסוכן, לא ייתכן כי בתוך ארצנו תשב מדינה גדולה. אם נמסור שטח זה לעבר הירדן, אומנם נוכל לומר: לא תעברו דרך ארצנו, אבל זה יצור סבכים.

הטוב ביותר הוא ששטח זה יעבור לידינו. יהיה לנו נמל, יהיה לנו גבול, ומצב זה יבטיח את הנגב.

אם נקבל את עזה – תיפתר על ידי כך במידה ידועה שאלת הפליטים: נוכל לטעון כי עשינו את חלקנו – זה אל"ף. בי"ת, אינני כל כך פסימי בעניין הפליטים כמו מר שרת. אני מקבל את התיאור העובדתי שלו אבל [לא, ר"א] את הפילוסופיה שלו בעניין זה. אנחנו רגילים לחבלי קליטה, ונוכל לקלוט גם את הערבים. נכון הוא שלא עשינו מה שצריכים היינו לעשות, אבל אני בטוח שנעשה זאת כשניפנה לכך. אצלנו צריך להיות טיפול מופתי בערבים, יחס הוגן ואנושי ושוויון אמיתי. לקראת זה נצטרך לחנך את הציבור שלנו. נצטרך להתייחס לערבים כאילו היו יהודים. מיעוט ערבי גדול בתוך הפיצול הפנימי היהודי מהווה סכנה, וזהו עניין רציני, אבל אין להגזים בעניין זה.

אם תסתכלו במפה תראו שבדרום ישנם הרבה מקומות ריקים, ושום דבר אינו מטיל עליי אימה כה גדולה כמו ריקנות זו – לא מפני שהטבע אינו סובל ריקנות, אלא מפני שהאנשים אינם סובלים זאת והפוליטיקה אינה סובלת את הריקנות. לא ישאירו מקומות ריקים בידינו, ויש עוד די מקום גם לנו וגם לערבים. אם היינו מוכנים לקבל את המדינה – עלינו להיות מוכנים לקבל את הערבים שבתוכה. יש די אדמה בארץ ישראל.

הקדוש ברוך הוא, הערבים ובווין עשו לנו כנראה טובה שגרמו למלחמה. לא בבת אחת ולא ברגע אחד נפתור את שאלת המיעוט הערבי, אבל יש מגדל ועזה, ואנחנו נפתח את הנגב – כל זה יאפשר לנו לקלוט את הערבים.

אני חושש לדבר על כל זה, כי אולי העניין הוא "עורבא פרח" ואינני בטוח כלל כי יציעו לנו את עזה. אולם אם יציעו לנו לקבל את עזה – עלינו לקבל אותה, על הערבים שבתוכה, "בשתי ידים".

הגב' גולדה מאירסון: אם נעמוד בפני הצעה לקבל את עזה – ולדעתי הלוואי ונעמוד בפניה – עלינו לקבלה. בין כך נצטרך לפתח את הדרום – נכלול את התיישבות הפליטים הערבים במסגרת תוכנית פיתוח זו.

זלמן שזר: הדברים המעשיים כבר נאמרו. אם לא נקבל פליטים אלה – נצטרך לקבל אחרים. לכן מושכל לקבל את ערביי עזה ולומר שפתרנו על ידי כך שאלת הפליטים. אלה הם נימוקים כבדי משקל, אבל יש נימוק נוסף: אם מציעים לנו על ידי קומבינציה מסוימת חלק של ארץ ישראל, בלי שנצטרך להילחם עליו – אסור לנו לוותר על זה.

אני שמח לשמוע שמר שרת מודאג מהיחס לערבים, וטוב שכולנו נהיה מודאגים מכך. אבל אין זה פוטר אותנו מלקבל את עזה על הערבים שבה. לכן אם יוצע לנו הדבר, עם כל הקשיים – עלינו לקבל את ההצעה.

משה שפירא: העם היהודי לא יבין זאת, שאנחנו מוכנים לוותר על שטח בארץ ישראל, המוצע לנו ושלא נכלל במדינת ישראל לפי החלטות עשרים ותשעה בנובמבר. עליי גם לומר שאינני חושש להישארותם של כל הערבים במקום. אם בעזה ישנם כיום מאה וחמישים אלף ערבים, אין פירושו של דבר שמספר זה יישאר שם גם בעתיד... האדמה לעולם עומדת – הערבים יכולים לחיות היום כאן ומחר שם, אבל שטח וים הם דברים הקיימים לעד.

דב יוסף: הייתי מוכן לוותר על קבלת השטח, ובלבד שלא לקבל ערבים נוספים למדינתנו. אלא שמדאיגות אותי ההסתבכויות העלולות לנבוע מכך, אני חושש ששטח זה יימסר לידיים אחרות.

הרב יצחק מאיר לוין: אני רוצה להדגיש בעיקר את דברי מר שזר: אם מציעים לנו שטח אדמה בלי מלחמה ובלי שפיכת דמים – אסור לנו לוותר על אף שעל אדמה כזה בארץ ישראל. אין ספק שעלינו לקבל את ההצעה.

שרת: אל"ף, לא הצעתי למסור שטח זה למצרים, לכן אין לטעון נגדי שלא צריך למסור שטח זה לידי מצרים; בי"ת, לא הצעתי שלא לקבל את עזה לעולמים, אמרתי רק שכיום איננו מוכנים לכך, ועניין קבלתנו את עזה על הערבים שבה יכול לגרום לנו אסון.

לא אצביע נגד זה שנקבל את עזה, אני אמנע, אבל אם החברים יחליטו בעד קבלתה – אני רוצה שיחליטו על כך מתוך הכרת כל החובה שדבר זה מטיל עלינו. כתוצאה מכך שתבואנה אחר כך דרישות להקצבות, ועלינו לדעת כי נצטרך "לשלם שטרות".

ראש הממשלה דוד בן-גוריון: מי בעד זה שאם הדבר יהיה אפשרי – נקבל שטח זה על כל תושביו?

מחליטים כי אם יוצע סיפוח חבל עזה למדינה על כל תושביה, תהא תשובתנו חיובית.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם