לכלכנו Featured

 m6 greenwash
האם השמאלנים סתם מלחיצים אותנו בנוגע למצבו של כדור הארץ?
אפשר להחליט שאקולוגיה וסביבה הן עניינים של יפי נפש ולהמשיך לצרוך כאן עוד ועוד פלסטיק, ולייצר עוד הררי זבל, אבל תודו שהעובדה שישראל נמצאת בראש רשימת המשתמשים במוצרים חד פעמיים קצת מביכה לעם שמדבר על שמירת עולמו של הקב"ה (מוסרית וחומרית) * גם מי שמאמין שחומרי הגלם והחיות נועדו לשמש את האדם, צריך להיות מוטרד מהיקף החומרים שאנחנו מכלים כאן. וגם אם מחליטים להתעלם מההלחצות האפוקליפטיות על כילוי מזון ומשאבים בעוד כחמישים עד שבעים שנה בלבד, משהו בפרופורציה שלנו השתבש * נא לקרוא מתחת לסכך הירוק

איתמר מור

סוכות, החג שבו יוצאים מדירות הקבע אל המרחב שבחוץ, מגלה עד כמה אנו אוהבים את הטבע. אין בכך חידוש, אולם מה שפחות ברור הוא עד כמה אנו מוכנים להתחשב בו. הנה כמה עובדות שאולי לא ידעתם על ישראל בהקשר הזה.

מדינת ישראל מדורגת כיום שנייה בעולם בשימוש בכלים חד-פעמיים לנפש. הישראלים, כך מתברר, מכורים לחד-פעמי, ולפי עמותת 'אדם טבע ודין', ההוצאה השנתית בישראל בתחום היא יותר מ־2 מיליארדי שקלים, כלומר כ-800 שקלים בממוצע בשנה למשק בית רק על חד-פעמי. השתמשתם בכוס פלסטיק חד-פעמית? מזל טוב! הצלחתם להשאיר חותם בעולם. הכוס הזו תיוותר עוד שנים רבות לאחר שאתם עצמכם תהפכו לאבק. לשיגעון החד-פעמי של הישראלים יש השלכות סביבתיות קשות. ישראל היא המדינה שבה כמות הפלסטיק הנפלטת מהים אל החופים היא הגבוהה בעולם. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במי השתייה שמגיעים אלינו ממפעלי ההתפלה. המים האלה מלאים במיקרו-פלסטיקים. התוצאה היא שכמעט כל אחד מאיתנו מכניס לגופו לפחות 5 גרם פלסטיק בשבוע, חומר מסרטן שאיננו מתעכל.

אבל לא מדובר רק בחד-פעמי. ישראל מדורגת במקום השני בעולם גם בייצור אשפה ביתית לנפש. על אף המִחזור והניסיונות לחנך את הישראלים להפרדת פסולת, עדיין מיוצרים בכל שנה בישראל כמעט חמישה מיליון טונות פסולת עירונית מוצקה הכוללת שאריות מזון, ניירות, בקבוקים, בגדים, כלים, צעצועים, עטיפות ואריזות. כמעט חמישית מהאשפה הזאת מורכבת מחיתולים חד-פעמיים (טיטולים) ומגבונים שאינם מתכלים. כל תינוק "מייצר" עד לגמילתו כ-6,400 חיתולים חד-פעמיים משומשים. החיתולים הללו לרוב יגיעו לפח כשהם עטופים בשקית ניילון שתקשה עוד יותר על תהליך ההתכלות. באתרי הטמנת הפסולת בישראל מצטברת אשפה בכמויות עצומות, והיא גורמת למפגעים סביבתיים קשים של ריח וזיהום אוויר, פליטת גזים רעילים, זיהום קרקע וחלחול אל מי התהום שכולנו שותים. חיות בר נוברות בפסולת ומפיצות מחלות מזהמות. ישראל אמנם נחשבת אחת המדינות המפותחות והמתקדמות בעולם בענייני פיננסים וטכנולוגיה מתקדמת, אולם בתחום האקולוגי היא מדורגת כאחת המדינות המפגרות בעולם. רק לשם השוואה, בגרמניה תיאסר כליל הטמנת פסולת מהשנה הקרובה, מה שאומר שישנם פתרונות אך אלינו הם טרם הגיעו.

"כמצולה שאין בה דגים"

תחום נוסף שבו הישראלים לא עושים חסד עם הטבע הוא בצריכת מזון מן החי. הישראלים אוהבים בשר, והרבה. לפי נתוני ה-OECD צריכת הבשר השנתית לאדם בישראל עומדת על כמעט 80 ק"ג בשר לנפש (כ-80% בשר עוף והשאר בקר וכבש). בצריכת עוף ישראל עומדת במקום הראשון בעולם כשהיא מובילה ב-10 ק"ג לנפש על פני ארה"ב. בצריכת בקר אנחנו ממוקמים במקום השישי. לפנינו ניצבות רק מדינות דרום אמריקה (ארגנטינה, פרגוואי וברזיל), ארצות הברית ואוסטרליה. את הביקוש הזה צריך לספק באמצעות גידול בעלי חיים, שאמנם בחלקו הגדול מתרחש מחוץ לגבולות ישראל, אולם הוא עדיין הגורם המרכזי ביותר לפליטת גזי חממה, נזקי אקלים והתחממות כדור הארץ. דו"ח האו"ם שבדק את ההשפעה של תעשיות הבשר, החלב והביצים על איכות הסביבה, מצא שתעשיות המזון מן החי אחראיות ל-18 אחוז מפליטות גזי החממה הגורמים להתחממות כדור הארץ. מדובר בנזק גדול יותר מזה שמייצרים יחדיו כל אמצעי התחבורה בעולם: באוויר, בים וביבשה. לתעשיית המזון מן החי יש גם חלק מרכזי בבירוא יערות ובהפיכתם לשטחי מרעה או שטחים לגידול מזון להזנת בעלי חיים. כשיש פחות עצים יותר פחמן דו חמצני איננו נספג ואינו מטופל, מה שאומר התחממות מוגברת.

גם בים המצב לא טוב בהרבה. בשנתיים האחרונות משרד החקלאות מטיל מגבלות על דיג ברשתות בים התיכון, לאחר שבשנים האחרונות נמצאה ירידה של עשרות אחוזים בכמות הדגה בים התיכון. לא מדובר בתופעה ייחודית לישראל. סין לבדה אחראית להכחדה של כמעט 50% מדגי המאכל בעולם. סין היא בעלת צי אוניות דיג-המעמקים הגדול בעולם. אוכלוסייתה העצומה, ההולכת ומתעשרת, יכולה להרשות לעצמה לקנות דגים ופירות ים כמעט ללא הגבלה. לאחר שרוקנו את החופים הקרובים לביתם, הדייגים הסינים מפליגים הרחק, אפילו עד אפריקה, ומנצלים את מימיהן של ארצות אחרות. מסעותיהם זוכים לא אחת לתמיכה כספית מהממשלה, שדואגת יותר לשיעור האבטלה המקומי ולביטחון התזונתי בסין מאשר לבריאות האוקיינוסים ולמצבן של הארצות התלויות בהם.

"אני חייבת לומר שאני לא מרגישה שהרגישות שלי לסביבה פוגעת באורח החיים שלי. יש צעדים קטנים שאפשר לקדם ושכולם יוכלו לעמוד בהם בלי לפגוע בקדמה או בנוחות. אני למשל מנסה לקדם באוניברסיטה שבה אני לומדת החלטה שלפיה כל סטודנט שיביא כוס רב-פעמית ויקנה איתה קפה בקפיטריה, יקבל הנחה במחיר הקפה. אגב, לא רבים יודעים זאת, אבל רשת 'ארומה' הארצית מעניקה הנחה כזאת למי שמגיע עם כוס רב-פעמית
 

 

לדברי ארגוני הסביבה, הנתונים הללו מלמדים כי העולם כבר מזמן איננו עומד בפני אסון, הוא מצוי עמוק בתוכו. ב-50 השנים האחרונות נעלמו כ-60% מחיות הבר. בכל שנה נכרתים יערות בשטח של יותר מ-70 מיליון קמ"ר. בכל שנה נכחדת כשליש מאוכלוסיית הדגים בעולם בשל דיג-יתר. אמנם ישנם מאמצים לאפשר התאוששות באמצעות עצירת דיג לתקופות מסוימות, אולם אין די בכך. האדם, זה שמבקש להשתמש בעולם אך מופקד גם על שמירתו, מנצל אותו מעבר לגבול האפשרי. התנהגות זו, בין אם היא נובעת מהדחקה, מבורות או מזלזול, עלולה להביא את האנושות, לפי חלק מהחוקרים כבר בתוך חמישים שנה, לאסון סביבתי שיתאפיין באקלים חם בצורה קיצונית, רעב גלובלי בשל היעדר מקורות מזון, ומחסור עולמי במים נקיים לשתייה ולחקלאות.

מגוון רבנים, מכתב אחד

המתואר לעיל אמור להטריד אותנו לא רק מהפן הפרקטי אלא גם מבחינה אמונית-דתית. היהדות עוסקת באחריותו של האדם לבריאה והדברים באים לידי ביטוי בציוויים מפורשים וכן בדברי חז"ל. המדרש המפורסם והמצוטט ביותר בנושא מופיע בקהלת רבה, שם מתואר שהקדוש ברוך הוא מי שמעניק לאדם את הזכות ליהנות מהבריאה ובד בבד מטיל עליו אחריות לשמור עליה: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". איסורי תורה של "בל תשחית" אינם עולים בקנה אחד עם הניצול המוגבר של משאבי כדור ארץ, כמו גם השמדה מסיבית של יבולים ועודפי מזון מטעמי כדאיות כלכלית, שימור מחיר שוק או חיי מדף קצרים.

על אף האזכורים הללו, מפתיע לגלות שכמעט לא נעשו ניסיונות מערכתיים להתמודד עם סוגיית הקיימות מהכיוון הדתי. למעט אזכורים אקראיים במאמרים, או החלטות מקומיות של קהילות בודדות (שהחליטו למשל להימנע משימוש בכלים חד-פעמיים בקידושים ובאירועים), דומה שמכיוונו של בית המדרש ישנה שתיקה רועמת בנושא איכות הסביבה.

יוזמה מעניינת שמנסה לשבור את המחסום הזה התפרסמה בערב ראש השנה במכתב שעליו חתומים עשרות מרבני הציונות הדתית הקוראים להפחית את השימוש בכלים חד-פעמיים בחגי תשרי, ואפילו להימנע מכך, מטעמים של הגנת הסביבה. בין הרבנים החתומים הרב שלמה אבינר, הרב דודי דודקביץ', הרב בניהו ברונר, הרב אבי גיסר, הרב יובל שרלו ורבים נוספים.

מאחורי היוזמה עומדות שתיים: שיר שפרן ואביה זינר. זינר משתייכת לקבוצה של צעירים בני הציונות הדתית שהנושא מעסיק אותם. שפרן, סטודנטית למדעי המוח באוניברסיטת בן גוריון, אמנם איננה משתייכת בעצמה לציונות הדתית, אולם כבוגרת מכינת 'עין פרת' היא מרגישה קרובה לעולם הדתי ורבים ממכריה שייכים למגזר. לדעתה הסיבה שבגללה הנושא הסביבתי איננו מקבל דגש מספיק בעולם הדתי, זהה לסיבה שבגללה הנושא זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת בציבוריות הישראלית כולה.

"יש רשימה של נושאים שמטרידים את הציבור באופן קבוע כמו המצב הביטחוני והמצב החברתי והמדיני, והללו דוחקים הצידה את הנושא הסביבתי שנתפס כפחות בוער", היא אומרת. "זה בא לידי ביטוי גם בסדר העדיפות הלאומי בתקציבים ובמשאבים המוקצים לחינוך ולמחזור. בדומה לכך גם לחברה הדתית יש נושאים שמעסיקים אותה, וגם הם דוחקים את נושא הקיימוּת הצידה".

הדחקת הנושא הסביבתי קשורה גם לכך שהוא נתפס כמשהו ש"שמאלנים מתעסקים איתו"?

"המפלגות והתנועות הירוקות נמצאות בצד השמאלי של המפה הפוליטית בכל העולם, לא רק בישראל. מטבע הדברים החלוקה הזאת מרתיעה את מי שנמצא בצד השני. לי אישית לא נוח עם הסיטואציה. אנחנו חברה כל כך מפולגת ושסועה והיינו יכולים בקלות להתאחד סביב נושא הסביבה. אנחנו אולי עושים הפרדות פוליטיות ביחס לסביבה, אבל הסביבה לא עושה הבדלות בינינו. כשיש זיהום ממפעל והמים המותפלים שכולנו שותים מלאים במיקרופלסטיק כולם סובלים: דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים.

"בערד מתנהל כבר כמה שנים המאבק הסביבתי הארוך ביותר בתולדות המדינה נגד מכרה הפוספטים בשדה בריר. במאבק הזה משלבים ידיים חסידי גור עם חילונים, בדויים ויהודים. לכולם יש ילדים וכולם מפחדים מההשלכות. זה היה אמור להיות המצב בכל מקום. אני פעילה בארגון 'מגמה ירוקה' שבכל שנה יוזם את מצעד האקלים הישראלי. בשנה שעברה צעדו בתל אביב כ-7000 איש מכל הארץ, מתוכם 2,000 בני נוער. לצערי כמעט לא ראיתי שם חובשי כיפות. לי זה ממש כואב כי כולנו צריכים להיות מודאגים מהנושאים הללו".

כשהלכתם לגייס את הרבנים למכתב, נתקלתם בקשיים?

"החלום האוטופי שלי היה להוציא מכתב שיש בו חתימות של רבנים מכל הגוונים האפשריים: חרדים, ציונות דתית ואפילו זרמים נוספים. די מהר הבנתי שזה לא יקרה. הניסיון הזה נתקל בהתניות מצד רבנים שלא היו מוכנים ששמם יופיע באותו מכתב עם רבנים אחרים. בסופו של דבר החלטנו להתמקד בציונות הדתית, אבל היה חשוב להביא שמות ממגוון זרמים בתוך הציונות הדתית כדי להדגיש שהעניין הסביבתי הוא מעל לכל מחלוקת. אם אני מצליחה לעשות את ההפרדה, אין סיבה שמנהיגים ורבנים לא יצליחו. ואכן בסופו של דבר מופיעים אנשים מזרמים שונים זה לצד זה. לשמחתי הייתה לא רק היענות אלא גם תגובות מעודדות. רבים מהרבנים ביקשו בעקבות הפנייה אליהם לקבל חומר נוסף וללמוד על הנושא. היו רבנים שאמרו שהם לא יכולים לחתום כי הם לא נקיים בעצמם מהתחום ולכן הם מבקשים לעשות קודם כול תיקון אישי. מבחינתי אמירות כאלה היו מרגשות וחשובות הרבה יותר מעוד חתימה".

גידי כרוך, לקט ישראל: "להצלת מזון יש יתרון כלכלי, שכן משמעה הפיכת מזון עודף, שערכו בעבור היצרן הוא אפס או אפילו שלילי, למוצר בעל ערך כלכלי ותזונתי המועבר לאוכלוסיות המוחלשות. בהינתן העובדה שעלויות ייצור המזון גדלו, וכך גם מחירו הסופי, שווי הצלתו יהיה גבוה אף יותר, וכך גם ערכו בעבור הנזקקים. הצלת מזון היא נוסחה מנצחת המאפשרת ייצור מזון ללא שימוש מהותי במשאבים. למדינה צריך להיות אינטרס ממשי בהצלת מזון"
מוּדעות גוברת

יש מדינות בעולם שאוסרות כלים חד פעמיים באופן מוחלט. רבים רואים בצעד כזה משהו קיצוני. איפה לדעתך עובר הגבול בין אכפתיות לסביבה לצעדים שמשבשים את אורחות החיים?

"אני חייבת לומר שאני לא מרגישה שהרגישות שלי לסביבה פוגעת באורח החיים שלי. אני מניחה שאחרים, פחות מודעים, יחושו אחרת. עם זאת, יש צעדים קטנים שאפשר לקדם ושכולם יוכלו לעמוד בהם בלי לפגוע בקדמה או בנוחות. אני למשל מנסה לקדם באוניברסיטה שבה אני לומדת החלטה שלפיה כל סטודנט שיביא כוס רב-פעמית ויקנה איתה קפה בקפיטריה, יקבל הנחה במחיר הקפה. זה סביבתי מצד אחד וכלכלי ללקוח מצד שני. אגב, לא רבים יודעים זאת, אבל רשת 'ארומה' הארצית מעניקה הנחה כזאת למי שמגיע עם כוס רב-פעמית. יש עוד דוגמאות רבות שמאפשרות שילוב שגם לא פוגע וגם מתגמל. מצד שני, ברור גם לי שיש מקרים שבהם לא יהיה מנוס מקנס, מס או 'עונש' ככלי לצמצום צריכה, כמו חוק הפיקדון או התשלום על צריכת שקיות".

שפרן מספרת כי בעקבות המכתב וההד שבא בעקבותיו ברשתות החברתיות ובעיתונות היא קיבלה תגובות ומסרונים מאנשים ומקבוצות המספרים עד כמה הם הושפעו ואפילו פעלו בצורה אקטיבית בעקבותיו. היא מראה לי כמה הודעות שקיבלה מאנשים שהחליטו לוותר בחגים הללו על חד-פעמי ועד כמה כולם נרתמו לנושא. היא קיבלה גם פניו רבות מקהילות ואנשים שביקשו לקבל חומר נוסף ולהכיר את הנושא. ההפתעה הגדולה הייתה ההד שהמכתב קיבל ברשתות החברתיות של קהילות בחו"ל – אתרי חדשות יהודיים בארה"ב התייחסו אליו, רבנים נשאו דרשות בנושא ונערכו פעילויות קהילתיות.

"כשיצאנו לדרך אמרתי שהמכתב הוא שלב ראשון בשורה של פעולות שאנחנו מתכננים בנושא", היא אומרת. "ההדים החיוביים מחזקים אותנו שזה אכן הכיוון ויש אוזן כרויה ורצון טוב בציבור".

מצוות לקט חוזרת

יוזמה נוספת מתקשרת דווקא עם תחום החסד, אולם יש לה השלכות סביבתיות הרות גורל. ארגון "לקט ישראל" הוקם בידי יוסף גיטלר, יהודי אמריקני בוגר ה"ישיבה יוניברסיטי" שעלה ארצה מניו יורק בשנת 2000. גיטלר שהתוודע לסטטיסטיקה של העוני במדינת ישראל, הקים לצד עבודתו כמנהל מכירות ופיתוח את ארגון "משולחן לשולחן" במטרה להציל מזון מאובדן, למנוע בזבוז ולמגר את בעיית חוסר הביטחון התזונתי. לאחר זמן קצר שינה הארגון את שמו ל"לקט ישראל", וכיום הוא בנק המזון ורשת הצלת המזון הגדולה בארץ. הארגון עוסק בקטיף של עודף תוצרת חקלאית ואיסוף ארוחות מבושלות, מיונן וחלוקתן לנתמכים ברחבי הארץ. איכות המזון המוצל מבוקרת כל העת, והעוסקים במלאכה מוודאים שהוא בעל ערך תזונתי גבוה, וכי הוא נשמר בתנאים מיטביים.

הארגון, שמפרסם בכל שנה את דו"ח אובדן מזון והצלת מזון בישראל, מגלה כי היקף אובדן המזון בישראל עומד על 2.4 מיליון טונות, ששוויים מגיע לכ-19.5 מיליארד שקלים. במילים אחרות, שליש (!) מהמזון המיוצר בישראל הולך לפח. הסיבות לכך רבות. במקרה של יבולים חקלאיים מדובר לא פעם בהשמדה מכוונת של עודף על מנת לשמור על מחיר שוק, או בחוסר כדאיות כלכלית המביאה את החקלאי לוותר על הקטיף והאיסוף. במקרה של מוצרי מזון מתועשים, מדובר במוצרים שלא נרכשו במרכולים ומוחזרים ליצרנים כעודפים או בשל חיי מדף קצרים. לכל אלה יש להוסיף אוכל מבושל ממסעדות, אולמות אירועים וחברות הסעדה שבסוף יום משליכים את העודפים לפח.

מחקרים שנעשים בשנים האחרונות מראים כי כבר בשנים הקרובות האנושות צפויה לעמוד בפני משבר תזונה. ההתחממות הגלובלית, הגידול הקבוע באוכלוסיית העולם והעובדה שהמין האנושי ניצל כבר את רוב שטח כדור הארץ הפנוי לגידול מזון, יביא לדברי המדענים בתוך 40 שנה גם את העולם המערבי למצב שבו אי אפשר יהיה לספק את צורכי האוכלוסייה האנושית.

גידי כרוך, מנכ"ל "לקט ישראל", אומר כי מבחינה סביבתית הצלת עודפי מזון עשויה להיות פתרון מיידי ונגיש למצב הזה, תוך צמצום הניצול של משאבי כדור הארץ, וכל זה לצד צמצום הפער בתחום אי-הביטחון התזונתי.

"להצלת מזון יש יתרון כלכלי, שכן משמעה הפיכת מזון עודף, שערכו בעבור היצרן הוא אפס או אפילו שלילי, למוצר בעל ערך כלכלי ותזונתי המועבר לאוכלוסיות המוחלשות. מבחינה כלכלית יש לראות בהצלת מזון תהליך שמשמש חלופה מלאה לייצור מזון. בהינתן העובדה שעלויות ייצור המזון גדלו, וכך גם מחירו הסופי, שווי הצלתו יהיה גבוה אף יותר, וכך גם ערכו בעבור הנזקקים. הצלת מזון היא נוסחה מנצחת המאפשרת ייצור מזון ללא שימוש מהותי במשאבים, תוך שהיא תורמת להגדלת התוצר והפריון במשק, מעבר לערך החברתי והחסד שיש בדבר עם אוכלוסיות נזקקות. למדינה צריך להיות אינטרס ממשי בהצלת מזון".

איזו משמעות יש להצלת מזון בתקופת החגים?

"משפחה ממוצעת בישראל מוציאה בתקופת החגים על מזון בלבד כ- 2900 ₪. כמעט 440 שקל מהסכום הזה ילך לאיבוד בסופו של דבר. ברמה הארצית מידי שנה אובד מזון במדינת ישראל בהיקף של כמעט 20 מיליארד שקל. מה ש"לקט ישראל" מצליחה להציל, הוא חלק קטן מאוד. אנחנו מצילים מידי שנה כ-20 אלף טון של מזון שהם כ- 160 מליון שקל. זה יפה ואנחנו מוקירים תודה לכל התורמים הנדיבים שלנו. אך לצערי זה עדיין לא מספיק ואפשר יותר. הירתמות של עוד חברות במשק הישראלי, עסקי מזון ובעיקר מתנדבים ותורמי ממון תאפשר את הגדלת הפעילות. ברמה האישית אם כל אחד מאתנו יצמצם את הצריכה ויעשה אותה יותר ממוקדת ומדויקת, אנחנו נסייע בכך גם לסביבה, גם לכלכלה והאמת היא שגם לכיס האישי של כל אחד ואחת מאתנו".

ארגון "לקט ישראל" רשם הצלחה לפני כשנה, כשבמליאת הכנסת אושרה פה אחד הצעת החוק לעידוד הצלת עודפי מזון. הצעת החוק נועדה להגן על גופים העוסקים בתחום המזון שנמנעו עד כה מלתרום עודפי מזון שנותרו ברשותם מחשש שתוטל עליהם אחריות אזרחית או פלילית בשל נזק שייגרם מהמזון שנתרם. החוק מגן על תורמי מזון ועמותות מזון, העומדים בסטנדרטים של בטיחות מזון, מפני תביעה פלילית ואזרחית על תרומותיהם.

רק אל תהיו אדישים

בסופו של יום נראה שהבעיה הגדולה ביותר של הסביבה היא האדישות של רובנו. חברת השפע בה אנו חיים הרגילה אותנו לצרוך בלי חשבון. לזרוק בלי לחשוב. לקבל את המחר כמובן מאליו. העירוב של נושא הקיימות עם פוליטיקה וכן עם שיקולים כלכליים, הופך את הטמעת העניין לקשה עוד יותר. אמנם בישראל קיימת חקיקה פרטנית בתחומי הסביבה והקיימות בנושאים כמו פליטת מזהמים, זיהום אוויר מתחבורה, תמריצי מעבר לחלופות אנרגטיות נקיות ועוד. אולם לצד אלו ישנם חוקים אחרים, דוגמת חוק הפיקדון על בקבוקים, או היטל 10 אגורות על שקיות ניילון, שהתחושה של רבים היא שהם נולדו פחות מהדאגה לסביבה ויותר מהדאגה לבור התקציבי באוצר המדינה. העובדה שישראל היא צרכנית כפייתית של מוצרים חד-פעמיים לא נעלמת מעיניהם של אנשי האוצר, שהבינו שיש פה פוטנציאל לא רע. יש לציין כי בקנה עומדות כמה הצעות דומות, כולן מתהדרות במחלצות סביבתיות, אולם אי אפשר שלא לתהות אם הן לא נועדו בעיקר להעשיר את הקופה הריקה. בין ההצעות הנשקלות: הרחבת חוק הפיקדון לכל סוגי הבקבוקים, העלאת היטל השקיות, הטלת מס גודש על כניסת רכבים לערים מרכזיות ועוד.

משוכה נוספת העומדת בפני הסוגיה הסביבתית היא התדמית הקיצונית שמאפיינת לא מעט מהארגונים המקדמים את הנושא. בחלק ממדינות אירופה התופעה קיצונית כל כך עד כשאנשים חשים בושה לאכול בשר, להשתמש בפלסטיק, לנסוע ברכב ולעלות לטיסות. בשוודיה מדובר באופנה שבמסגרתה הרשתות החברתיות מלאות בשיימינג לידוענים שטסים לנופש. תופעת ה"בושה לטוס" הולידה אפילו מילה מיוחדת בשוודית: Flygskam. בישראל אמנם איש אינו מתבייש לאכול שווארמה או לצאת טיסה, אולם קריאות של ארגונים סביבתיים, הנשמעות מעת לעת, הקוראות לחוקק בישראל חוק יסוד שיגדיר את הזכות לאיכות סביבה כזכות יסוד, מפחידה רבים. ההצעה, שנדחית שוב ושוב מחשש לפגיעה בזכויות אחרות הקשורות בחירות הפרט, מדגימה את המתח המובנה בין הרצון להבטיח ערכים של קיימות והחשש לחזור לתקופת האבן. העובדה שבכל שנה פרויקטים רבים בתחומי התחבורה, סלילת כבישים, מסילות ברזל והכשרת שטחים לבנייה נדחים בשל עתירות הגופים הירוקים, מדגימה עד כמה טרם למדנו את האיזון שבין "לעובדה" ל"לשומרה".

***

נפלנו בפח – מה הממשלה וגם אנחנו הקטנים יכולים לעשות

מתברר שכאשר מדינת ישראל רוצה למחזר, היא יודעת. בשונה מפסולת ביתית, בתחום מחזור הנייר והמים ישראל נחשבת מובילה בעולם, ולא במקרה. ב"מפעלי נייר חדרה", תאגיד ייצור הנייר הגדול בישראל, שהוקם שלוש שנים לאחר קום המדינה, החלו לחפש כבר בתחילת הדרך דרכים יעילות וזולות ליצור נייר תוך שימוש חוזר. גם היעדר מקורות מים בישראל הביא את המדינה הצעירה לחפש פתרונות למחזור מים ולשיפור מים מליחים או "משומשים" לטובת חקלאות. הראש היהודי ממציא פטנטים לא רעים בכלל, בתנאי שדוחקים אותו אל הקיר. אולם זה לא המקרה כשמדובר בפסולת.

האשליה

אז אמנם פחים בשלל צבעים ממלאים את רחובות ישראל. יש אפילו לא מעט אזרחים טובים שממיינים את האשפה הביתית ובטוחים שבכך הם תורמים למחזור ולהגנת הסביבה. אולם מה שאותם אנשים לא יודעים הוא שב-80% מהמקרים אין לכוונות ולמעשים הטובים שלהם משמעות אמיתית. גם אם יצאתם עם שקית האשפה מהבית אל אזור הפחים, רוקנתם את התוכן הרטוב לפח החום, האריזות לפח הכתום ואת כל היתר לפח הירוק, יש סיכוי רב שהתאמצתם לשווא ושהפסולת שמיינתם תתערבב בפסולת אחרת ותישלח לבסוף להטמנה בקרקע. בהיעדר תשתית מספקת למחזור, רוב האשפה בישראל עדיין מטופלת בשיטה הכי פחות מתחשבת בסביבה. גם פיזור מתקני האיסוף ברוב היישובים בישראל איננו מספק. אין די "מחזוריות" ("כלובים") בשכונות. אלו שקיימות, לרוב עולות על גדותיהן. לעיתים זהו המצב גם ב"קרטוניות" ובמכלים לאיסוף נייר. מכלים לאיסוף פסולת אלקטרונית נדירים עוד יותר וכך גם מתקנים לאיסוף אריזות זכוכית שאינן נכללות בחוק הפיקדון (צנצנות קפה ומזון, בקבוקי זכוכית, אריזות בשמים ועוד). אם אתם לא גרים בעיר בעלת תודעה סביבתית גבוהה (כמו תל אביב או נתניה שנחשבות שיאניות המחזור בישראל), לרוב יתנהל הפינוי של מתקני המחזור בעצלתיים משיקולים תקציביים. הרשויות המקומיות מחויבות על כל משאית שהן מזמינות מתאגידי המחזור, וכל זה מעבר להיטלי ההטמנה שהן מעבירות באופן סדיר ל"קרן לשמירה על הניקיון" – הקרן הממשלתית שהוקמה לטיפול בנושא הטמנת האשפה בישראל. בשלוש השנים האחרונות ירד גם היקף מחזור הפלסטיק בישראל. בקבוקי הפלסטיק שאנו משליכים באדיקות למחזורית, לא בטוח שיהפכו בחזרה לחומר גולמי. הדרישה לפלסטיק ברחבי העולם יורדת. סין והודו, שעד לא מזמן היו צרכניות הפלסטיק הממוחזר הגדולות בעולם, מייצרות כיום מספיק בכוחות עצמן. מחיר הנפט שנמצא במגמת ירידה מתמדת הופך את הייצור של פלסטיק חדש למשתלם יותר מבחינה כלכלית לעומת מחזור.

אז מה הפתרון?

כל הארגונים הסביבתיים מסכימים כי נדרשות החלטות ממשלה רציניות שיצעידו את תשתיות המחזור והטיפול באשפה בישראל כמה צעדים קדימה, תוך תקצוב הולם. השיטה שבה התקצוב הזעום מנוצל בעיקר למסעות יחסי ציבור והסברה, בלי שיש לדבר כיסוי בפועל מבחינת היכולת להתמודד עם כמויות האשפה הדורשת מחזור, היא עצימת עיניים.

אפיק נוסף שיש לחזק קשור בהסברה וחינוך סביבתי וחינוך לקיימות. אמנם כבר כיום ישנם שיתופי פעולה בין המשרד להגנת הסביבה ומשרד החינוך, אולם המצב בשטח מלמד כי רוב אזרחי ישראל אינם מכירים את הנושא, לא מודעים להשלכות הקשות של אורח החיים המערבי על הבריאות של כולנו, ולא מכירים את התרחישים הקשים שעלולים להתממש אולי כבר בשנים הקרובות.

ברמה המקומית-אישית, דומה כי מעבר לצעדים הקטנים שכל אחד יכול כבר עתה לעשות (להפריד פסולת, להתאמץ ולחלק את הסוגים השונים למתקני הפינוי המתאימים על מנת ליצור לחץ מלמטה על המערכות להגדיל את יכולות המחזור), השינוי העיקרי שכל אחד מאיתנו יכול לעשות קשור בצריכה: לקנות פחות אוכל ממה שאנו רגילים כדי למנוע בזבוז וזיהום, לצמצם במידת האפשר את השימוש בחד-פעמי, להעדיף מוצרים מתכלים וידידותיים לסביבה, לצרוך פחות בקבוקי משקה מפלסטיק ולעבור לבקבוקי זכוכית או פלסטיק רב-פעמיים, להעדיף קופסאות רב-פעמיות על פני שקיות לכריכים בבוקר ועוד שינויים קטנים שיחד ייצרו את השינוי.

צילום: שיר שפרן

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משהו חדש מתחיל בצה"ל

  מאמר מאת איתמר סג"ל,...

ולוויים לשירם ולזמרם

  שירת הלווים המיתולוגית תתחדש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם