מכאן הכול יתחיל Featured

 8 levinger
כשקולטים איך הרגישה הרבנית מרים לוינגר, אלמנתו של הרב משה לוינגר זצ"ל, כשראו היא ובעלה את הדמויות המגחיכות שיצרו עליהם אנשי הסאטירה של הטלוויזיה הישראלית דאז, מתחילים להבין מאילו חומרים היו עשויים האנשים שבלעדיהם לא הייתה היום עיר האבות בידי ישראל * אפשר בהחלט להתווכח על שיקולים של תדמית ויחסי ציבור בכל הקשור למשפחת לוינגר, אבל במבחני הקבלות – הפוליטיות, מספר הצאצאים בלי עין הרע והבתים שנגאלו – האישה הזאת עקפה כאן בסיבוב כמה תפיסות עולם

ארנון סגל

לרבנית מרים לוינגר, אלמנת הרב משה, קשה לשחזר כמה נינים יש לה. בשלב הזה כבר לא קל לספור. מכל מקום, מאמץ ממושך למנות את בני כל אחד מאחד עשר ילדיה מביא למסקנה שלה ולבעלה זצ"ל לא פחות מ-78 נכדים. רוב מוחלט של צאצאיה מתגורר מעבר לקו הירוק. בגיל 82 היא עדיין בחברון, יותר מיובל שנים אחרי שהגיעה לכאן עם בעלה, מתגוררת בשכונת אברהם אבינו ורווה נחת.

"לפני שנתיים, בשבת חיי שרה, שבתו בחברון שלושים וחמישה אלף יהודים. השכנה שלי אמרה לי אז: 'הנה דרישת שלום מהקב"ה. הנה הוא מאשר שכל מה שעשינו לאורך השנים היה נכון, ורק צריך להמשיך בו'. בתחילת הדרך הייתי הולכת לבדי ברחובות הריקים, כי הערבים הלכו אז לישון עם השקיעה, מצוידת בתרסיס נגד חרקים למקרה שמישהו ינסה לפגוע בי.

"שיר אמריקני ישן אומר: 'החלומות שלא העזת לחלום התגשמו'. מי חלם על עשרות אלפים? בסך הכול באנו לחברון כי רצינו לקנות בתים ולשכור בתים. אם הממשלה הייתה מאפשרת לנו זאת, אינני יודעת עד כמה היישוב כאן היה גדל ומתפתח. רק ההתנגדות כלפינו אפשרה את ההתפתחות העצומה הזאת. אם לא היו מתנגדים לנו בזמן מגורינו בממשל הצבאי או כשנכנסנו להתגורר בבית הדסה, אינני יודעת אם היינו צומחים לממדים הללו".

את הריאיון הזה נעתרה הרבנית לקיים רק בשל מיזם עכשווי שעומד על הפרק ומחייב לטעמה את הירתמותה: עמותת הרחיבי מגייסת בימים אלו כסף כדי להמשיך לרכוש בתים בעיר האבות ולהרחיב את היישוב היהודי במקום. עם הפועלים נמנים גם יוצאי חלציה, והיא כאמור גאה בכך מאוד: "זה הדבר הכי חשוב בעולם, שאנחנו בונים בלב חברון. זו תכלית הדור – ארץ ישראל ובמיוחד חברון – כי ההתחלה של עם ישראל הייתה כאן, וגם עכשיו הכול מתחיל מכאן. אני נוהגת לומר שהחתן שלי, הרב עוזי שרבף [ראש עמותת הרחיבי. א"ס], הוא שני לאברהם אבינו. כי אברהם אבינו קנה שטח בשדה המכפלה, וכעת גם הרב שרבף קונה בתים שם.

"מה שעזר לבעלי בדרכו הוא מסירות הנפש המוחלטת שהייתה לו וכן העובדה שלא ביקש לעצמו שום תפקיד או משרה. הכול היה נקי לגמרי. אידיאליזם נקי. הבנים והנכדים שלי הולכים בדרכו, וגם הם נקיי כפיים ופועלים למען ארץ ישראל במסירות. זו נחת".

האחות מרים

מרים נולדה בניו יורק, והמבטא האמריקני עוד איתה אף שכבר 63 שנים היא בארץ הקודש. "בניו יורק למדתי בתיכון ציבורי, גם מכיוון שלא הייתה אז מודעות בקרב יהודים אמריקניים לחינוך הבנות, ובעיקר בגלל שמדובר בשנות המיתון הגדול, ולמשפחה לא היה כסף לשלוח אותי למוסד יהודי ראוי.

"היינו שישה ילדים במשפחה, וארבעה מאיתנו נעשו חילונים. אחותי הגדולה ואני נותרנו דתיות. הייתי מביאה הביתה חברות גויות מהתיכון, ולאבא שלי זה חרה מאוד. זו הסיבה שהוא החל לשלוח אותי לבני עקיבא. הוא לא אהב את הרעיון של שהייה משותפת של בנים ובנות שם, אבל זה היה עדיף בעיניו על חברותיי הלא יהודיות. אחרי שבועיים בבני עקיבא נעשיתי חניכה שרופה. עד היום נותרו לי הרבה חברים מהשנים ההן בבני עקיבא".

תנועת הנוער הביאה את מרים הצעירה להכרה שאיננה חפצה עוד לחיות באמריקה: "לא יכולתי לסבול את זה. באמריקה הכול היה מוחצן ולא אמיתי. באותו זמן בא ד"ר שלזינגר משערי צדק וחיפש בנות דתיות שיבואו ללמוד בבית הספר לאחיות שלו. הוא רצה שאעלה ארצה מייד ואבוא ללמוד אצלו, אבל אמרתי לו שלמשפחה שלי אין כסף, ואני מוכרחה קודם כול להרוויח כסף. הוא אמר לי: 'אין בעיה. בכל זמן שתבואי תתקבלי'. עבדתי בהדפסה, וכשסיימתי בשנת 1956, שבועיים לפני פסח, עליתי ארצה.

"היה לי דוד בתל אביב שעלה ארצה ב-1933, והבית שלו הפך לבסיס שלי. גרעין בני עקיבא שהשתייכתי אליו היה באותה עת בארץ, בקיבוץ שלוחות. התחלתי ללמוד לימודי אחיות בסתיו במקביל להתנהלות מבצע קדש. זה היה עוד בשערי צדק הישן ברחוב יפו. בשנה השלישית של הלימודים הרב אליעזר ולדמן, שהכרתי מבני עקיבא והוא גם קרוב משפחה רחוק שלי, הכיר ביני לבין משה, שהיה החברותא שלו במרכז הרב. אחר כך בעלי גמל לו והכיר לו את אשתו".

הרב משה לוינגר נולד בירושלים בשנת 1935. הוריו עלו מגרמניה שנתיים קודם לכן. הוא למד בישיבת חורב ובכפר הרא"ה, ואלמנתו מספרת שהגעגועים לחבלי הארץ שנותרו מעבר לגבול פיעמו בדמו עוד הרבה לפני ניסי מלחמת ששת הימים. "גיסי חנניה סיפר שכשהיה נער הלך לקולנוע, וכדרך ימי טרום הטלוויזיה ההם הוקרן אז לפני הסרט יומן חדשות. ביומן נראה יהודי מתפלל על הר ציון, מביט לעבר מזרח ירושלים וממרר בבכי. לפתע הבחין חנניה שהמצולם איננו אלא אחיו משה. בעלי היה רגיש מאוד לעניין הזה. זה בער בו כבר מגיל צעיר.

"אחרי הצבא הוא חשב ללכת ללמוד בישיבה חרדית, אבל הרב צפניה דרורי יעץ לו ללכת למרכז הרב. הוא נענה להצעה, הלך למרכז, ושם הציע הרב צבי יהודה לנסות ולבחון אם הישיבה מתאימה לו". ובכן, היא התאימה כמו כפפה ליד: "הוא נעשה חסיד מובהק של הרב צבי יהודה וידע בעל פה ספרים שלמים של הרב קוק", מספרת הרבנית.

בשנת 1959, לפני שישים שנה, התחתנו משה ומרים. משה המשיך ללמוד במרכז הרב, ואילו מרים שימשה אחות בהדסה עין כרם. מעט לפני לידת ילדם השני עברה משפחת לוינגר לקיבוץ לביא, שאליו הוזמן אבי המשפחה כדי להיות רב הקיבוץ. חמש שנים שימש בתפקיד. אחר כך עברה המשפחה לנחלים כדי שהרב משה ישמש רב המושב, ואז פרצה מלחמת ששת הימים ושינתה כליל את התוכניות המשפחתיות.

"רק ההתנגדות כלפינו אפשרה את ההתפתחות העצומה הזאת. אם לא היו מתנגדים לנו בזמן מגורינו בממשל הצבאי או כשנכנסנו להתגורר בבית הדסה, אינני יודעת אם היינו צומחים לממדים הללו"

 

תנאי סף: מכונת כביסה

"בנחלים היה אז מכשיר טלפון אחד ויחיד, במזכירות היישוב", משחזרת הרבנית מרים. "אחד מחברי המושב סיפר לי לימים שאחרי המלחמה הוא ואשתו טיילו בלילה ברחבי המקום וראו אור במזכירות, ואת בעלי יושב שם ליד הטלפון ומתקשר לכל השרים ולכל חברי הכנסת, כי חייבים ליישב את יהודה ושומרון.

"הוא התחבר אז לאליקים העצני, שהכיר בתנועה למען ארץ ישראל השלמה שנוסדה באותה עת. העצני הציע לעלות לחברון. אני הייתי מטופלת בארבעה ילדים קטנים ועסוקה עד מעל לראש. את כל הדברים שבעלי עשה באותה עת ממש לא ידעתי. הוא היה אדם עצמאי לגמרי, ולא היינו מדברים על כך. גם אם היה מסביר לי באותו זמן לא הייתי מבינה את הדברים. לי הספיקה הידיעה הברורה שבעלי נקי כפיים במאת האחוזים ומבין לעומק את כוונת הרב קוק בכתביו. רק עם השנים התחלתי להבין את משמעות המעשים שלנו".

הוא אמר "עוברים לחברון", ופשוט העמסתם את כל הבית ועברתם לחברון?

"לא. הוא סיפר לי שמישהו הציע לו לחגוג את ליל הסדר תשכ"ח במלון פארק בחברון ובאופן הזה לחדש את ההתיישבות בעיר. מכל מי שתכננו להשתתף בסדר הוא ביקש להגיע מוכנים להישאר במקום חודש. קודם לכן הוא שלח אותי לבדוק את התנאים במלון. הבעלים הערבי הראה לי חדר אוכל מפואר, אבל המטבח של המלון היה עלוב ממש. אמרתי לבעלי: 'אין שם מקרר וגז ראויים לשמם, וחוץ מזה בלי מכונת כביסה אני לא עוברת לשום מקום. פה זה לא גיא אוני' [שמה הראשון של ראש פינה. א"ס].

"בדקתי וראיתי שבחדרי המלון יש הברגה שמאפשרת להציב שם מכונת כביסה. בעלי הזמין משאיות, והעלינו עליהן את התנור, את המקרר וגם את מכונת הכביסה. כך הגענו למלון פארק. לליל הסדר הגיעו אורחים רבים, ובהם גם סטודנטים שבאו לתמוך בנו. בעלי אמר לכמה מהם לעמוד על גג המלון ולשמור. שניים מהסטודנטים האלה היו אהוד אולמרט ודן מרידור. גם השב"כ", היא מוסיפה בחיוך, "שלח נציגות משלו למלון. פעם כשגדעון עזרא היה השר לביטחון הפנים פגשתי אותו בעניין קבר רחל, והוא אמר לי בדרך אגב: 'את יודעת, גם אני הייתי בליל הסדר במלון פארק'. שאלתי אותו: 'היית מהסטודנטים?' והוא ענה לי: 'לא, הגעתי מטעם השב"כ'".

במלון פארק ישבו מתנחלי חברון חודש וחצי, עד שהממשלה החליטה להקים בשבילם שכונה נפרדת מחוץ לשטח העיר הערבית: קריית ארבע. עד להקמת הקריה בפועל עברו על החבורה שהובילה משפחת לוינגר שלוש שנים קשות וצפופות בבניין הממשל הצבאי בחברון.

חטא הבורגנות

לאורך השנים הרב משה הוא שהתווה תמיד את הדרך, ומרים הלכה בעקבותיו. הפעם הראשונה שהקדימה אותו ונקטה יוזמה עצמאית הייתה באביב תשל"ט, כשהובילה את עם ישראל בחזרה לחברון באמצעות כוח פורץ רב עוצמה המורכב מנשים וילדים. לאחר שהוקמה קריית ארבע שוב הייתה חברון ריקה מיהודים. להנהגת המדינה היה נוח להשאיר את המתיישבים היהודים מחוץ לעיר הזו, אבל לרבנית היו תוכניות אחרות. היעד הראשון היה בית הדסה, מבנה ששימש עד טבח תרפ"ט בית חולים יהודי.

כשעולה זכר הימים ההם מרים לוינגר מכה על חטא, חטא הבורגנות, שלטעמה אפילו המשפחה הלוחמת שלה נפלה בו. "כשהחלו לבנות את קריית ארבע ועוד גרנו בממשל הזהיר המשורר אורי צבי גרינברג את בעלי ואמר לו 'משה דיין בונה לכם קריה כי הוא רוצה להוריד אתכם מחברון. בסוף הוא יבוא עם מטאטא ויזרוק את כולכם'. מצד שני, הציבור כבר רצה שכונה נורמלית. לא רצו עוד להתגורר בממשל הצבאי.

"עברנו לקריית ארבע, אבל ב-1979 הוגשה נגדנו העתירה הראשונה לבג"ץ, ובניית הקריה הוקפאה. בעלי ערך מפגש חירום בבית שלנו, ולאף אחד לא היה רעיון איך אפשר להילחם בהקפאה הזו. בשלב ההוא קם הצייר ברוך נחשון ואמר: 'באנו לחברון כדי להגיע לשדה המכפלה או סמוך ונראה לה, כי זה המקום הקדוש, ובגלל שהתרשלנו ועברנו לקריה לא יהיו בידינו עכשיו לא חברון וגם לא קריית ארבע'. ישבתי בין הנשים והנהנו. הוא צדק. סיכמנו שנחזור לגור בחברון, אולם בשלב הראשון יגיעו רק נשים וילדים, כי אותם הצבא אולי לא ימהר לזרוק משם".

הפעם הגעתן בלי מכונת כביסה.

הרבנית צוחקת: "משה בעלי התלהב מהרעיון ואמר שהוא מאמין בכוחן של נשים. בתוך שבוע סידרו לנו משאית. ירדנו מהקריה לבית הדסה. באנו בלילה לבניין מאחור, הציבו שם סולם בחצר, טיפסנו בו ונכנסנו. פואד [בנימין בן אליעזר, אז תא"ל בצה"ל ומפקד יהודה ושומרון. א"ס] בא למחרת בבוקר ואמר: 'אתן לא יכולות להיות פה'. שאלנו למה, והוא השיב: 'יש פה קדחת מערות'".

קדחת מערות דווקא לא הייתה בבית הדסה, אולי קדחת מערת המכפלה. כך או אחרת, הרבנית לוינגר לא ממש התרשמה מהדאגה הלא כנה והשיבה לקצין שגם בחדרה ובגדרה הייתה קדחת, ושהן כבר יסתדרו איתה.

"פואד ראה שאין לו עם מי לדבר והשאיר אותנו בבית הדסה. הוא לא רצה לאפשר להעביר לנו אספקה, אבל בעלי אמר לו: 'אפשרתם להעביר אספקה לארמייה השלישית המצרית ביום הכיפורים, ולנשים יהודיות לא תעביר?' רק אז הוא נעתר לבקשה. הוא חשב שעם הזמן נקום ונלך, אבל אנחנו מיהרנו להכניס מקרר. היו אז רק שתי קומות בבית הדסה. בקומה השנייה הוצבו חיילים עוד קודם להגעתנו. מטרתם הייתה לוודא שיהודים לא יחדרו למבנה, אלא שהם תצפתו לעבר הכביש, ואילו אנחנו באנו מאחור. בכל אופן, הודות לחיילים בבית הדסה זכינו לחיבור לחשמל. במהלך חודש לא יצאנו מהבניין כלל מחשש שלא יניחו לנו לשוב לשם.

"לפני בית הדסה לא חשבתי הרבה על הדברים העקרוניים, כי הייתי עסוקה עם הילדים הקטנים. כשהגעתי לבית הדסה ההתחלה הייתה קשה מאוד, והתנאים הלא פשוטים הכריחו אותנו להעמיק בהבנת החשיבות של הנוכחות שלנו שם. היה לנו זמן פנוי בלתי מבוטל, וניצלנו אותו כדי ללמוד יחד. למדנו שם ספרים של רבי נחמן ושל הרב חרל"פ. אחד מוותיקי לח"י שליווה אותנו, דוב בנטוב, כתב עוד בראשית ימינו בקריה מאמר בעיתון שבו העריך שאם רק נפצח את האגוז של חברון, כל ארץ ישראל תיפול לידינו כפרי בשל. שנים הלכתי עם המשפט הזה, וכשהגענו לבית הדסה היה לי ברור שמוכרחים לפצח את האגוז של חברון.

"שם הבנתי שמעשה אבות סימן לבנים. אם אברהם, יצחק ויעקב החלו פה את דרכם בארץ, וגם המלך דוד החל פה את מלכותו, גם בתקופתנו אנחנו חייבים להתחיל מפה. בבית הדסה קראתי את ההספד שנשא הרב קוק על נרצחי חברון בשנת תר"ץ (1929). הוא אמר שם שחברון היא סימן להתעוררות מלכות ישראל והוסיף שבחברון קיים היסוד הבלימי, כלומר היסוד שתולה ארץ על בלימה, שתהיה יציבה ולא תנוע עוד. למדנו בבית הדסה גם את הספר 'שער החצר' של הרב דוד בן שמעון, הצוף דב"ש, שבו הוא כותב שחברון היא המפתח לארץ ישראל וטוען שקדושת חברון גרמה שנכנסו ישראל לארץ ישראל. הרי הגעת כלב בן יפונה לחברון והשתטחותו על קברי האבות מנעה ממנו להצטרף למרגלים.

"בינתיים הורה פואד להקיף את המבנה בתיל, אבל אחרי חודש בערך הוא אישר למי שכבר נמצא במבנה לצאת ולהיכנס אליו בחופשיות. השהייה שלנו שם נמשכה בסך הכול יותר משנה. נכנסנו לבית הדסה שבוע אחרי פסח תשל"ט והתגוררנו בו עד האביב הבא".

בליל שבת, ל"ג בעומר תש"ם (1980), נרצחו בפיגוע נורא בכניסה לבית הדסה שישה יהודים שבאו לקדש במבנה עם הנשים והילדים שהתגוררו בו. בתגובה על הפיגוע החליטה הממשלה להסדיר את ההתיישבות היהודית המחודשת בבית הדסה, וממילא בחברון. מאבקן של מרים וחברותיה הוכתר בהצלחה, גם אם בנסיבות איומות.

"בכל העיתונים כתבו אז שאם לוינגר לא הייתה הולכת לבית הדסה, לא היה פיגוע", נזכרת הרבנית. "זה הגביר את הצורך שלי לבדוק את האמונה שלי, והתשובה שלי לעצמי הייתה שבמלחמה כמו במלחמה. אני הרי יודעת למה אנחנו צריכים להיות פה, בחברון".

"אני נוהגת לומר שהחתן שלי, הרב עוזי שרבף, ראש עמותת הרחיבי, הוא שני לאברהם אבינו. כי אברהם אבינו קנה שטח בשדה המכפלה, וכעת גם הרב שרבף קונה בתים שם"

 

לחימה בשטח בנוי

ועם זאת יש לרבנית מרים חשבון ארוך עם התקשורת: "כל עוד התקשורת וכל היתר 'התלבשו' על בעלי אמרתי לעצמי שאני לא יודעת לשפוט זאת. מי יודע? אולי גם הם – כל אלו שנלחמים בנו – מונעים מעקרונות ומוסר משלהם. אבל כשהם תקפו אותי ראיתי את השקר והאכזריות שמניעים אותם.

"במהלך השנים רצו למגן אותנו, ובעלי התנגד לכך בכל התוקף. אמרנו להם: 'אם תמגנו אותנו באופן שאתם מעוניינים, לא נוכל לפתוח את החלון'. הם ענו: 'לא נורא, נביא לכם מזגנים'. אמרנו: 'אבל לא יהיה אפשר לתלות כביסה'. הם ענו: 'ניתן לכם מייבשים'. בעלי סירב לכך מכול וכול, וכך נפל הרעיון. הוא אמר: 'במקום מיגון נציב בחלונות שקי חול, כי שקי חול אפשר להוריד'. הוא הזהיר את הציבור: 'בהתחלה הם רק ימגנו אותנו, אבל בסוף החיילים יוציאו אותנו מחברון'. הוא הבין את עומק כוונתם כבר אז וקלט שמי שביקשו שנתמגן למעשה אינם מאמינים כלל שליהודים יש מקום בחברון.

"רצו להקיף את תל רומידה בחומה בגובה שמונה מטרים. נלחמנו בזה. רצו להקיף אותנו בגדרות. בכל פעם נלחמנו ביוזמות האלה. בשנים האחרונות, כשנעשו פה פיגועים על הכביש ונשים פחדו לנסוע בדרכים, יזמו כמה נשים כאן צעדת מחאה והוציאו את כל הנשים עם הילדים ועגלות התינוק אל הכביש הראשי, וצעדו עד חלחול ועד בני נעים.

"מישהו שלח לי ריאיון של משה דיין משנת 1976 לעיתון אמריקני שבמסגרתו אמר שהוא מצטער על שני דברים: על כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים, שלדעתו היה כניעה לתביעתם של 'חקלאים תאבי אדמות מעמק הירדן', ועל שאִפשר ליהודים להתיישב בחברון. 'אם הייתי מאיים להתפטר', התבטא בריאיון, 'לא היו מיישבים אותם'. באנגלית יש ביטוי שאומר: 'לא תוכל להעריך פחות מדי את הטיפשות של המנהיגים שלך'".

את אינך מעריכה כלל את מנהיגי המדינה אז והיום?

"בעלי העריך אותם מאוד. הוא הסביר שהמדינה לא הוקמה בידי רבנים אלא בידי המנהיגים ההם, אבל העוולות שהם עשו נוראות. גם הרב קוק כתב שהאהבה שאנחנו אוהבים את כנסת ישראל לא תסמא את עינינו מלראות את מומיה. אני ראיתי את אלטלנה ואת מה שעשו המפא"יניקים במקומות אחרים, וכמעט השתגעתי מכעס. כששני תלמידים ממרכז הרב הלכו לאזכרה של בן-גוריון התרגז הרב צבי יהודה ואמר להם שכאשר בן-גוריון היה ראש ממשלה היינו חייבים בכבודו, אבל עכשיו שהוא מת ברוך שפטרנו".

ובכל זאת חשוב לרבנית לוינגר להבהיר שלטעמה אין קדושה במאבק לשם מאבק: "בעלי תמיד נאבק, אבל הוא גם משך קדימה. מאיר כהנא היה המדריך שלי בבני עקיבא, ואשתו חברה טובה שלי, אבל ההבדל בינו לבין בעלי הוא שהרב כהנא הנהיג תנועת מחאה, ואילו בעלי הוביל תנועה של בניין. נכון, בדרך ערכנו לא מעט מאבקים, אבל הכול נעשה רק לצורך ההתקדמות. אף פעם לא מתוך תפיסה של 'אני אראה להם'".

מהם לדעתך יעדי הדור הזה?

"להתחבר בחזרה לארץ ישראל, וזה כבר קורה. הרבה צעירים מקימים חוות בגבעות, כי כל מקום שהם לא נמצאים בו נכבש בידי הערבים. יש לחזור בתשובה באופן שהתווה הרב קוק, שהסביר שהתשובה הכללית היא החזרה לארץ ישראל, ומשם תבוא גם התשובה הפרטית. ארץ ישראל תחילה, זה המפתח לגאולה".

מותג הדובון והעוזי

לאורך שנים ארוכות הרבו ללעוג לרב לוינגר בתוכניות הבידור. בולט בהקשר הזה מערכון 'זהו זה' משנת 1992 שבו נראה בן דמותו של הרב, עם הדובון הסמלי כל כך והעוזי, יורה בכל מה שזז. דור שלם של מתנחלים נצבע אז בצבע הדובון ובמהלך שנים התאמץ לגרד מעצמו את התווית ההיא ולהוכיח שהוא דווקא שפוי ונחמד, מה שלא היה פשוט כלל.

הרבנית מרים זוכרת היטב את המערכון הזה והיא אפילו משועשעת ממנו. שאלתי אותה אם היא ובעלה נפגעו מהמערכון ומדומיו. "אני נפגעת ממי שאני מעריכה", היא משיבה. "אלו אנשים שלגמרי לא על רמה, אז הם יעשו ממני צחוק? זה ראוי להתייחסות? אין להם שום ערך בעיניי. למעשה אני הבנתי את ההומור יותר מבעלי. הוא אפילו לא שם לב לכך. לא דיברנו על כך כלל.

"מזמן הבנו שיש לנו עסק עם אנשים לא הגונים. כשהיינו בבית הדסה ותקפו אותנו בתקשורת סיפרתי לחברות שלי שם על איגנץ זמלווייס, שגילה במאה ה-19 שהסיבה לתמותת יולדות גבוהה היא שהרופאים שטיפלו בהן לא שמרו על היגיינה. אבל במקום לאמץ את דבריו נאבקו בו בכל הכוח. כל העולם קם נגדו, ובסוף הוא השתגע. ידעתי שיש מקרים שבהם אני לבד בעולם ובכל זאת יודעת שהצדק איתי. אבא שלי למשל היה יהודי בעל אופי חזק מאוד. הוא היה בעל זקן, מה שהיה ממש טאבו באמריקה בשנות השלושים. אמרנו לו: 'אבא, תראה, הגויים זורקים עליך אבנים'. לא היה אכפת לו מכך, כי אם זאת האמת, זה מה שעושים.

"גם אותנו רדפו. פעמיים שברו לנו את דלת הבית, שעשויה מברזל, בפטיש של שלושים קילוגרמים. פעם אחת זה קרה כי דרשו שאתייצב למשפט ולא הופעתי בו, ובפעם השנייה זה נעשה כשרצו לעצור את בעלי. כשהזמנתי דלת חדשה בפעם השלישית הציעה לי השכנה להזמין מראש שתי דלתות. גם לנוכח האנטישמיות של הגויים היו יהודים שכל הזמן הצטדקו, אבל אבא שלי מעולם לא הצטדק, וגם אני לא אצטדק. היום רבים כבר מבינים את השקר, קלטו מיהם הגויים שמולנו ומיהו השמאל. לפני עשרים שנה, כשהתקשורת והשמאל הוקיעו אותנו, אנשים לא הבינו. היום כבר מבינים".

בעלך רץ בבחירות 1992 בראשות מפלגה שזכתה בסופו של דבר ב-3,700 קולות בלבד וסימלה בעיני רבים את תופעת בזבוז הקולות בימין, מה שהביא להסכמי אוסלו. במבט לאחור זו הייתה טעות?

"בימין מנסים הרבה פעמים למצוא אשמים, אבל האמת היא שהמנהיגות הימנית חלשה. עד עצם היום הזה היא לא עומדת על מה שיש לעמוד עליו. השמאל הצטיין בתרגילים ובתחמנות, והימין לא עמד בזה. האם בעלי הצטער על הקמת המפלגה? אצלו הכול נתפס בצורה פילוסופית. עברנו לסדר היום. אחרי הכול זה נעשה מכוונה טהורה. נכון, עשינו משהו והוא לא הלך, אבל הסכם אוסלו לא נחתם בגלל המפלגה הזו".

במאמר מיתולוגי ב'נקודה' סביב הבחירות ההן טען הרב יואל בן נון טען שאנחנו נכשלים כי 'לא התנחלנו בלבבות'. מה דעתך?

"אוי, זה פופוליזם. מאוד התנגדנו לטענה הזו. רבי שמחה בונים מפשיסחה אמר שאם אתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. הכישלון הגדול של הציבור שלנו נבע מהחולשה שלו ל'איך אני נראה'. ככה יכלו להוביל אותנו באף. באיזה שלב האויבים שלנו הבינו שזו עקב אכילס שלנו. הם הבינו שאכפת לנו מאוד איזה רושם אנחנו עושים. בחברון כבר הבנתי שהיריבים שלנו מנסים לעשות ממני צחוק, והבנתי שאם אשיב להם מלחמה בדרכם, לא אצליח. באותו הרגע אמרתי לעצמי: 'קחי את התדמית שלך, תזרקי מהחלון ותעשי מה שצריך בלי שאכפת לך מה יגידו'. אחרי פיגוע היינו הופכים את הבסטות בשוק בחברון. כשבאו לפנות את השוק עמדתי בחלון וצעקתי 'אקציה אקציה'. הראו את זה בטלוויזיה, אבל לי לא היה אכפת. שלחו לנו שוטרים באפור ושוטרים בשחור כדי להפחיד אותנו, אבל אני אמרתי לאחד מהם: 'נכון שנפגשנו ב-1943 בוורשה?'

"מה שדרוש היום אלו מעשים. מה צריך הדור הזה? להתחבר לארץ ישראל, כי זה מה שמקרב את הגאולה. הגאון מווילנה אמר שכל אחד יכול לקרב את הגאולה. צריך להילחם על ארץ ישראל".

יש משהו מכל השנים האלה שהתחרטתם עליו?

"אין אדם שלא טועה. בטוח שטעינו, אבל במלחמה כמו במלחמה".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם