משיבים רוח Featured

 8 mashiv
שיחה נוקבת, לעיתים קצת בוטה, על תרבות הקודש המחכה לפרוץ בתרבות הישראלית: שני משוררים ומשוררת מבית מַשִּׁיב הָרוּחַ, כתב עת לשירה יהודית-ישראלית, מנסים להגדיר מהי שירה יהודית וכיצד נותנים לה מרחב מרבי בגבולות ההלכה * וגם על התהליך התרבותי בעולם החרדי ואיך כל אלו מסתדרים עם תרבות ההמון הנמוכה ששוטפת את הפנאי הישראלי * בואי הרוח

רועי אהרוני

בתשרי תשנ"ה (1994) הופיע הגיליון הראשון של מַשִּׁיב הָרוּחַ, כתב עת לשירה יהודית-ישראלית. מאז חלפו עשרים וחמש שנים, ומכבשי הדפוס הביאו לעולם שמונים גיליונות, אנתולוגיות וספרים של מַשִּׁיב הָרוּחַ.

אבל מַשִּׁיב הָרוּחַ הוא לא אוסף שלל כתבי העת שלו; גם לא אירועי השירה או הסדנאות שהוא עורך. מדובר בתנועה ליצירת תרבות יהודית, אולי הגדולה ביותר שידע דורנו, שמראשית היווסדה הייתה בעלת חזון להחזיר את הסומק ללחיי התרבות היהודית וליצור אינטראקציה בין עולם השירה לעולם בית המדרש.

כדי לשוחח על היומרה הזו אני נפגש עם שלושה משוררים מהליבה המרכזית של התנועה: שמואל (שמוליק) קליין (47), המייסד ואחד העורכים המרכזיים שגם הוציא במסגרת מַשִּׁיב הָרוּחַ את ספר השירה שלו 'תלתלי הא-להים', אליעז כהן (47), משורר פורה, מעורכי מַשִּׁיב הָרוּחַ ומלמד בכיתות השירה של התנועה, והדס שחם-זוננפלד (40), משוררת שצמחה בכיתות השירה של מַשִּׁיב הָרוּחַ והיום עורכת בהוצאה ואף הוציאה במסגרתה את ספרה 'הדבר שאנחנו באים אל תוכו'.

אז מה גרם לשמוליק בתחילת הדרך להשקיע את כספי החתונה שלו בחמש מאות עותקים של חוברות שירה? "זה היה החלום שלי", הוא מספר. "נחום פצ'ניק, יורם ניסינוביץ' ואני היינו בסדנאות כתיבה, וכשהן הסתיימו שאלנו את עצמנו לאן אנחנו הולכים. באותם זמנים לא הייתה במה לשירה יהודית-ישראלית לפרסם בה את השירים שלנו".

מדוע אתם צריכים במה מיוחדת? אי אפשר לפרסם אותם בבמות שכבר היו באותה עת?

"אחד השירים הראשונים שפרסמתי בחיי היה בכתב העת של אגודת הסופרים העבריים, 'מאזנים'", מספר שמוליק. "מאוד שמחתי שקיבלו לשם שירים שלי, אבל כשקיבלתי את הגיליון חשכו עיניי. את כל הגיליון עיטרו יצירות אומנות מיניות וולגריות. לא יכולתי להראות את הגיליון הזה לאף אחד".

שמוליק הבין שצריך להקים במה של תרבות יהודית מול הבמות של תרבות יוון שהתחזקו באותה תקופה. "מוסף תרבות וספרות של 'הארץ', שהיה בדרך כלל מקדיש את גיליונות החגים לעגנון וגרשום שלום, הקדיש באותן שנים עמודים שלמים לשירי זימה שהאדירו את תרבות הגוף. הופיעו בהם שירים של אהרון שבתאי, גדול מתרגמי היצירה היוונית, שהיו פשוט שירים של הפרשות, אין מילה אחרת. תרבות יוון הייתה שם דומיננטית בצורה יוצאת מן הכלל".

"באותן שנים הוקמה גם העמותה לקידום השירה בישראל", מוסיף אליעז. "איך הם בחרו לקרוא לה? הליקון, על שם הר המוזות היווני. הסמל שלהם הוא פגסוס, הסוס המכונף מהמיתולוגיה היוונית. הם בחרו במודע להיות המשך של תרבות יוון.

"כששמוליק בחר את השם מַשִּׁיב הָרוּחַ אכן הייתה בו יומרה להשיב את הרוח. באותה תקופה היה דלדול בעולם התרבות הישראלית בכל תחומי האומנויות. הייתה תחושה שאנחנו גוף ללא רוח, הופעה של תרבות יוון. מַשִּׁיב הָרוּחַ אמרה: אם החומר הוא רק חומר, הוא יאיין את עצמו".

"באותן שנים החלו להרגיש את הנתק האסוציאטיבי", אומר שמוליק. "חיים גורי ביכה על כך ואמר לנו: 'כשאני מקריא שיר של רחל ואומר 'בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ', לילדים אין מושג על מה היא מדברת. אתם מייצרים לי תקווה שאולי זה יחזור'".

שמוליק וחבריו הבינו שעליהם להקים במה חלופית שתחתור ליצור אווירה של יצירה יהודית-ישראלית. "רצינו לעשות מהלך כפול", אומר שמוליק, "גם להביא את השירה המודרנית לבית המדרש וגם להביא את בית המדרש אל עולם השירה.

"כשאני למדתי בישיבה התייחסו לסדנאות כתיבה כאל ביטול תורה. היום כמעט אין ישיבה ומדרשה שאין בהן סדנת כתיבה ותלמידים שמפרסמים את יצירותיהם".

"מה שקרה אצלנו לפני עשרים וחמש שנים מתחיל לקרות היום בחברה החרדית", טוען אליעז. "תלמידי ישיבות חרדיות באים לאירועים שלנו. בחורים ממיר ומחברון מבקשים להופיע בגיליונות שלנו".

"אני חושב שהיצירה של העולם החרדי עומדת להתפרץ ובגדול", אומר שמוליק בהתרגשות. "זו גאולה. ריש לקיש ורבי יוחנן יבעירו את עמודי הספרות של 'הארץ'. זה יכפיל את הכוח של היצירה האמונית".

שמוליק טוען שהשנים שבהן התחילה תנועת מַשִּׁיב הָרוּחַ היו השנים שאפשר לסמן אותן כתחילת פריחת התרבות היהודית-ישראלית שאת פירותיה אנחנו מרגישים היום. "זה לא שאנחנו עשינו את זה", הוא מצטנע, "בעיקר היינו שם כשהתחיל להתעורר הצורך".

הגוי הפולני שכתב על ר' נחמן

אף שכתב העת של מַשִּׁיב הָרוּחַ מתהדר במילים 'כתב עת לשירה יהודית-ישראלית', כשאני שואל אותם מה הקריטריון כדי להכניס שיר לכתב העת הם עונים במקהלה: "שירה טובה". אם כך, אני מקשה, מה הופך את המקום הזה לשונה מכתבי עת אחרים?

"מַשִּׁיב הָרוּחַ נתפס כמקום ליצירה יהודית-ישראלית, אז ממילא היוצרים מכוונים לפה את הטקסטים שלהם שמתכתבים עם עולם הרוח היהודי", מסבירה הדס.

"בגלל שהרמנו דגל יהודי-ישראלי וכבר יש לגיליונות שלנו אוריינטציה מסוימת, גם המשורר התל אביבי יבחר לשלוח למַשִּׁיב הָרוּחַ שירים שמתכתבים עם טקסטים יהודיים", אומר שמוליק. "הכותרת 'שירה יהודית-ישראלית' לא אמורה לחסום שירים טובים אלא להיות קריאת כיוון לכותבים אילו טקסטים לשלוח אלינו".

המטען של 'שירה יהודית ישראלית' לא חוסם משוררים מלפרסם אצלכם סתם שירים על הקפה של הבוקר?

"בוודאי שיש טקסטים על הקפה של הבוקר", עונה הדס, ושמוליק מוסיף: "אבל כשאני כותב טקסט על הקפה של הבוקר אני מביא את העולם האסוציאטיבי שלי שבנוי על תפילת השחרית שהתפללתי לפני הקפה הזה, וממילא השפה היהודית צפה ועולה".

הדס: "יש המון שירה פוליטית, שירה חברתית, שירה יומיומית, ולכולן יש מקום; אבל להבין שהגרעין של השירה הוא התקשורת עם העולם הרוחני, זו ההבנה שמַשִּׁיב הָרוּחַ באה לחדש"

"מעבר לכך שאתה יכול בדפדוף קל לראות שמדובר בשירים עם ניחוח יהודי", אומר אליעז, "יש לנו גם גיליונות נושא שלא יכולים להיות בשום מקום אחר. למשל, ערכנו אנתולוגיה ששמה 'ליקוטי שירות', אסופת שירה בעקבות רבי נחמן מברסלב. חוץ משירים חדשים אספנו שירים רבים שנכתבו בהשראת ר' נחמן מברסלב, כולל משוררים חילונים כמו מאיר ויזלטיר ויהודה עמיחי, וגם משוררים כמו אנטון שמאס הערבי וזביגנייב הרברט הפולני".

אליעז פותח את הספר ומקריא את שירו של הרברט לאוזניי המתקשות להאמין שאת המילים הללו כתב גוי פולני: "נַפְשִׁי דּוֹחָה אֶת נֶחָמוֹת הַמַּדָּע, אֲזַי בַּלַּיְלָה הִיא נוֹדֶדֶת בְּדַרְכֵי הָאָבוֹת; וְהִנֵּה הָעִיר בְּרַצְלַב בִּשְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת שְׁחוֹרוֹת [...] אֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ, רַבִּי; הוּא לֹא כָּאן, אוֹמְרִים הַחֲסִידִים [...] כּוֹאֵב לִי הַלֵּב רַבִּי, יֵשׁ לִי צָרוֹת. אוּלַי הָיָה יוֹעֵץ לִי, רַבִּי נַחְמָן. אֲבָל כֵּיצַד אֶמְצָאֶנּוּ בַּעֲרֵמוֹת הָאֵפֶר?" (תרגום מפולנית: דוד וינפלד, קיצרתי והוספתי פיסוק – ר"א).

כלומר, בעיניכם טקסט יהודי לא חייב להיכתב בידי יהודי?

"נכון", עונה שמוליק, "בדיוק כמו שהחסידים לקחו שירים של רועי צאן גויים וקידשו אותם, אנחנו מנסים לקחת טקסטים שמפעמת בהם נשמה יהודית ולחבר אותם לארון הספרים היהודי.

"צ'סלב מילוש, משורר פולני זוכה פרס נובל לספרות, פרסם אצלנו שיר נפלא. החיבור שלו לאמונה וא‑לוהות עובר דרך הצינור של העם היהודי. פרסמנו גם תרגומים של משוררים הולנדים ואפילו שיר של משורר הונגרי מומר. בסוף כל שיר טוב באמת הוא יהודי". כשאנחנו צוחקים שמוליק מתגונן: "זאת האמת! הרי מה זה יהודי? זו האמירה שהאדם מחובר לקדוש ברוך הוא".

אליעז מגדיר מהי לדעתו שירה יהודית-ישראלית: "השירה היהודית-ישראלית היא הדיבור עם הנשגב; הניסיון לתאר את חוויית הפלא שבקיום. זה אולי הערך המוסף שאנחנו מחפשים. אם השיר מתחיל ונגמר בקפה של הבוקר, לא בטוח שהוא ייכנס למַשִּׁיב הָרוּחַ, לא כי הוא לא כתוב טוב אלא כי הוא לא יחדש לך משהו בזווית הראייה שיפתח אותך לפלא שביומיום".

"אני חושבת שכשמזקקים את זה, כל העניין של מַשִּׁיב הָרוּחַ הוא הבנת השירה כמציאת היסוד הנשגב במציאות", הדס מסכימה עם דברי אליעז. "יש המון שירה פוליטית, שירה חברתית, שירה יומיומית, ולכולן יש מקום; אבל להבין שהגרעין של השירה הוא התקשורת עם העולם הרוחני, זו ההבנה שמַשִּׁיב הָרוּחַ באה לחדש".

"תרבות יהודית-ישראלית היא תרבות שיש לה א-לוהים", מוסיף שמוליק. "כשאתה חי בעולם שיש בו נוכחות א‑לוהית, הוא יהיה נוכח גם בשיר. בשונה מתרבות יוון, ששמה את האדם וגופו במרכז".

"תרבות יהודית-ישראלית בעיניי היא לא רק הטיפוס של היוצר בשלבי סולם יעקב אלא גם מוכנותו לקבל את ההשראה של ה' הניצב עליו", אומר אליעז. "היוצר הוא התווך שבין הארץ לשמיים.

"כשאני בוחן אם שיר מתאים למַשִּׁיב הָרוּחַ אני רואה מול עיניי את דמותו של המשורר הלאומי דוד המלך. תהלים הוא ספר השירה המוצלח של כל הזמנים, ואנשים ברחבי התבל נאחזים בו ברגעי צער ושמחה. תהלים הוא שירה אוניברסלית, שגם כשהיא לאומית היא מביאה את הפן האישי. כך משורר יהודי מתבונן על המאורעות, על פלאי הקיום והבריאה".

החקירה של גדליה משבאבניקים

השלושה מגדירים את תקופתנו "רנסנס של התרבות היהודית", בראש ובראשונה בתחום המוזיקה. "המוזיקה היהודית הצליחה לפרוץ יותר מכל סוגי האומנויות", טוען שמוליק, "היופי הוא שגם אם ישי ריבו כותב מוזיקה יהודית, הקהל לא חווה את השירים שלו כמוזיקה יהודית נישתית".

"לכן גל אוחובסקי כתב השבוע שריבו עושה הדתה והתרבות החילונית לא מבינה את זה", מוסיף אליעז.

למה דווקא עכשיו המוזיקה היהודית מצליחה?

"קודם כול – המקצועיות", עונה הדס. "הרבה שנים המקצועיות לא הייתה בראש סדר העדיפויות של המוזיקאים היהודים".

"פעם הדבר הכי גדול שהיה עושה אדם שומר מצוות מוכשר בתחום המוזיקלי היה ללכת להיות חזן", אומר שמוליק. "פעם הציבור הדתי לא יכול להכיל שאומן דתי יתראיין לשבועון בידור. היום זמר של מוזיקה יהודית יכול להופיע ב'שבעה לילות' של ידיעות אחרונות למרות שזה מלא טומאה".

וזה טוב שהוא מתראיין בעיתון כזה?

"אני חושב שזה מדהים. הוא מגיע כמעט לכל בית ומנגן על הנשמה היהודית. היום האומנים מבינים שזה חלק מכללי המשחק, וגם הקהל הדתי כבר מבין שזה כלי משחק לגיטימי. אבל אסור לשכוח שיש למשחק הזה גם מחירים, ואומנים רבים מסתנוורים ונשאבים לעולם הזה ונכווים ממנו".

שמוליק נותן דוגמה מתחום הטלוויזיה ומספר על סצנה מהסדרה 'שבאבניקים': "יש סצנה שבה גדליה מסביר לחוקרת משטרה למה הוא שרף את שלט החוצות הלא צנוע בכביש בגין. הוא אמר: 'את לא מבינה, זה אני המותקף; היא תוקפת אותי, ואני מגן על עצמי. אם היו ניגשות לבעלך נשים ומנסות לפתות אותו, לא היית מרגישה מותקפת?'

"אלירן מלכה (יוצר הסדרה, ר"א) אמר באחד האירועים שלנו: 'רק בשביל שתי הדקות האלה שהבאתי לטלוויזיה הישראלית היה שווה כל המסע'. זו דוגמה לדרך שבה אפשר להשתמש בכלים 'חילוניים' במהות ולהפוך אותם לאמירה קדושה על טהרה ועל ההתמודדות עם היצר".

אני לא רוצה לקלקל את החגיגה, אבל מול הפריחה התרבותית יש גם הופעות של תרבות מאוד נמוכה.

"זה נכון", מסכים אליעז, "ברמת המיקרו של התרבות היהודית יש רנסנס, וברמת המקרו של התרבות הכללית יש ירידה. תרבות הרייטינג מכתיבה רדידות, ואם כבר מדברים על תרבות יוון, היא יצרה השפלה של רשות הרבים. כשהחלה הטלוויזיה המסחרית לא שיערנו שיבוא יום ותהיה תוכנית כמו 'האח הגדול', בית בושת שמכונה במכרז של ערוץ 2 'דוקו חברתי'".

"אבל תמיד היו סטטיק ובן אל", מתנגד שמוליק. "גם ב-1948 היו סטטיק ובן אל".

"רק לרקורד, אני אוהבת חלק מהשירים של סטטיק ובן אל", מעירה הדס.

"תמיד הייתה תרבות נמוכה יותר, אבל היא לא משפיעה בשורש", טוען שמוליק. "היא משמעותית, אבל לא משפיעה על מקבלי ההחלטות".

"אני לא מסכים איתך", אומר אליעז. "איפה אנחנו ואיפה 1948? ההשפעה של תרבות ההמונים, הצורך בריגוש מיידי ובבוטות, זה חודר היום גם לשירה.

"תראו את הפואטרי סלאם, שהפך למתחרה הגדול של עולם השירה. הוא כאילו מגיע מאותו ז'אנר, אבל אם אתה בודק את הטקסטים, רובם לא איכותיים. יש בפואטרי סלאם דרישה אימננטית לזעזע ולהיות בוטה כדי לזכור את הטקסט וכדי להיזכר על ידי הקהל. זה מרדד את האיכות של הטקסט. גם חבורת ערס-פואטיקה, שיש בה משוררים מצוינים, נושאת אומנם דגל חברתי חשוב, אך הוא בא על חשבון האיכות".

אליעז: "בישראל מוציאים בערך 750 לאוכלוסייה של 8 מיליון. בארצות הברית, באוכלוסייה שגדולה פי ארבעים, צריך לכאורה להוציא 30,000 עותקים. אבל המו"ל שלי בארצות הברית סיפר לי שגם שם מוציאים 750 ספרים, לפעמים אפילו 300. פתאום אתה מבין שעם ישראל הוא העם שכותב וקורא הכי הרבה שירה"
אין לנו צדיקומטר

אף על פי שבהשוואה למה שמתרחש בעולם השירה החילוני-יווני הטקסטים של מַשִּׁיב הָרוּחַ הם מופת של עדינות, הטקסטים עדיין לא פשוטים לעיכול לבחור הישיבה המצוי, במיוחד בתחומים שבדרך כלל מעדיפים בבית המדרש להצניע.

"את שירי האהבה הראשונים שלי כתבתי מתוך שמירת נגיעה ממי שתהיה לימים אשתי", מספר אליעז. "אין שירים כאלה בשירה העברית המודרנית, כי רוב המשוררים לא היו בסיטואציה הזו. יש לפעמים ביקורת עלינו כאילו אנחנו עסוקים בזה יותר מדי. אני לא חושב. אבל הגיוני שיהיה יותר עיסוק בזה, כיוון שאלו נושאים שהשירה המודרנית לא עסקה בהם".

כל דבר אינטימי צריך להעלות על הכתב?

"ודאי שלא", עונה אליעז. "כל שיר עובר מסננות. קודם כול מסננת של המשורר עצמו, ולאחר מכן מסננת של המערכת. בסוף תהיה גם מסננת של הקורא, שצריך לבחור מה מתאים לו לקרוא ומה לא".

"אני לא רואה בבוטות של שיר סימן לאיכותו", טוענת הדס. "תעוזה היא לא תו תקן לשירה טובה".

"הוצאנו גיליון שעוסק בנושא הטבילה של נשים וגברים", מספר שמוליק. "הוא בא להשמיע קול ולתת מקום לאדם להזדהות. ההצגה 'מקווה' למשל, הלכה על כיוון הפוך, להראות את הדבר מהצד הנמוך שלו. אנחנו ניסינו לבוא אל הנושא ממקום יותר גבוה, יותר עדין".

"מחוץ למַשִּׁיב הָרוּחַ הסיפור הזה יתחלל", טוען אליעז.

כעורכים, איך אתם מחליטים איפה עובר הגבול בענייני צניעות?

"אנחנו כל הזמן בדילמות ומריבות על הנושא", עונה הדס. "אין לנו קו אחיד". "היו גם מקרים שהתנפצו כוסות במערכת", מוסיף שמוליק.

"לפעמים נועצנו ברבנים", אומר אליעז. "פעם ניגשנו לרב חנן פורת עם שיר מצוין שהיה בו ביטוי שלא עבר אותנו. הרב חנן הציע שינוי והכותב התעקש, ולכן בסוף לא פרסמנו את השיר. היה מקרה אחר שבו התייעצנו עם הרב יואל בן נון, וגם הוא הציע שינוי בשיר כדי להתאים אותו, אבל המשורר התעקש, ובסוף הוא פורסם כמו שהמשורר רצה. בעיניי הגבול הוא כשמשהו חורג משפת הדימויים לפלסטיקה.

"מותר לכתוב על דברים גופניים, ואם זה כתוב בעדינות, זה קודש קודשים. בקודש הקודשים יש שני כרובים המעורים זה בזה. כולם יודעים שזה שם, אבל אף אחד לא רואה את זה.

"זה ההבדל בין ישראל ליוון. במקדשים היווניים הכול פתוח. אצלנו אומנם הגופניות קיימת ובאופן נועז, אבל היא משל לאהבה רוחנית יותר, והיא תמיד מכוסה בפרוכת".

אז אפשר להאשים אתכם בהסרת הפרוכת הזו ובהבאת מה שקורה בחדרי חדרים לנחלת הכלל.

"הנושא האינטימי חייב לקבל מקום", טוען שמוליק, "אבל בעדינות. ברגע שזה הופך לבוטה וגס וגלוי, זו באמת קריעת הפרוכת".

הרב קוק כתב שהתרבות אמורה לבשם את העולם. אתם חושבים שהרב קוק היה שמח במַשִּׁיב הָרוּחַ?

"באורות הקודש הרב קוק כתב שורות של שירה שצריכה ויכולה להיכנס למַשִּׁיב הָרוּחַ", עונה שמוליק. "לעומת זאת את מרבית השירים שלו לא היינו מפרסמים במַשִּׁיב הָרוּחַ, כי הם פחות טובים. אבל צריך לזכור שהקריאה של הרב קוק ליצירה היא שהוליכה את כל התנועה שנקראת 'מַשִּׁיב הָרוּחַ'".

"הרב קוק היה נועז ופורץ דרך כמעט בכל התחומים, אבל אכן היה שמרן בענייני צניעות", אומר אליעז. "ברור לי שהיום בסקאלה שבין הרב טאו לרב שרלו הוא הרבה יותר קרוב לרב שרלו. חוגי הר המור הקפיאו את הרב קוק ולא מצליחים לעשות לתורתו אדפטציה למה שקורה היום.

"הרב קוק נוזף ברב מאיר בר-אילן על שבכתב העת שלו הוזכרו לחייה האדומות של נערה. אם אתה מקפיא את הזמן וחושב שמה שהיה נכון לנזוף עליו לפני מאה שנה נכון גם להיום, הרב קוק לא היה שמח במַשִּׁיב הָרוּחַ. אבל אני חושב שאילו הרב קוק היה חי היום, הוא היה מנהל את המאבקים שלו בחזיתות אחרות לגמרי".

מה לגבי דברי הרב קוק על שהאוחזים בעט צריכים להיות אנשים קדושים?

"כשהביאו לרב טאו את הגיליון הראשון שלנו הוא מאוד לא אהב אותו, בלשון המעטה", אומר אליעז. "הוא אמר שצריך להיות מאוד קדוש בשביל לכתוב שירה".

"אבל אין לנו צדיקומטר", מוסיף שמוליק. "אנחנו בוחנים את הטקסט ולא את היוצר. בסוף זה היוצר מול עצמו".

"השאלות שלי הן מול עצמי", אומרת הדס. "לי לא עולות מילים בוטות כשאני כותבת. זה כנראה ריסון עצמי, ואני מתלבטת לא פעם אם טוב שהוא קיים וחושבת אם כדאי למתוח את הגבול".

תרבות היא חלק מהזהות

אנחנו עורכים את המפגש בבית 'רשות הרבים', שבו יושבים משרדי התנועה לצד עוד תנועות המקדמות 'יהדות מתונה' (לפי אתר האינטרנט של רשות הרבים), ובהן קולך, נאמני תורה ועבודה ועוד. אני שואל אותם על השיוך לרשות הרבים, שהוא ארגון גג גם לתנועות הללו.

"רשות הרבים עושה דברים טובים מאוד", עונה שמוליק. "אני לא חייב להסכים עם כל דבר שהם עושים, כמו שהם לא חייבים להסכים עם כל דבר שאני עושה. אני יכול לשבת במשרד ליד קולך כמו שיכולתי לשכור משרד בבניין משרדים ליד עיתון כזה או אחר וזה לא אומר עליי משהו.

"רשות הרבים חושבת שיש לנו פעילות חיובית והם רוצים לקדם אותה, ואנחנו שמחים בעזרתם. מלבד זה יש לנו חירות גמורה. הלוואי שהציבור הדתי-לאומי הקלסי יקדם כך תרבות. בדרך כלל התרבות נדחקת לתחתית סדר העדיפויות.

"ישיבות מגייסות מיליונים במימון המונים, כי לאנשים ברור שצריך לתרום להן. אנחנו עכשיו נמצאים במימון המונים משלנו, ואנשים בציונות הדתית לא מבינים מדוע הם צריכים לממן תרבות. בציבור החילוני זה הרבה יותר קל, כי הם רואים בתרבות חלק מהזהות שלהם, חלק מהדת שלהם, אפשר לומר. אבל אצלנו התרבות היא לא חלק מהזהות".

"הלוואי שנחזור למלחמה בין תרבות יוון לתרבות ישראל"

אני שואל את שלושת המשוררים אם התרבות הפופולרית היום בישראל היא יותר תרבות יהודית או יותר תרבות יוון. "נראה לי שאנחנו בתרבות נמוכה יותר מהתרבות היוונית, והיא התרבות הרומית", אומר אליעז. "העולם הקפיטליסטי מוביל אותנו לחיים שהם רק לחם ושעשועים".

"אז היו גלדיאטורים ואצטדיונים, והיום יש אתגר הנינג'ה", אומר שמוליק. "בשניהם עושים אתגרים פיזיים ללא חולצות לכל המשפחה לקול תשואות הקהל".

יש היום בישראל מלחמת תרבות?

"התשובה שלי היא הלוואי", עונה אליעז. "תרבות יוון זה גם פילוסופיה ומוזיקה ותיאטרון. הלוואי שבזה היינו עסוקים.

"מלחמת תרבות יוון נגד תרבות ישראל היא ההתנגשות בין התרבות הפילוסופית לתרבות הנבואית. אנחנו בכלל לא שם. הלוואי ששם היה השיח, איך אנחנו מעדיפים לראות את מדינת ישראל, כמדינת החוכמה או הנבואה. היום אין שום שאלת מהות שמעסיקה את הציבור הרחב".

"תוכניות האוכל בטלוויזיה הן אולי השיא של תרבות החומר הזו", אומר שמוליק. "השוקולד, היין, האופנה הפכו לסוג של דת. זה הנפח שתופס היום העיסוק באוכל".

"אפילו קוראים לזה תרבות: תרבות האוכל", מוסיף אליעז. "לשם התרבות הולכת. לתרבות מטריאליסטית. אמנם מתוחכמת, מעודנת, אבל עדיין חומרית".

"זה סוג של אדישות לשאלות המהות של החיים", אומר שמוליק. "מעדיפים להתעסק בתכנון חופשות. אנשים עובדים קשה כדי לממן את החופשה הבאה. אני לא בא לדבר נגד הנורמליות, אבל המינון והאנרגיה שמשקיעים בשאלות מהותיות הוא בלתי סביר".

"לכן לא יוצאים פה לרחובות למרות שאנחנו כבר במערכת בחירות שלישית", אליעז מקשר לענייני אקטואליה. "לפני עשור זה לא היה עובר. פעם כל מפלגה או תנועה חוץ-פרלמנטרית הייתה ממלאת בקלות את כיכר רבין על פחות מזה. היום מארגנים הפגנות בכיכר הבימה או בכיכר פריז, כי שם יותר קל להראות צפיפות".

לתרבות היהודית אין תפקיד לשנות את המצב?

"אני לגמרי בתודעת שליחות", עונה אליעז. "לדעתי התרבות שאנחנו יוצרים חייבת לקדש את השם ולעדן את הנפש הציבורית. יש לנו המון מה לעשות כדי למנוע את המדרון החלקלק של התעברות החומר על הרוח".

"כמעט כל מי שמאמין כותב", טוען שמוליק. "אני מאמין שאם תעשה בדיקה בישיבות, כמעט כולם כותבים".

אליעז טוען שבשונה ממה שנהוג לחשוב, ישראל היא אימפריה של שירה. "כשהוצאתי ספר מתורגם בארצות הברית שאלתי את המו"ל כמה עותקים הוא מתכוון להוציא", הוא מספר. "כיוון שבישראל מוציאים בערך 750 לאוכלוסייה של 8 מיליון, בארצות הברית, באוכלוסייה שגדולה פי ארבעים, צריך לכאורה להוציא 30,000 עותקים. אבל המו"ל סיפר לי שגם שם מוציאים 750 ספרים, לפעמים אפילו 300. פתאום אתה מבין שעם ישראל הוא העם שכותב וקורא הכי הרבה שירה. גם שירה מולחנת היא תופעה ישראלית; אין כמעט הלחנת שירי משוררים בתרבויות אחרות".

לא לופט געשעפט

שמוליק שואל את חבריו אם הם צריכים לסיים את הכתבה בקריאה על משקל אורי אורבך, "הטובים לאומנות", ואליעז משיב בחיוב. "לגמרי. אני חושב שלא נצעקה הצעקה הזו עד היום. זו דרך ליצור תיקון עולם יהודי. בהוצאות הספרים מחפשים את הכותב האמוני הבא. האלקטורים של קרנות הקולנוע עפים על חומרים של דתיים ולא מבינים למה אין איכות כזו במגזרים אחרים".

"אין ספק שהטקסטים שיוצאים מאנשי בית המדרש מעניינים יותר", אומר שמוליק, ואליעז מוסיף: "ועדיין, אנשים פוחדים ללכת למקצוע הזה כי הוא 'לופט געשעפט' (מיידיש: עסקי אוויר, עסקים שאין בהם עשייה ממשית – ר"א). אני אומר שאם זה בוער בכם, אל תעשו את זה לצד עריכת דין או הוראה. תבחרו בזה".

"אני חושב שאנשים אמוניים עוסקים באומנות כי זו עבודת ה' שלהם", מוסיף שמוליק. "ואם זו עבודת ה' שלהם, אתה לא יכול להתנגח בה; אל תחניקו אותה".

הפתרון היחיד הוא נבואה

אני שואל אותם איך הם רואים את התרבות הישראלית בעוד עשרים וחמש שנים. "אני לא כל כך אופטימי", אומר אליעז. "הקפיטליזם גורם לנו ללכת בצעדי ענק לתקופה הרומית של לחם ושעשועים, כך שעוד נתגעגע לתרבות היוונית. לצד זה יצמחו אומנם התפרצויות קטנות של רוח יהודית-ישראלית גבוהה יותר, אבל זה לא יוכל להכניע את הווקטור העצום המטורף הזה שמדרדר אותנו.

"מה שיכול לעצור את ההידרדרות, לטעמי, הוא חזרת הנבואה. אני חושב שעם החזרה שלנו לארץ ישראל הנבואה רק מחכה להתגלות. התרבות, על כל הגוונים שלה, היא ההכנה הכי נכונה להשראה הנבואית והיא שפותחת את הצ'אקרות הנבואיות. האומן מגשש באזורים הללו, לכן הוא יכול לדעת שזה קיים.

"הנבואה היא היחידה שתוכל להכריח את התרבות שלא להיכנע לכוחות השוק והפופוליזם, שהם כוחות שקשה מאוד להיאבק בהם. יכול להיות שבינתיים אנחנו בכלל לא צריכים להתכתב עם התרבות הפופולרית אלא לעמוד בצד וליצור את החלופה. היהדות מעולם לא ניסתה להיאבק על ההגמוניה התרבותית בעולם, והיא היחידה ששרדה".

שמוליק אופטימי יותר. "למרות שהייתי מהמייסדים של מַשִּׁיב הָרוּחַ ואני מאמין בכוחה של החבורה, בסוף אני חי את שירת היחיד", הוא אומר. "אני מאמין שכשישי ריבו מבצע שירים הוא שר את השירים של ישי; הוא לא חושב על עיצוב התרבות. הקב"ה אחראי להשתמש בשירי היוצרים כדי לעצב את התרבות. אנחנו לא נשנה את האטמוספירה התרבותית, אבל אם כל אחד יביא את האמת שלו ואת המגע האישי שלו, לאט לאט משהו ישתנה בעולם".

"אני לא נבהלת מהקפיטליזם החזירי", אומרת הדס. "אני חושבת שהבחירה דווקא הולכת ונפתחת. נכון שיש תהום ושרבים גולשים אליה, אבל אני גם מאמינה שהאנושות תשמור על עצמה. אנשים מחפשים איכות, משהו עמוק ואותנטי שיטלטל אותם. לא נראה לי שהתרבות תתמצה במשהו שטחי, ופרץ היצירה של הצעירים בדורנו הוא עדות לזה. אני מאמינה שהאמת והנשגב ינצחו".

שירת גיוס ההמונים

בימים אלו עומד להסתיים קמפיין "שירת גיוס ההמונים" של מַשִּׁיב הָרוּחַ, שמיועד בעיקר להגשמת שני חלומות מרכזיים: הפעלת "קהילות כותבות" במערך סדנאות ארצי לאוכלוסיות מיוחדות, והקמת חממה ליוצרים צעירים שתלווה ותתמוך אישית ומקצועית.
לתרומה ולפרטים נוספים: bit.ly/2RtuiO5 (אפשר להגיע דרך האתר והפייסבוק של מַשִּׁיב הָרוּחַ).

 

  תשליך שמואל קליין

לֶךְ לְךָ לְעַצְמְךָ

הֲרֵי חַיֶּיךָ גָּלְשׁוּ בַּחֲשֵׁכָה

עֲצֹר וְשׁוּב חַזֵּר אַחַר קְרִיעַת חַיֶּיךָ

צֵא מִן הַתֵּבָה

הַשְׁלֵךְ עַצְמְךָ אֵצֶל עַצְמְךָ

וְלֵךְ

שמיטה / הדס שחם-זוננפלד

שׁוֹכַחַת תָּמִיד לְהִתְבַּשֵּׂם –

אַחֲרֵי שֶׁיָּצָאנוּ אֲנִי נִזְכֶּרֶת וּמִתְחַמֶּצֶת

אַתָּה לְעוֹלָם זוֹכֵר

חֵלֶק מִשִּׁגְרַת הַלְּבוּשׁ וְהָעֲטִיפָה

אַךְ אֵינֶנִּי שׁוֹהָה בַּעֲלִיבוּת לְאֹרֶךְ זְמָן –

רֵיחִי שֶׁלִּי יָפֶה לִי, כָּךְ אָמַרְתִּי

רֵיחַ הַחֳמָרִים שֶׁבָּאִים בְּמַעֲבֵה אַדְמָתִי וּמְפַעְפְּעִים חֲזָרָה אֶל קַו הָעוֹר.

וּבְכָל זֹאת

כַּמָּה מָהֵר אֲנִי מְוַתֶּרֶת עַל הַשֵּׁהוּת בַּאֲוִיר הַחֶדֶר,

עַל נוֹכְחוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרָרָה,

שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲתִימַת-מָה מֵעֶבֶר לַהֶכְרֵחַ

שֶׁבְּמִתְאַר הַגּוּף

מַרְשָׁה לְעַצְמִי לְהִכָּחֵד, לֹא בְּלִי עֶצֶב אֲנִי אוֹמֶרֶת

מַרְשָׁה לְעַצְמִי לְהִכָּחֵד

אליעז כהן

גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן הָאֲדָמָה נֵעוֹרֶת.

עִמְקֵי הַבְּתוּלָה שׁוֹמְרוֹן מִתְעוֹרְרִים.

מִתְעוֹרְרוֹת הָעֲיָנוֹת שֶׁבֶּהָרִים.

וּפֹה מִסְגָּד שָׂרוּף לְאַלְלַה.

וְשָׁם, לְצַד הַדֶּרֶךְ, דָּמִים שְׁפוּכִים לְאוֹת.

וְהַזֵּיתִים מְנַעֲרִים שֵׂיבָה

וְגִזְעֵיהֶם (בָּם נִתְלַטַּפְתִּי לֹא-אַחַת)

זְקֵנִים וְגַם נַעֲרִיִּים מְאֹד,

וְיַעַמְדוּ כָּאן אַחֲרֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה

עַד תֹּם כָּל הַטִּפּוֹת


 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תפילה על האומות

  הרב אורי שרקי בתפילה...

רב קהילה

  קבלו אותם: הרבנים שכאן...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם