המשחקים ששיחקנו בהפסקה Featured

 m 14 games

צלילה למשחקי הילדים של פעם מגלה רשימה מכובדת של הצעות להתמודדות עם המסכים שלכם בהפסקות הבאות * מעניין איזה משחק עשוי לשוב לחצרות בתי הספר

נדב גדליה

בילדותי נטולת הטלוויזיה נאלצנו לשחק במשחקים פשוטים ותמימים כדי להפיג את שעמום החופש הגדול, ואפילו לא חלמנו על 'ערוץ מאיר' למהדרין. קבלו טעימה קטנה מהמשחקים ההם ונסו את זה בבית, גם ככה אין מה לראות היום בטלוויזיה. חיפשתי גם משחקים שלא הכרתי בעצמי, ולשם כך  חברתי למשחקולוג חגי גרוס והוא הסביר קצת על פלאי העבר העלומים.

0.

כיף אבל יצא מהחוק: מדרכות.

אחד המשחקים הכיפיים ביותר מהתקופה שמכוניות היו מצרך נדיר במחוזותינו. כלי המשחק העיקרי במשחק הוא: זוג מדרכות וכביש.

בתחילת המשחק אחד מהמשתתפים עומד בצד הכביש, וזורק כדור בניסיון לפגוע בשפיץ של המדרכה ממול כך שהכדור יחזור בחזרה אליו. כל נגיעה בשפיץ שווה נקודה. וכלל היה לנו: מי שמצליח להביא שפיץ מעל מכוניות חולפות - מקבל שתי נקודות. המנצח הוא זה שצובר את מרב הנקודות. אך אין מנצח, כי מזמן ביטלו את המשחק המסוכן הזה.

1.

עמודו
דרושים: כדור ורחבה גדולה.

עמודו הוא משחק המומלץ בעיקר לקבוצות גדולות מכיוון שמהירות הפסילה בו היא גדולה. המשחק נקרא בגרסה דומה גם 'חיי שרה'.

ככה זה עובד: בתחילת כל סיבוב המשתתפים עומדים במעגל ואחד מהם עומד במרכז ומחזיק בכדור. הוא זורק את הכדור למעלה וקורא בשמו של משתתף אחר. המזומן חייב לתפוס את הכדור, ומי שלא תפס - נפסל ויוצא מהמשחק. אם הצליח – תורו לזרוק את הכדור ולקרוא בשם של מישהו אחר. וכן הלאה. המשחק נשמע על הנייר משעמם למדי, אך 20 אחוז מילדותי נשרפו על העניין הזה. ראו הוזהרתם.

"בנים יותר שיחקו בכדורגל וכדורסל, בנות יותר שיחקו ב'עמודו'", זורה לי המשחקולוג גרוס מלח על הילדות."אם כי שאצלנו שיחקו בזה גם הבנים וגם הבנות", הוא מוסיף. נרגעתי.

2.

סוס ארוך
מומלץ ל-12 אנשים ומעלה.
אגרסיבי למדי
אין צורך בכדור

המשחק 'סוס ארוך', בניגוד לבן דודו 'החמור הקצר', מורכב למדי ולא מתאים לבעלי לב חלש שכמותי. ככה זה עובד: בתחילת המשחק המשתתפים מסתדרים בשתי קבוצות, הקבוצה העומדת והקבוצה הקופצת. 'העומדת' מסתדרת לכדי 'סוס ארוך'. מה זה אומר? פיזית. המשתתף הראשון נשען משענת קבועה ויציבה כמו קיר או עמוד רחב מספיק. הבא בתור מכופף את פלג גופו העליון וחובק בחוזקה את מותניו של העומד כשראשו מוצמד לירכו של העומד או בין ירכיו. חבר קבוצה נוסף מתכופף כמו קודמו, חובק את מותניו של קודמו כשראשו מוצמד לירכיו באופן דומה. כך מסתדרים המשתתפים זה אחר זה ויוצרים 'סוס' מרובה רגליים. כעת מגיע תורה של הקבוצה 'הקופצת' לקפוץ על הסוס. המשתתף הראשון רץ מכיוון קצה הסוס ומנתר רחוק ככל האפשר על גב הסוס. לאחר מכן הוא נשכב על הסוס. המשתתף הבא מנתר אף הוא על גב הסוס ונצמד אליו או שהוא עולה ונצמד על גבו של הקופץ הקודם. בשיטה זו הולכת הקבוצה הקופצת ומגדילה את העומס של הסוס, כשמטרתה לגרום לו להתמוטט. אם כל הקבוצה הקופצת עלתה על גב הסוס, סופרים עד עשר, ואם הסוס עדיין לא התפרק - הקבוצה העומדת ניצחה. אם הסוס התמוטט מהעומס לפני סיום הספירה, הקבוצה הקופצת מוכרזת כמנצחת. כלל נוסף הוא שאם אחד הקופצים נפל מהסוס, ואפילו אם רק חלק מגופו נגע בקרקע - הקבוצה הקופצת מפסידה.

3.

ראשיות
דרוש: כדור. אבל אם רוצים להיצמד לפעם - כדור טניס.

זהירות על הראש

נגיחות. ראסיות בירושלמית. מבוגרים רבים ששוחחנו איתם טענו שאינם מכירים את המשחק הזה, חרף אזכורו המפורש בכתבי יוסי בנאי (מואיז הקטן, שם שם). אולם אחרי מחקר מעמיק התברר כי המשחק היה מהפופולריים ביותר בחצרות הביתה של פעם.

ככה זה עובד: כל מה שצריך הוא להקפיץ כדור על הראש ולהעבירו בנגיחות לשער היריב. כמו "כדוראש" שכזה, אם תרצו. וכלל ברזל היה להם: אם המתגונן היה חוסם את מעוף הכדור בנגיחה שבאה להבקיע שערו - יינתן פנדל לרעהו. הרבה ראש לא נשאר אחרי המשחק הזה. תכף נגיע למשחק שמפרק את יתר חלקי הגוף.

4.

סְמֶל/חמור חדש
אין צורך בכדור
אגרסיביות מתונה

גם משחק זה מוזכר בשירו של יוסי בנאי האמור לעיל. סְמֶל הוא 'חמור חדש' בשפה שאינה ירושלמית. מהלך המשחק פשוט להפליא: אחד המשתתפים עומד כפוף, ברכיו ישרות, וידיו נתמכות על ירכיו להשגת יציבות מרבית. מטרתו להיות 'מכשול מעבר' ליתר המשתתפים שמנסים לעבור את המכשול באמצעות ריצה, הנחת שתי כפות הידיים על גבו של ה'סמל' ומעבר מעליו ומעל קו הזינוק. אם כל הקבוצה סיימה לעבור את המכשול, מתרחק 'החמור' מקו הזינוק קצת, כדי להקשות עליהם לעבור בסיבוב הבא.

המשחק נגמר כשאחד מחברי הקבוצה נכשל במעבר המכשול. הוא מוכרז כ'נפסל' ומחליף את החמור.

ושמות נוספים יש לו למשחק: חמור/סוס קצר, אסומניה אבודניה. סתם שתדעו, אם דודה של סבתא תשאל.

5.

שבע אבנים
דרושות: שבע אבנים

שבע אבנים, בניגוד למקובל לחשוב, אינו קשור כלל למשחק חמש אבנים שעוד מככב באי אלו בתי ספר בארצנו (מישהו אמר תתמ"דים?). במשחק חמש אבנים הרביתי לשחק ועל כל יעידו טלאי ברכי מכנסיי, אך ל'שבע אבנים' המופלא טרם נחשפתי.

"גם אצלנו לא היה שבע אבנים", מחזק את רוחי המשחקולוג גרוס. "רק חמש אבנים שתפסו די הרבה שעות משחק".

המשחק בשבע אבנים הולך ככה: בתחילת המשחק בונים מגדל משבע אבנים שטוחות, שברי בלטות וכדומה. בפתיחת המשחק שחקן מקבוצה אחת זורק כדור טניס על המגדל, במטרה להפיל כמה שפחות אבנים. אם הם הצליחו במשימה, שלא להפיל את המגדל - הקבוצה ניצחה. רגע, זה לא פשוט כל כך. בזמן שבו קבוצה א' מנסה שלא להפיל את המגדל, קבוצה ב' מנסה לפסול את שחקני קבוצה א' באמצעות פגיעה בהם בכדור אחר. המשחק נגמר כשקבוצה ב' מצליחה לפסול את כל שחקני הקבוצה המתחרה.

6

ים-יבשה
אין צורך בכדור, לא אגרסיבי, כן דרוש ריכוז
שחקנים ללא הגבלה. מנחה אחד.

ים-יבשה הוא המשחק האהוב עליי מכיוון שיש בו תפקיד של 'מנחה', שמשחר ילדותי נדמה לי שהוא נתפר למידותיי. אבל עזבו לרגע את המנחה, יש כאן גם משתתפים פעילים, הבה נתייחס אליהם.

ככה זה עובד: לפני הכול, המשתתפים (המנחה לא עובד אף פעם!) מחלקים את השטח לשני חלקים, כך שחלק מן השטח מוגדר כ'ים' וחלק אחר כ'יבשה'. יש נוהגים לעשות קו בין שטחי הים והיבשה, כדי לא להיגרר לוויכוחים על טריטוריות (ויכוחים כאלה לא נגמרים בטוב, כידוע). אחרי חלוקת השטחה המנחה קורא 'ים' או 'יבשה', לפי איך שמתחשק לו. המשתתפים הפעילים מצידם צריכים לנוע להיכן שהנחה אותם המנחה. המשחק נגמר כשכלו המשתתפים יען כי לא הצליחו לעמוד בהנחיות המנחה. יש נוהגים לקבוע כ'תיקו' את המשחק כשכמה מוכשרים מצליחים יותר מדי זמן לעמוד בהנחיות המנחה ולנוע במהירות הבזק ל'ים' ול'יבשה'. מנהג מצוי נוסף במשחק - וכילד תמיד חשבתי שאני המצאתי אותו - לבלבל את המשתתפים העייפים ולקרוא 'ימממ-בשה...' וכן להפך 'יבששתיםםם', מעמדת המנחה, כמובן. בחוקי המשחק 'מילת ההכרזה האחרונה קובעת'.

7.

גוגואים
צמוד לעונת המשמש.
כדאי לאמץ קופסת קרטון להגדלת הרווחים

'גוגו' הוא הגלעין של המשמש. כידוע, בירושלים מכנים את הגוגואים 'אג'ואים'. בתקופת ילדותי עוד היה 'שוק גוגואים' בהפסקות בבית הספר. עבדכם הנאמן החזיק באמתחתו אוסף ענק של 1,000 גוגואים ואין לי מושג לאן הם נעלמו מבית הוריי. ברור שמדובר בגנב גוגואים מקצועי. אל תצחקו, פעם לגלעין המשמש היה ערך רב. כך לדוגמה, תלמידים שהוריהם לא קנו להם משמשים בבית (בכל זאת, פרי יקר) נאלצו לרכוש גוגואים ב'שוק הגוגואים' תמורת ממון אמיתי...

המשחק הפשוט שהיה נהוג לשחק בגוגואים הוא 'קרוב לקיר'. המשתתפים מסתדרים מול הקיר במרחק מסוים וכל אחד זורק בתוכו את הגוגו לכיוון הקיר. המנצח הוא זה שהגוגו שלו הגיע קרוב יותר לקיר, והוא זוכה בגוגואים של שאר המשתתפים.

אבל משחקי הגוגואים, בעקבות 'שוק הגוגואים' הפעיל, היו מגוונים. ביניהם היו דוכנים שכללו קופסת נעליים עם חורים (או פחית) שאליה היה המשתתף זורק גוגו, לשבט או לחסד. אם יקלע לאחד מחורי הקופסה או הפחית - בעל הדוכן 'ישלם' בגוגואים על פי הסכם ידוע מראש. כגון: קליעה לפחית פפסי ממרחק ארבע משבצות מזכה בארבעה גוגואים, וכן הלאה, תמחורים מתמחורים שונים. אם המיידה החטיא - הגוגו יינתן לבעל הדוכן. משחק זה קצת חסר באין שוקי גוגואים פעילים בימינו. מאידך גיסא, מי אמר שאי אפשר להחזיר עטרה ליושנה?

8.

אלמבוליק (הדודס)
דרושים: פיסת עץ עם ידית וכפיס עץ מחודד בשני קצותיו.
זריזות ונחישות.

המשחק המרתק הבא הוא אחד המשחקים החביבים שבו לא זכיתי לשחק בילדותי. הפסד כפול שלי (בטוח הייתי מפסיד גם במשחק). "זה משחק ותיק ששיחקו בו הרבה שנים", אומר לי המשחקולוג חגי גרוס. "פשוט שיחקו במה שיש".

ככה זה עובד: בתחילת המשחק בונים מעין 'תחנות' לאורך מסלול עגול הנקבע כמסלול המשחק. המשתתפים מסתדרים בשתי קבוצות ונציג מקבוצה אחת אוחז ב'אלמבוליק' ושואל 'מוכנים?' ברגע שהשחקנים מאשרים שהם מוכנים, הוא חובט באלמבוליק בכל כוחו, ומעיף אותו אל על וקדימה. כעת עליו לרוץ במהירות רבה לאורך התחנות, מתוך מטרה לחזור לנקודות המוצא עוד לפני שילדי הקבוצה השנייה תפסו את הכפיס שהעיף והשיבו אותו לנקודת ההתחלה. מעניין לדעת כי האלמבוליק זכה לשם המשלב יידיש וערבית. קצות תרבות נפגשו בחצר המשחקים בזמנים ההם. תרשמו: 'אלם' זה עיפרון בערבית (כפיס העץ המחודד), ו'בוליק' הוא בול עץ קטן בעברית עם נגיעת יידיש רכה (סיומת ההקטנה).

9.

קדרים באים
זריזות ומעט אגרסיביות.
דרוש מרחב גדול אבל לא גדול מדי

משחק זה שנוי במחלוקת. יש אומרים ששמו 'קטרים באים', על שם קטר הרכבת. נשמע הגיוני. אך יש כאלה הסוברים (וכך חשבו רוב החבר'ה בטעם-פעם שפגשתי) ששם המשחק הנכון הוא 'קדרים באים', על שם כינוי יהודי מהמאה ה-17, שדבק בגויים שהיו פורעים ביהודי מזרח אירופה ושובים מהם. לאחרונה גיליתי שהדור הצעיר שכן משחק במשחק מכנה אותו 'הבבונים באים'. נו, שוין.

זה עובד ככה: המשתתפים קובעים ביניהם מי הראשון, נניח על פי הגרלה, והא נקרא 'הקדר'. הוא נמצא בצד אחד של המגרש וכל השחקנים האחרים בצידו השני. הקדר צועק 'הקדרים באים', ומתקדם אל המשתתפים בניסיון לתפוס את כולם, אחד אחד. זה ממש לא פשוט כשהכלל המרכזי של המשחק הוא שלקדר עצמו אסור ללכת אחורה אלא רק קדימה ולצדדים. השחקנים האחרים מנסים להתחמק ממנו, וגם להם אסור ללכת לאחור, אך מותר לנוע קדימה ולצדדים. השחקנים צריכים להגיע לצד השני של המגרש, ובו יהיו מוגנים מפסילה ע"י הקדר. אם הקדר תופס מישהו, הוא מיד הופך להיות 'קדר' בעצמו. כאשר הקדר מגיע לקצה הנגדי של המגרש, כל מי שלא עבר את קו הסיום, נחשב כאילו נתפס. המשחק מסתיים כשהקדרים תפסו את כולם חוץ מאחד והוא מוכתר כמנצח. לאחר מכן נפתח סיבוב נוסף, בכיוון ההפוך, זה שנשאר בודד ולא נתפס ע"י הקדרים הופך כעת בעצמו לקדר וצריך לתפוס את המשתתפים שיהפכו אף הם בהמשך על ידו לקדרים.

10

טלפון שבור
אפשר גם בתוך הכיתה
6-7 משתתפים לפחות.

הביטוי טלפון שבור שגור אצל רובנו, ומתאר 'אי הבנה'. מה שגורם לי באמת לא להבין איך עד היום לא ידעתם שיש ממש משחק כזה, משחק 'טלפון שבור'.

ככה זה עובד: השחקנים יושבים במעגל מרווח, בצורה כזאת שתאפשר לכל אחד ללחוש לזה שיושב לצידו בלי ששאר המשתתפים ישמעו. הראשון בוחר מילה או משפט ולוחש אותם לזה שיושב לצידו. הוא לוחש לבא בתור, וכך הלאה. המשתתף האחרון אומר בקול רם את המילה או המשפט שלחשו לו. בדרך כלל, ככל שמספר המשתתפים עולה, המשחק הולך ומצחיק, כשמהשחקן האחרון נפלט משהו שכלל אינו קשור למשפט האמיתי - שאותו חושף המשתתף הראשון. המשחק מהנה מאוד ומומלץ למי שאין לו כוח להיכנס לאמוציות הפסד וניצחון. כאן כולם משחקים נטו כדי ליהנות ולצחוק, ולומדים בצורה חווייתית את האבולוציה של ה'פייק ניוז'.

 

 

שימו את הסמארטפון בתיק וצאו לשחק בחוץ

 

פיני גולן, נתנאל זיסברג וקובי גולן, מורים לחינוך גופני בישיבת בני עקיבא גבעת שמואל 

 

בדור התלמידים העכשווי ברגע שהשיעור נגמר הסמארטפון יוצא מהכיס או מהתיק והתלמידים מתיישבים להתעדכן במה שפספסו בוואטסאפ, באינסטגרם ואולי גם בפייסבוק. אפשר למצוא אותם ישובים בכיתה או במסדרון, במקרה הטוב בחצר בשמש, אבל העיניים נעוצות במסך, ועיקר הפעילות הגופנית שיעשו תהיה להעביר עליו אצבע.

 

אנחנו, מורים לחינוך גופני, מבקשים לתת כלים כדי למשוך את התלמידים מהמסך אל עשייה ספורטיבית שהיא לא רק בריאה יותר אלא מייצרת שיח חברתי טוב יותר.

 

כדי לעודד גיבוש כיתתי אפשר לדוגמה לערוך כמה תחרויות ספורט שכבתיות או בית ספריות ולהוסיף ניקוד על שילוב מספר שחקנים גבוה ככל האפשר מקרב תלמידי הכיתה. כך אפשר להרוויח גיבוש כיתתי, חיבור חברתי ולהעניק הזדמנות גם למי שענף הספורט המסוים לא בא להם בטבעיות.

 

אפשר לערוך בכל כמה ימים הפסקות פעילות שבמהלכן אסור להשתמש בטלפון. במקום זה מומלץ לשחק במגוון משחקים שדורשים תנועה והילדים לא משחקים בכל יום, כמו שני כלבים ועצם, תפסוני, שלושה מקלות ועוד.

 

כל מורה לחינוך גופני נאלץ היום להיאבק בסמארטפונים ובמחשבים, והוא יכול להצליח במאבק אם יהיה חכם. לא רק להתנגד אליהם אלא ללמוד איך להשתמש שימוש מיטיב בטכנולוגיה. לדוגמה, לעודד שימוש ביישומונים שבוחנים כושר, בודקים זמני ריצה, עליות מתח ועוד. אם נצליח עכשיו לטעת בתלמידים את החשיבות שבשמירה על הבריאות, הם ישמרו על הבריאות שלהם בעתיד, ולכן חשוב שנדע להיות יצירתיים ומעניינים ולא פעם אפילו נגייס את המסך למעננו.

 

כדאי לשוחח עם התלמידים על חשיבות הכושר הגופני, חילוץ עצמות, תנועה ועוד. התלמידים לא תמיד יהיו באחריותנו, ולכן כדאי בשלב הזה להעלות את המודעות שלהם לצורך החשוב בספורט ולהשפעה הישירה שלו על הבריאות, כי היא תלווה אותם בשנים הקרובות.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
יוצרים זהות

  כשסיון רהב מאיר נפגשה...

שאף אחד לא יבלבל אתכם

  יוסי דגן במאמר על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם