אל עצמה Featured

 8 ron feder
אחרי שליוותה לפחות שני דורות של הנוער בישראל, כתבה יותר מ-400 ספרים ובראה דמויות מיתולוגיות לתרבות הישראלית כמו ג'ינג'י וציון מ"אל עצמי" וסדרות פופולריות כמו "מנהרת הזמן" ו"משימה עולמית" – גלילה רון-פדר-עמית מפרסמת בימים אלה ספר שמגולל לראשונה את סיפור חייה * כיצד החליפה הילדה מהבית המפא"יניקי את הגיבור שלה מבן גוריון לבגין * מה נכתב בטקסט הראשון שלה ונגנז מפני שלא רצתה מימון פוליטי * כיצד גידלה לא פחות מעשרה ילדי אומנה, וגם: כיצד מצליחה סופרת אחת להיכנס לעורן של דמויות רבות כל כך, כמה היא מתגעגעת לימי ה"הדתה" בבבית הספר 'הריאלי' בחיפה שבו למדה, ומדוע היא בטוחה שהנוער הישראלי ימשיך להוביל אותנו בדרך * אנחנו התרגשנו

רועי אהרוני

כששואלים את גלילה רון-פדר-עמית כמה ספרים שלה יצאו לאור, היא עונה שהיא "סופרת אבל לא סופרת". על פי ההערכות, על המדף מונחים יותר מ-400 ספרים של הסופרת הפורייה ביותר בישראל.

כשיום הולדת 70 מאחוריה, יובל של כתיבה בידיה ומיזמים רבים לפניה, התיישבה גלילה לכתוב בפעם הראשונה סיפור שהיא עצמה הגיבורה שלו. שמה של האוטוביוגרפיה, "היא", מלמד שבשונה מרוב ספריה, דווקא הספר הזה נכתב בגוף שלישי.

"במשך כל שנות הכתיבה שלי הבאתי את כל המצוקות הנפשיות שלי דרך גיבורים שהמצאתי", מספרת גלילה. "פחדים מהילדות כמו להתייתם או שיקרה לי משהו, חשש מהתבגרות או מזקנה. כתבתי את הסיפורים שלי בגוף ראשון, כדי שאוכל להעביר את מצוקותיי שלי דרך דמויות בדויות.

"במשך השנים כתבתי כל מיני ביוגרפיות: הראשונה על יאיר שטרן, לאחר מכן על ז'בוטינסקי, בגין, ביאליק וגורדון. פתאום נתקפתי פחד שמישהו ביום מן הימים יחליט לכתוב עליי ביוגרפיה. אני יודעת מה זה אומר לכתוב ביוגרפיה – הכותב מערבב את עצמו בתוך הדמויות. לא רציתי שמישהו אחר יכתוב את סיפור חיי. בחרתי לכתוב על עצמי מהצד, בגוף שלישי, כדי ליצור מרחק שיאפשר לי לכתוב".

ואיך זה להסתכל על עצמך מהצד?

"זו הייתה חוויה בלתי רגילה. אבל החוויה הזו לא הייתה נוצרת לולא הייתי בשלה אליה".

תחנת מעבר

נתחיל בלפרק את שמה של הסופרת המפורסמת לגורמים: את שמה הפרטי, גלילה, העניקו לה הוריה כמחווה לאזור הגליל. שם המשפחה הראשון "רון" הוא שם נעוריה. לאחר נישואיה לקצין המשטרה אבי פדר, צירפה את השם "פדר" וכך התפרסמו ספריה הראשונים. כשנישאה בשנית למשולם עמית, גם הוא איש משטרה, רצתה להחליף ל"גלילה רון עמית" אבל ההוצאה פחות זרמה, וכך היא נותרה עם שם מרובע.

אביה של גלילה, משה, נולד למשפחה מסורתית בעיירה בפולין. "כבר כשהיה בן 17 הוא כתב שירי אהבה לירושלים בעברית", מעידה גלילה מהיכן הגיעו אליה כישרון הכתיבה ואהבת הארץ. "הוא הצטרף לתא הציוני של הפועל המזרחי, אסף כסף והחליט לעלות לארץ.

"אחיו הגדולים עזבו את פולין – אחד לאוסטרליה ואחד לבלגיה, לשם הרֶבֶּה הרשה להם לעבור. אבל לארץ הוא לא הרשה לעלות כי צריך לחכות עד שיבוא המשיח. תראה איזה אבסורד. אבא שלי החליט בכל זאת לעלות, ולאחר מכן עבד קשה כדי לקנות כרטיסים ולסדר סרטיפיקט גם להוריו ולאחיו הקטנים. בכך הוא הציל אותם מהשמדה בשואה".

אימה של גלילה הייתה נינה של הרבי מקוצק, ונקראה גליקה על שם אשתו הראשונה. כשעלתה לארץ עברתו את שמה למזל. "לאחר שהרבי מקוצק ביטל את החסידות של עצמו, סבא שלי נהיה חסיד גור", היא מספרת, "ומשפחתה של אימי עלתה לארץ מוורשה כשהיא הייתה בת שבע".

הוריה של גלילה נישאו ועברו לגור בחיפה. שתי אחיותיה הגדולות של גלילה נולדו עוד לפני קום המדינה, וכשנה וחצי לאחר קום המדינה נולדה גלילה, בת הזקונים.

"מיום שנולדתי, הכניסו לי שני דברים לראש בלי הפסקה", היא מספרת. "האחד – את מבורכת כי את ילדה יהודייה שנולדה אחרי אלפיים שנה במדינת ישראל העצמאית. השני – חיפה היא תחנת מעבר; אלפיים שנה חלמנו על ירושלים, ואת נועדת לגור בירושלים".

לפי עדותה, המשפחה הייתה "מסורתית אבל מפא"יניקית". גלילה מספרת שהיא הייתה הולכת עם אביה בכל שבת לבית הכנסת בשכונת אחוזה. עם זאת, האב שלח אותה ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה ולא בבית ספר דתי. "להבנתי, הוא לא רצה שאבוא עם כללים נוקשים יותר מאלה שהוא בחר", משערת גלילה. "אם כי עם הזמן הוא נהיה יותר ויותר מקפיד בעצמו".

אביה שלח אותה לתנועת הצופים שהעידה על עצמה כי היא תנועה המחויבת למסורת. "כשסיפרתי לאבא שלי שהזמינו אותי לקומזיץ בליל שבת, הוא היה בהלם", היא משחזרת. "הוא רצה ללכת לדבר עם ההנהגה, ואני כמובן לא רציתי שהוא ידבר אז סיפרתי לו שבוטל הקומזיץ".

אחרי מלחמת ששת הימים עברו הוריה של גלילה לירושלים. "אבא שלי היה מלא התרגשות והתרוממות רוח", היא מספרת. "הוא הרגיש ממש בנפשו את פעמי המשיח. לא הסתובב ברחובות ירושלים אדם מאושר כמוהו. עד היום, כשאני עולה בעליות לירושלים, אני שומעת בראשי את קולו של אבי – את מבינה איפה את חיה? את מבינה לאן הגעת?"

"מיום שנולדתי, הכניסו לי שני דברים לראש בלי הפסקה: האחד – את מבורכת כי את ילדה יהודייה שנולדה אחרי אלפיים שנה במדינת ישראל העצמאית. השני – חיפה היא תחנת מעבר; אלפיים שנה חלמנו על ירושלים, ואת נועדת לגור בירושלים"
הילד מהגטו מול כנסת ישראל

כשגלילה בגרה היא אכן עברה לירושלים, והשתקעה שם עד עצם היום הזה. אבל את ילדותה היא בילתה בתחנת המעבר בחיפה, בתוך בית שעמד במרכזה של חורשה ירוקה על הר הכרמל. "היינו שייכים לדור הראשון של ילדי מדינת ישראל", אומרת גלילה. "כל הזמן אמרו לנו שקיבלנו מדינה על מגש של כסף, ואנחנו היינו מלאים ברגשי אשמה על כך שלא נתנו כלום למדינה.

"מכיוון שלא היו לנו קייטנות או מחשבים, בנינו מבצרים בחורשה ונלחמנו נגד בריטים שכבר מזמן עזבו את הארץ. היינו מדמיינים שאנחנו מקימים את מדינת ישראל מחדש. הייתה מין תחושה שאסור לנו להתלונן. הרי לא היינו בשואה ולא נאלצנו להקריב בשביל הקמת המדינה.

"כשקרוב משפחה שלי, שהיה ילד בשואה, ראה את הכנסת, הוא אמר – אני צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שהילד מהגטו מסתכל על כנסת ישראל. זה מעביר צמרמורת!"

את הצמרמורת הזאת מנסה גלילה להעביר לנוער שלא חווה את מאורעות התקומה – כבר מראשית כתיבתה עם הסדרה "ילדים אלמונים" ועד הסדרה המצליחה שעודנה נכתבת, "מנהרת הזמן".

"אני מרגישה שזו שליחות חשובה מאוד", אומרת גלילה. "כל מה שאני מנסה לעשות בספרים ההיסטוריים הוא להנחיל לילדים שאם הם לא יבינו מה היה לפני שבעים ושמונים שנה, הם לא ידעו להעריך את מה שיש לנו. אין לנו חצי כוס ריקה, אפילו לא חמישית – אולי אחד חלקי עשרים כוס ריקה, והשאר מלא-מלא!

"הלוואי שכאשר יהודים יתלוננו על 'הזקנה במסדרון בבית החולים', הם יזכירו באותה נשימה שהיא נמצאת בבית חולים יהודי במדינת ישראל העצמאית. היא לא זרוקה בבית חולים באוקראינה, והיא לא בבית חולים כי אנטישמים הרביצו לה ברחוב. גם אם אנחנו במסדרון שש שעות, אפילו 16 שעות, אנחנו עדיין במדינת ישראל".

התודעה ההיסטורית העמוקה של גלילה מחלחלת גם לעולם הרגש שלה. "לפעמים אני בוכה תוך כדי כתיבה", היא מעידה. "למשל, בכיתי כשכתבתי על ילד בן זמננו שחוזר אחורה בזמן ופוגש את מרדכי אנילביץ' ממרד גטו ורשה, והוא רוצה להגיד לו – אתה לא יודע, אבל בעוד כמה שנים תהיה לנו מדינה ואפילו יקימו קיבוץ על שמך. כשאני כותבת קטעים כאלה זולגות לי דמעות".

"לכתוב את ההיסטוריה שהסתירו ממני"

התרומה הגדולה של גלילה לסיפור ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל היא התעקשותה לכתוב על דברים שבאותה תקופה היו רחוקים מאוד מהקונצנזוס. אולי מפליא לגלות שזה קרה דווקא בידי אישה שגדלה בבית מפא"יניקי בחיפה האדומה.

אפשר לומר שהכול מתחיל בצוואתו של זאב ז'בוטינסקי, שבה ציווה: "את עצמותיי אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום". כשראש הממשלה לוי אשכול נתן את הפקודה, עיתוני השבת החלו לדבר על מה שעד אז בקושי דובר.

"אני זוכרת את עצמי יושבת בסלון בערב שבת", משחזרת גלילה. "אבא שלי בבית הכנסת ואני קוראת עיתונים, מחכה שהוא יחזור לקידוש. פתאום אני רואה כל מיני מילים חדשות בעיתון – אצ"ל, לח"י, סזון. הייתי אז בת 14, בבית הספר אולי הכי טוב בחיפה, ועד אותו רגע מעולם לא שמעתי את המילים האלה.

"אני, ילדה רגישה, קוראת על הסזון ומתחילה לבכות. אבא שלי חוזר מבית הכנסת ושואל אותי מה קרה, בטוח שזו אהבה נכזבת. אני זוכרת שהרמתי אליו מבט ושאלתי – זה עם ישראל? הוא לא הבין. שאלתי – בן גוריון אמר להסגיר לבריטים לוחמי אצ"ל ולח"י? איך יכול להיות שאני לא יודעת על זה שום דבר?

"בסופה של אותה שיחה היו הבטחות הדדיות: אני הבטחתי לשתוק עד סוף ארוחת השבת, ואבא הבטיח לקנות לי את הספר 'המרד' של מנחם בגין (מפקד האצ"ל, בספר מתוארים זיכרונותיו מימי המחתרת. ר"א). הספר של בגין שינה את חיי. הרגשתי מחויבות להציף את הסיפור הזה ולהביא אותו לעם ישראל".

הנערה גלילה מתחילה אז לכתוב יומן של נערה דמיונית שהייתה באצ"ל. כך העבירה גלילה את שנות נעוריה, כולל את בחינות הבגרות ("הייתי קמה בארבע בבוקר, לומדת עד שמונה לבחינות הבגרות ואז כותבת") ואת השנה הראשונה בנח"ל ("הלכתי להדרכה כדי להשלים את הספר"), בכתיבת כמה וריאציות של היומן הדמיוני הזה. כשרצתה שמישהו שהיה באצ"ל יקרא את הדברים, כדי לבדוק עד כמה הצליחה לכתוב בצורה אותנטית, גילתה שאינה מכירה אף אחד שהיה באצ"ל.

בלית ברירה היא שלחה את כתב היד למנחם בגין עצמו, שהיה אז שר בממשלת האחדות הלאומית, והוא הזמין את הנערה הכישרונית לביתו. כשהנוכחים שאלו את בגין מי זו הילדה, הוא ענה: "זאת גלילה, עליה ז'בוטינסקי כתב שבריב בֵּין אָדֹם לְלָבָן וְתָכֹל – אֶת נַפְשׁוֹת צְעִירֶיךָ נִטֹּל". כלומר, הצלחנו להעביר את הצעירה מחיפה האדומה לתנועה הלאומית התכולה-לבנה.

מנחם בגין אהב כמובן את הרעיון שגלילה תכתוב על המחתרות שנדחקו מהשיח הציבורי באותה תקופה, והציע לעזור לה במימון הוצאת היומן לאור. גלילה, משוחררת טרייה, סיפרה לאביה על ההצעה. הוא אמר 'בשום פנים ואופן אל תיקחי כסף מפוליטיקאים. אם חשוב לך להוציא את הספר, אני אממן את זה'.

גלילה החליטה לגנוז את היומן. "אם צריך לממן אותו וזה לא ראוי בפני עצמו, עדיף לחכות", אמרה לעצמה. למרות סירובה לקבל מימון מבגין, ידידות מופלאה החלה נרקמת בין הסופרת הצעירה למנהיג המבטיח. כשהייתה סטודנטית בירושלים, הייתה מגיעה לכנסת בכל הפסקה ונשרכת אחרי בגין – "הייתי מין גרופית שלו", היא אומרת. בגין אפילו הופיע לפתע בחתונתה, ולאורחים המשתאים אמר: "מה זאת אומרת מה אני עושה פה? אני משיא בת!"

באחת ההפסקות בלימודים הגיעה לכנסת, ובגין הציג אותה כ'ילדה שכותבת לילדים'. "נורא נעלבתי", מודה גלילה. "אמרתי לו – 'אני לא כותבת לילדים, הספר שנתתי לך הוא ספר למבוגרים'. בגין הרים אליי את האצבע כמו נוזף בי, ואמר בקולו הרועם: 'טעות. תדעי לך שרק הלבבות של הילדים פתוחים. ואם את רוצה לכתוב ללבבות, תכתבי לילדים'".

המשפט ההוא הכתיב את מסלול חייה. "הלכתי ברגל עד לרמת אשכול ורעדו לי הרגליים כל הדרך", היא אומרת. "במשך ההליכה עלה לי הרעיון לכתוב סיפור על קבוצת ילדים שאביו של אחד מהם היה באצ"ל והוסגר לבריטים. כך יצא לאור הספר הראשון שלי, שהיה מיועד לילדים – 'ילדי השכונה במחתרת'.

"בגין צדק ובגדול. כשסופר למבוגרים פוגש את קוראיו, הם מספרים לו שהם קראו ספר כזה או אחר שלו. כשסופר לילדים פוגש את קוראיו, הם אומרים לו – גדלנו עליך".

הסופרת הפאשיסטית

גלילה ראתה בזה את תפקיד חייה: לכתוב על האירועים ההיסטוריים בלי הצנזורה המפא"יניקית ששלטה באותה תקופה. "כמו שמחקו את האצ"ל והלח"י, כך גם מחקו את העליות שקדמו לעליית הביל"ויים", היא אומרת. "היה ניסיון ליצור היסטוריה אחת שכולם הולכים לפיה. אבל לאט-לאט אנחנו משתחררים ממנה".

גם כשכבר הייתה סופרת מפורסמת, המשיכה להיתקל בצנזורה הזאת. היא מספרת לי על בקשה שקיבלה מהמוסד "יד טבנקין" לכתוב ביוגרפיה על החוליה הימית של הפלמ"ח.

כששלחה להם את ארבעת הפרקים הראשונים, היא קיבלה את כתב היד בחזרה כשהמילים אצ"ל ולח"י מחוקות בקווים אדומים. "התעקשתי שיראו לי מה לא נכון היסטורית במה שכתבתי. הם ענו – 'זה נכון היסטורית, אבל את תקבלי כסף רק אם תכתבי מה שאומרים לך'. סירבתי לקבל את ההצעה ולא המשכתי לכתוב את הספר.

"היום אני יודעת שיש אנשים שרוצים להנחיל את ההיסטוריה באופן חד-צדדי. גם בתקשורת היום אפשר לראות בנקל איפה נמצא המיינסטרים. מי שמדבר בשם רוב העם הם כמה עיתונאים שלא מייצגים את רוב העם".

גלילה התראיינה לא מזמן לעיתון 'הארץ' – שאגב, בעלה לא מסכים אפילו להכניס הביתה – ושם נשאלה מדוע היא לא כותבת גם על המצוקות של ילדי עזה. "נו באמת", היא מגיבה. "אמרתי למראיינת – אני סופרת ישראלית, שסופר שלהם יכתוב על המצוקות שלהם. עניי עירך קודמים, ועניי עירי מדברים אליי. עניי עמי מדברים אליי".

גלילה לא שבעה נחת מהתפקיד שעמסה על שכמה. "לא הייתי המיינסטרים בהתחלה", היא מספרת. "קראו לי 'הסופרת הפאשיסטית'. היו חנויות ספרים שסירבו להחזיק ספרים שלי. בשלב מסוים אמרתי למוציא לאור שאני לא רוצה יותר ראיונות בתקשורת. במקום זה, חרשתי את בתי הספר והספריות בארץ. זו הייתה תחושה של שליחות".

הביקורת גרמה לך להרהר על ההחלטה לכתוב על ההיסטוריה המצונזרת?

"להפך, זה גרם לי להיות נחושה יותר להמשיך בדרכי. אני כותבת לפי מה שאני מרגישה. כשבאתי להוצאת הספרים עם הספרים הראשונים של 'מנהרת הזמן', המוציא לאור אמר לי – זה לא ילך, אף אחד לא מתעניין היום בהיסטוריה. אבל אני התעקשתי שזה מה שאני רוצה לכתוב. והשאר היסטוריה".

"אבא שלי הרגיש ממש בנפשו את פעמי המשיח. לא הסתובב ברחובות ירושלים אדם מאושר כמוהו. עד היום, כשאני עולה בעליות לירושלים, אני שומעת בראשי את קולו של אבי – את מבינה איפה את חיה? את מבינה לאן הגעת?"
מנהרת הזמן ציונית ורוחנית

לפני קצת יותר מעשרים שנה החלה גלילה לכתוב את סדרת "מנהרת הזמן", שלוקחת את הקוראים בכל ספר מ-75 הספרים שיצאו עד כה לאירוע היסטורי אחר.

"למנהרת הזמן אני מכניסה דמויות שלדעתי כל ילד בישראל צריך להכיר", היא אומרת. "הוא צריך להכיר דמויות מהתנועה הציונית, כמו הרצל, בן-גוריון וז'בוטינסקי. אבל הוא צריך גם להכיר דמויות מהמורשת הרוחנית שלנו – מיעקב אבינו, דרך מרדכי היהודי ועד רש"י, הרמב"ם והרב קוק.

"כשהחלטתי לכתוב על הרב קוק, בחרתי שיפגשו אותו במסע המושבות. הוא מייצג בעיניי את החשיבה המופלאה של הרב קוק, שיוצא למסע כדי לשכנע את החלוצים שהציונות לא דורשת את שבירת הלוחות.

"במפגשים שלי עם תלמידים אני נוהגת לעשות חידון היסטורי לפי מנהרת הזמן. באחד מבתי הספר של השומר הצעיר, שאלתי מי הרב שהוביל את מסע המושבות. ניגשה אליי מורה ואמרה לי – אנחנו קיבוץ של השומר הצעיר, אף אחד פה לא יודע על רבנים. לתדהמתה, הצביעה ילדה בכיתה ג' וענתה: הרב קוק. ומאיפה היא יודעת? ממנהרת הזמן. זה היה מאוד מרגש".

הנוער של היום מחובר לציונות כמו שהיה בנעורייך?

"באופן טבעי, יש הפרש בין נוער שנולד לתוך מציאות שבה המדינה היא עובדה מוגמרת, שאפילו דור הסבים נולד בארץ, לבין נוער שיודע את ההבדל בין גלות לגאולה. אבל בגדול, גם אם הציונות שלהם מתבטאת בדרך אחרת, רוב הנוער אוהב את מדינת ישראל ומרגיש חובה לשמור עליה. אנחנו בהחלט יכולים לסמוך על הנוער".

לומדים תנ"ך בכיסוי ראש

ההיכרות של גלילה עם הנוער המופלא הזה לא צומחת רק מהפגישות הרבות בבתי הספר ובספריות, אלא גם בשל היותה חלק מהוועד המנהל של הארגון 'השומר החדש'. "זו פשוט תופעה מדהימה בעם ישראל", היא מתארת את הארגון. "אלפי מתנדבים שבאים מטעמים ציוניים לשמור בלילות על השטחים החקלאיים והציבוריים של מדינת ישראל".

גלילה הכירה אותם לפני יותר מעשר שנים, כשהגיעה לקרוון של יואל זילברמן, אז בן 21, כדי לשמוע ממנו ומאון ריפמן על היוזמה החדשה. אחרי שהסבירו לה בכמה מילים על הארגון, אמרו לה – עכשיו נפתח יחד דף גמרא.

"אני השתוממתי", היא מספרת. "אבל הם אמרו – אתה לא יכול להסביר את מהות השייכות של עם ישראל לאדמה הזאת, בלי להתייחס למורשת שלנו. השייכות שלנו לארץ ישראל לא מתחילה בציונות; היא מתחילה הרבה קודם. לכן עד היום, מלבד השמירה והחקלאות, הם גם לומדים – מחברים את המורשת התלמודית למורשת הציונות. אם אנחנו שומטים את כל המורשת הקדומה, מה מעניינת אותנו ארץ ישראל? מה זה אומר בכלל להיות יהודים בלי התכנים הללו?"

מה את חושבת על זעקות השבר על הדתה במערכת החינוך?

"בבית הספר הריאלי בחיפה, בכל בוקר כשבאנו לכיתה, היינו מניחים יד על הלב ואומרים 'לב טהור ברא לי א-לוהים ורוח נכון חדש בקרבי'. אף אחד לא אמר 'הדתה' או התלונן 'מכריחים אותנו'.

"בשיעור תנ"ך, תלמיד שלא היה לו כיסוי ראש – היה יוצא מהכיתה. כשראיתי פעם ראשונה בחיי מישהו פותח תנ"ך בלי כיסוי ראש, הייתי בהלם. אני לא זוכרת שמישהו חשב שזה לא בסדר לחבוש כובע בזמן שלומדים תנ"ך. מה קרה מאז? אני חושבת שההתרחקות היא בגלל הפוליטיקה, ואני מאשימה בזה את שני הצדדים שהולכים ומקצינים".

"ניסו לאשכנז אותם"

הספר המצליח ביותר של גלילה הוא "אל עצמי", סיפורו של ציון שגדל בשכונת מצוקה ונשלח למשפחה אומנת. הוא נכתב בתשל"ד (1974) ופורסם בהמשכים בשבועון "הארץ שלנו", ומאז זכה לעיבודים רבים ותורגם לתשע שפות. לא בטוח שכל הקוראים בספר הזה יודעים שההשראה למשפחה האומנת הגיעה מביתה של גלילה באותה תקופה.

בשנות העשרים לחייה, כשהייתה נשואה טרייה, החליטה שמשפחתה תהיה משפחה אומנת. במשך שבע שנים גידלה ילדי אומנה, כשבשיא היו אצלה עשרה ילדים. "השאלה הגדולה היא למה נתנו לי", היא צוחקת. "אין לי תשובה. היום לא היו נותנים לי.

"בין העשרה שהגיעו אליי, היו לפחות ארבעה שלעניות דעתי לא היו צריכים להוציא אותם מהבית. האצבע הייתה מאוד קלה על ההדק. אני לא יודעת לנתח מה היו היומרות, אבל בין השאר זה היה חלק מהמורשת הבן-גוריונית שלפיה צריך 'לאשכנז' את הילדים האלה. זה היה עוול בעבורם ועוול לשאר ילדי הקבוצה כי זה העכיר את האווירה, ארבעתם נורא התגעגעו להוריהם ורצו לחזור הביתה".

איך מרגישה בחורה בת 25 שמגדלת עשרה ילדים מבתים קשים?

"היו עומסים נפשיים מאוד גדולים. יותר מפעם אחת ביליתי לילה שלם בבכי כי הרגשתי שזה גדול עליי. אבל בבוקר התעוררתי והמשכתי. גם את זה למדתי מאבא שלי – המתחיל במצווה אומרים לו גמור".

הספרים היו חלק מהתרפיה?

"לא ממש. אם הספרים היו התרפיה, הייתי כותבת אותם מעיניה של האם האומנת. אבל אני כתבתי את ציון בגוף ראשון. רציתי בצורה כזו להתחבר אל הזווית שלהם, כדי להיות אחת מהם ולא מעליהם.

"כתבתי את הספרים מנקודת מבטו של ילד מעדות המזרח הנכנס לעולם הבורגני-אשכנזי שממנו באתי, והייתה לי עליו הרבה ביקורת. הרגשתי שיש פטרונות אשכנזית, כאילו אשכנזיות זה טוב וספרדיות זה רע. רציתי בספרים להראות שאי אפשר – וגם שלאף אחד אין זכות – לחנך אנשים מחדש".

הפערים העדתיים השתנו עם השנים?

"בהחלט. כל החלומות של ציון התגשמו. היום יש טייסים, שרים, ראשי ערים, רופאים ופרופסורים. יש אמנם עליות חדשות מברית המועצות ומאתיופיה, אבל לעלייה הרוסית יותר פשוט במובן הזה שהאליטות האשכנזיות מקורן ברוסיה.

"באשר לאתיופים, אני חושבת שבעוד כמה שנים המצב ישתפר בדיוק כפי שהוא השתפר עם בני עדות המזרח. הדור השני שנולד כאן, ולא יצטרך לתמוך כלכלית בהוריו, מצבו בהחלט ישתפר".

היית יכולה לכתוב היום את 'אל עצמי'?

"אם הייתי כותבת אותו היום, ציון כנראה היה אתיופי".

אין קו ירוק

במגירה של הסופרת – כך קראו פעם לתיקיה במחשב שבה היא שומרת את עבודותיה – יש כבר כמה ספרים מוכנים, ביניהם הספרים הבאים בסדרות "מנהרת הזמן" ו"משימה עולמית". חוץ מזה, גלילה עובדת על עוד ביוגרפיה – הפעם על רחל ינאית בן צבי.

בנוסף, היא ומרכז קטיף הציעו לטלוויזיה סדרה בכתיבתה שתעסוק בהתמודדות של המתיישבים בגוש בתקופת הגירוש. "הסיפור של גוש קטיף נוגע ללב", היא מסבירה. "ההתמודדות שלהם הייתה דמוקרטית למופת. הם באו לשם כי זה מה שהמדינה הייתה צריכה, ועזבו ללא אלימות כי זה מה שהמדינה החליטה. הכאב של ילד שעוקרים אותו מביתו, במהלך שטיבו לא ברור עד היום, כואב שבעתיים".

הסדרה תעסוק בכאב הפרטי של הילד הנעקר, או בכאב הלאומי של עם העוזב את ארצו?

"הכאב הוא כאב לאומי ופרטי השזורים זה בזה. אבל כשאתה מספר סיפור, אתה מספר אותו דרך הכאב הפרטי. זה כמו שסיפור של ילד אחד בשואה נוגע ללב יותר מדיבורים על שישה מיליון. אני רוצה להביא את הכאב שהיה בגוש קטיף, גם הלאומי וגם האישי".

פעם אמרת "אין מצב שיזמינו אותי לבית ספר מעבר לקו הירוק ולא אבוא בשמחה, שם מצאתי את בתי הספר שהכי הרשימו אותי".

"אני תמיד באה בשמחה. אין מבחינתי קו ירוק שמבדיל בין בתי הספר. מצאתי מעבר לקו הירוק בתי ספר ברמה גבוהה מאוד, לימודית וחינוכית. ככלל ביישובים קהילתיים, גם בתוך הקו הירוק, יש השקעה מרשימה מאוד בחינוך.

"לעומת זאת, יש בתי ספר בישראל שהרמה שלהם מעוררת עצב. המשמעת שם על הפנים, המורים נראים אדישים, ההנהלה מנוכרת. אין לזה קשר לשכבה הסוציו-אקונומית.

"מהיכרותי, במקום שבו המורים וההנהלה מפחדים מהורי התלמידים – רמת החינוך יורדת בהתאם. בדור שלי, אם מורה שלח מכתב עם התלמיד, ההורים נזפו בילד. אם הורים היום משתפים פעולה עם הילד כדי ללכת לצעוק על המורה – פלא שייהרס החינוך?"

אני ג'ינג'י

אני שואל את גלילה אם הרגלי הקריאה בישראל של היום שונים מאלה שהיו בעבר. "קהל הקוראים במדינת ישראל השתנה מאוד לאורך השנים", היא עונה. "בעבר, בשלומי לא קראו ספרים ובנהריה קראו ספרים. היום אין הבדל, ולפעמים דווקא בבתי הספר בפריפריה קוראים יותר.

"המבצעים של ארבעה ספרים במאה שקלים הנגישו את הקריאה לילדים שפעם לא היו יכולים לרכוש ספר. זה משמח אותי למרות שהסופרים מפסידים מזה, כי אני מרגישה אחריות כלפי הקוראים שלי יותר מאשר כלפי התמלוגים שלי.

"אני לא רואה ירידה בקריאה בבתי הספר היסודיים. אבל בחטיבות הביניים, כשהם מתחילים את גיל ההתבגרות, הם עוזבים את הספרים לטובת הרשתות החברתיות.

"מה שכן, אני רואה עלייה בכתיבה. עכשיו יש יותר במות שבהן הם יכולים לפרסם. פעם כששאלתי בחטיבת ביניים את הילדים מי מהם כותב, אחד או שניים היו מרימים ידיים. היום שליש מהילדים מרימים את היד".

את יכולה להסביר מאין מגיעים אלייך הסיפורים?

"הדרך המזוקקת ביותר שהצלחתי להגיע אליה כדי להסביר היא זו: לכל בני האדם יש עור שמפריד בינם לבין הזולת ומה שקורה לזולת. אני חשה שהעור שלי הוא תחרה, מלא חורים. מבעד לחורים האלה חודרות לתוכי מצוקות של כל מיני אנשים אחרים. אין לי בכלל יכולת לשלוט בתהליך הזה. כשנכנסת לתוכי דמות וממש נוגעת בי, אני מתחילה לשמוע את הקול שלה, כאילו אני היא.

"ג'ינג'י זה אני ממש. אני אמנם לא ילד, ואף פעם לא הייתי ג'ינג'ית. אבל ילד שרוצה שהחבורה שלו תהיה סביבו ולכן הוא ממציא הרפתקאות דמיוניות – זה אני. עד היום אני מטפסת על עצים ומשחקת כדורגל עם הנכדים. אני לא יכולה לשחרר את ג'ינג'י, ולעולם לא אכריז שהסדרה שלו הסתיימה, כי ג'ינג'י הוא ממש אני.

"היו תקופות בחיי שחשבתי שהוא משתלט עליי. שאלתי פעם פסיכיאטרים אם זה לא דומה למחלת נפש. אבל הם אמרו לי שכל עוד אני יודעת מי אני ומי הדמות הבדויה, אז זה בסדר", היא צוחקת.

איך מסתיימת אוטוביוגרפיה של סופרת שעוד רוצה להמשיך לכתוב?

"אני מרגישה שעברתי מסע של כתיבה שהייתה כרוכה בסערות נפש רבות. במהלך המסע מצאתי כל מיני יתדות להישען עליהן. אבל הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה רק כשמצאתי את א"ד גורדון, ולכן הפרק עליו הוא הפרק האחרון. מצאתי לי את המורה הרוחני שלי והרגשתי את השקט שאחרי הסערה.

"חוויתי מספיק את סערות הנפש שקשורות בכתיבה, ואני לא רוצה לחזור לשם. כשאני כותבת על דמות היסטורית או סיפורים היסטוריים, זה לא כרוך בסערות נפש. זו כתיבה מרוחקת יותר. אבל כשאני כותבת משהו כמו 'אל עצמי' או על דמויות שעוברות משברים נפשיים – זו סערה עזה, ואני לא רוצה יותר לכתוב ספרים כאלה.

"אבל אל תדאג, אני ממשיכה לכתוב. האוטוביוגרפיה היא רק סיכום ביניים", היא מבטיחה, ובוחרת לסיים את הריאיון באיחול לעם ישראל: "ובבניין ירושלים ננוחם".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תרופה של פעם בשנה

  הטור של סיון רהב...

מחשבות מתחת לסכך

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם