מי שיעז יהיה המנהיג Featured

 6 michael
אי אפשר היה לחשוב על עיתוי מתאים יותר לדון במנהיגות. לא רק פרשות השבוע הללו שעוסקות במנהיג מספר אחת שקם אי פעם לעם ישראל, אלא משבר מנהיגות חמור ומתמשך בהנהגה הפוליטית, שפושה לצער הלב גם בבית הדתי-לאומי פנימה ובישראל בכלל – ואולי הדברים תלויים זה בזה. לדעת מייקל אייזנברג, שהוציא כעת את הספר "כל אחד משה רבנו", והתברג כישראלי הבולט ביותר ברשימת המשקיעים של המגזין 'פורבס' – משבר המנהיגות חובק בימינו את העולם כולו, ודווקא ממנו מוכרחה לצמוח מנהיגות פורצת דרך

ארנון סגל

איש העסקים מייקל אייזנברג (48) נולד וגדל במנהטן שבניו יורק. "חונכתי שם חינוך יהודי, ואחרי שנה באוניברסיטה הגעתי ארצה לשנתיים ולמדתי בישיבת הר עציון. אחר כך חזרתי לחו"ל כדי לסיים את לימודיי באוניברסיטה – ומיד אחר כך, בקיץ 1993, עליתי ארצה. מאז אני פה".

הוא נשוי ליפה, אב לשמונה וסב לשני נכדים. "במשך שנה וחצי עסקתי בייעוץ פוליטי מטעם חברת ייעוץ אמריקנית, ומאז אני מנהל קרן הון-סיכון באופנים שונים". במסגרת הזאת אייזנברג הוא שותף-מנהל בקרן ההון-סיכון "אָלף". הוא גם הישראלי שזכה להתברג במקום הגבוה ביותר ברשימת מידאס – "משקיעים בעלי מגע זהב" – של המגזין 'פורבס', המדרגת את האנשים הטובים בעולם בתחום של הון-סיכון.

בספרו הטרי, "כל אחד משה רבנו", הוא מתווה מסלול ליצירת מנהיגות שעל התכונות הדרושות לה הוא לומד ממשה רבנו ומהפרשות של תחילת ספר שמות. "מתחילת הדרך לא זכה משה להרבה לייקים", מעיר אייזנברג בציניות בספר, וקוטל את מנהיגות-הדמה המשווקת לנו כיום בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות. "אף שאנו חיים בעיצומה של מהפכה טכנולוגית, רבים חיים בתוך תיבת תהודה שמהדהדת לנו רק את המסרים שנוח לנו איתם מלכתחילה. לייקים. אהדה. קהל. זה מה ש'מנהיגים' מחפשים היום במדיה החברתית. למה? משום שכך עובד האלגוריתם: המכונה מאביסה את המשתמש במה שהוא רוצה לשמוע. אותו אלגוריתם פועל בדרך דומה על כולם ולכן גורם לכל אחד ואחד לרצות להעלות ולהפיץ דברים שגורמים לאהדתו על אחרים. מעגל הקסמים שנבנה הוא כמו נטייה ממכרת שגורמת לרצות להתעדכן, להגיב ולהעלות חומרים נוספים עוד ועוד. מרדף אינסופי, כמו עכבר על גלגל בכלוב, להפיץ דברים שאנשים ו'משפיעים' יאהבו.

"מה המשתמש רוצה לשמוע ולחוות? מה אנשים ואושיות המדיה יאהבו? אנשים אוהבים את עצמם ולכן למשתמש יונגש ויוגש בדיוק מה שהוא אוהב, והוא יגיב ב'לייק'. כלוב בתוך כלוב. כך המדיה החברתית מדכאת 'נטילת סיכונים', כלומר העלאת רעיונות חדשניים, קוטלת ברחם מנהיגים בעלי חשיבה ייחודית או מורכבת, ובמקביל מאדירה ומעצימה את כוחו של מי שצועק הכי חזק".

אייזנברג מאמין גדול בנטילת סיכונים – לא פיזיים, אלא סיכונים עסקיים, מעמדיים או פוליטיים. הוא סולד משמירה על הקיים ומהליכה בתלם בעקבות מוסכמות שקבעו אחרים, וזה נכון לטעמו בעסקים – בשותפות שייסד הוסכם ללכת תמיד אחר מי שסבור שיש לסכן את הכספים המשותפים בהשקעה הנתפסת כבעלת סיכון גבוה, אבל בהחלט נכון גם לפוליטיקה ובוודאי לתחום הרבני. "יש לזכור שהיסוס או אי נטילת סיכון הם גם החלטה", הוא מזכיר בספר. "החלטה לא לעשות כלום, לקיחת סיכון מינורי או החלטה לדבוק בגישה שמרנית, עלולות לעלות ביוקר ולרוב אינן משיגות מטרות לקראת העתיד. אבחנה זו בולטת כאשר מביטים על הטווח הארוך. בטווח הארוך קיים סיכוי רב שהמציאות תשתנה ולפיכך ההשקעות או ההחלטות השמרניות תאבדנה מהרלוונטיות שלהן וממילא מערכן. מי שמחליט לא להחליט או לא להעז משלה את עצמו ומטעה את הציבור". הוא גם מצטט בהקשר הזה נשיא אמריקני שהוא מעריך במיוחד, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שדיבר בלעג על "הנשמות חסרות החדווה וההססניות שאינן יודעות לא ניצחון ולא תבוסה".

"באנלוגיה לשדה הפוליטי", מסכם אייזנברג, "אני חושב שמערכות פוליטיות ובירוקרטיות מתנוונות משום שהמחיר האישי על שונות, על הליכה נגד הקונצנזוס, נגד ועד מנהל או נגד ממונה, הוא מחיר גבוה במיוחד".

אנחנו יודעים לצבוע אדם כ'ימין' או כ'שמאל' מבחינה מדינית, אבל זה כבר איננו הנושא. ומכיוון שזה כבר לא הנושא, אנחנו חשים בדשדוש מנהיגותי. בנושאים המהותיים רוב העם נמצא בתווך שבין כחול לבן לליכוד, ונוצר משבר מנהיגותי. לאיש בהנהגה אין חידושים בעניין. אם היה מתעורר משבר הוא היה מצמיח דמות חדשה

 

"יש סביבות וחברות שמעודדות נטילת סיכונים", כותב אייזנברג, "ויש סביבות וחברות המדכאות כל ניסיון להיות שונה ולצאת מהתלם. מנהיגות אינה יכולה לצמוח במקום שהקונפורמיזם הוא העיקר, ושבגלל נטילת סיכון או סתם שונות האדם ייזרק מהחברה, מהאוניברסיטה או מבית המדרש. בעידן המודרני אחת הסיבות לניוון בקמפוסים בארה״ב היא קונפורמיזם ברמה המחשבתית והוקעת השונות. אבל לא רק בקמפוסים בארה״ב".

אייזנברג מצטט בספר גם את ג׳ים קולינס שכתב שארגונים או חברות המצליחים לאורך זמן, מנוהלים על ידי מנהיגים שלהם שתי תכונות עיקריות: ענווה ורצון עז. אחרי שפגש טירונים בבית הספר הצבאי "ווסט פוינט" של ארה״ב כלל קולינס תכונה נוספת — סקרנות. "ניתן להבין שהסקרנות היא החוט המקשר בין הענווה לבין הרצון", כותב אייזנברג. "הענווה מאפשרת את התחושה שאינני יודע הכול ושיש לי מה ללמוד".

לקראת סיום ההקדמה מעלה אייזנברג תובנה מכוננת על נתיבי הכלכלה והמנהיגות בנות ימינו: "נכון לתחילת המאה ה־21, הדרך הטובה ביותר למשוך את האנשים היצירתיים היא לבנות משהו שהוא טוב לאנושות, שיפור שיש בו ערך מוסף ביחס לחיים האנושיים. כך מושכים הון אנושי מובחר לחברות המובילות. מניסיוני, המתכנתים המצוינים או המדענים הגדולים נמשכים לעבודה מאתגרת שיש בה מסה קריטית של ערכיות".

"אנו זקוקים לסיירות של נושאי דגלים שיפעלו איש איש ממקומו", הוא מסכם בספר. "אין טעם להכביר מילים על הדיספונקציונליות של רוב המערכות הפוליטיות היום, שלעיתים נעשות כיתות כיתות, ממש כמו ערב חורבן בית המקדש השני, ועל המחסור בעוגנים רטוריים וערכיים. אין טעם לחכות לכך שיפעלו בקצב הנדרש. לצערי, כרגע נראה שהמנהיגויות המסורתיות מתנוונות ומתקטבות".

מבוי סתום

בריאיון עימו מנסה אייזנברג להסביר מדוע המנהיגות הפוליטית מתנוונת: "הפוליטיקה הפסיקה להיות שירות לציבור והפכה למקצוע", הוא מנמק. "הפוליטיקאי כבר איננו משרת ציבור. זה נובע מעודף תקשורתיות. קורה היום מה שלא קרה מעולם, שמחפשים בקרב העיתונאים דמויות כדי להפוך אותן לפוליטיקאים. זה הרי אמור להיות הפוך. התפקיד של העיתונאים הוא לבקר את הפוליטיקאים".

הדברים הללו מתיישבים עם התחושה הציבורית הרווחת למדי שההנהגה הגיעה למבוי סתום, ושמצבה כה חמור עד שאין כבר דמויות ראויות שמוכנות ליטול את המושכות. בלית ברירה לוקחים לשם את העיתונאים.

"חלפו כשלושים-ארבעים שנה מפרוץ המהפכה הדיגיטלית", הוא ממשיך. "כל מהפכה כלכלית גוררת אחריה גם מהפכה משילותית. פרנקלין רוזוולט, למשל, עלה לשלטון בארצות הברית אחרי תחילת המהפכה התעשייתית ובעקבות השפל הכלכלי של שנת 1929, והביא מדיניות חדשה שכונתה 'ניו דיל'. זה קרה כי תפיסת העולם הציבורית השתנתה בעקבות המשבר. ה'ניו דיל' הוא שהקים את הביטוח הלאומי האמריקני, את המוסדות החברתיים האמריקניים והוא שגרם שם למהפכה בחינוך. מצד שני, יש לזכור שעברו כמה שנים מאז התרחשו הדרמות הללו ועד שהוא הגיע לשלטון.

"בכל אופן, משהו מעין זה מתרחש כעת בכל העולם. יש אנשים שמרגישים, בצדק לטעמי, שהמהפכה הדיגיטלית פוסחת עליהם כי המדינות לא השכילו להכשיר חינוכית את הציבור למהפכה הזאת. בהיבט אחר, ברוב העולם הקהילות שהתקיימו לאורך דורות, סביב הכנסייה למשל, מצויות כיום בדעיכה. זה יוצר תלישות אצל אנשים ואין מה שמחבר. בארצות הברית בעבר, גם אם לא היית חבר באיזו כנסייה, שירתָּ בצבא וזה חיבר אותך לקהילה. היום כבר אין שם שירות חובה וגם אין מלחמה גדולה, כך שגם זה אבד. זו הסיבה שאני רואה בשירות החובה במדינת ישראל בשורה גדולה. אצלנו, בניגוד לרוב העולם, קיימת גם חזרה למסורתיות. זה נובע בין השאר מהמזרחיות הקיימת כאן, אבל לא מתמצה רק בזה.

"כאשר מתרחשת מהפכה ואפילו פורץ משבר, אופן ההנהגה משתנה כי מתעוררות שאלות גדולות חדשות, והמנהיג החדש צריך להיות כזה שמסוגל לספק להן תשובות. מעבר לכך, בכל מערכת בחירות קיימת בעצם שאלה אחת בלבד – האם רוצים להמשיך עם 'עוד מאותו הדבר', או לחלופין להביא לשינוי. בכל אופן, השינויים הגדולים – גם באופי וגם במדיניות של המנהיגים – מתרחשים תמיד אחרי משברים גדולים. כך, למשל, אחרי 12 שנות שלטונו של רוזוולט, עם כל הדברים המשמעותיים שביצע, המציאות הייתה זקוקה להארי טרומן (מונה אחרי מותו של רוזוולט באביב 1945, א"ס) כדי להטיל את הפצצה הגרעינית על יפן ולהביא לסיום מלחמת העולם השנייה".

אנחנו הולכים ומצמיחים פה דור חדש של מנהיגות מבוזרת. בניגוד לשאר העולם, במדינת ישראל קיימת נקודת אור גדולה. אנחנו רואים מנהיגים שהיום הם אמנם זוטרים, אבל יש להם פוטנציאל גדול. צומחת פה מנהיגות והיא אחרת מכל מה שידענו עד כה. אלה אנשים שבאמת חשים שהם משרתי ציבור

כלומר, המציאות מצמיחה מאליה את המנהיג הדרוש.

"נכון. בהרבה מובנים הפילוג והפלגנות הנוכחיים בפוליטיקה בישראל נובעים מכך שכבר שנים לא היה לנו במדינת ישראל משבר של ממש. מלבד זאת, אנחנו יודעים לצבוע אדם כ'ימין' או כ'שמאל' מבחינה מדינית, אבל זה כבר איננו הנושא. ומכיוון שזה כבר לא הנושא, אנחנו חשים בדשדוש מנהיגותי. רוב העם הרי איננו רוצה לחזור לגבולות 67', ובאופן כללי מאמין שנגיע לאיזה הסדר בסדר גודל של 'מדינה-מינוס' לפלסטינים. ממילא – הנושא המדיני כבר איננו הנושא החשוב, ולכן תוצאות הבחירות הן פעם אחר פעם אותו הדבר. בנושאים המהותיים רוב העם נמצא בתווך שבין כחול לבן לליכוד, ונוצר משבר מנהיגותי כי שום מנהיג פוליטי בישראל של ימינו איננו בעל בשורה. לאיש בהנהגה אין חידושים בעניין. אם היה מתעורר משבר הוא היה מצמיח דמות חדשה, אבל כרגע כל מה שיש בהיצע הוא סתם פוליטיקה".

כלומר, לדבריך, המשבר הפוליטי נוצר מכיוון שלא קרה אצלנו – ברוך ה' – משבר מהותי שטבעו להצמיח מנהיגים.

"נכון. בסופו של דבר הבינוניות של המנהיגות הפוליטית תוליד בעצמה משבר. היא כבר מתחילה ליצור משבר אמון בציבור. דעתי הצנועה היא שאנחנו הולכים ומצמיחים פה דור חדש של מנהיגות מבוזרת. בניגוד לשאר העולם, במדינת ישראל קיימת נקודת אור גדולה. אנחנו רואים מנהיגים שהיום הם אמנם זוטרים, אבל יש להם פוטנציאל גדול. למשל, יואל זילברמן שהקים את תנועת 'השומר החדש'. חוסר המשילות שמקרין על ביטחון הפנים מגיע בגלל רשלנות הממשלה, אבל מי שמטפל בזה הוא גורם פרטי – השומר החדש. ההתיישבות העיקרית היום בנגב ובגליל איננה ביוזמה ממשלתית, שהפקירה אותנו לבדואים, אלא תנועת 'אור' של רוני פלמר. גם בהיבט הכלכלי, וזה לאו דווקא רע, יזמים פרטיים בתחום ההייטק מצמיחים את הכלכלה של מדינת ישראל. כלומר, צומחת פה מנהיגות והיא אחרת מכל מה שידענו עד כה. אלה אנשים שבאמת חשים שהם משרתי ציבור".

והמנהיגות הזוטרה הזאת תצמיח להבנתך את המנהיגות של המדינה בכלל?

"לדעתי כן, והיא תהיה שונה מזו הנוכחית. אני רואה את הרדידות ברשתות החברתיות ומבין שהמנהיגות הנוכחית בנויה ממנהיגי-ציוץ. רק כשיש אומץ אפשר להזיז דברים. בהתחלה סופגים המון ביקורת, כי העולם מפחד משינויים. אני יושב כעת בשדרות רוטשילד, כמה מטרים מהמקום שבו שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה. שער לעצמך מה היה קורה אילו בן גוריון היה מהסס במשך כמה ימים ומתלבט אם להכריז על המדינה".

אין חזון

בספר כתבת שאין היום בנמצא גם מנהיגות רבנית ראויה.

"זו עובדה לדעתי. בעניין הזה אני חוזר תמיד לילדוּת שלי. אבא שלי למד אצל הרב סולובייצ'יק. הרב סולובייצ'יק בא משושלת בריסק שהייתה אנטי ציונית, אבל הסביר באריכות למה אביו, סבו וכל הדורות שקדמו לו – טעו. הוא פרס השקפה רחבה בעניין חיוניות הציונות וחיוניות המודרנה, ואיך הן משתלבות בחיי התורה, ההלכה והמעשה. הרב פיינשטיין והרב שלמה זלמן אויערבך התמודדו עם הקִדמה הטכנולוגית מבחינה הלכתית. אנשים שוכחים שבתחילת הדרך רבנים אסרו על הפריה מלאכותית. לא היו להם הכתפיים הרחבות כדי להכיל את זה. לצערי אני רואה היום את הרבנים עוסקים בזוטות. כן להכניס את הרב רפי פרץ או לא להכניס אותו. את מי זה מעניין? הילדים שלנו זקוקים ללימוד מעמיק של מקורותינו בעבר ובהווה, הרבה יותר ממה שהם מקבלים כעת. זה חיוני לעם היהודי. אם רב מפחד מה יאמרו עליו רבנים אחרים אם יחליט כך או אחרת, יקשה עליו להצעיד את הציבור קדימה".

מהו בעצם המתכון להצמחת מנהיג?

"אין לזה מתכון, אבל דרוש שילוב של תכונות אופי. בין השאר נדרשת למדנות. ידידי הטוב ארז אשל, ממייסדי השומר החדש והמכינות החילוניות, טוען שלמי שאיננו תלמיד חכם קשה להפוך למנהיג. אנחנו צריכים לדרבן לסקרנות ולשונות. שונות איננה מילה גסה. להפך, זו מילה טובה. צריך להיות אדם שמסתכל על העולם בצורה אחרת, שבעיקר עושה ופחות מדבר. אנשים רוצים ללכת אחרי אדם שעושה למען אחרים ולא למען עצמו".

מה באשר להנהגה הפוליטית הנוכחית של הציונות הדתית? איך אפשר לתקן אותה?

"אינני מכיר בזה. אני כופר בכל ההגדרות הללו, בתתי-המגזרים. כל ההגדרות הצרות הללו רק גורמות לנו נזק ואינני מוכן להשתייך לשום אחת מהן. אנחנו עם ישראל ומה שדרוש לנו הוא מנהיגות של עם ישראל. נכון שקיימים פה שבטים שונים, אבל אלה שבטים שמפרים זה את זה ולא שרבים זה עם זה.

"בכל אופן, מנהיגים עכשוויים צריכים להשיב לשאלה מהו החזון של מדינת ישראל לשבעים השנים הבאות, לאן אנחנו הולכים. אם נדע לאן אנחנו הולכים, נדע לומר מה דרוש לשם כך. זה נכון בכל הרמות הפוליטיות. שמעת ממישהו מהפוליטיקאים הנוכחיים על החזון שלו ופירוט לאן אנחנו מתקדמים? מנהיג צריך להתוות חזון, ולמלא אותו אחר כך במעשים. היום אין חזון".

טענת בספר שאירופה איננה צומחת כי היא איננה מעריכה את התרבות העתיקה שלה.

"נכון. היא איננה צומחת, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה דמוגרפית, והדברים תלויים זה בזה".

מצד שני, המדינות הכי חזקות היום הן באירופה – שוודיה, נורווגיה, גרמניה ואחרות.

"קיים אצלנו חלום להיות כמו גרמניה ושוודיה, אבל אני כופר בחלום הזה. אצלם יש פחות חדשנות ממה שקיים בתל אביב לבדה. וחוץ מזה, אירופה מתאבדת מבחינת הילודה".

כלומר העובדה שאלו מדינות חזקות היא זמנית בלבד? לטווח ארוך ישראל חזקה יותר מהמדינות הללו?

"ברור לגמרי. כי צמיחה כלכלית תלויה בצמיחה דמוגרפית ותלויה גם בתרבות, בעקרונות שמחברים אומה".

אתה כותב שאירופה איננה מעריכה את התרבות שלה. מצד שני הם משמרים יותר מאיתנו את מוסדות המלוכה שלהם, למשל.

"זו טעות בהבנת המציאות. אתה רואה בסמלים הייצוגיים שלהם, המלכים והנסיכים, שימור תרבותי-ערכי, ואילו אני רואה בהם עטיפה למשהו שנרקב כבר מזמן. אירופה תקועה, ובינתיים בישראל מתרחשת חזרה למסורת – וזו התפתחות דרמטית".

למראית עין נראה שלהם יש יותר כבוד למורשת הלאומית לעומת מה שיש לנו.

"אינני בטוח בכך. נכון שיש להם יותר כבוד לטקסים ולטקסיות".

ואצלנו מחשיבים יותר את המהות על חשבון הטקסים?

"בהחלט. שים לב למשל למעמדי 'זיכרון בסלון' לציון יום השואה, הפן האישי המהותי שמחליף את הטקסים הפומביים. אנחנו מחפשים את המהות. קיימת גם תנועה מבעבעת שדורשת להפוך את יום השואה ליום צום. מאין זה בא? כי אצלנו מחפשים מהות. זה גם מה שמקשה על השיח הפנימי כאן. למה יש בעם ישראל ויכוחים רבים כל ככך? כי אלו ויכוחים על מהות. קל להסכים על ייצוגיות, אבל ככלות הכול את מי היא מעניינת? תרבות הוויכוח שלנו מגיעה מהמשנה ומהגמרא. אנחנו משמרים מחלוקות וטורחים להביא גם את הדעות שההלכה לא נקבעה כמותן. זה קורה כי הוויכוח הוא אמיתי ולא צריך לטייח אותו".

כלומר, הוויכוח הוא חלק מהתרבות היהודית.

"לחלוטין".

מה למדת ממשה רבנו על דמותו של מנהיג?

"שני דברים: ראשית, הוא משרת ציבור ברמה הכי גבוהה שקיימת. הוא משרת ציבור ורק אחר כך מנהיג. הוא הרי לא רצה כלל בתפקיד. שנית, בדרך לא הכול הולך חלק. יש טעויות, נפילות ומעידות, אבל אם הייעוד והחזון ברורים – אפשר להגיע לשם. כשהכול מתגלם ב'עכשיו', זה יתרסק. לכן אני שואל שוב ושוב: מהם הייעוד והחזון שלנו? לא שמעתי איש מהפוליטיקאים מתווה ייעוד. מה הם מתכננים לנו לעוד חמישים שנה? אתה יודע מה המטרה של האנשים האלה שבשלטון? אני לא".

יקום לנו מנהיג כזה?

"כן. לא אלמן ישראל. אגב, לא מדובר בהכרח באדם יחיד. אולי דווקא בחבורה של אנשים שמעריכים זה את זה".

 

צילום: יונתל שינדל, פלאש 90

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משהו נולד כאן

  תקציר דרשת שבת הגדול...

המדריך לעורך הסדר הטירון

  הרב יוני לביא בהדרכה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם