הגדה קטנה Featured

 8 hagada
ההגדה שלא יכולתם לקנות השנה
ייתכן מאוד שבשל המגבלות על חופש התנועה לא הצלחתם להצטייד בהגדה חדשה לפסח תש"ף. בשביל זה אנחנו כאן * ביקשנו מרבנים ומכותבים נוספים לכתוב בעבורכם קטע מיוחד לשנה זו שיתאים לקריאה בשולחן הסדר המצומצם * לנוחיותכם, ליד כל קטע או חידות יש זמן הקראה משוער * חג פסח כשר ושמח מעולם קטן!

רועי אהרוני

סיפור: לטבול לפני הצדיק
הרב אייל ורד
זמן הקראה: 6 דקות
קַדֵּשׁ וּרְחַץ

יום חמישי, ד' בשבט. היום ההילולה של בבא סאלי, ואני בשנים האחרונות נוסע לשם בלילה עם עוד שני חברים טובים. באים, קופאים מקור, עומדים בתור, אומרים כמה פרקי תהלים, מדליקים נרות לכבוד הצדיק ואז משליכים אותם בכוונת הלב למדורה הגדולה, מכוונים שהאש הזו של אהבת ה' ויראתו תבער גם בנו יפה יפה. ובעיקר נושמים את הריח של תמימות ופשטות ושל הצדיק יסוד עולם הזה.

אבל לפני הצדיק – טבילה במעיין הקבוע במבואות ירושלים. אני מגיע לשם, והמים זורמים, צלולים וקרים.

הרגעים האלה פעם בשבוע שבהם אני משאיר את כל העומסים הקשיים והמתחים מתחת למים ויוצא חדש, אין כמוהם. והם פלא. רק שבחורף הזה הוא קצת יותר קשוח, כי המים במעיינות ירושלים יודעים להיות קרים.

אם לא חושבים יותר מדי, גם לא קר יותר מדי. אני משליך את השכל הצידה וטובל לכבודו יתברך ולכבוד הביקור הקרוב אצל הצדיק.

המים עוד נוטפים לי על הפנים כשאני שומע רעש מתקרב, קולות דיבור. ואני דווקא אוהב את הרגעים האלה לבד במעיין. אני והמים וה' יתברך. זמן של שקט. ובדרך כלל זה כך. טוב, העיקר כבר מאחוריי, נשאר לי רק לנעול את הנעליים על הרגליים שכבר ורודות מקור.

למעיין מתקרבים שניים. לאחד מהם קוראים אהרון והוא נער, והשני מבוגר יותר בכובע מצחייה של ניו יורק, ג'ינס ונעלי סניקרס כאלה, ואיך לא – טלפון פתוח על מצלמה. רק אופניים חשמליים חסרים כאן.

"בוא, בוא, אהרון, הנה תראה את המעיין, ישתבח שמו", הוא אומר ומסובב את הנייד הנוצץ סיבוב של 180 מעלות.

"שומע, אחי? אל תצלם אותי, בסדר?"

"בטח, בטח, הנה אני רק מצלם את המים, את הזרימה, ישתבח שמו. איזה חורף ה' נתן לנו, איזה יופי. אהרון, תן לאדון פה לסיים. זוכר מה אמרתי לך, שנגיע ולא נהיה כאן לבד? אתה פחדת, אבל אני אמרתי לך, בזכות הצדיק הכול יהיה בסדר.

"אנחנו בדרך לצדיק, לבבא סאלי, כבר עשרים שנה אני שם קבוע. לא מפסיד. אבל חייב לטבול לפני כן. השנה באנו לכאן, כבר מהדרך אמרתי לאהרון שאין לו מה לפחד מהמים, ולא נהיה שם לבד, כי קצת שומם פה לפעמים. אבל זכות הצדיק.

"רגע, רגע, אין טבילה בלי מאחיה. כבודו שותה? אה, צריך לנהוג. לא נורא, זה בקטנה ככה לכבוד הצדיק. אהרון, תענה אמן", והוא מוציא ערק איילים, "זה מההילולה בשנה שעברה", הוא עוצם את העיניים ומברך בכוונה שהכול נהיה בדברו. ואני צועק אמן, וכבר נהיה שמח לי בלב מההתוועדות הקטנה כאן במעיין.

"עכשיו נעשה אשכבה". "אשכבה?!" "כן, אשכבה! למאיר אפללו. הוא היה מהמשפצים הראשונים של המעיין פה. איתו הייתי מגיע לטבול בפעמים הראשונות שנסענו לצדיק, והוא נפטר השנה. אהרון, תעמוד רגע, עושים אשכבה.

"המרחם על כל בריותיו הוא יחוס ויחמול וירחם על נפש רוח ונשמה של מאיר אפללו, ששיפץ את המעיין הזה לכבוד הצדיקים, רוח ה' תניחנו בגן עדן, הוא וכל בני ישראל השוכבים עימו בכלל הרחמים והסליחות, ונאמר אמן".

אני עונה אמן ומנסה להבין מה זה שלפניי. כי את זה שרבי שמעון ובבא סאלי וכל הצדיקים מושכים את כולם אליהם, את זה רואים בחוש בכל שנה. הצדיקים מסתכלים לך ישר לתוך הנשמה, וכשמביטים לתוך הנשמה מה רואים? רק טוב וקדושה ושמחה. אז כולם אוהבים לבוא לשם. זה ברור.

אבל לטבול במעיין קפוא באמצע החורף לפני הנסיעה לצדיק? צא וראה עד היכן פשטה טהרה בישראל.

"חבר'ה, היה ממש שמחה הכי גדולה לפגוש אתכם כאן, ואולי ניפגש בלילה בצדיק. גם אני בדרך לשם".

"מה אמרתי לך, אהרון, שהצדיק יעזור לנו? הנה אתה רואה, גם הוא בדרך לשם עצר כאן. ברוך תהיה. אני חייב לטבול לפני הצדיק, לא נעים להגיע ככה. לא שייך. תגיד, כבודו, חיממת לנו קצת את המים?" הוא שואל וצוחק, הטלפון עדיין ביד על צילום. "לא, המים קפואים. אבל אתם חיממתם לי את הלב".

"יאללה, אהרון, אם נדבר פה כל היום לא נגיע לנתיבות. אתה ראשון. אני עוד אומר כאן כמה פרקי תהלים. קדימה, קדש ורחץ. זריז".

אני משאיר את שני החברים האלה עם עצמם ועולה לעבר הרכב. הפער הזה בין המעיין לבין הרחוב, בין מה שאנחנו רואים בעיניים לבין מה שאנחנו פוגשים בלב, מדהים אותי בכל פעם מחדש.

בשתים עשרה בלילה אני עומד דחוק בין ההמונים שמבקשים להיכנס אל הצדיק. קצת דחיפות, קצת לחץ. פתאום מישהו עובר ובידיו מגש ספינג' חם, "רבותיי, תעשו ברכה לכבוד הצדיק". בבת אחת הלחץ משתחרר וכולם מחייכים, מברכים בקול.

פתאום אני שומע קול מאחוריי: "קדש ורחץ! אהרון, בוא תראה מי פה. איזו קדושה, ישתבח שמו. תכף נכנסים. אין על בבא סאלי. הנה, ניכנס ביחד. אל תיתן לאף אחד לעקוף אותך, הצדיק קורא לנו".

הכול צפוף מסביבי, ובשלב מסוים אהרון והחבר שלו נעלמים לי, ואני נסחף בתוך ההמון, נזכר בסיפור על צדיק אחד שבערב יום כיפור קיבל פדיון נפש עד השקיעה ולא הספיק לטבול, ואז הוא רץ אל תוך תוכי הקהל, הכניס עצמו פנימה ואמר "מקווה ישראל ה'".

אני מתכופף בתוך הקהל ואומר "מקווה ישראל ה'" ולא יודע איזו טבילה הייתה מתוקה יותר ואיזו גדולה מחברתה.

 

פילוסופיית החיים הישראלית
הרב אלי סדן
זמן הקראה: 3 דקות
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכַלוּ אֲבָהָתַנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם.
הָשַׁתָּא הָכָא, לַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

ב'הָא לַחְמָא עַנְיָא' טמונה פילוסופיית החיים הישראלית: אנחנו אופטימיים. מאותו רגע גדול שבו יצאנו ממצרים למדנו שאין דבר כזה אי אפשר; למדנו "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

בתחילת הסדר אנו מרימים את המצה ואומרים: זו המצה שאכלו אבותינו במצרים; כעניים, כעבדים, כמסכנים. כמה עברנו מאז; איפה אנחנו ואיפה המצרים. לכן אמרו היהודים בכל הדורות: גם אם עכשיו אנחנו עוד לא בארץ ישראל, בשנה הבאה נהיה בישראל. גם אם אנחנו עדיין עבדים לכל מיני גויים, בשנה הבאה נהיה בני חורין. אחרי מצרים אנחנו כבר לא יכולים לאבד תקווה. אנחנו תמיד מסתכלים קדימה באופטימיות, באמונה.

אחת הדוגמאות המופלאות לכך היא האיש היקר נתן שרנסקי, שכאשר גזרו עליו 15 שנות מאסר אמר: השופטים הם עבדים ללא שיקול דעת, כי בקרמלין אמרו להם מה לפסוק. אבל אני איש חופשי, ואני אומר כאן את מה שעם ישראל אומר כל השנים: "לַשָּׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם". הוא אומנם נכנס לגולאג האכזרי שברוסיה הקומוניסטית, אבל רוחו הייתה רוח של חירות, ובאמת אחרי תשע שנים הוא הגיע לירושלים.

המהר"ל מספר בספרו 'נצח ישראל' שיהודי אחד שאל אותו איך הוא אמור להרגיש בן חורין בפסח אף שהוא חי באימת הגלות. המהר"ל הסביר לו שאנחנו גם בני חורין וגם בני מלכים.

בני חורין – כי מרגע שיצאנו ממצרים רוחנו חופשית. אי אפשר לשעבד את הרגשות שלנו, את טהרת המידות שלנו, את החירות הרוחנית שלנו. אנחנו יודעים שאפילו במחנות ההשמדה יהודים נשארו בני חורין ברוחם ובנפשם.

אבל יתר על כן, אנחנו בני מלכים. מלך הוא המנהיג, המשפיע, המוביל. מאז יצא ממצרים עם ישראל מוביל את האנושות כולה. אפילו היום מתקשרים מכל העולם לראש ממשלתנו ולאנשי המקצוע שלנו כדי ללמוד מאיתנו איך להתמודד עם המשבר. זו רק הכנה לכך שיבוא יום וכולם יבואו ללמוד מאיתנו איך לעבוד את ה'. קורונה היא רק ניצוץ ראשון שבו מתברר מה זה "לְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם".

השנה אנחנו מתמודדים עם הרבה מגבלות על הבריאות, על הכלכלה, על החירות. אבל אנחנו מלאי אופטימית. אנחנו מאמינים שהשנה הבאה תהיה לנו שנה נפלאה שבה ייפתחו כל האזיקים שהיום קושרים אותנו ונהיה בני חורין לממש את שליחותנו בעולם – לקרוא בשם ה'.

 

 

דווקא השנה אפשר לצרף את הרחוב
ד"ר עינת רמון
זמן הקראה: 2 דקות
כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵכֻל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

בשנה רגילה כיצד ייתכן שמצפים מאיתנו שכל מי שרוצה, כל מי שחולף ברחוב, יצטרף לליל הסדר בביתנו? למעשה זה מה שציפו מאיתנו חכמינו!

ליל הסדר הוא במהותו אירוע משפחתי – משפחות משפחות חלקו את קורבן הפסח. אבל הוא גם אירוע המציין את הולדת עם ישראל, ובו אנו נזכרים שכל עם ישראל בבחינת "בית ישראל" – משפחה אחת גדולה.

דווקא בשנה שבה אנו מנועים מלשבת לשולחן ליל הסדר עם סבים וסבתות, הגברים והנשים שמהם למדנו על יציאת מצרים, יש לנו הזדמנות לקיים את הכתוב ב"כל דכפין ייתי ויפסח" הלכה למעשה. אם נפתח דלתותינו לשכנינו ונשיר את שירת ליל הסדר ונספר ביציאת מצרים, נוכל לחלוק את ליל הסדר עם שכנינו.

בעבר נועד המנהג לפתוח את הדלת בעת "שפוך חמתך" לסכל את עלילות הדם. פתחנו את הדלת כדי שהגויים שבקרבם חיינו יראו כי אנו מסיבים לליל הסדר ולא עושים את השקרים שהפיצו עלינו.

עתה בארץ ישראל, במדינת ישראל, אנו מצויים בדרך לגאולה השלמה. והשנה, שנת ההתמודדות עם המגפה, נפתח את דלתות ביתנו גם בשעת 'מגיד', ושירה תבקע מחדרי המדרגות ומן המרפסות – שירה שחובקת את כל הדורות ומזמרת לעולם את שיר החירות של העם היהודי מתוך השכנות הטובה, מתוך הכמיהה לגאולה של כולנו.

 

סיפור: קושיות כשעומדים על הכיסא
ליאור אנגלמן
זמן הקראה: 6 דקות
מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת.

מתחילת הסדר הוא המתין בקוצר רוח ל'מה נשתנה'. ראוי היה לכבד את שירת 'מה נשתנה' הראשונה שלו בחולצה לבנה חדשה ובמכנסיים חגיגיים, אבל לא הספיקו לקנות השנה, והוא ישיר בבגדי השבת הרגילים. כבר כמה ימים שהוא משנן את ארבע הקושיות בעל פה. מוזיקאי מחונן הוא לא, אבל המנגינה הזאת, החוזרת על עצמה, לא אמורה להיות מכשול. בכל זאת הוא מתוח לקראת השירה.

מחלון הבית הוא כבר שומע 'מה נשתנה' שעולה מבתי השכנים, אבל בבית שלו הכול מתנהל בעצלתיים. אצלו לא יוצאים בחיפזון ממצרים. הקידוש איטי במיוחד. כבר בכוס הראשונה נשפך מעט מן היין והכתים את המפה, גם החולצה שלו כבר לא לגמרי לבנה. בשאריות המים מן ה'ורחץ' ניסה להסיר את הכתם, אבל הוא רק התמרח עוד יותר. טוב שלא הספיקו לקנות. בשנה שעברה היה רעב כל כך ולא הסתפק בפחות מכזית כרפס, הוא תחב אל פיו שני תפוחי אדמה והרגיש בעיניים שנוזפות בו. השנה די לו בביס קטן. עוד מעט יתחיל לשיר, והציפייה מפיגה את הרעב. 'יחץ' בבית שלו אינו שמור רק לליל הסדר. גם בימים אחרים מחביאים מזון. שמא יחסר. שמא ירעבו. שמא יחזרו הגרמנים.

הנה הגיע הרגע. הוא מפחד לזייף אבל יותר מכך הוא מפחד ליפול מן הכיסא. גם לטפס עליו כבר אינו דבר של מה בכך בגילו. תחילה קם מכיסאו. אחר כך הניח רגל ימין על הכיסא. יד שמאל על המשענת. יד ימין על מקל ההליכה שלו, וידה של אהובה רעייתו תומכת בגבו. בניסיון השלישי הצליח לייצב עצמו על הכיסא. הוא חייב להתגבר על הסחרחורת שאחזה בו, אם ייפול מן הכיסא ספק אם תוכל אהובה להושיע אותו. ודאי תביט בו בפנים של 'אמרתי לך'.

היא באמת אמרה לו. כמה פעמים כבר אמרה לו שאף שהוא צעיר ממנה בשלושה חודשים ושירת 'מה נשתנה' מוטלת עליו, מוטב שישיר בישיבה או לכל היותר יעמוד על הרצפה. "תראה לי איפה כתוב בשולחן ערוך לעמוד על הכיסא". היא גם אמרה לו שאם בשל התעלול המיותר הזה ישבור רגל או יד או חלילה את עצם הירך, הוא לא יסלח לעצמו, ואגב, גם היא לא תסלח לו, כמה זמן הם סגורים כך בבית שלהם, לא ראו אף אחד מבני המשפחה כדי שלא יידבקו, ושם, בבית החולים, כל הווירוסים הרי עושים יחד את הסדר, ורק מרור יש שם. שלא תתבלבל. אמרה לו שגם אם יעמוד על הכיסא לא יעזור לו, לגיל שלוש כבר לא יחזור. עדיין יישאר בן שמונים ושבע. אמרה לו ואמרה לו ואמרה לו ואמרה.

בדרך כלל כשהיא אומרת לו הוא שותק ונענה לה, אבל הפעם גם הוא אמר לה. אמר לה שכילד מעולם לא שאל 'מה נשתנה', שהכול השתנה באירופה של ילדותו, ואף לא סדר אחד ערך עם הוריו. אמר לה שמאז עיטרו את שולחן הסדר שלהם ילדים ונכדים היה מקנא בליבו בילדים הללו שגדלו אל עולם של שולחן עורך ודילגו על המרור. הילדים הללו ששיננו שוב ושוב בגן המטופח שלהם את 'מה נשתנה' שרו בכזה ביטחון, והוא תמיד היה רוחש בשפתיו 'מה נשתנה' בלחש איתם. והשנה, המיקרונה הזאת – כך הוא מכנה את המרשעת שהשביתה את הכול – המיקרונה הזאת העניקה לו הזדמנות, אולי אחרונה, להשלים את מה שאי אפשר להשלים.

והנה עכשיו, על הכיסא, ברגליים רועדות, הוא שר בארבעה בתים ובקול גדול "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". ואחרי שבקושי ירד מן הכיסא, ואחרי שנחבט קלות בירידתו והבליע צעקה כדי שאהובה תבליע את ה'אמרתי לך', התפנתה אהובה לענות לו על כל הקושיות. "בוא", אחזה בידו, "בוא אראה לך מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". היא הסיטה את הווילון המשקיף אל הרחוב. "מתי ראית כך את תל אביב?" הוא הנהן לעברה. "ושולחן הסדר שלנו, מתי נראה כך לאחרונה?" שוב הנהן. "הלילה הזה כולו מרור", קבעה. לזה כבר לא הסכים.

הם שבו אל שולחן הסדר. לשו את מילות ההגדה לאט לאט בהברה יידישאית של ילדותם. אין ילדים ונכדים להתחשב בהם, והם, אהובה ואריה, מבינים זה את זה היטב. "הם יבואו", הבטיח לה כשהיו פניה נפולות. "אנחנו צריכים רק לחגוג בשמחה, והם כולם כבר יבואו". "איך יבואו?" שאלה, "איך יבואו?"

אריה לא ענה, רק נכנס בכל מאודו להגדה. "ברוך שומר הבטחתו לישראל". "והיא שעמדה". "ואלו עשר המכות". וכיוון שנסחף נסחפה איתו. את המצה אכלו לתיאבון. שורש החזרת מירר כראוי, ואחר כך כרכו כמו שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים וכמו שכרכו כל היהודים מאז ומתמיד: פסח, מצה ומרור. גלות וגאולה. כאב ותקווה.

אחרי שולחן עורך ואכילת אפיקומן אמר לה: "עכשיו, אהובה שלי, תתכונני". לאט לאט נסרך אחר מקלו לפתוח את הדלת לאליהו. "את אליהו הנביא את רואה?" שאל אותה. "כמו בכל שנה", ענתה. "אם כך, תצליחי לראות את כולם".

אליהו הנביא נכנס ראשון. אחריו נכנסו בסדר מופתי הילדים, הנכדים והנינים. כל אחד התיישב במקומו. רק אלעד, הנין הקטן, נעמד על הכיסא והתכונן לשיר. "אל תגלי לו, אהובה", לחש לה אריה, "רוצה לשיר – שישיר".

 

 

יציאת אור כשדים
מוטי קרפל
זמן הקראה: 2 דקות
"מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ".

שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱ‑לֹהִים אֲחֵרִים, וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן".

בהגדה של פסח אנחנו קוראים את סיפור תחילת הופעתו של עם ישראל באברהם אבינו. בספר גבורות ה' פרק ה המהר"ל מפראג משווה בין יציאתו של אברהם אבינו מאור כשדים לבין יציאת ישראל ממצרים: "באור כשדים נגלה עליו מלך מלכי המלכים והוציא אותו משם כמו שהוציא את ישראל ממצרים".

בשביל אברהם אבינו, כותב המהר"ל, נברא העולם. הוא הפרי הבשל והמתקדם של דמות האדם. כל הבריאה מכוונת ומיועדת להוציא מן הכוח אל הפועל את דמות האדם השלם. אברהם אבינו הוא הפרי שבוקע מן הקליפה שהייתה המצע לגידולו. הוא תכלית הבריאה. וכך בדיוק אמרו חז"ל גם על עם ישראל, שבשבילם נברא העולם, במובן זה שכל האבולוציה, מהדומם לצומח לחי ולמדבר, נועדה להופיע את ישראל, האדם הכללי השלם. הוא הפרי המובחר של ההתפתחות.

"מעשה אבות ירשו הבנים, והיו הבנים דומים לאב", מסביר המהר"ל. אותו תהליך שעבר אברהם כאדם פרטי עובר עם ישראל כאדם כללי. בשני המקרים הפרי מתרקם ומתפתח בתרבות טמאה וירודה, כפי שמסביר המהר"ל. דווקא מתרבות כזו, הפוכה לחלוטין, מנוגדת לגמרי, יכולה לצאת הקדושה, שכן יש קשר הדוק בין ההפכים. "מי ייתן טהור מטמא", מי יכול להוציא עיקר מזולל, "לא אחד?" רק ריבונו של עולם יכול ליצור את הדילוג הזה של יצירת פרי קדוש מתוך מצע טמא ונגוע בכל הקלקולים האפשריים.

הוצאתו של אברהם אבינו מאור כשדים והוצאתו של עם ישראל ממצרים אחד הם. ובשני המקרים הפרי הבשל אמור להישתל בארץ ישראל, ששם ורק שם הוא יכול לתת את מיטב פירותיו.

 

דיקן הפקולטה המצרי
רועי אהרוני
זמן הקראה: 2 דקות

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם.

בְּמִגְדַּל שֵׁן חַמִּים וְנָעִים

בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת נֹא אָמוֹן

יָשַׁב דִּיקָן הַפָקוּלְטָה לְמַדָּעִים

כְּמֶלֶךְ הַשָּׁבוּי בְּאַרְמוֹן.

הוּא הָיָה כּוֹתֵב לַהֲגֵי פַּרְשָׁנוּת

לְבִטְאוֹן הַפָקוּלְטָה וְלִמְדוֹרֵי הָעִתּוֹנוּת,

וְהַקּוֹרְאִים הַמְּסֻנְוָרִים מִמִּלִּים גְּבוֹהוֹת

כִּנּוּהוּ בְּהַעֲרָצָה עִוֶּרֶת: הוֹגֵה דֵּעוֹת.

אֵין פֶּלֶא שֶׁכְּשֶׁעָמַד בֶּן בִּתְיָה בָּאַרְמוֹן

וּמַטֵּהוּ אָכַל אֶת תַּנִּינֵי הַחַרְטֻמִּים

נִצָּב הַדִיקָן עִם כָּל הֶהָמוֹן

וְלִגְלֵג: זֶה סְתָם טְרִיק שֶׁל קוֹסְמִים.

כְּשֶׁהַיְּאוֹר הָפַךְ עוֹרוֹ לְצֶבַע אַרְגְּמָנִי

וְכָל אֶחָיו פָּנוּ אֶל אוֹבוֹת וְיִדְּעוֹנִים,

הוּא יָשַׁב בְּמִשְׂרָדוֹ וְקִלְקֵל פַּפִּירוּס

בִּגְנוּת הַמְּזַהֲמִים אֶת מֵימֵי הַנִילוּס.

כְּשֶׁצְּפַרְדְּעִים מִלְּאוּ רְחוֹבוֹת הַקֶּרֶת,

עַל אַף הַקִּרְקוּרִים הָעַזִּים בְּחַדְרוֹ,

הוּא קָבַע כִּי זוֹ תּוֹפָעָה זוֹאוֹלוֹגִית מֻכֶּרֶת

וְתֵאֵר אֶת נְדִידָתָן מֵאֲרָצוֹת זָרוֹת.

כָּךְ הִסְבִּיר כִּנִּים דּוֹחוֹת שֶׁאָכְלוּ שַׂעֲרוֹתָיו,

כָּךְ הִסְבִּיר מַדּוּעַ רָמַס הֶעָרוֹב אֶת חַצְרוֹתָיו,

וְלַתַּלְמִידִים שֶׁיָּשְׁבוּ בְּפָנִים חֲמוּרוֹת סֵבֶר

הִסְבִּיר בְּחִיּוּךְ רָחָב עַל מַחֲלַת הַדֶבֶר.

לַסִילַבּוּס בִּרְפוּאָה הוּא הוֹסִיף אֶת הַשְּׁחִין,

אַף בָּחַן אֶת תַּלְמִידָיו עַל הַטַּבְלָאוֹת שֶׁהֵכִין,

וּבַשִּׁעוּרִים בַּמַעְבָּדָה הַדִיקָן הִתְעַקֵּשׁ

לְהַנְדֵּס מוּלָם בָּרָד מִמַּיִם וּמֵאֵשׁ.

וּכְשֶׁהָאַרְבֶּה הֶחֱרִיב אֶת שְׂדוֹת הַתְּבוּאָה

הוּא פִּרְסֵם בָּעִתּוֹן הַמִּצְרִי מַאֲמַר דֵּעָה,

הֶרְאָה שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ עַל הַנּוֹשֵׂא בִּכְתָבִים מַדָּעִיִּים

וְקָבַע כִּי עַל מֶמְשֶׁלֶת מִצְרַיִם לְהַסְדִּיר פִּצּוּיִים.

בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה הוּא יָשַׁב בַּסֵּתֶר

שָׁלַח אֶת תַּלְמִידָיו לְחֻפְשַׁת סֵמֶסְטֵר

שִׁרְטֵט מַפּוֹת כּוֹכָבִים וְהוֹדִיעַ בְּרֹגַע

כִּי יֵשׁ מִפְגָּשׁ אַקְרָאִי בֵּין שַׁבְּתַאי לְנֹגַהּ.

וּכְשֶׁיָּרַד הַלַּיְלָה הָאָיֹם עַל הַכְּרַךְ

וְכָל הַפֶּלֶךְ מִצַּחֲנַת מֵתִים צָרַח

הוּא עָטַף בְּתַכְרִיכִים אֶת יַלְדּוֹ הָרַךְ

וְהִכְרִיז: "הַטֶּבַע נָתַן, הַטֶּבַע לָקַח".

כְּשֶׁזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל חֳרָבוֹת מִצְרַיִם

וּמַרְכְּבוֹת הַסּוּסִים יָצְאוּ בִּתְרוּעָה רָמָה

לְהָשִׁיב אֶת עַם הָעֲבָדִים בִּנְחֻשְׁתַּיִם –

אוּנִיבֶרְסִיטַת נֹא אָמוֹן נוֹתְרָה שׁוֹמֵמָה.

רַק דִּיקָן אֶחָד הִסְתּוֹבֵב בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת

כְּמוֹ בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת, כְּמוֹ תַּקְלִיט שֶׁנִּשְׂרַט,

הִזָּה בְּרֹגַע נוֹזְלִים סְמִיכִים לְמַבְחֵנוֹת

וְהֶחֱלִיט: הִגִּיעַ הַזְּמַן לִכְתֹּב דּוֹקְטוֹרָט.

וּכְשֶׁנִּבְקַע יַם סוּף וְעָבְרוּ בֵּין מְצָרָיו

לָחַשׁ עִבְרִי תַּם עַל אֹזֶן אֵשֶׁת נְעוּרָיו:

"אָח, לוּ רַק הָיָה פֹּה אוֹתוֹ מִין,

אָז וַדַּאי, אָז וַדַּאי הָיָה מַאֲמִין!"

בְּמִגְדַּל שֵׁן חַמִּים וְנָעִים

בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת נֹא אָמוֹן

יוֹשֵׁב דִּיקָן הַפָקוּלְטָה לְמַדָּעִים

מְהַרְהֵר בְּנּוֹשֵׂא לְדּוֹקְטוֹרָט רָאוּי לִשְׁמוֹ,

כָּךְ יוֹשֵׁב הוּא עַד הַיּוֹם וְדֶרֶךְ קֶבַע

מִתְפַּלֵּל בְּכָל בֹּקֶר לְעוֹד תּוֹפַעַת טֶבַע.

 

הופעת שכינה תש"ף
הרב דוד סתיו
זמן הקראה: 3 דקות
וּבְמֹרָא גָּדֹל – זֶה גִלּוּי שְׁכִינָה.

"אבא, אני רוצה לשאול אותך ארבע קושיות", כך חונכנו, הילדים, לשאול את ארבע הקושיות בבית שבו גדלתי. בכל שנה היינו אומרים את המילים המקדימות האלה, ורק אז שרים מה נשתנה. בזה אחר זה, בלי הבדל בין קטן לגדול. אבא, אני רוצה לשאול אותך ארבע קושיות. ואחרי ששאלנו את השאלות היה אבי ז"ל אומר: "הבה נחזור על הקושיות ששאלו הילדים", והיה אומר את מה נשתנה בעצמו.

זה לא תמיד היה פשוט כל כך. לא כשאתה נער בן 18 או אפילו גבר נשוי שצריך לכופף עצמו בהכנעה ולומר את המילים הנכנעות: "אבא, אני רוצה לשאול אותך ארבע קושיות". אני מתקשה לראות את ילדיי מדברים כך היום; למעשה אני מתקשה לראות את עצמי אפילו מציע להם. משהו בסגנון השיח בין הורים לילדים החליף צורה באופן שדיאלוג כזה כמעט בלתי אפשרי, ואת המנהג הזה החלפנו בעידוד הילדים והנכדים לשאול שאלות באמצעים אחרים: קליות, אגוזים וגם כמה שוקולדים ופרסים עדכניים קצת יותר.

ודווקא השנה אני מתגעגע למלים הללו, "אבא, אני רוצה לשאול אותך". לפתע המנהג מקבל משמעות נוספת. אנחנו כולנו רוצים לשאול. מחפשים את אבא, המבוגר האחראי, שאולי יקבל אחריות ויסביר לנו לאן אנו הולכים. מה נשתנו הלילה הזה והשנה הזו מכל השנים. מה המשמעות של המתרחש כאן.

כולנו ניצבים בפני תופעות משונות ומיוחדות שלא חווינו מעולם בדורנו. עולם משותק ומפוחד שכמותו אפילו הורינו אינם זוכרים מאז מלחמת העולם השנייה. מילות ההגדה, "ובמורא גדול – זה גילוי שכינה" תופסות אותי ומסרבות להרפות. רבותינו פירשו את המילים "מורא גדול" בכפל משמעות, מראה גדול ופחד גדול. כשהעולם נכנס לפחד גדול זה כנראה סוג של הופעת שכינה.

האם נצליח, מבין החששות והתקוות האופפים אותנו, גם לקלוט ולהבין את השפה שבה הקב"ה פונה אלינו? אני מנסה לחשוב מה הרגישו אבותינו במצרים כשראו את המכות הנוראיות הניחתות על העולם שסביבם. האם הבינו שכל זה נעשה בעבורם, או ראו בכך רק עוד תופעת טבע חסרת משמעות? כל כך הרבה קושיות יש לי לשאול, שאלות הבנה פשוטות, לא כדי לתבוע או להתריס: "אבינו שבשמיים, לאן אתה לוקח אותנו בגילוי השכינה הזה ובמורא הגדול שבו אתה נגלה לנו?" אבא, אני באמת רוצה לשאול אותך ארבע קושיות.

 

החוש השישי של היהודים
הרבנית רחלי פרנקל
זמן הקראה: 3 דקות
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם.

"ליהודים יש שישה חושים: מישוש, טעם, ראייה, ריח, שמיעה [...] זיכרון. בעוד שהגויים חווים ומעבדים את העולם באמצעות החושים המסורתיים, ומשתמשים בזיכרון רק כאמצעי נחות להסביר אירועים, עבור היהודים, הזיכרון הוא לא פחות בסיסי מדקירת מחט, או נצנוצה הכסוף, או טעם הדם הניקז מן האצבע. היהודי נדקר על-ידי סיכה ונזכר בסיכות אחרות – כשאמו ניסתה לתקן את שרוול החולצה כשזרועו עוד היתה בפנים, כשאצבעותיו של סבו נרדמו מרוב שליטפו את מצחו הלח של הסבא רבא שלו, כשאברהם אבינו בחן את חוד הסכין כדי להיות בטוח שיצחק לא יחוש כאב – דקירת הסיכה מחזירה אותו אחורה אל דקירות סיכה קודמות ורק כך היהודי יכול להבין את הכאב. כשיהודי נתקל בסיכה, הוא שואל: איך זה זוכר לך?" (יונתן ספרן פויר, הכול מואר).

"ליהודים אין היסטוריה, יש זיכרון" (אברהם אינפלד).

יציאת מצרים היא ודאי אירוע היסטורי, אבל אנחנו לא מספרים אותה רק כתיעוד, כמסמך מאובק המונח על מדף המחקרים. בעבורנו היא זיכרון אישי, חי, מוחשי. יש לו טעם ויש לו ריח. היא חלק מהזהות הדינמית שלנו. ממי שאנחנו. כמונו גם היא משתנה בכל שנה. בכל שנה ובכל יום יש לנו זווית אחרת של יציאת מצרים. אנחנו מגדירים את עצמנו איתה, נגדה, מתוכה ובהשראתה.

השנה אנחנו מגיעים לליל הסדר עם אוצר חוויות ותובנות שונה לגמרי מהשנה שעברה. טעימות חיות של "לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ", "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". אולי טעם של חרדה. מנגד, הערכה מחודשת לריבונות, לחירות, למשפחה.

"מה שכתב האור החיים הקדוש על הפסוק 'א‑ל מוציאם ממצרים' שלא אמר א‑ל הוציאם ממצרים לשון עבר, אלא בלשון הוה, וכתב שבכל ליל פסח מתחדשת בעם ישראל בחינת יציאת מצרים. כי לא יציאה ראשונה לבד אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר. והיינו שיציאת מצרים אינה ענין חד פעמי, אלא ענין נצחי ההוה תמיד בכל שנה ושנה [...]וכאמור שאין בתורה ענין זכרונות בעלמא, אלא מפני שיציאת מצרים ישנה באמת בכל יום. בחינות שונות של יציאת מצרים המתעוררות בהוה. והכל נכלל במאמר הכתוב 'א‑ל מוציאם ממצרים' המלמד שיציאת מצרים היא ענין נצחי ההוה בכל הזמנים" (אור החיים הקדוש, מצוטט בנתיבות שלום).

 

בג'ונגל בדרך לירושלים
מרה מרו סנבטו, אשת חינוך וחברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו 
זמן הקראה: 5 דקות
לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבַד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם.

בכל פעם שאני חושבת ומספרת על היציאה שלנו מאתיופיה דרך סודן אני מרגישה בחלום שעדיין לא התעוררתי ממנו.

זה היה ערב מאוד שונה ומיוחד, ערב שהשמחה והעצב התערבו בו יחד. לא ידעתי אם לשמוח יותר, שסוף סוף הולכים לירושלים, ולהגשים חלום של אלפי שנים, או להיות עצובה כי אני עוזבת את כפר הולדתי, מקום מבטחי, ולצאת ללא נודע בעקבות האגדה.

בן לילה היו סיפורי האגדות על ירושלים מוחשיים וממשיים. יצאנו בלילה מהכפר שלי קבוצה גדולה מאוד של אנשים, נשים, זקנים וטף. כל משפחה התפקדה עם מיטלטליה, לכל אחד היו סוס או חמור והיו גם כאלה בלי. כל אחד יכול לקחת קמח, מחבת, ג'ריקן מים ומעט אוכל מוכן לימים הראשונים. כך יצאנו לדרך בהרבה אמונה, בלי שידענו כמה זמן יארך המסע, מתי ואיך נגיע לירושלים. 

הלילה הראשון היה הארוך והקשה ביותר, כי היינו צריכים לצאת מהכפר בלי שהשכנים הגויים ידעו וכמובן להתרגל להליכה בג'ונגל. כל כך הרבה אנשים זקנים, תינוקות, נשים בהיריון. חוץ מהרעש של תנועת ההליכה של האנשים ושל הסוסים היה שקט, כאילו הלם מוחלט. אפילו תינוקות לא בכו. זה היה מדהים. אחרי הליכה רבה, ממש כשהתרחקנו מהכפר, גילינו שאחותי חזרה הביתה כדי להיפרד מהכלב שלנו, ואבא שלי ואחד הבחורים חזרו לכפר והביאו אותה.

אחרי כמה שעות הליכה בעומק הג'ונגל, לקראת זריחת השמש, עצרנו לחנייה ראשונה בסמוך לשפת נהר, עמוק עמוק בתוך הג'ונגל. כבר בעצירה הראשונה גילינו כי אבדו כמה חמורים והציוד שהעמסנו עליהם. אחד החמורים היה של דוד שלי. זה היה מחזה מוזר ומפחיד. לאן הולכים לחפש? ואם נלך לחפש בסביבה, זה עלול לחשוף אותנו לחבורות שודדים. 

כל משפחה תפסה לה פינה ליד הנהר, התארגנה למנוחה, אבל כמעט אף אחד לא נח. אולי המבוגרים נמנמו קצת. הגברים קוששו עצים, הנשים התחילו להכין אוכל, והילדים נכנסו לנהר ושחו להנאתם. אנחנו משפחה בת שבע נפשות, אני הבכורה, והייתי צריכה לשמש דוגמה ולעזור להורים שלי להתארגן, במיוחד עם האחים הקטנים שלי. אני ושתי אחיותיי הבוגרות היינו אחראיות לנושא המים: סחבנו ג'ריקנים של מים במהלך המסע.

כבר ביום הראשון של המסע שאלה אחותי הקטנה אם כבר הגענו לירושלים. האמת היא שכילדים חשבנו שאחרי הליכה של כמה שעות נגיע לירושלים. זה היה מחזה מדהים. הרי יצאנו למסע כיסופים וכמיהה לציון, אולם אנחנו נמצאים בתוך ג'ונגל, על כל המשתמע מזה.

אחרי שעצרנו למנוחת יום, לקראת רדת החשכה, הורו המדריכים להתחיל להתארגן להליכת לילה נוספת. במהלך חודש הלכנו בלילה ונחנו ביום כדי שלא נפגוש מקומיים הגרים בג'ונגל ושחלילה לא יסגירו אותנו לשלטונות. 

במהלך המסע שמנו את מבטחנו בה' שהוא יסדר הכול ויוליכנו ביד רמה ובזרוע נטויה.

לאור הירח הלכנו ברגל: חלק מהמדריכים שמרו מאחור ואחרים צעדו ראשונים, הובילו את הקבוצה, והצעירים שלנו מסייעים, וגם באמצע בין האנשים פוזרו מדריכים כדי שאיש לא ילך לאיבוד.

אחרי חודש ימים של מסע מפרך ומייסר הגענו תשושים לגבול סודן. מרגע זה היינו צריכים להסתדר בלי המדריכים, שחזרו לכפרם, ונשארנו אנחנו עם האמונה בא‑לוהים באי-ודאות. עתה הרגשנו את השינוי שחל בנו: מאנשים בעלי מעמד הפכנו לפליטים בארץ לא לנו.

בגבול תשאלו אותנו חיילי צבא סודן, ומיותר לציין שלא הייתה תקשורת בינינו. הם העמיסו אותנו על משאיות תובלה והעבירו אותנו למחנה שהוקם לקליטת הפליטים, קהילת ביתא ישראל.

במחנה חילקו את המשפחות לאוהלים ונתנו מזון. לימים שילמנו בנפש אדם, שכן האוכל והאקלים לא תאמו לאורח חיינו הקודם. החיים בסודן היו קשים, אני לא יודעת לתאר זאת במילים.

ככל שגבר הקושי התחזקו האמונה והציפייה להגיע לארץ הקודש, וביום האחרון של מבצע משה שבנו לציון. אלפים נספו בדרך; לא כולם זכו להגשים את החלום. אבל כל מי שהגיע לציון יש לו נס יציאת מצרים משלו.

 

ליל הסדר של הרצל
עמיחי שיקלי
זמן הקראה: 3 דקות
וְנוֹדֶה לְּךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ.

כולנו חונכנו לחשוב שחוזה המדינה היה יהודי מתבולל שהיהדות עניינה אותו כקליפת השום, אולם כל מי שיבחר לצלול אל הפרטים ואפילו יסתפק בצלילת שנורקל יגלה שההפך הוא הנכון. נתחיל באופן שבו הרצל מגדיר את הציונות בקונגרס הראשון: "הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו אל ארץ היהודים".

רבות הן הדוגמאות לזיקתו העמוקה ההולכת וגוברת אל היהדות, אולם כאן נסתפק רק באנקדוטה אחת על הרצל הקשורה בסיפור יציאת מצרים. אלכס ביין מתאר בספרו 'תיאודור הרצל: ביוגראפיה' את ימי לימודיו של הרצל בן השש ב"בית הספר הישראלי התיכוני הנורמלי" בבודפשט: "הזיכרון הקדום ביותר שנשאר לי מאותו בית ספר",כותב הרצל [...] הוא עניין המכות שקיבלתי משום שלא ידעתי את הפרטים של דבר יציאת ישראל ממצרים" [...] לימים יספר הרצל [...] "הסיפור על יציאת מצרים, כפי ששמע אותו בבית הספר וכפי שקרא עליו בספרים, עשה עליו רושם עז. והיה הדבר לפלא בעיניו על שהמורה מספר את הסיפור הזה על דבר שחרור עם ישראל מבית עבדים, מן העוני והרדיפות במילים יבשות כל כך. והוא ישב והסתכל בפני המורה:פניו היו שקטים וקרים, כאילו היה מספר איזה מעשה ממעשי יום יום".

36 שנים אחר כך תיקן הרצל את המעוות ברומן שלו 'אלטנוילנד', ובו הקדיש פרק שלם לחג הפסח, שמתוכו מובא התיאור המופלא של מהלך הסדר הנערך בטבריה ותגובת גיבור הרומן פרידריך, המגלם את דמותו של הרצל:

"[...]הטקס העתיק והיפה של ליל הסדר החל. הכוס הראשונה נמזגה וליטבק האב קידש על היין ואמר: 'ותתן לנו ה' א‑להינו, באהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, זמן חרותנו, מקרא קודש, זכר ליציאת מצרים' [...] וכך נמשכה לה החגיגה, שחלקה תפילה וחלקה מסיבה משפחתית. הסדר עורר את רגשותיו העזים ביותר של כל מי שמסוגל לחוש יראת כבוד כלפי הנשגב. החג הזה, היהודי ביותר מכל החגים [...] נחגג לפני מאות שנים בדיוק כמו בימינו. העולם השתנה, עמים נכחדו, אחרים הופיעו במקומם [...] ורק העם הזה נותר כפי שהיה, דבק במנהגיו, נאמן לעצמו, נוצר את זכר סבלותיהם של אבותיו. הוא ממשיך להתפלל לא-לוהיו, א-לוהי הנצח, במילים בנות אלפי שנים. זהו עם העבדות והחרות – ישראל! [...] הוא הרגיש כאילו מצא את עצמו מחדש ונחנק מרוב התרגשות. במאמצים גדולים עצר עצמו מלפרוץ בבכי קולני. כמעט שלושים שנה עברו מאז שהוא עצמו, כילד, שאל את ה'מה נשתנה'".

חידות לפסח
דעה (גלעדי) אביחיל
ילדים
זמן פעילות: 5 דקות

אם מוסיפים אות למילה אחת שקשורה לפסח, מקבלים מילה אחרת שקשורה לפסח. מִצאו בכל סעיף את צמד המילים

דוגמה:

החרטומים לא הצליחו להוציא _ _ _ _

--> בני ישראל שאלו כלים יקרים מה[ _ ] _ _ _ _

כִּנים + ש = שכנים

  1. בהמות מצרים שהיו בשדה מתו ב_ _ _
    התורה ניתנה ליוצאי מצרים ב [ _ ] _ _ _
  2. בליל הסדר יש ארבע _ _ _ _ _
    בחלק מהסדר המצות צריכות להיות [ _ ] _ _ _ _ _
  3. הפעולה הראשונה בליל הסדר היא _ _ _
    "פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית ה[ _ ] _ _ _ הָיָה קַיָּם"
  4. פסח הוא _ _
    מכת ארבה הייתה מורכבת מחרק ששמו _ _ [ _ ]
  5. במהלך ליל הסדר עושים במצה האמצעית _ _ _
    "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא _ _ [ _ ] _ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"
  6. לקראת סוף הסדר מגיע זמן _ _ _
    "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ _ [ _ ] _ _"
  7. בסיפורי בראשית מסופר עומק שקשה להגיע למצולותיו
  8. אתה מתאמץ ולא מרפה – סחתין על ההתמדה שלך
  9. בלב המעבידים אחז רוע קיצוני ללא קורטוב רחמים
  10. מונופול עשוי להימשך ימים; טאקי נמשך מקסימום שעות
  11. אתה יודע רוב מוחלט של פתרונות החידון, לוּ תעלה בגורל!
  12. אהוד בן גרא חצה את מבוא אולם המלכות ותקף
  13. היא המתינה כדי לתקוף פתאום, לפני החושך (4)
  14. יש פה? מכניסים לבטן סלרי (4)
  15. הפרטי מ'הדודאים' והמשפחתי מ'הפרברים' נכשלו ויצאו לחופשי (3, 5)
  16. 8,000 מגה שווים קורבן (5)
  17. אח של אשר בהה, זה מה שאומרים (4)
  18. נאכל בליל שבת (4)

נוער

זמן פעילות: 5 דקות

קראו בקול את המשפטים האלה ואתרו את מושגי פסח המסתתרים בין המילים בשמיעה (ולא בקריאה)

דוגמה:

בשורות כאלה לא שומעים לבד – התקשרו יחד למפעל הפיס! = שרויה

מבוגרים

זמן פעילות: 10 דקות

פצחו את חידות ההיגיון וגלו את המושגים הפסחיים

בסוגריים – מספר האותיות בפתרון. החידות מופיעות בסדר קושי עולה. טיפ: נסו למצוא את כל האופנים (משמעויות שונות וניקודים שונים) שאפשר לקרוא בהם את המילים! כמו כן נסו לפסק את המשפטים גם במקומות בלתי צפויים.

דוגמות:

בשר או מחמצת? (4)

= שאור [בשר או – באותיות שר מכניסים או = שאור; מחמצת = שאור]

שים היתר בתפילה (4, 3)

= שירת הים [שים היתר – אותיות שירת הים; (קטע) בתפילה = שירת הים]

דעה (גלעדי) אביחיל | 054-6580146 | This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

חידות לאירועים בהתאמה אישית

וגם: המשך החידות מחכה לכם בפייסבוק | הצטרפו חינם לקבוצת הוואטסאפ השקטה חידונה קורונה – כתב חידה משפחתי יומי נושא פּרָסים! יושבים בכיף עם חומשים לבני 7 עד 50 ????

פתרונות

חידות פסח – ילדים:

  1. דבר --> מִדבּר
  2. כוסות --> מכוסות
  3. קדש --> מִקדש
  4. חג --> חגב
  5. יחץ --> יחרץ
  6. ברך --> בדרך
  7. פרעה
  8. פסח
  9. זרוע
  10. כינים
  11. ערוב
  12. רחצה
  13. ארבה
  14. כרפס
  15. בני חורין
  16. חגיגה
  17. הגדה
  18. חזרת

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבועות – חג השלום

  מאמר מאת הרב אליעזר...

לא מחנה הימין עומד למשפט

  עו"ד נדב העצני על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם