בחירה חופשית, בלי המרה Featured

 8 hamara
 
"לא צריך לדבר על 'טיפולי המרה', דברו על בחירה חופשית"
"אפשר להילחם ולנצח. יש בי צד שרוצה לצעוק את זה בכל מקום אפשרי כי העולם שלנו היום, גם הרבני, קנה את נקודת המבט הלהט"בית" * סיפורו של רונן (שם בדוי) ומסעו הקשה והכואב לקבל לגיטימיות לבחירתו לרצות להשתנות * סדרת ראיונות שנייה (את הראשונה פרסמנו לפני שלוש שנים ונמצאת באתר) עם מתמודדים עם נטיות תוך-מגדריות שהצליחו לחולל בתוכם שינוי

ארנון סגל

בניגוד לטענות האוטומטיות שעולות בעקבות כל סיפור כזה בבמות הצעקניות, אלה שאינן מניחות לשום עמדה שאיננה תואמת את זו שלהן להישמע, הדמות שמאחורי הסיפור הבא היא אדם שאני מכיר שנים ארוכות. לרונן בשמו הבדוי כאן, בשנות הארבעים לחייו, יש מסר חשוב לומר, שלדעתו לא ניתן לו מקום אפילו בלב העולם הדתי. "אל תקראו לזה 'טיפולי המרה'", הוא מבקש כמי שהיה עמוק בתוך הסבך הלהט"בי וגם היום לא לגמרי משוחרר ממנו. "זה פשוט ללמוד להאמין באפשרות הבחירה החופשית".

"באתי מעולם ההוראה", הוא פותח. "בן הציונות הדתית, בוגר ישיבת הסדר. מיינסטרים, קלאסי. מה שמכונה מת"ם, משיכה תוך-מגדרית, מלווה אותי מגיל צעיר. המודעות הראשונה שלי לזה הייתה בגיל חטיבת הביניים. לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות במהלך שנות התיכון כי הייתה לי חברה שהיום היא אשתי, אהבתי אותה מאוד ורציתי להיות איתה. מלבד זאת, גדלתי בעידן שהיה כידוע פחות פתוח ולא חשתי שיש לי למי לפנות. זה היה נושא שנחשב אז לחלוטין לא לגיטימי בציבור, לא כמו היום כשכל ידיעה שנייה באינטרנט או בעיתון עוסקת בלהט"ב. הנחתי שמכיוון שיש לי רצון אמיתי להיות עם הבחורה הזאת, הסיפור הזה יסתדר מאליו. לא דיברתי על כך עם אף אחד. הלכתי לישיבה והתגייסתי לצבא והתחתנתי בגיל צעיר והאינטימיות הייתה נורמטיבית לגמרי. מבחינת ההתנהלות שלי כבעל וכבן זוג הכול היה תקין לחלוטין. אפילו מצוין. לא היה איזה סימן חיצוני לא ביני לבין אשתי ולא כלפי העולם שיש בעיה כלשהי.

"אחר כך האינטרנט נכנס לחיי. התחלתי להסתקרן ולשוטט ולחפש, ואט אט זה תפס נפח הולך וגדל בחיים שלי. ככל שעברתי גבולות במה שנחשפתי אליו ובמה שהייתי מוכן לעשות מבחינת מימוש הנטייה שלי ששבה וצצה באמצעות האינטרנט, העסק נעשה מורכב יותר. במהלך השנים בניתי מערכת חיים כפולה. מצד אחד של המתרס הייתי הבעל, האבא, איש הערכים, מחנך, עוסק בלימוד תורה, ומן העבר השני, מאחורי החומה שבניתי, חיפשתי לעצמי ריגושים. ואחרי זמן, החיפושים ברשת הובילו למפגשים של ממש. הפעילות הזאת הלכה וגברה לאורך השנים. המון פעמים שאלו אותי ברשת: אתה להט"ב או 'דוּ'? בתחילה נמנעתי מלהתעסק בשאלה הזאת, אבל בשלב מסוים היה לי קשה להבין את עצמי בלי ההגדרה. בגיל 25 התחלתי לקרוא לעצמי 'הומו' בזיהוי האינטרנטי שלי.

"הדבר הזה נמשך ולאורך השנים יצר קרע פנימי גדול מאוד בתוכי, כי מצד אחד לא הפסקתי לאהוב את אשתי וגם לא להאמין בערכים שלפיהם חייתי את חיי היומיום שלי, ומן הצד השני הייתי ההפך מכל זה. אשתי, אגב, לא ידעה דבר מכל ההיבט האחר של החיים שלי. כשהחיפוש שלי אחר סיפוק היצרים והתאוות התקדם רציתי משהו מעבר לכך: רגשי, רומנטי, עם גבר. כל זה לא לקח ממני את הצד הגלוי בחיי. לא הפסקתי להאמין בה' ובתורה, לא הפסקתי לקיים מצוות ולא הפסקתי לאהוב את אשתי ואת הילדים".

אף על פי שמבחינת התורה מדובר במעשה אסור.

"חוטא הוא חוטא. החוטא ימצא דרכים לטהר את השרץ. להומואים דתיים יש כל מיני דרכים לתרץ לעצמם את מעשיהם. מדובר באנשים ערכיים בעלי רצון אמיתי לעבוד את ה', אבל להתגבר על המשיכה הזאת קשה כמו לטפס על האוורסט. קשה למצוא מילים מתאימות כדי לתאר את הקושי לעמוד בפני זה. אני חושב על אדם מסוים שעובר כרגע מסע להתגברות על הנטייה שלו ונלחם בכל כוחותיו להישאר נאמן לערכים שלו, לתורה ולמצוות. זה קשה, פשוט קשה. לכן הרבה הומואים דתיים בוחרים מראש לא להילחם, ולמצוא מצב חיים שאולי נראה לאדם דתי המביט מהצד עקום או סוג של כלאיים.

"תשמע מהם אמירות כדוגמת 'אני לא יכול לדכא את זה בתוכי'. 'זה לא בריא'. 'יש בניסיון להתגבר על הנטייה כל מיני הדחקות פסיכולוגיות, אז אני לא אעשה את זה ולא אקים משפחה ואוותר על החלום ואממש את הרצון שלי להיות עם גבר, אבל יש לי קווים אדומים במה שאעשה כדי לא לעבור על מצוות דאורייתא'. כשמשהו בוער באדם הוא לא כל כך זוכר בלהט הרגע את ציוויי התורה. אני יכול להביט על כך בשיפוטיות כאדם דתי, אך כמי שיודע מה פירוש להילחם על זה יש בי צד שמבין מאוד את הבחירה הזאת".

רק אחרי ארבע שנים וחצי של טיפול, משהו השתנה לפתע. המאבקים עוד הוסיפו להתנהל אבל אחרי העבודה הסיזיפית שכל הזמן הטלתי בה ספק – לפתע הגיעה הקלה כללית שהחליפה את המתח והעצבנות. עד אותו הזמן מה ששלט בחיי הוא המשיכה שלי. מאז התמורה הגדולה, ההתמודדות עדין קיימת אבל היא לא מתווה את חיי היום-יום שלי

 

חיים כפולים

"עבר עליי כמעט עשור של חיים כפולים", הוא ממשיך את סיפורו. "החיים התפתחו והשתנו, מקומות עבודה התחלפו וילדים נולדו, וכל העסק נעשה הרבה יותר מאתגר ומתיש. זה הביא אותי למקום נפשי של ממש שאול תחתיות. לא תפקדתי כמו שצריך והלך ונוצר מתח מוחשי ביני לבין רעייתי. גמרתי אומר לגלות לה את הסוד הגדול. לא ידעתי איך לעשות זאת, והתייעצתי על כך עם חבר. הוא היה האדם הראשון שבפניו נחשפתי וסיפרתי את הסיפור שלי.

"סמכתי עליו שיתמוך בי ולא יבקר אותי – וצדקתי. אשתי ידעה ממני שמשהו לא בסדר אצלי, זה היה ברור ממצבי הרוח שלי ומהתגובות שלי לעניינים מסוימים. הייתי די דיכאוני. היא ידעה שאותו אני משתף, שזה הערוץ שלי לקבל תמיכה במצב שלי. היה לי ברור כשמש שברגע שאגלה לה את האמת, החיים שלי ישתנו ללא היכר: המקום שלי בקהילה, המעמד שלי מבחינה מקצועית, הכול. היה לי ברור שפירוש הדבר לצאת מהארון וסביר להניח שהיא – אשתי – תזרוק אותי מכל המדרגות.

"באותה תקופה התחלתי לראשונה בחיי בטיפול פסיכולוגי. שלושת העוגנים שלי בחיים באותה תקופה היו הטיפול הזה, החבר שאיתו עמדתי בקשר, והמייסד של עמותת 'כמוך' שהשיחות איתו היו אז ממש משענת בעבורי. לולא הם, אינני יודע לאיזה מצב הייתי מידרדר.

"ואז, יום אחד לפני כעשור, כשחזרתי מתפילת שחרית, היא אמרה לי: 'אני יודעת. ראיתי את הודעת הדוא"ל ששלחת לחבר, ואני יודעת'. הייתי אז בעמדה נפשית של 'זה כואב מאוד, אבל אין ברירה – אארוז את החפצים ואלך'.

"היו המון בכי והמון צער בחשיפה הזאת משני הצדדים. גם כעס היה, הכול מכל כול. ואז היא שאלה: 'רגע, אבל מה עושים עכשיו?' אמרתי לה: 'מה זאת אומרת? אני כנראה אלך והחיים שלנו יתפרקו'. והיא אמרה: 'אבל אני אוהבת אותך ולא מוותרת עליך'. הייתי בהלם. לא תיארתי לעצמי שזו תהיה התגובה שלה.

"החשיפה הייתה ביום ראשון, וביומיים האלה לא הלכנו לעבודה. ביום שלישי בבוקר היא העירה אותי ואמרה לי: 'מהר, תוציא את הילדים למסגרות. אני חייבת להראות לך משהו'. לקחתי את הילדים למסגרות ואז התיישבנו, והיא הראתה לי סרטון אינטרנטי של ארגון נוצרי שמדבר על התמודדות עם משיכה חד-מינית. היא הראתה לי שקיימת תיאוריה פסיכולוגית שזה קשור לכל מיני דברים שקרו בעבר, בילדות, ושאם מטפלים בבעיות הללו אפשר להביא לדעיכה או להמרה של הנטייה ולהיפטר מהמשיכה.

"מפה לשם היא הראתה לי דיווח על כך שבשבוע שלאחר מכן עמדה להיפתח סדנה באנגליה לגברים שמתמודדים עם מה שהוגדר שם 'משיכה חד-מינית לא רצויה' ושאלה אותי אם אני מוכן לנסות זאת. לשם כך היה צריך לנסוע עד אנגליה, מכיוון שבאותה תקופה עוד לא היו בארץ סדנאות מקבילות שהעזו להתמודד עם הנטייה הזאת. עניתי לה: 'תשמעי, אני לא מאמין שהנטייה הזאת היא משהו שאפשר לשנות. זה חלק ממי שאני, אבל אם את לא זורקת אותי ומוכנה לנסות, ואני הרי עדיין אוהב אותך מאוד, מי אני שאסרב לכך?

"אשתי יצרה קשר עם הארגון והתברר שעוד אפשר להצטרף לסדנה, אבל אז הסתכלתי שוב בפרטים ואמרתי לה: 'טעית בתאריך. זה לא בשבוע הבא, זה בשבוע הזה'. זה היה ביום שלישי ובשורה התחתונה, ביום חמישי בלילה עליתי על מטוס לאנגליה. נסעתי לסדנה וחוויתי שם חוויה שלא חשבתי שאחווה בחיי. זו סדנה שמביאה לעבודה רגשית עמוקה מאוד. מתנתקים שם לחלוטין מהעולם, מוסרים טלפונים, מורידים שעונים. לא בורחים שם מהמשיכה לגברים. להפך, נעשים שם תרגילים שמטרתם להציף את זה כדי להתמודד.

"זה היה צעד ראשון במסע גדול מאוד בחיי. הסדנה הזאת הועברה לא על ידי פסיכולוגים או מטפלים אלא על ידי גברים שגם הם התמודדו עם הנטייה ובחרו לא להיכנע לה. מה שקיבלתי שם בראש ובראשונה הוא הידיעה שאני לא לבד. זה משמעותי מאוד כי עד אז לא סיפרתי על כך כמעט לאיש. כשחזרתי, אשתי שאלה אותי בציפייה: 'נו, איך היה?' ועניתי לה ששם הבנתי שיש לי עוד המון עבודה לעשות. עד אותה סדנה לא חשבתי שקיים צעד כלשהו שאני יכול לנקוט כדי לשנות את החיים שלי. חשבתי כפי שהנחילו לנו בטלוויזיה ובאינטרנט ש'ככה זה וככה נולדת', שזו מנת חלקי ושאין מה לעשות חוץ מלחבק את העניין ולקבל אותו".

לא למות מבושה

בעבור רונן זה היה צעד ראשון שאמנם הפיח בו המון תקווה, אבל אין פירוש הדבר שמכאן והלאה הכול היה קל. "המצב הנפשי שלי היה אז 'על הפנים'", הוא מתאר. אחרי שכבר היה כיוון לפעולה ממילא התעוררו גם ציפיות ששינוי אכן יתרחש, אבל הוא לא התרחש בין לילה. "כשחזרתי ארצה התחלתי להשתתף בקבוצת תמיכה שנכון יותר יהיה לכנות אותה 'קבוצת עבודה'. המשכתי בטיפול ולמעשה מאז ועד עצם היום הזה אני מוסיף להשתתף בקבוצות כאלו. גם היום, אני עדיין לא במקום שאני מסוגל לומר שזה לחלוטין מאחוריי. העבודה שלי הצריכה ומצריכה המון תחזוק כל הזמן.

"דווקא אחרי הסדנה ההיא התרחשו אצלנו המשברים הגדולים באמת. אחרי הסדנה הייתי קרוב יותר לגירושין מאשר לפניה, והייתה תקופה שבה הייתי שרוי בדיכאון עמוק ונטלתי תרופות אנטי-דיכאוניות. חייתי בייאוש גדול מאוד, במלחמה אינסופית, בכאב עמוק, בסתירה פנימית שקשה ליישב אותה כשכל העת אני נקרע בין רצונות מתנגדים. התמודדתי עם המון בושה. אשתי ואני ירקנו דם כדי להגיע עד הלום. המון דמעות זלגו. הלכנו שני צעדים קדימה וחמישה לאחור אבל היה בי משהו שלא היה מוכן לוותר.

"אחד הדברים הראשונים בעבודה בקבוצות הללו הוא ללמוד לקבל את עצמך בדיוק כפי שאתה. לכאורה זה בדיוק מה שאומרים ארגוני הלהט"בים, אבל את כברת הדרך הזאת שעברתי אי אפשר היה לעשות בלי לקבל את עצמי כפי שאני. אם אינך מצליח להתגבר על השיפוטיות העצמית, על אי האמון ועל חוסר הביטחון העצמי, העבודה הזאת לא תתקדם. אי אפשר להגיע לחיים של בחירה כשאין לך אמונה בעצמך.

"עבדתי המון על התמודדות עם בושה. זו עבודה פעילה. בתרגילים, בפסיכודרמה, בכתיבה. בעיבוד רגשי עמוק שנעשה בכל מיני אמצעים.

"בתקופה הראשונה המשכתי גם באורח החיים הכפול שהיה לפני ההיחשפות, וגם זה הוביל למשברים בזוגיות. קשה לעזוב הרגלים של שקר.

"רק אחרי ארבע שנים וחצי של טיפול, משהו השתנה לפתע. המאבקים עוד הוסיפו להתנהל אבל אחרי העבודה הסיזיפית שכל הזמן הטלתי בה ספק ולא הבנתי אם היא מתקדמת לאיזה כיוון – כשאני חש שהמשיכה שלי כלל איננה דועכת או נעלמת – לפתע הגיעה הקלה כללית שהחליפה את המתח והעצבנות. עד אותו הזמן מה ששלט בחיי הוא המשיכה שלי. מאז התמורה הגדולה, ההתמודדות עדין קיימת אבל היא לא מתווה את חיי היום-יום שלי.

"עד לפני שש שנים, כל מה שעשיתי בכל כיוון שהוא נבע מהצורך להסתדר באופן כלשהו עם התיק הזה, הנטייה. בין אם ההכרעה הייתה להתמודד איתה או לזרום איתה, הכול סבב סביבה. היום, לעומת זאת, היא דבר שקיים בי ואני מתייחס אליו ולא תמיד יודע איך לעמוד מולו, אבל אני לא לבד במערכה ועומדים לרשותי כלים שאני יכול להשתמש בהם.

"יש לי דמעות בעיניים כי לפני עשור לא האמנתי שיכול להיות לי טוב בחיים. כל האפשרויות שעמדו לפניי היו גרועות – זה היה או להמשיך לחיות בשקר, בחיים כפולים, בהסתרה ובקרע פנימי עמוק, או להיחשף ולפרק את כל מה שיש לי. היום אני שמח במה שיש לי ושמח על כל הדרך שעברתי, למרות שהיא הייתה רצופה כאב וייסורים. אני שמח שלא ויתרתי והשקעתי כל מה שהשקעתי, וזה עדיין דורש השקעה.

"אשתי היא הגיבורה האמיתית בסיפור הזה, לא אני. רוב הקרדיט על מה שהצלחתי לעשות הוא שלה. היא לא עזבה אותי. היא האמינה בי הרבה יותר ממה שאני האמנתי בעצמי".

לא הרב לוינשטיין ולא הרב בני לאו

באורח מדהים, כל השיח סביב שינוי הנטייה המינית בישראל 2020 הוא עדיין חצי מחתרתי, ולמיודענו תרעומת קשה על כך: "הטענות המשמעותיות נגד טיפולי המרה מצד הקהילה הלהט"בית הן שהטיפול הזה מסוכן וגם לא מוכח כיעיל. יש להודות שהמחקר איננו חד-משמעי בעניין, אבל הוא בוודאי לא חד-משמעי בכיוון שטוענים הלהט"בים. יואב שורק כתב על כך מאמר ב'השילוח' והביא המון ראיות מחקריות שמעידות דווקא על הצלחה של הטיפולים ותמיכה של אנשי מקצוע לאורך עשרות שנים באפשרות לבצע זאת. אגב, לא מדובר בטענות מכיוונים יהודים דתיים. המידע הרב ביותר בעניין נאסף דווקא בידי פסיכולוג אמריקני בשם ג'וזף ניקולוסי שנפטר לפני שלוש שנים ובנו שקרוי בשמו ממשיך את המחקר ומקיים את המכון שהאב ייסד. הדגם הפסיכולוגי שבנה ניקולוסי טוען שקיימות 11 חוויות שאם אדם חווה אותן הן עלולות להופיע מאוחר יותר בחיים שלו כמשיכה תוך-מגדרית.

"ניקולוסי קיצוני מאוד וטוען שלמעשה אין דבר כזה הומוסקסואליות פיזיולוגית, ושזו תופעה פסיכולוגית-נפשית בלבד. אינני חושב שקיים מחקר חסר אג'נדות, וזה חלק מהבעיה. אני מכיר גברים שעברו את מסלול העבודה הנפשית שאני עשיתי ועושה ומעידים שהמשיכה שלהם לגברים דעכה ונעלמה לחלוטין. אני מכיר גם כאלה שפשוט לא הצליחו ובחרו לחיות מחוץ לארון כי לא יכלו להמשיך במלחמה הזאת. אבל בעיקר אני מכיר הרבה אנשים שניצבים באמצע בין שני הקצוות – גברים שמעידים שאינם חווים דעיכה משמעותית במשיכה שלהם, אבל לצד זה רוצים לחיות חיים שלא מותווים בידי המשיכה החד-מינית ומצליחים להיות נאמנים לערכיהם.

"אני חי היום חיים מתוך בחירה. אני לא קורבן של הנטייה המינית שלי. היא חלק ממי שאני וממה שיצר את הדמות שלי, אבל אני יכול לבחור באופן חופשי כיצד להכריע ואני מאמין בבחירה הזאת באופן עמוק. יש בי צד שרוצה מאוד לצעוק את זה בכל מקום אפשרי כי העולם שלנו היום, גם הרבני, קנה את נקודת המבט הלהט"בית, את חוסר היכולת לשנות וש'צריך לקבל את זה' ואסור לומר אחרת.

"הרב לוינשטיין חטף המון אש כי הוא קם ואמר שלהט"ב זה לא תקין ואסור ונלחם על זכותו לומר זאת. מהעבר השני קיימים רבנים כדוגמת הרב בני לאו שאומר ללהט"בים 'אני מחבק אתכם חיבוק גדול, כי אין לכם ברירה. אין משהו שיכול לרפא אתכם. אני לא אמנע מכם לעשות מה שתראו לנכון'. אינני מקבל לא את זה ולא את זה, כי שני הכיוונים הללו אינם מאפשרים בחירה אמיתית. שתי העמדות הללו אינן משקפות את ההתמודדות האמיתית של אדם במצב שלי. אני לא רוצה רב שיגיד לי 'עשה מה שאתה רוצה' ושיובן מדבריו שקיימת כאן אוזלת יד של התורה, כי אין מה לעשות נגד הנטייה הזאת. ומצד שני אינני חושב שהרב לוינשטיין מבין כמה בחורים שומעים את דבריו ומסתתרים עוד יותר עמוק בארון ולא מקבלים עזרה. כי אם הרב לוינשטיין שמייצג דרך חיים שאני מאמין בה אומר עליי שאני סוטה ועקום, אני אלך להודות בפניו שאני נושא את הנטייה הזאת?

אשתי ידעה ממני שמשהו לא בסדר אצלי, זה היה ברור. היה לי ברור כשמש שברגע שאגלה לה את האמת, החיים שלי ישתנו ללא היכר: המקום שלי בקהילה, המעמד שלי מבחינה מקצועית, הכול. היה לי ברור שפירוש הדבר לצאת מהארון וסביר להניח שהיא – אשתי – תזרוק אותי מכל המדרגות. אשתי היא הגיבורה האמיתית בסיפור הזה, לא אני. רוב הקרדיט על מה שהצלחתי לעשות הוא שלה. היא לא עזבה אותי. היא האמינה בי הרבה יותר ממה שאני האמנתי בעצמי

 

"יש להודות שאני מכיר בעלי נטיות הפוכות שפנו לרב לוינשטיין וזכו לתמיכה רבה ממנו, אבל ככלל רבנים צריכים להבין שמה שגברים במצב הזה זקוקים לו בראש ובראשונה הוא חיבוק, תמיכה ואהבה, שיקבלו אותם כפי שהם ולא יבחרו במקומם את הדרך שבה הם צריכים לצעוד. אותם גברים זקוקים לכך שיציעו להם את האפשרות לחולל שינוי בחיים שלהם ויסבירו להם את הדרכים לעשות זאת, אבל באותה עת גם יאמרו להם שאם בסוף הם יבחרו בדרך האחרת, הם לא יינטשו".

רונן מבקש להגיב גם על ההתבטאות התמוהה השבוע של נשיא המדינה ראובן ריבלין שפסל למעשה כל לגיטימציה לטיפולים אישיים לבעלי משיכה חד-מינית.

"אני אמנם מסכים עם כבוד נשיא המדינה שמשיכה חד-מינית איננה מחלה", אומר רונן, "אך תוהה למה בדיוק הנשיא מתכוון כשהוא רואה לנכון 'להדגיש שטיפולי ההמרה צריכים לרדת בהגדרתם מסדר היום החברתי בישראל'? אני מעריך מאוד את הנשיא ואת גישתו המכילה את כלל הקשת של החברה הישראלית, ולכן עוד יותר תוהה איך גברים כמוני אמורים להבין את ההתבטאות שלו. ואם הדרך שבה אני בוחר איננה תואמת את האג'נדה הלהט"בית, האם גם אותי ואת שכמותי תכיל כבוד הנשיא? האם הנשיא הולך גם הוא שולל אחר מה שמוכרים בכל קרן רחוב שטיפולי המרה הם מסוכנים? אילו מחקרים מראים זאת? לאילו פעילויות המרה מתכוונים כשאומרים את זה? האם חקרת וגילית שיש צדדים לכאן ולכאן וכי עולם המחקר במיוחד בעניין הזה איננו נקי ואמפירי כפי שהיינו מצפים ממחקר מדעי להיות?

"מרתק להבין איך תנועה עולמית יכולה לזרות חול בעיניים של מיליונים תוך כדי פגיעה בעצם הערכים שלהם היא מנסה להטיף. איך מנהיגים נגררים אחר התפיסה הלהט"בית ונקלעים לסתירה הפנימית שמצד אחד קוראים לכך ש'כל אחד יחיה לפי אמונתו' ובו בזמן שוללים אמונות וגישות אחרות עד כדי חוסר לגיטימציה".

האם להיות להט"ב פירושו לא להיות שמח?

"אינני יודע. לאורך הדרך ראיתי המון גברים במצבי שבאותה נקודת זמן חשבתי שהם סוג של דוגמה בעבורי, אבל אחר כך הנישואים שלהם התפרקו ובסופו של דבר הם יצאו מהארון. האם הם חיים היום בשמחה? תשמע, להיות גרוש דתי עם ילדים ומחוץ לארון זה תיק כבד. אני מקווה שהם מצליחים להיות שמחים. אני מאמין שהם כן ימצאו שמחה. אני לא חשבתי אז שתהיה אפשרות שבה אהיה שמח, אבל באותה נשימה אומר שלא חשבתי גם שאהיה שמח במציאות הנוכחית שלי".

צביעות להט"בית

יש ברונן לא מעט כעס על סתימת הפיות הציבורית של מי שבוחר שלא להיכנע לנטייתו ההפוכה: "העולם הלהט"בי היה צריך להיות הראשון שמחבק אדם כמוני, אבל הוא לא, כי בסיפור הזה אני מייצג משהו שנוגד לגמרי את הלגיטימיות שלו. יש בזה הרבה צביעות. אם שם מנופפים בדגל של חופש ושכל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה ו'אל תגיד לי מי להיות' – אז באמת אל תגיד לי מי להיות. הייתי רוצה לצעוד במצעד הגאווה תחת הדגל הזה. יש בי רצון להיות חשוף יותר להשמיע קול שאין לו מקום. על הרב רפי פרץ, למשל, שאמנם התבטא בצורה אומללה, קפצו מיד כל הארגונים הלהט"ביים כשרק העז להציע שאפשר להתגבר על הנטייה בעזרת תהליך מסוים. האשימו אותו שבגללו אנשים יתאבדו. לקול של אדם כמוני אין לגיטימציה ציבורית. בכלל, לא צריך לדבר על 'טיפולי המרה'. דברו על בחירה חופשית, שאדם יכול להילחם על מה שהוא מאמין בו ולחיות לפי האופן שבו הוא בוחר לחיות. פעם לא חשבתי שזה אפשרי.

"אין לי ספק שגם בעולם הלא-דתי המון גברים היו יכולים לעבור מסע דומה. אני מתקשה להניח שכל אלה רוצים לחיות את חייהם לפי הקו הלהט"בי, אבל היום פשוט אין כל לגיטימציה שלא לאמץ את הגישה הלהט"בית. זו הגישה היחידה שניתן לה מקום. נוצר מצב אבסורדי – ההומואים שמקבלים את עצמם, שמשלימים עם מי שהם מתקבלים היום בחברה בהמון חמלה, ואילו מי שבוחר להילחם, לבדוק אפשרות לחיות חיים המותאמים לערכיו האישיים ולמצוות התורה, הוא מוקצה מחמת 'אי-דיוק מדעי'.

"היום אני חי את חיי בתוך קהילה של גברים מתמודדים, ואלו האנשים הכי יקרים לי. הם מדהימים כי הם מוכנים להילחם. אגב, מכיוון שזהו ארגון בינלאומי, מדובר לאו דווקא בגברים שהם יהודים דתיים. בקיץ שעבר נסעתי לארה"ב לסדנה של מתקדמים והייתי שם לצד המון לא-יהודים. הרוב הגדול מגיע אמנם מעולם דתי כלשהו, נוצרי או מוסלמי ששולל מת"ם. כאן בארץ, רוב הקהילה המתמודדת מורכבת מיהודים דתיים שרוצים לחיות חיים של יראת שמיים ושל עבודת ה', ועדיין – לא כולם בני"שים דוסים. הם מצויים על פני כל הציר של החברה הדתית: חרדים, דתיים לאומיים, לייטים, כל המגירות וההגדרות.

"מצאתי שם המון גבורה. אנשים שמצליחים להתחתן ולהקים משפחות והמשיכה לא נעלמה, אבל הם חיים במקום שתואם את מה שהם רוצים ובעיניי זו הצלחה. זה קל? לא, אבל לכל אחד יש אתגרים בחיים. אני מבין היטב במה אני בוחר ועל מה אני מוותר. יקום הלהט"ב ויתריס שאנחנו חיים בשקר פנימי. לא, אינני משקר לעצמי. אני לחלוטין כן עם עצמי, יותר כן ממה שאי פעם הייתי.

"היה לי חשוב מאוד לשתף את הסיפור האישי שלי למרות הסיכון שבחשיפה. אמנם אני לא מופיע בשמי בכתבה ובכל זאת אני מרגיש חשוף מאוד. אני מקווה שמה שחוויתי והדרך שבה בחרתי יעוררו מחשבה בקרב מנהיגי הציבור שלנו ובעיקר יועילו לאנשים שמתמודדים בשקט וטרם מצאו מזור לכאבם ותמיכה להמשיך לצעוד. בעיקר אני רוצה לומר למי שקורא וזה מדבר אליו – אתה לא לבד ואתה טוב בדיוק כפי שאתה".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
למשוך שערה מכוס חלב

  מאמר מאת הרב חגי...

חייל של הרב

  דוד שמחון כותב על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם