גדלו בחממות Featured

 8 noar gush
 
 
15 השנים שעברו על מי שהיו מובילי הנוער של גוש קטיף, המשפחות שהקימו מאז, הטרדות האישיות והכלליות לא הקהו ולו כלום מהתחושות והטלטלות העזות של הימים ההם. הם אמנם יודעים היום לנסות לומר מה יכול היה להתנהל אחרת, חושפים את תחושות הרמייה, אך גם מברכים על התמימות שהניעה אותם ומקפידים לשנן עד היום לבני המשפחה: ברגע הראשון שאפשר  חוזרים! * מרכז קטיף (מרכז המורשת הלאומי בניצן) – הזמין אותנו למפגש המחזור של הילדים של קיץ תשס"ה
 

ארנון סגל

 

רק עולה זכרו של גוש קטיף ומיד שבה ואופפת את כל מי שהיה מחובר לאותם ימים מועקה של חוסר אונים וזעם אין-סופי, שמסרבים להתרכך למרות 15 השנים שחלפו. הגוש וזיכרונותיו – פצע פתוח שמעולם לא טופל כראוי וממילא מעולם לא ממש הגליד. הקיץ ההוא היה תמצית מרוכזת של כעס, דמעות ותחושה כבדה של השפלה. ובכל זאת המפגש בשבוע שעבר עם מי שהיו ממובילי נוער גוש קטיף בימים הקשים ההם, אלו שבפועל שימשו בהרבה מובנים כמובילי המאבק האבוד להצלת הגוש – היה רחוק מלהיות קבוצת תמיכה של מי שנטלו מנת יתר של מרה שחורה. ממש לא. רובם דווקא זוכרים את גוש היישובים שבחולות חבל עזה באור חיובי לגמרי. מלבד הסיום האכזרי והמיותר, רוב מוחלט של חוויותיהם שם היה דווקא מלא שמחה.

 

אביטל רייכנר (34), במקורה אביטל כהן-דורַאס, מתגוררת עם בעלה יואל וששת ילדיהם בגרעין התורני ברמלה. בתשס"ה היא גרה במושב קטיף שבגוש, בת לראש הישיבה התיכונית במקום. היא הייתה אז בת שירות לאומי שהוזעקה בראשית שנת השירות לעזוב במהירות את המקום שהוצבה לשרת בו תחילה לטובת צורכי המאבק שנוער גוש קטיף נדרש להוביל, והתבקשה לרכז את מטה הנוער. "זו ההחלטה הכי נכונה שעשיתי בחיים. כל דבר שאני עושה היום נובע מהעוצמות המטורפות שגילינו אז", היא מעידה. "למרות התוצאות הקשות, למדנו עד כמה נוער מסוגל לפעול ומה בכלל אנשים מסוגלים לעשות". לאביטל בבית תשעה קלסרים שלמים שבהם מתועדות קורות המאבק ההוא.

 

אפרים מנשרי (33) הוא היום מורה לחינוך גופני. גם לו שישה ילדים והוא מתגורר עם משפחתו בשומריה. הוא יליד כפר דרום, אם כי בגיל צעיר מאוד עבר עם משפחתו לנווה דקלים, ובזמן הגירוש היה בן 18 וחצי. שירה יום טוב הייתה בתשס"ה בת 15, תלמידת כיתה ט'. כיום היא מתגוררת בבית אל ומטפלת באומנות, ובמטה הנוער היא הייתה נציגת היישוב מורג שבו התגוררה. אביה שימש רב היישוב. זהורית כהן (30) מתגוררת היום בניצן עם שחר בעלה וחמשת ילדיהם, ומחנכת באולפנת נווה דקלים שבה למדה בגוש. במקורה היא מנווה דקלים.

 

הדר מינץ (32) היא היום אם לארבעה ומתגוררת באיתמר, אבל במקורה היא מכפר דרום. אבא שלה, אפרים איובי הי"ד, נרצח ביריות מחבלים בחברון כששימש נהגו של הרב חיים דרוקמן. הדר הייתה אז בת חמש וחצי. בזמן הגירוש למדה בכיתה י"א. במועצת הנוער שריכזה את נוער גוש קטיף היא הייתה חברה כבר מכיתה ט' כנציגת נוער כפר דרום.

 

שלומית כהן (33) הכירה את בעלה יהונדב (33) במועצת הנוער, שם הייתה שלומית נציגת מושב קטיף ואילו יהונדב שימש נציג מושב גדיד. היום השניים מתגוררים ביישוב כרמי קטיף שבחבל לכיש עם ארבע בנותיהם. יהונדב הוא קצין אג"ם בחטמ"ר עציון, ומטבע הדברים לא יכול היה להשתתף בריאיון. אביטל מציינת שאחרי ההתנתקות איש מהם לא שיער שמתוך החבורה הזאת יצמחו מפקדים בכירים בצבא, אותו צבא שגירש אותם מבתיהם, אבל היום הם דווקא רואים משמעות רבה בתפקידו של יהונדב.

 

דניאל ממן (33) הוא היום עורך דין ברשות האוכלוסין וההגירה שבמשרד הפנים, אבל בתשס"ה הוא היה שמיניסט שלמד עם אפרים ויהונדב בישיבה התיכונית בקטיף ושימש יו"ר מועצת הנוער של הגוש. ילדותו עברה עליו בנצר חזני, מוותיקי היישובים בגוש, שהוריו היו ממקימיו. הוא מתגורר כיום באשקלון ואשתו אורית היא בת כפר דרום.

 

החבורה הזאת, שעל אף השנים שחלפו עדיין מגובשת מאוד, הייתה בחלקה חברה עוד במועצת הנוער שפעלה שנים לפני ההתנתקות. במועצת הנוער היו חברים נציגים מכל יישוב בגוש, אולם בשנה וחצי שבין הודעת שרון על תוכנית ההחרבה ועד הוצאתה לפועל הוקם מטה פעולה מטעם נוער חבל עזה שתפקידו היה ליישם את הרעיונות שעלו במטה המאבק הכללי של תושבי גוש קטיף. נציגי היישובים במטה הנוער היו אחראים להפעיל את הנוער ביישובם אבל לנוכחים בריאיון חשוב להדגיש שתפקיד הנציגים היה רק לתווך, והפעילות הייתה של נוער הגוש כולו, שנרתם למשימה בכל יכולתו. לפני פרוץ ההתנתקות והצרכים הדחופים יותר שהנוער נדרש להם, הייתה מועצת הנוער משגרת משלחת לכל שבעה של חייל שנהרג על הגנת חבל עזה, כמו גם לביקור חיילים שנפצעו בנסיבות כאלה. "הלכנו למשפחות שאנחנו כלל לא מכירים", מספר אפרים. "אני זוכר משם תביעה מצד המשפחות שהופנתה כלפינו, ילדים אחרי הכול, רצון להבין למה הבן צריך היה להיהרג למעננו. נסענו במסגרת הזאת בכל הארץ, בין השאר גם לנהריה".

 

"הייתה אם שכולה שעמדתי איתה בקשר עוד שנים אחר כך", מוסיפה הדר.

 

ובחזרה לעקירה: מטה המאבק של הנוער היה מחולק לוועדות, כדוגמת ועדת הסברה ששלחה נציגים מטעמה להרצות בכל מקום שבו הניחו להם להיכנס, ועדת תקשורת שהדריכה את בני הנוער לעמוד מול התקשורת העוינת של הימים ההם, המגויסת כולה למטרת-העל – להוציא לפועל את ההתנתקות ושחלילה לא תשתבש. הייתה גם ועדת חוסן פנימי, "כי החלטנו שהתרומה המשמעותית שלנו כנוער בשעה כזו היא לחזק את ההורים שלנו".

 
וכך נולד הצבע הכתום
 

כשמזכירים לכם את גוש קטיף, עולים זיכרונות טובים או קשים?

 

"הרוב המוחלט – טוב, כי ברוב הזמן שחיינו שם היה טוב, והסוף הפחות טוב תפס רק מעט מהזמן", משיב אפרים. "אפילו תקופת המאבק זכורה לי לטוב. זו הייתה חוויה מכוננת, מאחדת ומגלה כוחות. הייתה לנו מטרה משותפת והרגשנו היטב זה את זה. הנקודה הכי קשה הייתה ההתנפצות בסוף הדרך. זה לא כמו היום, שקיימות קבוצות וואטסאפ ואפשר לדעת בכל רגע מה קורה עם כל אחד מהחברים. כל אחד פנה למשפחתו ולא ידענו מה מצבם של האחרים. מציאות של רעש ועשייה הפכה בבת אחת למציאות של שקט. מפְּעילים שמעניקים לאחרים הפכנו לנזקקים לעזרה. זו הייתה התרסקות".

 

זהורית: "הרבה פעמים הילדים שלי – הגדול בן שמונה וחצי – אומרים לי 'איזה כיף לך שהיית בגוש קטיף'. מכך אני לומדת שאני משדרת להם שזה היה גן עדן ושהתקופה ההיא לא נשארה כאירוע מודחק או טראומטי בחיי".

 

"ביקשו ממני להרצות על הגוש ב'סיירי קטיף', הקייטנה השנתית שמרכז קטיף מקיים לילדי ונכדי התושבים של הגוש", אומרת אביטל. "שאלתי את הילדים למי מהם ההורים מספרים על החיים שהיו בגוש, ולתדהמתי בקבוצת הבנות בת אחת בלבד הצביעה. היא עצמה אמרה ש'תמיד אימא שלי מתחילה לספר, אבל אז היא מתחילה לבכות ומפסיקה'. יצאתי משם נסערת והבנתי כמה חשוב לספר על כך למרות הקושי.

 

"רק כדי להמחיש את היקף הפעילות שלנו בזמן המאבק", היא ממשיכה, "בהזדמנות מסוימת קיבלנו הוראה ממטה המאבק להכין בתוך שלושה ימים חצי מיליון ערכות עם מוצרי גוש קטיף לחלוקה במבצעי 'פנים אל פנים'. העמדנו באולפנה שורות שורות של שולחנות ובמשך שלוש יממות לא ישנו. בארבע לפנות בוקר הדר ואני היינו הולכות לשער של נווה דקלים לחזור הביתה כי רק אז סיימנו את המשימות. מי שנדרש להוציא לפועל הרבה משימות שהמטה החליט עליהן היה בסופו של דבר הנוער".

 

ערב אחד, שנה וחצי לפני ההתנתקות, הדר התקשרה ליהונדב והעבירה לו את הידיעה שלמחרת יתקיים כנס הרצליה ואריאל שרון עומד להודיע בו על תוכנית להחרבת גוש קטיף. יהונדב סירב להאמין אבל כשהעניין התממש הוחלט לקיים צעדת נוער מהגוש לירושלים, צעדה שנמשכה שלושה ימים. זו הייתה המחאה הראשונה נגד ההתנתקות. בדרך לירושלים עצרו הצעירים בשדרות, באשקלון ובערים נוספות. כך החל המאבק.

 

בהזדמנות ההיא, אגב, ממש בדרך מקרה, נבחר הצבע הכתום כסמל המאבק להצלת הגוש. זה קרה כשהמשטרה דרשה ממשתתפי הצעדה לסמן את עצמם בצבע בוהק לצורכי בטיחות, ובין ירוק זוהר לכתום החליטה אחת מנציגות הנוער להעדיף את הכתום. זאת, בין השאר מכיוון שהמועצה האזורית חבל עזה שצבע דגליה כתום יכלה לספק לצועדים דגלים רבים כאלה. אביטל זוכרת ששאלו אותם בפליאה מסוימת למה בחרו דווקא בצבע המזעזע הזה, וכל המשתתפים הנהנו והסכימו שזו בחירה לא מוצלחת. ובכל אופן השאר היסטוריה, מכיוון שמזעזע או לא מזעזע, הכתום הכה גלים בתודעה הציבורית ונותר שם עוד זמן רב אחרי שהגוש עצמו היה לגלי חורבות.

 

רק כדי להזכיר נשכחות, המאבק על גוש קטיף הוביל למחאות בהיקף שדומה לו לא נרשם כנראה בכל תולדות המדינה. מהמרשימות שבפעולות המחאה הייתה "השרשרת הישראלית", שרשרת אנושית שנמתחה ברציפות אחר הצהריים של ז' באב תשס"ד, 2004, מגוש קטיף ועד לכותל המערבי. גם היא יצאה לפועל לא מעט הודות לחבורה הזאת.

 

שלומית: "דורון בן שלומי שהיה המזכיר של נווה דקלים ביקש ממני להתגייס לזה, וסיפר שמועצת יש"ע מסרבת לשתף פעולה עם היוזמה השאפתנית מכיוון שלא האמינו שנצליח ליישם אותה. במשך ימים שלמים התקשרתי לכל מועצה אזורית או מקומית אפשרית בארץ וגייסתי אותן לטובת המיזם. בסוף כל יום באתי למטה המרכזי והראיתי לדורון עם מי דיברתי. לא הייתי מעורה בחשבונות הפוליטיים הפנימיים ולכן ביקשתי עזרה גם מגורמים שדורון לא האמין שאצליח לגייס".

 

וכך, שבוע לפני מועד האירוע השתכנעה מועצת יש"ע שהיוזמה מסוגלת להצליח, החליטה להצטרף אליה וגם פרסה עליה חסות.

 
החול יזכור
 

אפרים: "חילקנו את זמננו בין פעילות כלפי חוץ ובין חיזוק החוסן הפנימי ביישובים וכלפי ההורים. כשחילקו את צווי הגירוש, למשל, היה צורך להעלות את המורל ולחזק את המבוגרים".

 

"כמה פעמים בכל חודש היינו יוצאים ביוזמה שמטרתה לחזק את החוסן הפנימי", מוסיפה אביטל. "למשל, חילקנו להורים פרחים כתומים, מגנטים, שלטים בדלתות. שלומית ואני היינו כותבות את מכתבי הרגש המצורפים. שמורים אצלי לא מעט מכתבים מרגשים מתושבים בגוש שסיפרו עד כמה זה עודד אותם".

 

לקראת מועד הגירוש קיים נוער גוש קטיף באגם המיתולוגי שבמרכז הגוש ערב הצדעה להורים-המתיישבים. בסופו חתם הנוער כולו על עצומת נאמנות לחבל עזה. אפרים: "הרב אלישע וישליצקי הקפיד להזכיר לי את הערב ההוא גם שנים אחר כך בכל פעם שראה אותי. הוא קרא לזה 'ערב כיבוד הורים'".

 

בכלל, הרב וישליצקי זצ"ל הותיר על נוער הגוש רושם עצום. "בכל פעם שקראנו לו הוא הגיע", נזכרת אביטל. "פעם התקשרתי לרב אלישע וביקשתי ממנו להשתתף בכנס נוער מצומצם. הוא הסכים כמובן, ועשה את כל הדרך מירושלים לגוש ובחזרה בשביל עשרים החבר'ה שהיו בכנס. בהמון זיכרונות שיש לי מהמאבק הדמות שלו נוכחת".

 

זהורית: "בלילות שהיו לקראת הסוף, לקראת הגירוש, כשהיינו חסרי כוח וחסרי מוטיבציה או חוזרים מכיסופים מעוד ניסיון להבריח שב"חים לגוש, בשעות הקשות האלה הרב אלישע היה יושב איתנו על המדרכה בשתיים בלילה או אפילו בארבע לפנות בוקר ומחזק את הנוער. שאלתי אז את עצמי איזה רב אחר היה יושב ככה על הרצפה בשעות לא שעות כדי לשמוע אותנו ולחזק".

 

ואז הגיע הגירוש. בניגוד למקובל וקצת במפתיע, מתברר בריאיון שרבים מהמתיישבים לא פונו בידי החיילים אלא בכוחות עצמם, אחרי שהמדינה התישה אותם ויצרה בגוש תנאי חיים בלתי אפשריים.

 

הדר: "אנחנו עזבנו לבד, ברכב שלנו. שום חייל או שוטר לא בא לקחת אותנו. נשארנו מהאחרונים בכפר דרום אבל כבר לא היה טעם להישאר כי כבר נותקו זרם המים והחשמל וכל האחרים כבר הלכו".

 

אפרים: "גם אני נשארתי בגוש שבוע אחרי שכולם עזבו".

 

הדר: "גם יהונדב נשאר ובסוף עזב בעצמו. אף אחד לא פינה אותו. הלכתי אז לבקר חברות אחרות שנשארו גם הן לבד בבית, בחושך. זה היה הזוי, כי חשבתי לעצמי שהיינו יכולים פשוט להישאר שם. במלון שאליו נלקחו אנשי כפר דרום עלתה בימים הראשונים הצעה להביא אוטובוסים ופשוט לחזור לכפר, כי כל הדרכים היו פתוחות. בסופו של דבר הוחלט שלא לעשות זאת, מתוך הנחה שהתושבים לא יעמדו בחוויית הפינוי פעם נוספת. ביום-יום אני לא עסוקה במחשבות בסגנון 'מה היה יכול לקרות אילו נשארנו' כי אני יודעת שעשינו כל מה שיכולנו, אבל בתכל'ס הייתה כאן לוחמה פסיכולוגית שהתישה את המתיישבים".

 
"הכול היה מתואם ואנחנו לא קלטנו"
 

האם קיים צעד כלשהו שאילו היה ננקט הגוש היה נותר קיים?

 

"אני אמנם ממלכתית, אבל אני חושבת שהיינו צריכים להיות קשוחים יותר", אומרת אביטל. "כיום סביב הקורונה נעשות פעולות מחאה מהסוג שלעולם לא היו מאפשרים לנו לעשות בהקשר לגוש. זה ילדותי, אני יודעת, אבל אני חושבת איך ריכזו אותנו ביום הגירוש. עשינו להם עבודה קלה כל כך. מספיק שכל הנוער היה מתפזר בחולות, איך היו תופסים אותנו? מועצת יש"ע ריכזה אותנו בכוונה מראש בבית הכנסת, וגם את השב"חים הצדיקים שהגיעו לחזק. הכול היה מתוכנן ומתואם ואנחנו לא קלטנו. יש בי צער על זה. לא נשנה את התוצאה, אבל מבחינת הדרך זה היה יכול להתנהל אחרת".

 

דניאל לא ממש מסכים: "הפעולות שנקטנו, לפחות בחודשים האחרונים של המאבק, היו לצערי לא רלוונטיות. שום דבר לא היה משנה את התוצאה, בין אם היינו בורחים לחולות או מתרכזים בבית הכנסת כפי שנעשה – זה לא היה משנה את התוצאה. זה היה לוקח עוד שבועיים או עוד חודש, אבל התוצאה הייתה אותה תוצאה. מה שכן, היינו יכולים לשנות את התחושה של רבים. יש אנשים שחשו שלא עשו מספיק. מבחינתי המאבק כפי שעשינו אותו הספיק לי, אבל יש כאלה שחשים שזה היה יכול לשנות את מהלך הדברים, ומבחינתם הכיוון העדין של המחאה שלנו השאיר אותם עם שבר מסוים. זה חבל לי, כי שום דבר שהיינו עושים אחרת לא היה מביא לביטול ההתנתקות.

 

"הדבר היחיד שהיה יכול למנוע את הגירוש הוא הליכים בכנסת או בבג"ץ", הוא משוכנע. "לדוגמה, אם זבולון אורלב והמפד"ל היו פורשים בזמן זה היה גורם לתגובת שרשרת של פרישת השרים נתניהו, לבנת וכ"ץ ובעקבות זאת הממשלה הייתה נופלת. כמטה נוער היכולת שלנו לבטל את הפינוי הייתה פחותה עד אפסית, ובסופו של דבר עסקנו בעיקר בחוסן פנימי, וזה היה מהדברים היותר טובים שהתמקדנו בהם. בשינוי רוע הגזרה לצערי היינו פחות רלוונטיים, אבל בהרמת הרוח של ההורים שלנו, שילכו בגו זקוף, זה דבר שתרמנו בו המון".

 

בין שאר הפעולות לביטול ההתנתקות, הגיעו פעם אביטל, דניאל, הדר ושלומית לכנסת לשכנע את השר אורלב לפרוש מהממשלה. אביטל: "לקחנו בתיק חולצות כתומות ובאמצע המסדרון בכנסת לבשנו אותן. בתוך חצי דקה משמר הכנסת הסתער עלינו והכריח אותנו להסיר אותן".

 

עם זאת, אביטל איננה מסכימה עם דניאל שעיקר התרומה של הנוער התמקדה בחיזוק כלפי פנים. "פעלנו לא מעט גם בהסברה. שלחנו חבר'ה לדבר גם במוסדות לא דתיים. הלכנו לתקשורת. ערכנו הכנה לנוער איך לדבר בתקשורת ועמדנו שם מול אמירות מאוד לא פשוטות. ספגנו סטירות בפועל".

 

דניאל: "נו, ומה יצא מזה? ההתנתקות בוטלה?"

 

אביטל: "אני לא רואה את הכול רק במבחן התוצאה. לתהליך יש משמעות. אחרי הגירוש היה לי קשה עם המשפט 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' אבל כמה שהוא קשה – הוא נכון. בצעדת הנוער לירושלים רצינו שהסיסמה תהיה 'אותנו לא עוצרים בדרך' אבל אז כמה חבר'ה אמרו שזה אלים מדי ולכן בסוף סיכמנו על 'אנחנו לא נעצור בדרך'. ברור לי היום שיש בעיה באופן החשיבה הזה אבל יש בו גם צדק".

 

יש טוענים שאם היינו מחזיקים מעמד בכפר מימון ולא מקפלים שם את העסק, אפשר היה לנצח את שרון.

 

דניאל: "זה לא היה ריאלי כי זה לא היה בתכנון של יוזמי האירועים. מי שהוביל את האנשים לכפר מימון הונה אותם ואותנו. הוא יצר תחושה שמדובר בפעולה ממשית שמטרתה לעצור את ההתנתקות בלי שהתכוון לכך באמת. יכול להיות שאם 50 אלף איש היו נכנסים לגוש זה היה מונע את הגירוש, אבל אף אחד מהנהגת המאבק לא התכוון לעשות זאת. ממילא לא היה ריאלי למנוע את הגירוש, כי מי שניהל את העסק עשה זאת מראש מתוך ידיעה שלא זו המטרה".

 

אתה כועס עליהם?

 

"באותו הזמן כעסתי עליהם. היום, 15 שנים לאחר מעשה, אין בליבי עליהם. אני לא שומר טינה אבל הם הונו את האנשים ושיקרו לכולם".

 

אביטל: "כואב לי שמועצת יש"ע הכריזה שוב ושוב בכפר מימון שהנה פורצים לגוש קטיף, כשבפועל פשוט סובבנו שוב ושוב את הכפר. לא אשכח את תחושת ההשפלה. תגידו לנו במפורש שהחלטתם שלא נכון לפרוץ ואל תסובבו אותנו. ובכל זאת אני לא חושבת שנכון היה לפרוץ את הגדרות בכפר מימון ולהמשיך לגוש, זה היה יכול להיות אסון כי היו יורים בנו. הסבירו לנו שניתנה הוראה לחיילים לירות לכיוון הרגליים של מי שיפרוץ את הגדרות".

 

אפרים דווקא מגונן על התנהלות מועצת יש"ע בכפר מימון: "המטרה של ההנהגה שם הייתה למנוע מלחמת אחים. אני מסכים עם דניאל שהמחאה שלנו לא הייתה מסוגלת לעצור את הגירוש, אבל אדם שמתנגד יוצר לעצמו בריאות נפשית, גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. לעניות דעתי הקבוצה שנוכחת כאן, שפעלה ונאבקה, מרגישה היום שלמה יותר עם מה שהתרחש מאשר אלה שלא היו מעורבים בעשייה. זה היה סוג של כור היתוך כי כוחות חיים ועוצמות של נוער נוצרים רק מאתגר. ההתמודדות הזאת, גם עם הטרור וגם עם חרב הגירוש, הוציאה מאיתנו כוחות חיים אדירים. אותי זה בנה ואני שמח על זה".

 

זהורית: "זכורה לי פעם שבה הייתי במטה עם אביטל, ושאלתי אותה מה תעשה אם הגירוש יצא לפועל. כלומר, איך תתמודד עם האכזבה אחרי כל העבודה המטורפת שהשקענו במאבק. ואביטל ענתה שדווקא תהיה אז שלמה לגמרי ותדע שעשתה מה שיכלה, שנתנה את כל כולה ולא יהיו לה ספקות שחבל שלא עשתה יותר. זה אחד המשפטים שהכי מחזקים אותי גם היום, לחשוב תמיד על הדרך ועל העשייה שהן החשובות והן שמעניקות את המשמעות, בעוד שהתוצאה תלויה רק בקב"ה. מה שמוטל עלינו הוא ההשתדלות".

 

דניאל, בכל אופן, משוכנע שהצבא לא היה יורה בהמוני הכתומים שהתכנסו בכפר מימון: "ההנחה הדמיונית שהיו יורים שם באנשים היא חלק מהשדר של ההנהגה שם שניסתה בדיעבד להצדיק את ההחלטות שלה. אלו שטויות. אם 30 אלף איש היו פורצים את הגדרות אף אחד לא היה מת".

 

אביטל: "אבל באירועי עמונה ב-2006 ראינו שאין לשלטונות בעיה לפגוע בהמונים".

 

לדניאל נותרה עד היום הזה צלקת בראשו מאלימות השוטרים בעמונה. כן, מובילי הנוער מגוש קטיף נכחו גם בהתרחשות הטראומטית ההיא חצי שנה אחרי הרס הגוש והיו בין המתבצרים בבית מספר 5.

 

שלומית: "יש בי כעס גדול על אנשי עמונה עד היום הזה. ישבנו שם, כל נוער הגוש, כשכל הזמן אנחנו שומעים ברמקול את הזעקות 'לא נחזור על חרפת גוש קטיף'".

 

גם הדר, נציגת כפר דרום בחבורה, היישוב שהצטייר כנחרץ יותר בדרך המאבק, מזדהה עם הדברים: "יש לי ביקורת על התנהלות של יישובים מסוימים או משפחות מסוימות בגוש, ואני חושבת שצריך היה להתנהל אחרת, אבל אני יודעת שאפילו אני שחייתי בכפר דרום לא התמודדתי עם הניסיונות שתושבים מבוגרים התמודדו עימם. לא התמודדתי עם שיקולים של פרנסה, חינוך ילדים וכדומה. מישהו מבחוץ מבין בכלל מה עברנו? למישהו יש זכות לבוא בטענות, בתלונות ובביקורת על מה שקרה בהתנתקות? אני לא מוכנה לשמוע את זה".

 

דניאל: "פשוט מעצבן שמאשימים את אנשי הגוש בפינוי. כל שב"ח לכמה ימים מרשה לעצמו לחלק לנו ציונים".

 
"אכזבות ותקוות, אכזבות ותקוות"
 

אפרים: "השנה וחצי האלו היו מסלול מתמשך של עלייה והתרסקות. היינו מתרגשים: 'וואו, כולם איתנו, כמה אנשים באו לצעדה!' ואז התרחשה התרסקות כשראינו שחקיקת ההתנתקות בכנסת נמשכת בכל זאת. קיימנו את השרשרת ישראלית וכבר היה ברור לנו ששרון יתקפל, והנה ראינו שזה לא קורה. היו המון תנודות במצב הרוח. אכזבות ותקוות אכזבות ותקוות.

 

"הדלקנו ניצוץ הסברתי ארוך טווח. לא ראינו תוצאות בביטול הגירוש, אבל הציבור בישראל עבר מאז ימינה יותר. יש לזה קשר לכך שעברנו מדלת לדלת, שחילקנו עגבניות שרי בצמתים. זה אחד מהדברים שמנחמים אותי בגירוש, שלא עשינו את כל הדברים האלה לשווא".

 

בין השאר נעצרו בתקופה ההיא מאות רבות במסגרת חסימות כבישים במטרה למנוע את ההתנתקות, אבל במועצת יש"ע גינו את דרך הפעולה הזאת כי חשבו שהיא תזיק למאבק.

 

דניאל: "לי חסימות הכבישים לא הפריעו, אבל הנהלת המאבק בגוש ראתה זאת בעין צרה וסברה שזה פוגע בפעילות. בגוש לא היה מקום לקולות אחרים מאלה של מטה המאבק ושל מועצת יש"ע. לא הייתה אפשרות להציע פעולות שחורגות מאלו של הקו המקובל. מי שלא התיישר עם הקו הזה פשוט לא הצליח לפעול".

 

אביטל: "אני מסכימה שאנשים כאלה פחות מצאו את מקומם בגוש, אבל היו בקרב הנוער גם כאלו שפעלו בדרכים אחרות, שנעצרו ותקעו נינג'ות בגלגלים של כוחות הגירוש וכדומה. בסופו של דבר הקו של 'באהבה ננצח' היה הדרך שרוב תושבי הגוש רצו בה".

 

דניאל איננו מזדהה עם הדברים: "פשוט לא הייתה אפשרות לדבר אחרת".

 

יש סיכוי שנחזור לגוש קטיף?

 

דניאל, הריאלי ואולי הפסימי שבחבורה, משיב בפשטות - לא.

 

הדר דווקא משוכנעת שכן: "המשפחה שלנו שותפה בגרעין החזרה הביתה לכפר דרום. ברור לנו שלעזה אין פתרון ובמועד כלשהו נחזור לשם. אין לי מושג אם זו תהיה אני, הילדים שלי או הנכדים שלי. זו הייתה טעות וצריך לתקן אותה. בכל אופן כשזה יקרה, באותו רגע נארוז הכול ונעבור לשם".

 

אביטל: "כשהתחתנו אמרתי לבעלי – שהוא מגוש אחר, גוש עציון – שידע שחלק מהעסקה הוא לחזור לגוש קטיף ברגע שיתאפשר. סבא שלי היה מאנשי כפר עציון וגדלתי על סיפור האלון הבודד ו-19 שנות הציפייה. אני זוכרת שהפחיד אותי לחכות 19 שנים עד לחזרה לגוש קטיף, כי זה נשמע לי המון זמן. והנה עברו 15 שנה. עוד מעט יעברו 19 שנים והשיבה לגוש עוד לא נראית קרובה. בכל שנה אני לוקחת את הילדים למעמד הזיכרון השנתי בכיסופים, 'האלון הבודד' של גוש קטיף".

 

אפרים: "חמאס פתח בנווה דקלים את אוניברסיטת אל אקצה והרבה חבר'ה מנווה דקלים נכנסים לפייסבוק של האוניברסיטה הזאת כדי לצפות ביישוב שלהם. כולנו כבר רשומים באוניברסיטה הזאת", הוא מתבדח. "יש בדף הפייסבוק של האוניברסיטה מצלמה עם זום ואני רואה בה את המקום שבו עמד הבית שלי, את אולם הפיס".

 

אביטל מכוונת הרבה יותר גבוה: "בתקופת השהייה במלונות היינו תכל'ס הומלסים, והמקום היחיד שהרגשתי בו בבית היה הכותל. היינו יושבים שם לילות שלמים. אני מרגישה שהשיבה צריכה להיות בגדול. לא פחות מבניין ירושלים ובוודאי שאז גם גוש קטיף יוקם מחדש".

 

בנצי ליברמן ופנחס ולרשטיין מסרו בתגובה:

 

במבחן הזמן הוכח שהנהגת ההתיישבות באותה עת נהגה באחריות ובממלכתיות וקיבלה החלטות נכונות עד כדי מניעת מלחמת אחים. הנהגת ההתיישבות עמדה אז בקשר ישיר ורציף עם רבני הציונות הדתית שהיו שותפים להערכת המצב ולהחלטות שהתקבלו. להבנתנו, פריצת גדרות כפר מימון הייתה עלולה להסתיים במרחץ דמים ולא מונעת את עקירת היישובים. במבט לאחור, היינו צריכים לשתף את הציבור ביותר מידע בזמן אמת. הרעיון לסובב את גדרות הכפר נועד לבחון את האפשרות לפרוץ את המצור ובה בעת לייצר הזדמנות בעבור קבוצות ויחידים להיכנס אל גוש קטיף. לצערנו התברר שאנו מוקפים בשבעה מעגלי שוטרים וחיילים שנצטוו למנוע בכל דרך את יציאתנו מתחומי כפר מימון. גם הקבוצות שעשו דרכן אל גוש קטיף נתגלו ונתפסו.

 

הדיון על גבולות המחאה במדינה דמוקרטית, לא החלו בכפר מימון והם רלוונטיים גם כיום. משימת ההתיישבות כיום היא להביט קדימה אל תוספת בניין הארץ והריבונות. מאסה גדולה של התיישבות וצעדי ריבונות מיידיים יבטיחו בע"ה שלא ניאלץ להתמודד שוב עם גזרות עקירה.

 

***

 
מרכז קטיף – דור העתיד
 

במסגרת המשימות הרבות שקיבל על עצמו מרכז מורשת קטיף בניצן הושם דגש על הדרכים לשימור הקשר בין ילדי המגורשים, וביניהם לערכי הגוש וחיי הקהילה בו. במסגרת זו מקיימים בכל שנה את "סיירי קטיף", מחנה לבנים ולבנות המשמר את הקשר המיוחד – בתחילה של מי שפונו מביתם, ועתה לאלה שחולמים קטיף. במרכז מציניים כי חלק מהפעולות לשימור הקשר בין בני הנוער הוא תוצאה של שיח עם האנשים שפונו בילדותם מגוש עציון. "אמנם הקשר בין הישובים אינו כפי שהיה בזמנו בגוש, אך את עולם הערכים אפשר לשמר, ודרך הנוער אנחנו פועלים לשמר את הקהילתיות. לנוער היום, כמו במאבק על הגוש, יש כוח נפלא, ולא פעם הוא משמש הקטר שסוחב את רוח קטיף", מסביר מוכי בטר, מנהל מרכז קטיף. "הפעילות של נוער הגוש בתקופת המאבק מעניקה השראה לדור הצעיר, והיום אפשר לראות את בוגרי סיירי קטיף משתלבים בהדרכה ובפעילויות שונות של מרכז קטיף".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלך בשדה

  מאמר מאת הרב חברון...

הילדים הקבועים

  הרה דוד סתיו על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם