"להיות טובים, זה קל" Featured

 14 bloch

 

"להיות טובים, זה יותר קל ממה שאנשים חושבים"

אין שיעור לגמילות חסדים, והרב מאיר בלוך מיישם את זה בחייו. הוא מסייע לנזקקים ביד רחבה, מייעץ לחולים ותומך במשפחות שכולות, ורק בשעות השינה שלו עצמו הוא נוטה להתקמצן * איתמר מור שימש למשך כמה שעות הנהג הצמוד של תופעת הרב מאיר בלוך, וראה בעיניו שיש כאן אנשים שעושים טוב בלי גבול ובלי תמורה – "לשם כך באנו לעולם" * הכנה אחרת לתפילות ראש השנה

איתמר מור

יום חמישי בשבוע שעבר, 18:00 בערב צומת גולני, 43 מעלות בצל. במוזאון החטיבה מתקיים טקס נטיעת 21 עצים לזכרו של לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל הי"ד. בשל הגבלות הקורונה האירוע נערך באוויר הפתוח והלוהט. כ-100 אורחים, רובם ככולם בני משפחה, לוחמי הסיירת ומפקדי החטיבה, השתתפו בטקס. הלוחמים במדים. בני המשפחה והחברים בחולצות לבנות שהודפסו לאירוע. בתוך כל אלה בולטת דמותו התמירה של הרב מאיר בלוך, יו"ר עמותת 'הכול מהלב', חסיד צאנז בן 45 בלבוש מסורתי ארוך שמתרוצץ ללא הפסקה.

בין חיבוקי קורונה חלקיים והחלפת מילים חמות עם מח"ט גולני ומפקד הסיירת, הוא עונה לטלפון שלא מפסיק לצלצל. על הקו מתחלפים אחת לכמה דקות ראשי מחלקות ורופאים בכירים מבתי חולים בכל הארץ. בין לבין נכנסות שיחות מבני משפחות של חולים ועדכונים על מקרים סוציאליים הדורשים סיוע. אחד הלוחמים שהגיעו לטקס בביגוד אזרחי תופס את הרב בלוך באמצע אחת השיחות, ולא מוותר על חיבוק חם. הבחור, בגופייה שמבליטה שרירים וקעקועים, לא משחרר את הרב מאיר. "מה המצב נשמה? איך התגעגעתי אליך", אומר לו בלוך ושואל: "נראה אותך בשישי בקבלת שבת בבית של עמית?" "סגור הרב. אין מצב שאני לא שם", עונה הבחור ומשחרר את בלוך לעוד סדרה של צ'אפחות וברכות עם שאר לוחמי הסיירת.

ואז – טלפון מבית החולים רמב"ם. ילדה במחלקה האונקולוגית צריכה טאבלט כדי לשמור על קשר עם העולם בזמן שהיא בבידוד בהמתנה להשתלת מח עצם. הרב בלוך נעלם לשנייה במכונית הפלאות הענקית שלו ומדווח לאוזנייה: "יש לי כמה באוטו. מחר אני מעביר לכם". ומה שלא ייאמן הוא שתוך כדי ניהול העולם מהסלולרי, הוא לא חדל לרגע לשים לב לכל מה שקורה סביבו. בקבוקי מים קפואים משוגרים חיש קל לכל דורש. חיוך, מילה טובה ושיחת התעניינות.

שמעו של הרב מאיר בלוך הגיע לאוזניי כבר לפני כמה שנים, כשנחשפתי לקבוצת החבקו"קים (חילוני-כרדי, ברסלב, קוק) המפורסמת של ערן רולס יו"ר מרכז הבנייה הישראלי. רולס, שאחראי למונח "כיפות שקופות", איגד סביבו חבורה של כמה עשרות חברים, חלקם דתיים ורובם חובשי כיפת שמיים, שכל מה שמעניין אותם הוא עשיית חסד. בלוך הוא אחד הדומיננטיים בקבוצה, כשלרוב הוא הראשון להגיב ובמהירות שאי אפשר להתחרות בה. האיש מקושר ומרושת בארץ ובעולם בצורה יוצאת דופן, מתפעל מתנדבים בארצות אחרות ונחשב לאחד הבקיאים בישראל בתחום הייעוץ הרפואי. העמותה שבראשה הוא עומד כבר 12 שנה מחלקת עשרות טונות של מזון בשבוע, מפעילה מערך של יותר מ-250 מתנדבים ומתנדבות, ניידות אטרקציה וכיף לילדים חולים ועוד. בלוך נמצא בקשר עם רוב גורמי הרווחה בארץ, עם קציני הנפגעים של צה"ל והרשימה עוד ארוכה.

את הריאיון עם הרב בלוך ניסינו לתזמן בדרך הרגילה: לתאם יום, שעה ומקום. מהר מאוד התברר שאצלו הדברים עובדים אחרת. "ספונטניות זה ברכה", הוא אמר לי בטלפון באותו יום חמישי בצהריים כשניסה לשכנע אותי לוותר על המזגן לטובת הסאונה בצומת גולני. בלוך, שמלווה את ברוך בן יגאל, אביו של עמית ז"ל, עוד מאותו בוקר מר שבו התקבלה הבשורה המרה על נפילת הבן, כמעט שכח את טקס הנטיעות. תזכורת באמצע היום גרמה לו לשנות תוכניות ולהמשיך מבית החולים רמב"ם, שם השתתף בהתייעצות רפואית, לכיוון צומת גולני. ואם גולני, אז למה לא להמשיך משם לרבי שמעון בר יוחאי? בכל זאת אלול והוא הבטיח פחות או יותר למשהו כמו עשרת אלפים איש שהוא יתפלל עליהם אצל רבי שמעון. את ניידת הפלאות שלו אנו משאירים במגרש החניה של מוזאון גולני, ובלוך עובר לרכב שלי. רק בסביבות עשר בלילה, כשאחזיר אותו לרכבו, אגלה שמשם הוא ממשיך לירושלים לתורנות לצד מיטתו של חולה בבית החולים שערי צדק.

מתחילים בעין טובה

"צדיק, איזה מַטען יש לך באוטו?" הוא שואל אותי. לא הספקתי לענות והוא כבר רץ שוב אל הרכב הענק שלו ומוציא משם צידנית מלאה קרח ושישיות של מים. "כדאי שניקח איתנו. היום חם ובטח נפגוש אנשים שזה יועיל להם. איזה חסדים ה' עושה שיש לך מטען טייפ סי. 'עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך'", הוא ממהר לצטט. "אני עם 6% בסוללה ויש לי עוד 20 דקות טלפון עם ראש מחלקה בבית חולים ביוסטון טקסס על ילד שטס ביום ראשון לניתוח חירום". וככה בנסיעה מגולני לרבי שמעון במירון, בזכות טלפון ללא סוללה, מתנהל לו הריאיון הזה.

איך אפשר לחיות ככה?

"סבא רבא שלי הקפיד כל ימיו על הכנסת אורחים. הוא היה תופס אנשים ברחוב או בבית הכנסת ומביא אותם אליו הביתה. הוא הקפיד לאכול עם האורחים כדי שירגישו בנוח, שזה קצת בעיה, כי אם אתה כל יום כל היום מכניס אורחים איך תאכל כל כך הרבה? אז סבא זצ"ל נהג לומר על הפסוק 'אנוכי מגן לך', שלא בכדי המילה 'קיבה' ביידיש מבוטאת 'מגן', לרמוז שמי שמכניס אורחים ומקפיד לאכול איתם יש לו הבטחה מהקב"ה שלא יהיו לו בעיות קיבה. אבל סבא לא היה רק צדיק אלא בעיקר אדם אופטימי. הוא אמר שאדם יכול לדבר ללא הפסקה על צרותיו ולהתעלם מכל הטוב והחסד שישנם גם כן, אבל צריך להפוך את היחס: לדבר מעט מאוד על הצרות ולא להפסיק לספר את החסדים והטובות שהקב"ה עושה איתנו. היום קוראים לשיטה הזאת 'פסיכולוגיה חיובית'. ביהדות קוראים לזה 'עין טובה'".

אין יום שהיצר הרע לא אומר לי, בשביל מה אתה צריך את זה? הרי יש לי ראש לעסקים, בלי עין הרע. צברתי לא מעט קשרים עם אנשים שיש להם כוח ומשאבים, אז למה לי להמשיך להתפרנס מלהיות חזן וללמד ילדים לבר מצווה? והתשובה היא שאין רגע שבו אפשר לנוח. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וכשזה נגמר אתה לא לוקח איתך מהעולם הזה לקבר כלום

 

זה עדיין לא מסביר איך בן אדם יכול להיות 20 שעות ביממה רק בשביל אחרים.

"לאורך השנים יצא לי לראות בבתי חולים אלפי אנשים שהיה להם כל הכסף שבעולם. תאורטית הם יכולים לקנות מעדני עולם, אבל הם עצמם יכולים לאכול רק דרך הווריד או באמצעות זונדה. יש להם ארונות מלאים בגדים יוקרתיים, אבל הם מבלים שנים באשפוז לבושים פיג'מה של בית חולים. האמת היא שכל מה שבן אדם צריך ורוצה זה 'לחם לאכול ובגד ללבוש'. לזכות לאכול את הלחם. להיות מסוגלים ללבוש את הבגד שבארון. סבא שלי, ר' ירוחם בלוך זצ"ל, נהג לומר שמה שגורם לאנשים להרגיש שאין להם שפע בחייהם הוא השוואות והסתכלות על אחרים. הוא היה אומר: 'איזהו עשיר? השמח בחלקו – של האחר'. מי שיודע לפרגן לאחר על מה שהשיג, זוכה להרגיש עד כמה הוא עשיר בעצמו.

"אין יום שהיצר הרע לא אומר לי, בשביל מה אתה צריך את זה? הרי יש לי ראש לעסקים, בלי עין הרע. צברתי במהלך השנים לא מעט קשרים עם אנשים שיש להם כוח ומשאבים, אז למה לי להמשיך להתפרנס מלהיות חזן וללמד ילדים לבר מצווה? והתשובה היא שאין רגע שבו אפשר לנוח. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וכשזה נגמר אתה לא לוקח איתך מהעולם הזה לקבר כלום, לא כסף, לא יוקרה ולא נכסים. אנחנו לא יודעים לכמה זמן באנו לעולם ומשום כך חובה על כל אחד לתת משמעות לכל יום שעובר, ואת זה כל אחד יכול לעשות בלי תירוצים. גם אדם נכה שיושב על כיסא גלגלים יכול להקדים 'שלום' ברחוב לכל אדם. הוא יכול לחייך ולחזק אחרים".

גם רופא זקוק למילה טובה

"הכול מהלב", העמותה שהרב בלוך הקים לפני 12 שנים, החלה כהתארגנות ספונטנית. בלוך הלך עם אביו וכמה מאחיו לשמח בן של חבר שהיה מאושפז בבית החולים 'הלל יפה'. השמחה שהביאו איתם למחלקה ולמסדרונות בית החולים גרמה לצוות הרפואי במקום לבקש מחבורת החסידים לחזור פעם נוספת. בתי חולים אחרים שמעו והתקנאו, ומשפחת בלוך החלה להרחיב את מעגלי הביקורים, והוסיפה למצב הרוח כלי נגינה וממתקים לחולים ובני משפחותיהם.

"באחד הימים ניגש אליי ילד ואמר שהחלום שלו הוא שיהיה לו טאבלט. שבוע לאחר מכן חזרתי לבית החולים והבאתי לו טאבלט. היו ילדים שביקשו שנוציא אותם לטיול. התחלנו לארגן הסעות מיוחדות ולעבור בעוד מחלקות בעוד בתי חולים. אחרי שנתיים של פעילות לא-רשמית גילינו שהמשפחה שלנו לבדה הוציאה על הביקורים הללו יותר מ-50 אלף שקל. היה ברור לכולם שאי אפשר יהיה להמשיך ללא תמיכה מסודרת, אז הקמנו את העמותה. התחלנו עם רכב אחד לחלוקת מזון יבש למשפחות נזקקות. בהמשך רכשנו רכב נוסף להסעת המתנדבים שסועדים חולים ומשפחות בבתי חולים. כיום העמותה מפעילה חמשה כלי רכב ורשת של כ-250 מתנדבים. אחד מהרכבים מתפקד כ'ניידת חלומות'. יש בפנים אולפן הקלטות, מסך ענק, תאורת אולפן, מערכת מוזיקה ועוד אפקטים והפתעות. אנחנו מוציאים ילדים מהמחלקות בבתי החולים לפעילות מהנה ומחזירים אותם להמשך טיפול כשהם מלאי חוויה ושמחה. במקביל אנחנו מלווים וסועדים גם את בני משפחות החולים. חלק מהמתנדבות הן למעשה שמרטפיות.

"בשש השנים האחרונות התרחבה העמותה לתחום נוסף והוא ליווי של משפחות שכולות. אנחנו בקשר צמוד עם קציני הנפגעים של צה"ל. אני מקבל הודעה על כל מקרה ומשפחה שצריכה ליווי וחיזוק. התחלנו עם ליווי המשפחות השכולות אחרי חטיפת שלושת הנערים. מאז החטיפה אני בקשר קבוע עם משפחות פרנקל, שער ויפרח. ביום הזיכרון האחרון שבו המשפחות השכולות לא יכלו לעלות לבית העלמין בגלל הגבלות הקורונה אני עליתי במקומן, והגעתי לעוד חמישים קברים של חללים שגם המשפחות שלהם לא יכלו להגיע לבית העלמין.

"בתקופה האחרונה אני מלווה צמוד את ברוך בן יגאל, אבא של עמית הי"ד. באחת השיחות שלנו הוא סיפר שבכל פעם שהיה מגיע לבקר את עמית בצבא, עמית היה אומר לו בטלפון 'אם אתה מביא רק לי אוכל אז אל תביא בכלל. אם אתה מביא אז לכל הצוות'. ברוך היה מפנק את כל הצוות של עמית בסיירת עם עשרות מנות. הסיפור העלה אצלי רעיון שנפעיל 'פוד-טראק' (מזנון נייד) לזכרו של עמית, שיגיע ויפנק חיילים בבסיסים וגם אזרחים בשכונות מצוקה. ברוך התלהב, ולפני כחודש, שלושה חודשים אחרי נפילתו של עמית, חנכנו את ה'פוד-טראק' בהגעה לשכונה באור יהודה שיש בה אחוזי אבטלה גבוהים מאוד בימים אלה. חילקנו שם בערב אחד מאות מנות פלאפל והמבורגרים. אי אפשר לתאר את השמחה בעיניים של הילדים. ככה אנחנו מגיעים גם לבסיסים ומפנקים חיילים. ברוך מכנה את העגלה הנגררת הזאת 'עמיתוש שלי' – כביכול הבן שלו ממשיך לעשות את מה שהוא הכי אהב לעשות בחייו. נשתדל שנצליח להמשיך לשמח כמה שיותר אנשים ככה".

איך מתוך עשיית חסד הפכת למומחה בנושאי רפואה ובעל קשרים עם כל כך הרבה רופאים בכירים?

"אחרי 12 שנה של הסתובבות במסדרונות של בתי חולים, אתה לא יכול שלא ייווצרו לך קשרים עם רופאים. זה התחיל כשכמה חולים אמרו לי שהם מרגישים שהרופאים לא מתייחסים אליהם. הייתי תופס את הרופא במסדרון או במשרד במחלקה ואומר לו: 'אני יודע שאתה ושאר הרופאים עושים את המקסימום, מעל ומעבר, אבל תדע לך שזה לא מספיק. אתם צריכים לא רק לטפל אלא גם לדבר עם החולים. אתם צריכים להיות לא רק מקצועיים אלא גם אנושיים'. כמעט כל הקשרים שלי התחילו בדרך הזאת. לפני שבועיים ישבתי עם ראש מחלקה גדולה באחד מבתי החולים ב-12 בלילה. הטלפון שלי צלצל והוא ראה איך אני עונה לשיחה בפעם האלף באותו יום. אחרי שניתקתי הוא שאל איך אני עושה את זה; איך עונים ב-12 בלילה לטלפון באדיבות ולא בעצבים. אמרתי לו: תחשוב שזאת אימא שלך בצד השני, החבר הכי טוב שלך או אחותך היקרה. תראה איך בשנייה אתה מוצא כוחות לא להתעצבן. לא רק חולים צריכים תשומת לב אלא גם הרופאים והצוותים. בכל שנה בפסח אני מביא מצות עבודת יד לרופאים שאני בקשר יומיומי איתם. יש לי בטלפון רשימות של מאות פרופסורים בארץ ובעולם, כולל ימי ההולדת שלהם. אני תמיד מרים טלפון לאחל יום הולדת שמח. זה בונה קשרים ומאפשר לי לעזור לחולים שנתקעים עם בירוקרטיה או עם בעיות אחרות".

תמים וטוב לו

פחות מדקה אחרי שיצאנו מהרכב למגרש החניה בציון רשב"י החלו להופיע ראשוני הקבצנים ופושטי היד. הכיס של הרב בלוך עמוק ויש בו אין-סוף מטבעות, אבל יותר מהכסף הוא מתעקש לפתוח שיחה עם כל אחד מהם, לעודד, לברך ולאחל. לרגעים הוא נראה כמי שמגלם תפקיד. פונה לכל מי שעובר מולו. אומר שלום ומאחל שבת שלום. בחורה קצוצת שיער, עם עגילים בכל מקום אפשרי, שארוול ועיניים מזוגגות, ניגשת ומבקשת צדקה לשבת. אין שאלה אם היא מסוממת, אלא מה היא לקחה. הרב בלוך מעניק מטבע, מברך ומרבה איחולים. הבחורה פורצת בבכי שקט.

אתה מודע לזה שייתכן שמנצלים אותך? הציון במירון הוא מיקום מצוין בשביל לאסוף כסף. אתה נותן פה ובמקומות אחרים בלי חשבון, זה לא קצת נאיבי?

"אני מעדיף להיות נאיבי ולצאת מתוך הנחה שלא ייתכן שאדם שיש לו יבחר מרצון להתבזות כדי לקבל צדקה שהוא לא באמת זקוק לה. מי שמגיע למצב כזה, לא צריך לבדוק בציציותיו. כולנו סומכים בעיניים עצומות על תעודות כשרות. אם יש מכשול – זו בעיה של מי שחתום עליה. בצדקה זה אותו דבר. אתה רואה אדם הולך ברחוב בחום עם לבוש מרושל, לפעמים הוא אפילו נראה חולה, ואז פתאום אתה נזכר לדקדק ולחקור?"

תמחל לי אבל מהצד זה נראה כאילו גם אתה קצת משוגע. פונה לכל אחד, מדבר, מאחל ברכות. אני יודע שאתה מתכוון לטוב, אבל יש מצב שאנשים לא מפרשים את זה כך.

"עוד לא קרה לי שקיבלתי מכות בגלל ששאלתי בן אדם מה שלומו. לפני שבוע יצאתי בבוקר מהבית בשעה קצת מאוחרת וראיתי מנקה רחובות ממוצא אתיופי שפניו נפולות. כפי שכבר הבנת אני משתדל להקדים שלום לכל אדם. אמנם לא כולם עונים, אבל זה לא אמור למנוע ממני מלעשות את שלי. פניתי לבחור הזה ואמרתי לו 'בוקר טוב, מה שלומך?' הוא הסתכל עליי בתדהמה ואמר: 'חמש עשרה שנה שאני מטאטא פה את השכונה ועד לפני רגע אף פעם לא שאלו אותי מה שלומי'. כששמעתי את זה נכנסתי חזרה הביתה ויצאתי עם בקבוק קולה קר, עוגה וחמישים שקל. הוא אמר לי 'אם לא היה קורונה הייתי מחבק אותך. אני מרגיש כאילו זכיתי בלוטו'. מה שאתה קורא לו 'שיגעון' זה הדבר שהכי חסר היום בעולם ומה שאנשים הכי זקוקים לו: תשומת לב ואהבת חינם. עו"ד דובי וינרוט סיפר לי פעם שאבא שלו, עו"ד יעקב וינרוט זצ"ל, היה מחלק צדקה בסכומים נכבדים לכל מי שדפק אצלו בדלת. יום אחד דפק מישהו ווינרוט האבא ישן, אז דובי נתן לו צדקה. כמה דקות מאוחר יותר, כשר' יעקב זצ"ל התעורר, הוא שאל מי דפק בדלת. דובי סיפר שזה היה בשביל צדקה והוא נתן. ר' יעקב שאל אותו: 'אתה רק נתת או שגם הקשבת?'

"חיזוק ותמיכה זה לא בכסף. אתה לעולם לא יודע עם איזה מטען אדם מגיע אליך. ייתכן שעולמו חרב עליו והמילה שלך היא זו שנותנת לו עכשיו תקווה. כתוב בפסוק 'כי באפם הרגו איש' – אפשר להרוג מישהו באף? מתברר שכן. מספיק שאתה עושה איזה פרצוף עם מעקם קצת את האף, ואתה יכול לגמור את היום של זה שמולך. לעומת זאת, עם מילה טובה או מחמאה, אתה מחיה מתים".

אין יום שהיצר הרע לא אומר לי, בשביל מה אתה צריך את זה? הרי יש לי ראש לעסקים, בלי עין הרע. צברתי לא מעט קשרים עם אנשים שיש להם כוח ומשאבים, אז למה לי להמשיך להתפרנס מלהיות חזן וללמד ילדים לבר מצווה? והתשובה היא שאין רגע שבו אפשר לנוח. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וכשזה נגמר אתה לא לוקח איתך מהעולם הזה לקבר כלום

לפני שבועיים ישבתי עם ראש מחלקה גדולה באחד מבתי החולים ב-12 בלילה. הטלפון שלי צלצל והוא ראה איך אני עונה לשיחה בפעם האלף באותו יום. אחרי שניתקתי הוא שאל איך אני עושה את זה; איך עונים ב-12 בלילה לטלפון באדיבות ולא בעצבים. אמרתי לו: תחשוב שזאת אימא שלך בצד השני

 

נקודות אור בקורונה

"אהבת חינם" היא מוצר שקשה מאוד לשווק בתקופה הזאת שיש בה כל כך הרבה ציניות, קיטוב ושנאה.

"לצערי זה תמיד היה קשה. השנאה תמיד הייתה בתוכנו בעוצמות שונות. ברוך ה' אני גדלתי על האמונה שבאנו לעולם הזה בשביל לעשות רק דבר אחד בלבד: 'איש את רעהו יעזורו'. על דברי התורה כתוב 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', וחלק עיקרי בקיום התורה קשור בעבודת המידות. אתה צודק שהכי קל לומר 'אהבת חינם' או לצטט 'ואהבת לרעך כמוך'; המבחן הוא ביישום, ואת זה לצערי אנשים לא מבינים. אנשים חושבים שאהבת חינם זה לתת תרומה ולא מבינים שהעזרה הכי בסיסית ונדרשת היא מילה טובה. אם כל אחד ידבר יותר עם השכנים שלו, ילך ברחוב עם חיוך על הפנים ומדי פעם יאמר שלום וישאל מה נשמע, תאמין לי שכולנו נצא ידי חובת אהבת חינם. כשאין אהבה אנחנו מקטלגים אחרים כדי להגן על עצמנו: זה חרדי, זה חילוני, זה דתל"ש וכו'. תלך ברחוב עם חיוך אפילו כשבפנים אתה מרגיש כמו מגילת איכה. תאמין לי שהחיים שלך ישתנו לטובה, וזה יותר קל ממה שחושבים".

זה תקף גם לתקופה כמו הקורונה?

"הקורונה הביאה המון סבל, אבל גם לא מעט דברים חיוביים. אחד מהם הוא הריחוק החברתי שגרם לנו לחזור ולהתגעגע לבני אדם. אבל יותר מהכול הקורונה מנסה להחזיר לנו את הצניעות. סבא נהג לספר שבילדותו בחו"ל חתונות תמיד התקיימו ביום שישי בצהריים. היה מגיע שוחט, כנר או כליזמר אחר, אוספים עשרים איש, פורסים חופה בחצר הבית, אומרים 'מזל טוב', שרים רוקדים ומכניסים את השבת. סבא נהג לומר שאלו היו חתונות של 'מעין עולם הבא', גם בגלל השבת וגם בגלל השמחה שהייתה אמיתית על אף הדלות והצניעות. בימינו היוצרות התחלפו. ההורים של החתן והכלה, במקום להיות 'בעלי השמחה' הופכים להיות בעלי חוב... בעל השמחה היחיד הוא בעל האולם או גן האירועים. גם האורחים הם בעלי חוב. באה הקורונה וטרפה את הקלפים, וקוראת לנו לחשב מסלול מחדש. חתונות קטנות, אירועים קטנים.

"אפרופו צניעות: לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מאיש עסקים שאני מכיר. הוא סיפר שהוא במצב נפשי קשה מאוד, בדיכאון עמוק אחרי שמישהו עקץ אותו וגנב ממנו יותר ממיליון שקל. הוא נשמע על הפנים, וכל מה שהוא מבקש ממני זה לצאת איתו לאכול צהריים באיזו מסעדה על הים בנתניה. אולי לשתות איזו בירה קרה יחד. אני לא פנוי למסעדות ובירות, אבל כששמעתי את הדיכאון בקול שלו אמרתי שאגיע. הגיע היום המדובר, וברגע שנכנסתי איתו למכונית קיבלתי טלפון על מקרה חירום בתל השומר. במקום למסעדה נסענו לבית החולים. נכנסתי למחלקה וטיפלתי בבעיה של אותו חולה. בינתיים החבר שלי התייבש יותר משעה באוטו. כשנכנסתי למכונית, שוב טלפון. הפעם משפחה שכולה בירושלים שהאבא שם הדרדר בעקבות הקורונה ופיטורין לדיכאון עמוק. הפסיק לקחת תרופות והתחיל לשתות אלכוהול. מה עושים? נוסעים לירושלים. בדרך אני מזעיק מתנדבים ויחד מצאנו את האדם ההוא מסטול לגמרי. לקחנו אותו לטיפול אצל איש מקצוע. מילאנו את המקרר. לקחנו את האישה לאכול במסעדה כדי שתחליף אווירה. כשיצאנו מירושלים השעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה, ואז טלפון ממשפחה באור יהודה שאין לה אוכל לשבת. נסענו לקייטרינג וקנינו אוכל לכל השבת.

"בשעה אחת לפנות בוקר אומר לי איש העסקים העצוב הזה, 'הרב מאיר אני רוצה לומר לך שני דברים. הדבר הראשון הוא שבזכות היום הזה גיליתי שהצרות שלי קטנות מאוד. הדבר השני שגיליתי הוא שאתה נהנה מדברים מאוד משונים. הצעתי לך לצאת למסעדה, ללכת לים ולשתות בירה. אני מבין שכמו שאני נהנה מהדברים האלה, אתה נהנה להציל את העולם. אבל להתעסק בזה 21 שעות ביממה?! אתה משוגע!' האמת היא שהוא צודק. כבר 12 שנים שאני ישן לא יותר משלוש שעות וחצי בלילה, בדרך כלל בין שלוש לפנות בוקר לשש וחצי. לפעמים אני ישן ברכב כי היום נגמר מאוחר ואני רחוק מאוד מהבית. הקב"ה נותן כוחות, אבל זה לא בגלל שאני צדיק, אלא כי זה מה שבאנו לעשות פה 120 שנה".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תרופה של פעם בשנה

  הטור של סיון רהב...

מחשבות מתחת לסכך

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם